סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי (1969)
סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969 היה סדרת התנגשויות בין צבא ברית המועצות ובין צבא סין העממית שהתרחשו בשיאו של הפיצול הסיני-סובייטי בשנות השישים. המאבק על השליטה באי קטן, אשר נמצא בנהר האוסורי, כמעט והביא למלחמה בין שתי המעצמות ב-1969.
רקע
ההתרחקות בין שני המשטרים הקומוניסטיים, שהחלה באמצע שנות החמישים, לאחר מות סטלין, והעמיקה בשנות השישים, הגיעה למצב של נתק מוחלט וב-1965 היה הפיצול הסיני-סובייטי לעובדה מוגמרת. ביצוע מהפכת התרבות של מאו רק החמיר את המצב בין סין לברית המועצות ולמעשה בין סין לרוב העולם. היוצא מן הכלל היחיד היה הסכמתה של סין להעביר בתחומה נשק מברית המועצות לווייטנאם כדי לתמוך בצפון וייטנאם במלחמתה מול דרום המדינה וארצות הברית.
בינואר 1967 כיתרו כוחות של המשמרות האדומים את השגרירות הסובייטית בבייג'ינג. על אף שהקשרים הדיפלומטיים בין המדינות לא נותקו מעולם באופן רשמי, הם שקעו לתרדמת עמוקה. הסינים גם בחרו להעלות מחדש את עניין הגבול המשותף שלהם עם ברית המועצות, סכסוך שמקורו בהסכמים שנחתמו במאה ה-19 בין שושלת צ'ינג החלשה לרוסיה הצארית. סין לא העלתה דרישות טריטוריאליות ספציפיות, אך התעקשה שהסובייטים מודעים לכך שההסכמים הישנים נחתמו בצורה לא-חוקית. הסובייטים סירבו בתוקף להתייחס לנושא.
במהלך 1968 הסובייטים הגבירו משמעותית את הנוכחות הצבאית שלהם באזור הגבול עם סין שאורכו 4,380 ק"מ. בשנת 1961 היו לסובייטים 12 דיוויזיות מוקטנות וכ-200 כלי טיס בקרבת הגבול. בשנת 1968 צמחו המספרים ל-25 דיוויזיות מלאות, 1,200 מטוסים, כ-120 טילים לטווח בינוני וכ-658,000 חיילים באותו האזור. מולם עמדו כוחות סיניים אשר כללו, בין היתר, כ-814,000 חיילים. על אף שארבע שנים קודם לכן פוצצה סין את פצצת האטום הראשונה שלה, כוחה הצבאי לא השתווה כלל לזה של שכנתה.
תקרית ה-2 במרץ 1969
ב-2 במרץ 1969 עלה כוח של כ-30 חיילים סינים על האי הקטן אשר נקרא דמנסקי ברוסית וזן באו בסינית-מנדרינית. האי, אשר כל שטחו הוא 0.74 קמ"ר בלבד, נמצא בנהר אוסורי ונכלל לפי ההסכמים מהמאה ה-19 בשטח הסובייטי. יחידה של משמר הגבול הסובייטי נשלחה אל המקום ומספר חיילים בפיקוד קצין עלו על האי במטרה לדרוש מהכוח הסיני לפנות את האי. לטענת הסובייטים, הצבא הסיני פתח על הכוח באש משני מקורות ירי אשר ירו גם אל עבר היחידה הסובייטית שנשארה על גדת הנהר. הסינים מצדם טענו כי האש מכיוונם נפתחה לאחר "פרובוקציה בוטה" של הכוח הסובייטי. ההערכה היא כי חילופי האש נמשכו כשעה וכי היו מעורבים בתקרית כמה מאות חיילים סינים (אם כי בלחימה הממשית השתתפו כמה עשרות) וכ-70 חיילים סובייטים אשר הסתייעו בשני כלי רכב משוריינים ובשני כלי רכב רגילים. על פי אותה הערכה, נהרגו כמה עשרות חיילים, משני הצדדים, בחילופי האש באותה תקרית.
תקרית ה-15 במרץ 1969
התקריות באזור זן באו (דמנסקי) נמשכו גם בימים שלאחר התקרית הראשונה. ב-15 במרץ התרחשה תקרית גדולה נוספת באזור אי המריבה. לתקרית זו הגיעו שני הצדדים בכוחות גדולים יותר ובחימוש מגוון. בצד הסובייטי השתתפו בקרב כ-200 לוחמים אשר גובו בכ-25 טנקים ו-35 כלי רכב משוריינים. בכוח הסיני השתתפו בקרב כ-300-500 חיילים. הסובייטים אף הפעילו ארטילריה לקראת סיום יום הקרב. הלחימה החלה ב-8:00 בבוקר ונמשכה עד 15:30 באותו יום. לטענת סין, אבידות הסובייטים בשתי התקריות הגיעו לכ-250 חיילים ואילו האבידות שלהם הגיעו לכ-100 הרוגים. כמו כן, טענו הסינים להשמדת 17 טנקים וכלי רכב משוריינים סובייטים. הסובייטים טענו כי אבידותיהם בשתי התקריות היו 58 הרוגים ו-94 פצועים וכי לסינים היו כ-800 הרוגים. כמו כן, דיווחו הסובייטים כי השתמשו גם במשגרי קטיושות וברקטות ארטילריות מסוג גראד אשר הכריעו, לטענתם, את הקרב. למרות זאת, נראה כי בסופו של דבר, הסינים היו אלו אשר נשארו על האי והמשיכו להחזיק בו.
יישוב הסכסוך
תקריות אש נוספות, אם כי בהיקף מצומצם יותר, התרחשו במקביל בגבול שבין מחוז שינג'יאנג שבצפון מערב סין ובין הרפובליקה הסובייטית של קזחסטן. הגישושים הראשונים להשקטת האזור, שנעשו על ידי הסובייטים, נדחו בטענות אידאולוגיות על ידי הסינים כשאלו כינו את הסובייטים "רוויזיוניסטים". בינתיים, הגבירו הצדדים את הכנותיהם לעימות על ידי ריכוז כוחות צבא נוספים באזורי המתיחות ובניית מקלטים גרעיניים בסין כהכנה למתקפה גרעינית סובייטית. מקורות מודיעין בארצות הברית, שלא התערבה בסכסוך, טענו במסמכים פנימיים כי הסינים יוצאים נשכרים מהעימות יותר מברית המועצות. במסמכים אלו נאמר כי התעמולה הסינית מדגישה את האחדות הפנימית וקוראת לאוכלוסייה להתכונן למלחמה. מכך הסיקו האמריקאים כי מטרת העימות כולו הייתה התגברות על בעיות פנימיות בסין עצמה.
בסופו של דבר, נשאו המגעים הדיפלומטיים פרי. ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, נחת בבייג'ינג כאשר שב מהאנוי, מהלוויית המנהיג הצפון-וייטנאמי הו צ'י מין ונפגש עם ראש ממשלת סין, צ'ו אן לאי. בתום פגישתם של שני המנהיגים, עובד הסכם אשר הביא להפסקת פעולות האיבה בגבול, כאשר שני הצדדים מסכימים להשאיר את המחלוקת הטריטוריאלית בלתי-פתורה. למרות הרגיעה שהושגה, נמשך תהליך ריכוז הכוחות הצבאיים באזורי המתיחות עד אמצע שנות השבעים.
לטענת חלק מהפרשנים, מי שיצא נשכר מהעימות הייתה דווקא ארצות הברית. הקרע בין סין וברית המועצות הביא, בסופו של דבר, לרצונן של שתי המעצמות הללו שלא להישאר מבודדות וכך החלה הפשרת יחסי סין-ארצות הברית, שהחלה בביקור ניקסון בסין ב-1972 ובמקביל, סיום המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות ומעבר למדיניות הדטאנט.
לאחר התפרקות ברית המועצות יישבו רוסיה וסין את סכסוך הגבולות ההיסטורי בסדרת הסכמים. ההסכם הראשון, שנחתם ב-1991 (עדיין בשם ברית המועצות), העביר את הבעלות על אי המריבה זן באו אל סין. ב-1995 נחתם הסכם אשר יישב מחלוקת טריטוריאלית נוספת וב-1997 חתמו רוסיה, סין, קזחסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטן על הסכם המגביל את היקפי הכוחות הצבאיים באזורי הגבול שבין המדינות הללו. ב-2004 הוכרז כי הסכסוך בין המדינות הסתיים וב-2005 נחתמו ההסכמים הסופיים אשר הסדירו בעיות טריטוריאליות אשר לא נפתרו לפני כן.
קישורים חיצוניים
- סקירה נרחבת על האירועים וגורמיהם (באנגלית)
25646685סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי (1969)