יחסי טורקיה–יוון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי טורקיה–יוון
טורקיהטורקיה יווןיוון
טורקיה יוון
שטח (בקילומטר רבוע)
783,562 131,957
אוכלוסייה
87,562,450 10,001,993
תמ"ג (במיליוני דולרים)
1,108,022 238,206
תמ"ג לנפש (בדולרים)
12,654 23,816
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה

היחסים בין הרפובליקה ההלנית (יוון) לרפובליקת טורקיה לאורך ההיסטוריה היו עוינים ותקופות פיוס קצרות מהתקופה בה יוון קיבלה עצמאות בשנת 1821 מהאימפריה העות'מאנית. מאז התנגשו שתי המדינות זו עם זו בארבע מלחמות גדולות: במלחמה היוונית-עות'מאנית בשנת 1897, מלחמת הבלקן הראשונה (1912-1913), מלחמת העולם הראשונה ומלחמת יוון-טורקיה בשנים 1919 עד 1922. אורך הגבול בין המדינות הוא 192 ק"מ.[1]

היסטוריה

התקופה העות'מאנית

המדינה היוונית קיבלה את עצמאותה מהאימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העצמאות היוונית בשנים 1821 - 1829. גבולותיה הוכרו בשנת 1832: הטריטוריה בתוך יוון היבשתית מהעיר ארטה ועד וולוס, כמו גם האי אוויה, האיים הקיקלאדיים בים האגאי. שאר השטח בו התגוררו היוונים, כולל איים כרתים, קפריסין, איים אגאים אחרים, אזורי אפירוס, תסליה, מקדוניה ותראקיה נותרו תחת שלטון טורקי. בנוסף, כמיליון יוונים התגוררו בשטח השייך כיום לטורקיה - האזור האגאי סביב איזמיר ואזור פונטוס שעל הים השחור.

פוליטיקאים יוונים מהמאה ה-19 ביקשו לשלב את כל השטחים עליהם התגוררו היוונים באופן היסטורי במדינה היוונית, על פי האימפריה הביזנטית; הם ראו באיסטנבול את בירת המדינה, או באופן היווני את קונסטנטינופול. מושג זה ידוע בשם הרעיון הגדול. הטורקים היו באופן טבעי עוינים ביותר לתוכניות יווניות כאלה. אף על פי שהמעצמות הגדולות ראו באימפריה העות'מאנית "האיש החולה של אירופה", הם לא יכלו להסכים ולפתור באופן חד משמעי את שאלת חלוקת אדמותיה. סביב נושא זה היו תככים שהפחיתו בהדרגה את הבעלות על האימפריה, אך עם זאת, ריסנו את התמוטטותה הסופית. מדיניות כזו תרמה להחמרה עוד יותר של היחסים בין יוון לאימפריה העות'מאנית.

במהלך מלחמת קרים (1854-1856), בריטניה וצרפת בברית עם האימפריה העות'מאנית נלחמו נגד האימפריה הרוסית. יוון תמכה בפעילות פרטיזנים בשטח עות'מאני. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית בשנים 1877–1878, היוונים היו מוכנים להצטרף למלחמה במטרה לרכישות טריטוריאליות, אך בלחץ מעצמות המערב הם לא יכלו להשתתף ביעילות בסכסוך. עם זאת, בהחלטה של קונגרס ברלין בשנת 1881, תסליה וחלק מאפירוס הצטרפו לשטח יוון.

בשנת 1897, ההתקוממות בכרתים הביאה לפרוץ המלחמה היוונית-טורקית. הצבא היווני עדיין לא היה מוכן ולא יכול היה לגרש את הכוחות העות'מאניים מביצוריהם לאורך הגבול הצפוני, ואחרי מתקפות הנגד העות'מאניות, המלחמה הסתיימה בתבוסה משפילה עבור יוון, הפכה לאובדן טריטוריאלי, אם כי לא חשוב, וכרתים הכריזה על עצמאות תחת חסות המעצמות הגדולות.[2]

לאחר השלמת מהפכת הטורקים הצעירים ותפיסת השלטון על ידי הטורקים הצעירים באימפריה העות'מאנית בשנת 1908, הנהלת הזוכים פנתה לחיזוק המדינה. כתוצאה מכך, מעמדם של מיעוטים נוצריים באימפריה הידרדר עוד יותר. מלחמות הבלקן היו תוצאה ישירה של המתח הגובר באזור. לאחר השלמתם החזיקה יוון, שנלחמה בברית עם בולגריה וסרביה, את כרתים, מספר איים, אזורי תסאליה, אפירוס ומקדוניה עם העיר סלוניקי.

מלחמת העולם הראשונה ומלחמת טורקיה-יוון השנייה

יוון נכנסה למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917. יוון רצתה להחזיר את קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) וסמירנה (כיום איזמיר) בתמיכה הפוליטית של בריטניה וצרפת, שהבטיחו גם ליוון להחזיר את קפריסין. אף על פי שבמהלך המלחמה היו מעט פעולות צבאיות ישירות בין היוונים לטורקים, בשנת 1918 החלה התמוטטות האימפריה העות'מאנית. בשנת 1920, בעקבות תוצאות הסכם סוור, קיבלה יוון את תראקיה המזרחית ושטח של כ-17,000 קמ"ר במערב אנטוליה סביב סמירנה (איזמיר). הסכם זה נחתם על ידי הממשלה העות'מאנית, אך מעולם לא נכנס לתוקף, מכיוון שהוא לא אושר על ידי הפרלמנט.

ב-15 במאי 1919, יוון, תחת מנדט מדינות ההסכמה, כבשה את סמירנה, מוסטפא כמאל פאשה (לימים אתאטורק), שהפך למנהיג האופוזיציה הטורקית להסכם סוור, נחתו בסמסון ב-19 במאי 1919. יום זה נחשב לתחילת מלחמת העצמאות הטורקית, שמטרתה הראשונה הייתה ליצור תנועה לאומית מאורגנת כנגד כוחות הכיבוש של בעיקר "מעצמות גדולות" - בריטניה, צרפת, כמו גם איטליה ויוון. מוסטפא כמאל הקים ממשלה עצמאית באנקרה וקרא לפטריוטים להילחם למניעת כניסתו של הסכם סוור.

הצבא הטורקי כבש את איזמיר ב-9 בספטמבר 1922 ובכך זכה בניצחון במלחמה. אוכלוסיית יוון בסמירנה ואנטוליה עברה השמדה המונית. הצבא והממשל היווני עזבו את אנטוליה. סיום המלחמה היה שביתת הנשק של מודניה מ-11 באוקטובר 1922. הסכם סוור הוחלפה על ידי הסכם לוזאן משנת 1923, לפיו הוקמו גבולות טורקיים חדשים ובוצע חילופי אוכלוסין בין יוון וטורקיה מאולצים. כתוצאה מהאחרונים, כחצי מיליון יוונים בטורקיה החדשה הפכו אוטומטית לפליטים, כמו גם כחצי מיליון מוסלמים נאלצו לעזוב את יוון ולעבור לטורקיה. החילוף לא נוגע רק לאוכלוסיית איסטנבול אלא גם ואיי גקצ'אדה ובוזג'אאדה.

בשל התוצאה הלא מוצלחת של המלחמה והנפגעים המשמעותיים, בהיסטוריה היוונית, מכונים האירועים לאחר מלחמת העולם הראשונה כקטסטרופה באסיה הקטנה. שני הצבאות - הן הטורקי נגד היוונים האורתודוקסים והן היווני נגד האוכלוסייה המוסלמית בכיבוש - ביצעו פשעי מלחמה. עם זאת, יוון מאשימה את טורקיה בפעולות ממוקדות להשמדת היוונים - רצח העם של היווני-פונטי, אשר בוצע על ידי הטורקים הצעירים במהלך השנים 1914–1923 נגד היוונים של פונטוס ההיסטורי. על פי הערכות שונות, מספר הקורבנות לרצח העם הוא בין 350,000 ל־1,700,000 אנשים.[3][4][5][6][7][8][9]

תקופת המלחמה

מנהיגי המדינות מוסטפא כמאל ואלפתריוס וניזלוס שלאחר המלחמה, הקימו יחסים דיפלומטיים בין טורקיה ליוון בשנת 1930. וניזלוס ערך ביקור רשמי באיסטנבול ואנקרה. יוון ויתרה על כל טענותיה בשטח שנהיה חלק מטורקיה. לאחר מכן באה חתימה על ההסכמה הבלקנית בשנת 1934, לפיו הצטרפו לאיחוד יוון, טורקיה, ממלכת יוגוסלביה ורומניה. ההסכם קבע סיוע ושיתוף הדדי. שתי המדינות הכירו בכך שהם רוצים שלום, והפגישות הדו-צדדיות הפכו תכופות יותר לעניין זה. ווניזלוס ואתאטורק אף היו מועמדים לפרס נובל לשלום.

בשנת 1941 הפכה טורקיה למדינה הראשונה ששלחה סיוע הומניטרי ליוון לאחר כיבוש אתונה על ידי מדינות הציר. נשיא טורקיה, איסמט אינני, חתם על החלטה לסייע לאנשים שנגדם נלחם לפני תשע-עשרה שנה. המוצרים נאספו על ידי ארגון הסהר האדום הטורקי, והם נשלחו מנמל איסטנבול ליוון.

במקביל, טורקיה חתמה על הסכם ידידות ושיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ביוני 1941.[10] בשנת 1942 הנהיגה טורקיה ארנונה מיוחדת שהטילה על כל המיעוטים הלא טורקים (יוונים, ארמנים, יהודים וכו') שהובילה את הקהילות האתניות הקטנות ממילא בטורקיה לקריסה כלכלית.

מאז תחילת "המלחמה הקרה" כבר מדיניות של התקרבות בין שתי המדינות מאז 1953, כאשר יוון, טורקיה ויוגוסלביה חתמו על ההסכמה הבלקנית על הגנה הדדית נגד ברית המועצות.[11]

פרעות איסטנבול

למרות ההתקרבות לשתי המדינות, גם יוון וגם טורקיה ניסו להפחית את ההשפעה הכלכלית ההדדית. הרשויות הטורקיות, במיוחד, ניהלו מדיניות מכוונת להפחתת הנוכחות הכלכלית של היוונים בטורקיה. בספטמבר 1955 התרחשו פרעות איסטנבול כנגד המיעוט היווני באיסטנבול. הסכסוך נגרם על ידי שמועות מלאכותיות כי הבית כביכול בסלוניקי, בו התגורר מוסטפא כמאל אטאטורק, נהרס על ידי טרוריסטים יוונים.

השוד ביוונים נמשך 9 שעות. כתוצאה מכך נהרגו 13 מתוך 16 יוונים כתוצאה מאלימות. בין הקורבנות היו שני כמרים. מספר יוונים נפצעו קשה, עשרות נערות יווניות נאנסו. יותר מאלף בתים יוונים, בתי ספר, כנסיות, מלונות נשרפו. אומדני הנזק משתנים ממקור למקור. לפי ממשלת טורקיה, הנזק הסתכם בכ-69.5 מיליון לירות טורקיות, לפי מקורות בריטים, כמאה מיליון לירות. פרעות איסטנבול גרם לעלייה המונית של יוונים אתניים, שהוחרגו מחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה. למעשה, זה הביא להיעלמותו של המיעוט היווני בטורקיה. על פי מפקד האוכלוסין ב-1924, כ -200,000 יוונים חיו בטורקיה, נכון לשנת 2008, אזרחים טורקים ממוצא יווני הם 3,000 עד 4,000 איש,[12] בעוד שלדברי הארגון Human Rights Watch לא היה אף אחד מהם בשנת 2005 יותר מ-2.5 אלף.[13]

משבר קפריסין והפלישה הטורקית

קפריסין הפכה למרגיזה העיקרית ביחסים בין טורקיה ויוון אחרי שנות החמישים. באותה תקופה האי היה תחת חסותה של בריטניה הגדולה, האוכלוסייה היוונית של האי היוותה 82% מכלל האוכלוסייה. כמו כן, מרבית הקפריסאים היוונים רצו להתאחד עם יוון. בהזדמנות זו, בשנות השלושים של המאה ה-20, בוצעו פעולות של אי ציות אזרחי, אולם הממשלה היוונית, שהייתה תלויה בבריטניה הגדולה, מעולם לא תמכה במדינות.

סוגיית קפריסין עלתה לדיון שוב כאשר הקפריסאים היוונים, בראשות הארכיבישוף מקאריוס השלישי, כרתו ברית עם יוון, ותנועת השחרור העממית אאוקה יצאה לשחרר את עצמם מהשלטון הקולוניאלי הבריטי ולצאת לברית עם יוון. לבסוף, ראש ממשלת יוון, אלכסנדרוס פאפאגוס, הגיש את שאלת קפריסין לאו"ם. בעקבות זאת, בשנת 1955, התרחש פרעות איסטנבול, בתגובה לפיה יוון הפסיקה את היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה, וכך התפרק האיגוד שהוקם על ידי הסכם הבלקן ב-1953.

בשנת 1960 הושגה פשרה בקפריסין: האי הוכרז כעצמאי. חיילים יוונים וטורקיים נחתו על האי כדי להגן על אזורם. ראש ממשלת יוון, קונסטנדינוס קרמנליס היה האידאולוג העיקרי של התוכנית, שהביא לשיפור מיידי ביחסים עם טורקיה, במיוחד לאחר שהורחק אדנאן מנדרס מהשלטון בטורקיה.

בין 1963 ל-1964 התפרעו מהומות חדשות באי. ב־30 בדצמבר 1963 הציע הארכיבישוף מקאריוס השלישי 13 תיקונים חוקתיים שיאפשרו את תפקודה התקין של קפריסין. עם זאת, טורקיה נקטה בעמדה בלתי מתפשרת נגד התקרבות קפריסין ויוון ולמעשה הפכה את המלחמה לבלתי נמנעת. באוגוסט 1964 הפציצו מטוסים טורקיים כוחות יוונים בפאתי הכפר ארנקה שנכבשה על ידי טורקים בקפריסין. כתוצאה מהסכסוך, המיעוט היווני בטורקיה סבל ממשבר חדש, יוונים רבים ברחו מהמדינה, היו אפילו איומים בגירוש הפטריארך האקומני מקונסטנטינופול. בסופו של דבר, התערבות האו"ם הובילה לפשרה נוספת.

הסכנה לסכסוך בקפריסין הופגה מעט על ידי ממשלת יוון הליברלית של גאורגיוס פפנדראו, אולם באפריל 1967 נערכה הפיכה צבאית ביוון, וחונטה של "קולונלים שחורים" עלתה לשלטון. מדיניות החוץ של החונטה הייתה מביכה, מדי פעם היו עימותים חדשים עם טורקיה. במקביל, טורקיה חשדה בצדק כי המשטר היווני מתכנן הפיכה בקפריסין כדי לאחד את המדינה עם יוון.

ב-15 ביולי 1974 נערכה הפיכה בקפריסין בתמיכת החונטה הצבאית היוונית. הנשיא מקאריוס הורחק מהשלטון ונאלץ לברוח ללונדון, הקבוצה הלאומנית אאוקה עלתה לשלטון, תומכת בברית עם יוון. ניקוס סמפסון, חבר לשעבר באאוקה, מונה לנשיא.

בנסיבות כאלה פלשה טורקיה לאי ב-20 ביולי 1974 וניצלה את הוראות הסכמי ציריך-לונדון, כביכול כדי להחזיר את המשטר החוקי הקודם ברפובליקה שהיה לפני ההפיכה. נחיתת חיילים טורקיים התרחשה בעיר קירניה. פלישה זו הפכה לכיבוש קבוע של חלקו הצפוני של האי, כלומר 37% מכלל שטחו. הקפריסאים היוונים גורשו.

המלחמה בין יוון לטורקיה שוב התמשכה, אך ההפיכה הבאה של סמפסון נכשלה, והארכיבישוף מקאריוס השלישי חזר למדינה ונכנס לנשיאות. לאחר הכישלון בקפריסין, החונטה הצבאית של הקולונלים השחורים התגלתה כחסרת אונים, וב-24 ביולי חזרה המדינה לדמוקרטיה. עם זאת, נגרם נזק בלתי הפיך ליחסי יוון-טורקיה, וצפון קפריסין עד היום נותרה מוכרת רק על ידי טורקיה, הקהילה הבינלאומית מחשיבה שטח זה כשטח שנכבש על ידי טורקיה.[14]

מחלוקת האגאי

פעמיים - בשנת 1987 ובראשית 1996 - מחלוקת בשאלות הנוגעות לריבונות וזכויות נלוות בים האגאי ובמרחב האווירי עליה הובילו למצבי משבר שקרובים להתפרצות האיבה בין שתי המדינות.

משנת 1999

ניסיונות ההתקרבות, שכונו "תהליך דאבוס", נעשו כבר בשנת 1988 על ידי ראשי הממשלות אנדראס פפנדראו וטורגוט אזאל. הדחף להתחממות משמעותית של היחסים במחצית השנייה של 1999, כאשר שתי המדינות (בעיקר איזמיט בטורקיה וסמוך לאחר אתונה ביוון) נפגעו קשה מרעידות אדמה חזקות (רעידת האדמה באיזמיט): גל ספונטני של אהדה הדדית עזר לשיפור היחסים בין מדינות, שהפתיע רבים מהצופים הזרים.

הייצוא השנתי של יוון לטורקיה משנת 2001 עד 2011 גדל כמעט בעשרה פעמים: מ-266 מיליון דולר ל־2,569 מיליון דולר.[15]

יורגוס פפנדראו, שר החוץ (מאז 2009), ואז ראש ממשלת יוון עד נובמבר 2011, התקדמו משמעותית בשיפור היחסים כתוצאה מהמשא ומתן עם שר החוץ הטורקי איסמעיל ג'ם וראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, במיוחד כתוצאה ממדיניות ממשלת יוון לתמוך במבט האירופי של טורקיה. עם זאת, סקרים שנערכו בשנת 2005 הראו שרק 25% מהיוונים האמינו כי טורקיה צריכה להצטרף לאיחוד האירופי.[16]

בשנת 2010 ערך ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן עם כמה שרים ביקור רשמי באתונה.[17] המשא ומתן, לדברי אנליסטים, היה ביטוי להתחממות מסוימת ביחסים בין המדינות,[18] ושר החוץ הטורקי אחמט דבוטוגלו הצהיר כי ממשלת טורקיה פועלת ליצירת "אווירה של שינויים פסיכולוגיים" ביחסים בין המדינות.[19][20]

בתוך כך, על פי המשטרה היוונית, בשנת 2010 עלה חלקם של המהגרים הבלתי חוקיים בטורקיה באופן משמעותי, מספר המעצרים בפרט בעיירת הגבול עברוס עלה ב-371.94% בהשוואה לשנת 2009 .[21] באוקטובר 2010 המשרד היווני להגנה אזרחית ביקש מהאיחוד האירופי לשלוח סיור גבול להגנה על הגבול היווני-טורקי מפני מהגרים בלתי חוקיים. ב־2 בנובמבר 2010 פורס באורסטיאס סמוך לגבול יוון-טורקיה ניתוק של 175 מומחים מפרונטקס.[22]

בנובמבר 2010 פרסם ויקיליקס דו"ח של שגריר ארצות הברית באנקרה, ג'יימס ג'פרי, שטוען כי טורקיה מתכננת לעורר משבר צבאי כדי לפלוש לעברוס.[23] ארצות הברית אישרה את הכנת התקיפה כזו בשנת 2003, אולם הגנרל הטורקי דוגן התנגד לתוכנית.[24][25]

דחף נוסף להתחממות היחסים היה מינויו של שר החוץ דימיטריס אברמופולואוס ביוני 2012, ידוע בחברות היוונית-טורקית ומכיר את ראש ממשלת טורקיה ארדואן.[26]

בשנת 2020 ארעה תקרית בין מטוסים חיל האוויר הטורקי ליווני על רקע השליטה באזור המריבה בין שתי המדינות בים התיכון[27]. באותה השנה החל המשבר בגבול טורקיה–יוון, בעקבות מותם של 33 חיילים טורקים באידליב ופתיחת גבולות טורקיה ליוון כדי לאפשר פליטים ומהגרים המחפשים מקלט להגיע למדינות האיחוד האירופי.

בשנת 2021, אחרי הפסקה של חמש שנים, חידשו שתי המדינות החברות את המגעים ודנו בכמה סוגיות. לשתיים היה סכסוך ממושך סביב אזור במזרח הים התיכון, ששתיהן טענו לזכויות על משאבי הגז והנפט בו. סוגיה נוספת הייתה מחלוקת טריטוריאלית על איים בים האגאי. באמצע 2022, פסקו השיחות[28].

נציגויות דיפלומטיות

היחסים מושפעים גם מיחסי טורקיה–קפריסין.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי טורקיה–יוון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ The World Factbook
  2. ^ Encyclopaedia Britannica Online: Greco-Turkish Wars, accessed 18.07.2009
  3. ^ United Nations document E/CN.4/1998/NGO/24 (page 3) acknowledging receipt of a letter by the «International League for the Rights and Liberation of Peoples» titled «A people in continued exodus» (i.e., Pontian Greeks) and putting the letter into internal circulation (Dated 1998-02-24)
    If above link doesn’t work, search United Nations documents for «A people in continued exodus»
  4. ^ Peterson, Merrill D. (2004). Starving Armenians: America and the Armenian Genocide, 1915—1930 and After, Charlottesville: University of Virginia Press
  5. ^ Valavanis, G.K. (1925). Contemporary General History of Pontus (Σύγχρονος Γενική Ιστορία του Πόντου), Athens, p.24.
  6. ^ Hatzidimitriou, Constantine G., American Accounts Documenting the Destruction of Smyrna by the Kemalist Turkish Forces: September 1922, New Rochelle, New York: Caratzas, 2005, p. 2.
  7. ^ Bierstadt, Edward Hale (1924). The Great Betrayal; A Survey of the Near East Problem, New York: R. M. McBride & Co.
  8. ^ «Turks Proclaim Banishment Edict to 1,000,000 Greeks», The New York Times, 2 December 1922, p.1.
  9. ^ Greek Genocide 1914-23 (אורכב 17.12.2012 ב WebCite)תבנית:Недоступная ссылка
  10. ^ Jewish Virtual Library
  11. ^ David R. Stone, «The Balkan Pact and American Policy, 1950—1955,» East European Quarterly 28.3 (September 1994), pp. 393—407.
  12. ^ "Foreign Ministry: 89,000 minorities live in Turkey". Today's Zaman. 2008-12-15. אורכב מ-המקור ב-2010-05-01. נבדק ב-2008-12-15.
  13. ^ «From „Denying Human Rights and Ethnic Identity“ series of Human Rights Watch» — Human Rights Watch, 2 July 2006.
  14. ^ "According to the United Nations Security Council Resolutions 550 and 541". Un.org. אורכב מ-המקור ב-2012-08-31. נבדק ב-2009-03-27.
  15. ^ Калугин П. Е. Современное стратегическое сотрудничество Российской Федерации с Турцией в сфере энергетики. Диссертация на соискание ученой степени кандидата исторических наук. Иркутск, 2014. — С. 168. Режим доступа: http://isu.ru/ru/science/boards/dissert/dissert.html?id=5
  16. ^ BBC Analysis: EU views on Turkish bid
  17. ^ Премьер-министр Турции прилетел в Афины
  18. ^ Анкара и Афины идут навстречу друг другу — euronews
  19. ^ Визит премьер-министра Турции в Грецию оценивается как исторический(הקישור אינו פעיל)תבנית:Недоступная ссылка
  20. ^ Анкара поддержит курс на урегулирование кипрской проблемы
  21. ^ Police data on illegal migrants — ana-mpa
  22. ^ Frontex: "Greece Point of Entry for 90 % of Illegal EU Crossings in 2nd Quarter of 2010″
  23. ^ Текст документа:(הקישור אינו פעיל)תבנית:Недоступная ссылка «The plan, which has been denied by both the military and retired General Dogan, involved false-flag bombing of mosques and efforts to provoke a military crisis with Greece in order to create the conditions for a military intervention.»
  24. ^ Και «πόλεμο» Ελλάδας — Τουρκίας «είδε» το WikiLeaks!(הקישור אינו פעיל)
  25. ^ ΔΕΙΤΕ: Αφορά σε επεισόδιο στον Έβρο
  26. ^ Greek FM Turkish PM’s friend Hürriyet, 23 June 2012.
  27. ^ איתי בלומנטל, תיעוד: מטוסי קרב מטורקיה הבריחו מטוסים יווניים בים התיכון, באתר ynet, 28 באוגוסט 2020
  28. ^ והסוכנויות, ynet (2022-06-01). ""ר"מ יוון לא קיים מבחינתי". ארדואן פוצץ את השיחות על הסכסוך בים התיכון". Ynet. נבדק ב-2022-06-01.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34574685יחסי טורקיה–יוון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_טורקיה–יוון&oldid=2186229"