יהדות רומא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יהודי רומא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יהדות רומא היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם וקיימת כמעט אלפיים ומאתיים שנה.

בשנת 161 לפנה"ס נוצר הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. מאוחר יותר הגיעו לרומא סוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים וייסדו את הקהילה.

בשנת 19 גירש טיבריוס את יהודי העיר.

עם גלי ההגירה לרומא במאות הראשונה והשנייה לספירה והבאת שבויי מלחמה כעבדים, גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ויש המעריכים את היקפה ב-60,000 נפש[1].

לאחר נפילת האימפריה הרומית היו היהודים תחת משטר מונהג על ידי הכנסייה הנוצרית. האפיפיורים לא נהגו עמם חסד והתייחסו אליהם כמושפלים ובזויים. ב-1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי כי ליהודים מותר לגור רק באזור מיוחד, שכונה בדיעבד גטו רומא.

היציאה מחומות הגטו החלה לאחר כיבוש חצי האי האפניני על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18 והושלמה רק לקראת מחצית המאה ה-19. בתקופה זו הצטרפו יהודי איטליה לתנועת התחייה האיטלקית. התנועה החדשה גרמה להם לחוש כאיטלקים לכל דבר, אך "בני דת משה".

ב-1938, עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה, חלה הרעה במצבם של יהודי איטליה וניטלו מהם חלק מזכויותיהם האזרחיות. במלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת צבאות בעלות הברית בדרום איטליה וכניעת ממשלת איטליה, פלש צבא גרמניה הנאצית לאיטליה, הגיע לרומא והגלה יהודים למחנות ההשמדה. עד לשחרור העיר על ידי בעלות הברית נרצחו כ-2,000 מיהודי רומא, מחציתם במחנות השמדה.

הקהילה מנתה בתחילת המאה ה-21 כ-15,000 נפשות והיא הגדולה בקהילות יהדות איטליה. לקהילה עשרה בתי כנסת, שהגדול והחשוב בהם הוא בית הכנסת הגדול של רומא.

היסטוריה

כרונולוגיה של יהדות רומא
161 לפנה"ס משלחת יהודה המכבי באה לכרות ברית בין היהודים לבין הרומאים.
150 לפנה"ס משלחת יונתן הוופסי מגיעה לרומא במטרה לחזק את הברית.
139 לפנה"ס משלחת שמעון התרסי ברומא. תחילת התיישבות סוחרים יהודים בעיר.
100 לפנה"ס-44 לפנה"ס יוליוס קיסר מכיר בזכויות היהודים, וממשיכו אוגוסטוס קיסר מגדיר את היקף ההקלות שמהן יהנו היהודים.
61 לפנה"ס פומפיוס, המצביא הרומאי, כובש את ממלכת יהודה ומביא משם 60,000 שבויים. רובם נפדים ונעשים "חופשיים" (Liberti) ומצטרפים ליהודי העיר.
19 טיבריוס קיסר מגרש את היהודים מרומא ומגלה 4,000 צעירים לסרדיניה.
31 טיבריוס קיסר מרשה ליהודים לשוב לרומא.
40 בימי קליגולה קיסר, הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני מאלכסנדריה שבמצרים, בא לרומא בראש משלחת במטרה לבטל את הגזרות נגד היהודים.
54-68 נירון קיסר גוזר גזרות על היהודים ועל הנוצרים.
70 אספסיאנוס קיסר וטיטוס קיסר מגלים לרומא 90,000 שבויים מיהודה. הוא מטיל על היהודים מס מיוחד הנקרא "המס היהודי" (fiscus judaicus), במקום "מחצית השקל" שתרמו לבית המקדש בעת קיומו.
95 בימיו של דומיטיאנוס קיסר, מגיעה לרומא משלחת מארץ ישראל, הכוללת את רבן גמליאל דיבנה (שנחשב לבעל סמכות רוחנית על ידי השלטון הרומאי), אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה בבקשה לבטל גזרות נגד היהודים.
120 רבי מתיא בן החרש מגיע מיבנה כדי לארגן את הקהילה היהודית בעיר ומקים בית מדרש.
135 אדריאנוס קיסר מביא גל שבויים אחרון (לפי המקורות לפחות רבבות אחדות) אחרי סיום מרד בר כוכבא.
145-211 ספטימיוס סוורוס קיסר (Lucius Septimius Severus), מאפשר ליהודים להתקבל למשרות ציבוריות ומשחרר אותם מחובות אזרחיות שאינן עולות בקנה מידה אחת עם מצוות דתם.
300–500 הנצרות בשלטון. הגבלות על היהודים.
325 הנצרות מוכרזת כדת שלטת.
361-363 יוליאנוס קיסר מאפשר חופש ליהודים ומבטל את המס היהודי המיוחד שהוטל עליהם מאז חורבן הבית.
410 אליארך מלך הויזיגותים כובש את רומא ובוזז את אוצר בית המקדש והקהילה היהודית נפגעת ורכושם נשדד.
435 גנזריך מלך הוונדלים מגביר את הפגיעה ביהודים.
489- 526 תאודוריק הגדול מלך האוסטרוגותים אישר ליהודים אוטונומיה והשווה את מעמד המשפט העברי למשפט המקומי.
590- 604 האפיפיור גרגוריס ה-1 מאשר את המשך מתן הזכויות ליהודים, להוציא החזקת עבדים נוצרים. המליץ להעביר את היהודים על דתם בדרכי נועם ודברי פיתוי.
600–1000 מספר היהודים ברומא פוחת ויורד ל-40,000. חשיבותם פוחתת.
1078 האפיפיור גרגורי ה-7 אוסר על היהודים להיות במשרות ציבוריות.
1159- 1167 רבי בנימין מטודלה, הנוסע היהודי, מבקר בעיר.
1159–1181 יחיאל, נכד רבי נתן בן רבי יחיאל בן משפחת ענָו, מחבר "הערוך" אמרכל בית האפיפיור אלכסנדר ה-3.
1100-1250 אבן עזרא, יהודה הלוי והרמב"ם עוברים ברומא.
1130–1138 האפיפיור אנקאלטוס ה-2, כנראה ממוצא יהודי, שבור ומובס בסוף ימיו.
1215 הכנסייה מחליטה על ביטול הזכויות האזרחיות של היהודים ומחייבת אותם לשאת סימול מיוחד על בגדיהם.
1400-1500 התחדשות רוחנית ותרבותית של הקהילה היהודית ברומא.
1418 האפיפיור מרטין ה-5 יוצא להגנת היהודים.
1492 -1515 מגיעים לרומא גולים מספרד, פורטוגל, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
1524 מוקמת מועצה לניהול הקהילה היהודית המסדירה את היחסים בין התושבים הוותיקים בגטו לתושבים החדשים שזה עתה באו.
1527 חילותיו של צ'ארלס ה-5 גורמים נזק רב לרכוש היהודי של הגטו.
1555 האפיפיור פאול ה-4 מכריז על "הסגר" ליהודים, מה שיכונה בדיעבד: הגטו היהודי. על היהודים הוטלו הגזרות הבאות: מהשקיעה עד הזריחה יש להישאר ב"הסגר", יש לעסוק רק במסחר בסחורות משומשות, על הבגד יש לתפור טלאי זיהוי והוטלו הגבלות על הרופאים ועל הבנקאים.
1566 היהודים הצטוו להתרכז בבית כנסת אחד, אך הצליחו לכלול חמישה בתי כנסת.
1775 האפיפיור פיוס ה-6 החמיר את הגזרות על היהודים: נאסר עליהם לקרוא, לפרש ולרכוש ספרים עבריים, הפוגעים בקדשי הדת הנוצרים. ספרים אחרים הורשו רק באישור האינקוויציה. נאסר עליהם העיסוק בחכמת הנסתר ובכישופים. נאסר כל קשר עם המומרים והמועמדים למומרות.
1798-1799 הצרפתים כובשים את רומא. היהודים יוצאים לחופשי. מוכרז כי "היהודים שווים בזכויות לאזרחי רומא". בוטלו המיסים המיוחדים עליהם.
1809-1814 רומא חלק מהאימפריה של נפוליאון. ברומא מוקמת קונסיסטורי כמו בפריז.
1814 נפוליאון יורד מעל מסך ההיסטוריה. היהודים חוזרים להיות תחת שלטון ומוגבלים בזכויותיהם.
1831 האפיפיור גרגורי ה-14 מכריז על שוויון זכויות בין יהודי רומא לבין שאר אזרחיה.
1848 "חומות" הגטו נופלות.
1870 רומא מצטרפת לממלכת איטליה.
1885 הגטו נהרס לפי תוכנית חדשה לבינוי מרכז העיר.
1904 חנוכת בית הכנסת הגדול של רומא.
1910 מבנה "חמשת בתי הכנסת" נהרס והמקום הופך להיות כיכר ציבורית.
1938 מוטלים חוקי הגזע על יהודי איטליה.
1943 הגרמנים דורשים 50 ק"ג זהב כופר. 2,091 יהודים מוגלים לגרמניה.
1944 הטבח בפוסה ארדיאטינה, 76 יהודים נרצחים במחצבות.
1948–1967 יהודים רבים מגיעים לרומא מארצות ערב, בייחוד מלוב.

העידן הרומי

על גדות נהר הטיבר התקיים היישוב היהודי העתיק ביותר באיטליה ובאירופה. הקשר הראשון בין נציגות יהודית, האחים לבית החשמונאים, לבין הרפובליקה של רומא היה בשנת 161 לפנה"ס. לפי הכתוב בספר החשמונאים יהודה ושמעון החשמונאים שלחו שני שליחים, יהושע בן אליעזר ואפרים בן יוחנן, לרומא.

בעקבות המשלחות של המכבים לרומא, נכרתה הברית בין היהודים לבין הרומאים. לעיר ולנמלה אוסטיה החלו להגיע סוחרים יהודים לעיר, בעיקר מאלכסנדריה שבמצרים, וגם נוסעים מארץ ישראל.

בשנת 139 לפנה"ס נרשמה הידיעה הראשונה על קיום קהילה יהודית ברומא. ההיסטוריון הרומי ולריוס מקסימוס סיפר בחיבור אבוד שמצוטט בשני מקורות אחרים בשינויי גרסאות, כי פראיטור פרגרינוס, קורנליוס סקיפיו היספנוס (Cornelius Scipio Hispanus), גירש כשדים ויהודים מהעיר מכיוון שעסקו בתעמולה דתית[2]. ההיסטוריון בצלאל רות[3] סבור כי זהו פירוש שגוי של התעודה ולמעשה לא היה גירוש של היהודים מהעיר.

בשנת 61 לפנה"ס גנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את ירושלים מידי המלך החשמונאי אריסטובולוס השני, והביא עמו שבויים יהודים לרומא. שבויים אלה, דוגמת אלה שהגיעו אחריהם הפכו ל"עבדים משוחררים". העבד היהודי לא נחשב לעבד נוח: הוא נח יום אחד בשבוע ולא אכל מאכלות אסורים. במקביל יהודי רומא היו נדיבים במצוות פדיון שבויים. אוכלוסיית ה"חופשיים" הלכה וגדלה ברומא.

קיקרו מזכיר כי בין קהל השומעים שלו היו יהודים.

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הגיעה לרומא משלחת של 50 צירים מיהודה, אליהם נלוו מעל 8,000 יהודים תושבי רומא, לבקש מאוגוסטוס שלא יאשר את מלכותו של ארכלאוס, יורש הורדוס, אלא ייתן ליהודים שלטון עצמי ביהודה, שתסופח לנציבות סוריה[4][5]. מספר כזה של גברים יהודים תושבי רומא מעיד על גודל המשפחות העומד מאחריהם.

בראשית המאה הראשונה לספירה הגיעה אוכלוסיית היהודים ברומא לאומדן של כ-40,000 תושבים. האומדן מתקבל על בסיס הידיעות הבאות:
בשנת 19 לספירה, שנת שלטונו החמישית של הקיסר טיבריוס החליט הסנאט לגרש את כל היהודים מרומא, לגייס לצבא את הצעירים שבהם ולשולחם לסרדיניה[6], משום שבאותן שנים התגיירו כנראה מקצת מתושבי רומא[7]. מספר המגויסים הגיע ל-4,000. אם זה מספר הגברים הצעירים המתאימים לגיוס אפשר להעריך את המספר הכולל של התושבים. עקבותיהם מצויים עדיין באי.

בשנת 70 בתום המרד הגדול הגיע לאיטליה ולרומא גל גדול של שבויים. בצלאל רות מעריך את מספרם בכ-100,000 וטוען כי הם ביצעו את העבודות הציבוריות בתקופת הקיסרים שבאו אחרי אספסיאנוס, ביניהן בניית הקולוסאום. לוצ'אנו טאו טוען כי הגיעו כ-90,000 שבויים והם הוכרחו לגור רק דרומית מהעיר רומא, באזור קמפניה. בכל מקרה תוספת גדולה של אוכלוסייה יהודית הגיעה לאזור.

פילון האלכסנדרוני כתב שיהודי רומא התרכזו בימיו בשכונת טרסטוורה (trastevere, כלומר מעבר לנהר טיבר, משמע גדתו הימנית של הנהר) ורובם היו שבויי מלחמה שנעשו עבדים משוחררים[8].

בשנת 135 לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בארץ ישראל הגיעו עוד עבדים לאיטליה. אין אומדן של מספרם, אבל ידוע רק שמחירו של עבד יהודי בארץ ישראל היה זול במיוחד בשל מספרם הרב של שבויים יהודיים שהיו זמינים אז, מה שיצר עודף היצע בשוק העבדים שהתקיים באותה עת. יש להניח כי חלק מהם הגיעו לאיטליה.

אם בתחילה היהודים ברומא היו במעמד של אזרחי מדינת יהודה, במרוצת הזמן הם הפכו לתושבי רומא במעמד נמוך, של עבדים משוחררים.

כך נוצרו בעיר שתי קבוצות עיקריות של יהודים: הסוחרים שהגיעו ממצרים למרכז המסחר הבינלאומי והשבויים המשוחררים מיהודה. הייתה גם קבוצה שלישית של האֱדוֹמים, קטנה אך בעלת השפעה, שגויירו בעל כורחם וביניהם משפחת הורדוס. אלה היו "בני הטובים" של שושלת המלוכה ההרודיאנית שנשלחו לרומא ללימודים ולהכרת חוגי השלטון. שתי הקבוצות הראשונות הן שהרכיבו בהמשך את הקהילה היהודית בעיר.

יחס השלטונות ליהודים

במצבם של היהודים בתקופת האימפריה הרומית היו עליות ומורדות.

בשנת 40, בימי הקיסר קליגולה, הגיע פילון האלכסנדרוני לרומא עם משלחת יהודית[9]. מטרתו הייתה לשכנע את הקיסר לבטל את גזרתו בדבר חילול בתי הכנסת על ידי הכנסת פיסלו למבנה הקדוש ליהודים. הוא מספר כי ליהודים היו זכויות מיוחדות שנקבעו על ידי הקיסרים הקודמים ובייחוד יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר והוא מונה אותן:

  • פטור משרות צבאי.
  • היהודים הורשו לשלוח את הביכורים (כנראה את תמורתם) לבית המקדש בירושלים.
  • זכות לקבלת אזרחות רומאית.
  • לדון על פי המשפט העברי בתוך הקהילה.
  • פטור מהחוק נגד אגודות פרטיות שהיה עלול למנוע מהם להקים בתי כנסת.

ובמיוחד -

  • אם יהודי רומא עמדו לקבל את הקיצבה החודשית של החיטים - כמו שקבלו שאר אזרחי רומא - ביום השבת, היהודים יהיו זכאים לקבל את הקיצבה לאחר מכן.
  • היהודים לא זומנו בימי ששי ושבת לבתי המשפט של רומא, בנושאים שהיו כפופים למשפט המקומי.

יחסם הטוב של שליטי רומא בא לידי ביטוי בעיקר בימיו של יוליוס קיסר (100 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס). יהודי רומא צידדו ביוליוס קיסר במאבקים הפנימיים בשלהי הרפובליקה הרומית. לדברי ההיסטוריונים, כאשר נרצח קיסר התאבלו עליו יהודי רומא.

בשנת 19 ציווה הקיסר טיבריוס על גירוש היהודים מרומא. בשנת 50 הוציא גם הקיסר קלאודיוס סנאטוס קונסולטום לגירוש היהודים מרומא. היהודים הואשמו בתעמולה דתית. ידוע גם על תופעה של הבעת אהדה לדת היהודית מצד אזרחי רומא, עובדי האלילים. אלה נקראו בין היהודים יראי ה או ביונית Sabomennoi ובלטינית Metueenetes. בדרך כלל הם שמרו על השבת ונמנעו מאכילת בהמות טמאות. ביניהם היו בעיקר נשים רומאיות מן השכבות הגבוהות, כמו פופיאה, אשתו השנייה של נירון קיסר. לפי כתובת מהקטקומבות הייתה אישה זקנה שהתגיירה בגיל שבעים והאריכה חיים עד גיל שמונים ושש ושימשה בתפקיד "אם בית הכנסת" בשתי קהילות נפרדות[10].

לפי יוסף בן מתתיהו, בהחלטת הסנאט, שחררו המושלים את "היהודים אזרחי רומא" מעבודת הצבא "מטעמי יראת שמים שלהם"[11], ומפני "שאינם יכולים לשאת כלי זין ולהלוך בימי השבתות, ולא לספק לעצמם את המאכלים המקובלים להם לפי חוקי האבות והנהוגים אצלם"[12].

ביקורם של חכמי יבנה ברומא

ערך מורחב – חכמי יבנה ברומא

ביקוריהם של חכמי יבנה ברומא, בראשות או בהשתתפות, הנשיא רבן גמליאל דיבנה, אשר נחשב לבעל סמכות רוחנית על ידי השלטון הרומאי, מתוארים בעשרים ואחד מסעות המובאים במסורת ישראל. ניתוח המקורות מראה כי מדובר לפחות בשני מסעות, כאשר לכל אחד מהמסעות היה הרכב משלחת שונה. חבר אחד היה משותף לשתי המשלחות, רבן גמליאל דיבנה שהיה ראש המשלחת השנייה וחבר במשלחת הראשונה שהייתה בראשות רבי אליעזר בן הורקנוס.

הרכב משלחות חכמי יבנה אל הקיסרים ברומא
בשנת 95 אל דומיטיאנוס בשנת 96 אל נרווה
רבי אליעזר בן הורקנוס רבן גמליאל דיבנה
רבי יהושע בן חנניה רבי אלעזר בן עזריה
רבן גמליאל דיבנה רבי יהושע בן חנניה
רבי עקיבא

היה זה אחד מהביקורים של הנשיאים והחכמים מארץ ישראל בתפוצות ישראל, לאחר חורבן הבית השני. קיימים פרטים על ביקורים שנערכו בערים נהרדעא, אנטיוכיה, אלכסנדריה ועוד. המשלחות באו לרומא, אל מרכז השלטון של הקיסרות הרומית, למטרות בעלות משמעות פוליטית. על רבי שמעון נאמר שהלך לפדיון שבויים[13] . על רבי עקיבא נאמר שפגש שר למלכות - "סריס מן מלכותא"[14]. במקרה נוסף נאמר שהלכו "למלכות פנימית"[15].

מטרת שתי המשלחות הייתה להציל את יהדות התפוצות מגזרות שעמדו לחול עליה לאחר חורבן הבית השני. המשלחת הראשונה, בשנת 95, ביקשה למנוע את הגזירה של הקיסר דומיטיאנוס המתוארת במקורותינו: "מכאן ועד ל' (30) יום לא יהיה בכל העולם יהודי"[16]. המשלחת השנייה, בשנת 96, הייתה שתדלנות למען ביטול מס שני הדינרים כפי שמעידה המטבע שטבע הקיסר נרווה: Fisci Judaici Calumnia Sublata.
מועד יציאת המשלחת תלוי בשאלה מתי רבן גמליאל הגיע לגדולה, וכמה זמן עבר ממועד חורבן הבית השני עד אשר שלטונות רומא הסכימו לקבל פני מנהיג מארץ ישראל. ההיסטוריון צבי גרץ סבור כי הנסיעה הראשונה הייתה בימי הקיסר דומיטיאנוס, בשנת 95 והשנייה, לאחר מותו, בשנת 96, בימי הקיסר נרווה. תאריך המסע הראשון קשור לאירוע המובא על ידי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס אודות הקונסול טיטוס פלביוס קלמנס ואשתו שנאשמו בכפירה, עקב אימוצם את מנהגי היהדות[17]. לפי עדות דיו קסיוס, הקונסול הומת ואשתו הוגלתה לאי פאנדרטיה. בקטע במדרש רבה[18] היה הסנטור קלמנס "סנקליטו של מלך (=אחד משרי המלך) ירא שמים (כינוי לאוהד יהודים)" – ואשתו "הצדקת ממנו" – אשתו של קלמנס[19].

ההנהגה הרוחנית

הקשר בין ההנהגה הרוחנית של יהודי ארץ ישראל לבין קהילת יהודי רומא היה הדוק.

רבן גמליאל דיבנה, כאשר היה ברומא, בכה בפומבי על חורבן הבית, דבר שריגש את הציבור הרחב ברומא. לחכמי ישראל שביקרו ברומא הייתה הזדמנות להגן על היהדות בוויכוח פומבי עם כוהני הדת הרומית ועם הנוצרים הראשונים. בספר "מתי" מובא סיפור לפיו רבי גמליאל הופיע בפני שופט נוצרי, מומר יהודי, כבעל מוניטין משפטי.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה ותרבות יהודית, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה רבי קלונימוס בן משה, אביו של רבי משולם בן קלונימוס הגדול; רבי יעקב הגאון, ראש הישיבה, ורבי נתן בן יחיאל בעל הערוך, וכן פייטנים מסוגו של שלמה הבבלי, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד. את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון.[20]

בכתובות שנמצאו בקטקומבות יהודיות ברומא נמצאו שמותיהם של 12 בתי כנסת שהיו ברחבי העיר. הם נוהלו על ידי רשת של פרנסים ואנשי דת. לקהילה היהודית בעיר היו מרכזי חינוך, תרבות וחברה. היהודים הביאו לרומא מורשת ומנהגים מבית המקדש ולפי הדעה הרווחת בקרב יהודי רומא אלה הם היסודות לנוסח ולניגונים של נוסח התפילה האיטלקי (Rito Italiano). ריכוזי היהודים היו בשכונת טרסטוורה ובעיר הנמל של רומא, אוסטיה, התגלו שרידי בית כנסת המקומי.

פרנסות היהודים

מלבד קבוצת הסוחרים, מוותיקי יהודי רומא, הרי רובו של הציבור היהודי היה שייך למעמד הבינוני ולכן היו בעלי מלאכה, רוכלים, סוחרי בגדים משומשים, אומנים וסתם קבצנים, היו אפילו מהם מגידי עתידות[21].

בקטקומבות יהודיות ברומא מופיע בכיתוב על גבי המצבות המקצוע של הנפטר. שם אנו מוצאים את בעלי המקצועות: צבע, קצב ומורה. אין במצבות כתובות פאר. כנראה מדובר ב"המון אדם טרוד למעלה מראש במלאכות פשוטות ובעסקים זעירים"[22].

ימי הביניים והרנסאנס

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ארגון הקהילה

דניאל מפיזה היה מראשי יהדות רומא בתחילת המאה ה-16. הוא ארגן את הקהילה לאחר שהגיעו לעיר בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 המוני פליטים, אשר ייסדו בה אחד-עשר בתי כנסת. המאבק הגדול היה בין ה"איטלקים" - תושבי רומא מימים ימימה והנספחים הוותיקים וכנגדם ה"אוּלטרָמוֹנְטִי" - כלומר אלה שהגיעו "מעבר להרים" -הרי האלפים - האשכנזים וכן הגולים שהגיעו לעיר מדרום איטליה - ממלכת המלכים הקתוליים: פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה.

הבנקאי כתב תקנון לקהילה והאפיפיור נתן לה אישור רשמי בבולה שלו ב-12 דצמבר 1524 והפכו למחייב את הקהילה. בנקאים, גבירים ובעלי הון צנוע - במספר שווה בחרו נציגים ל"ועד" (congrega), אשר מנה 60 איש - מחציתם איטלקים ומחציתם "אולטרמונטי"[23] ליד דניאל מפיזה עזרו, הרופא ופרשן המקרא, רבי עובדיה ספורנו והרופא יצחק צרפתי.

ההסדרים שנקבעו נשארו בתוקף עד המאה ה-20.

תקופת הגטו

מקור המים של יהודי הגטו
ערך מורחב – גטו רומא

בשנת 1555 נצטוו היהודים לעבור לגור באזור מוגדר ברומא, שכונה "הסגר היהודים", בו עתידים היו לחיות 300 שנה. בהתחשב בעובדה שרק יהודים גרו בשכונה, אשר בדיעבד ניתן לכנותה בשם גטו, התפתחו בה חיים בעלי אופי מיוחד[24]. בשכונה היהודית הוקמו חבורות למתן עזרה בתחומים רבים, עד שלושים במספר. מוסדות הקהילה ניהלו את חיי התושבים. התפתח פולקלור מקומי, שהדיו נשמרים עד היום. היציאה מחומות הגטו החלה לאחר כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18 והושלמה רק לקראת מחצית המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נמשכו ההגבלות על היהודים, הם חויבו בתשלום מיסים מיוחדים ועוד. רשמית, רק בשנת 1848, חדל להתקיים בפועל "הסגר היהודים".

העת החדשה

העת החדשה נחלקת לשלוש תקופות: איחוד איטליה והקמת הרפובליקה (1815–1914), מלחמת העולם הראשונה ותוצאות המלחמה (1918 - 1914) ושלטון הפשיזם (1943–1922). בתקופות אלה מצב יהדות רומא היה זהה למצבם של כלל יהודי איטליה.

ברומא פעל בין השנים 1922–1941 פנסיון פינס, הפנסיון הכשר היחידי בכל רומא שהיה אבן שואבת לעוברי דרכים יהודים כמו גם לאנשי רוח ודת.

מלחמת העולם השנייה ומורשתה

תרומת הזהב של יהודי רומא למדינת ישראל

ב-5 בספטמבר 1943 פרסמה מפקדת צבאות בעלות הברית, ארצות הברית ובריטניה, הודעה על חתימת שביתת נשק עם ממשלת איטליה. שביתת הנשק נועדה להיות סיומה של המלחמה באיטליה. אולם הגרמנים פלשו לאיטליה וכבשו את חלקה הצפוני והמרכזי עד רומא. למרות המצב הבלתי יציב של הוורמאכט בחזית נגד בעלות הברית, אשר פלשו לאיטליה, החליטו השלטונות הגרמנים ברומא לפעול מיד נגד היהודים. שבועיים לאחר כיבוש רומא על ידי הגרמנים, זומנו ראשי הקהילה לשגרירות גרמניה ושם אמר להם הרברט קפלר כי "אנו רואים בכם יהודי איטליה חטיבה מיוחדת, אך בלתי נפרדת, של אויבים מסוכנים". ואם תצליחו לאסוף 50 ק"ג זהב תוך 36 שעות למאמץ המלחמתי הגרמני "לא יארע לכם כל דבר רע". בסיומו של המועד נאסף הסכום במלואו ועוד 30 ק"ג, שנשארו ברזרבה ונתרמו בתש"ח למדינת ישראל במטרה לרכוש נשק מגן למדינה החדשה[25].

ב-14 באוקטובר הגיעו קצינים נאצים, נציגי ה־"Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg", לבית הכנסת הגדול של רומא והחרימו את ספריית הקהילה היהודית והספרייה הרבנית שבמקום. רכבת עמוסה בספרי הספרייה הרבנית נשלחה למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. לאחר המלחמה אוסף זה נתגלה על יד הצבא האמריקאי והוחזר לרומא. הספרייה הקהילתית גם כן נשלחה ברכבת לפרנקפורט אך היא לעולם לא הגיע ליעדה. ייתכן שהופצצה בדרך. מה שעלה בגורלה ובגורל הספרים שבה אינו ידוע עד היום[26].

הגרמנים לא הניחו לקהילה העתיקה, אדולף אייכמן שלח את תאודור דנקר כנציג מיוחד לרומא ללמוד את הנושא. בשבת, 16 באוקטובר 1943, בחג הסוכות החל המצוד על יהודי רומא. יחידות ביטחון מיוחדות מגרמניה חילקו את רומא לעשרים וששה אזורים ולפי כתובות ידועות מראש אספו את היהודים לכלא. הכנסייה הנוצרית, כנראה בהנחיית האפיפיור, עזרה ליהודים למצוא מקלט. פיוס השנים עשר חש ששלטון הגרמנים עומד להגיע לקיצו ומכאן הנחייתו לסייע ליהודים במציאת מחבוא במנזרים. בסוף היום הסתכם "היודנאקציון" ב-1,259 נפשות: גברים, נשים וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו בני נישואי תערובת. לבסוף נשלחו 1,007 נפש אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת[27].

מאות יהודים נוספים נשלחו לאחר מכן אל מחנה השמדה. כן נרצחו 75 יהודים ב-25 במרץ 1944, בטבח בפוסה ארדיאטינה.

לאחר תום המלחמה פרץ ויכוח בין פואה, נשיא הקהילה היהודית ברומא, לבין ישראל אנטון צולי, רבה של יהדות רומא בשנות השואה, לגבי התנהגותו במהלך המלחמה. פואה טען שהוא מסר לגרמנים את רשימת יהודי העיר. בספר שנכתב לאחר המלחמה, הסופרת ג'ין סקריבנר האשימה את צולי כי לא השמיד את הרשימות[28].

מיהודי רומא נספו בשואה יותר מאלפיים נפש. על קיר בית הכנסת הגדול של רומא מצוינים שמותיהם. ג'ובאני בורומאו הציל כמה עשרות יהודים בבית חולים בו עבד.

יום השואה באיטליה, לזיכרון הנספים, נקבע ליום 18 באוקטובר, היום בו בשנת 1943, יהודי רומא שנתפסו על ידי הגרמנים, נשלחו למחנות הריכוז ומשם למחנות ההשמדה.

ברומא שני אתרים להנצחת השואה: האחד, קיים בפוסה ארדיאטינה (Fosse Ardeatine), והשני, מתוכנן והוא מוזיאון השואה (רומא) שעומד להיפתח, לפי התוכנית, ביום השואה האיטלקי[29], 18 אוקטובר 2008, בתחום וילה טורלוניה. באופן סמלי, מקום מושבו של שליט איטליה, בניטו מוסוליני בשנות שלטונו. סמליות נוספת למקום, בו התגלו בשנת 1919 הקטקומבות יהודיות מימי רומא העתיקה, לפי בחינה עדכנית מהמאה ה-1, דהיינו הקדומים ביותר בעיר. הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה (אנ') של סטיבן ספילברג, אשר נוסדה בשנת 1997, נטלה על עצמה את מימון הבנייה. המוזיאון ייבנה בשלבים ויכלול ספרייה גדולה ואתר זיכרון לנספים בשואה, אשר יכלול תבליט ובו יירשמו שמות הנספים היהודים. בכך תצטרף רומא לרשימת הערים בהן הוקמו מוזיאונים לזכר השואה: ירושלים, וושינגטון, פריז, לונדון וברלין.

הקהילה היהודית כיום

הקהילה היהודית ברומא מונה כיום כ-15,000 נפש, שהם כמחצית מיהודי איטליה. יהודי רומא הם תומכים נלהבים של מדינת ישראל וקיימת עלייה אליה, אם כי במספרים קטנים ביותר. מוסדות יהודי איטליה מצויים בעיר: המועצה העליונה של יהודי איטליה, הרבנות הראשית, הסמינר להכשרת רבנים איטלקים, נציגויות דיפלומטיות של מדינת ישראל ושל ארגונים ציוניים, כגון קרן היסוד וקרן קיימת, וכן מרכזי מחקר של יהדות איטליה.

ברומא יותר מעשרה בתי כנסת, בחלקם מתקיימת תפילת שחרית כל בוקר, אך עיקר הפעילות היא בשבת. בבית הכנסת הגדול נוהגים להתכנס בין הערביים, בשעת תפילת ערבית, בני משפחות, יהודים ובני תערובת, אשר להם קרובי משפחה שזהו יום הזיכרון שלהם "יארצייט". חזן הקהילה קורא בקול רם את שמותיהם. בחנוכה מאורגן על ידי שליחי חב"ד בעיר טקס הדלקת חנוכיה בכיכר מרכזית, בנוכחות ראשי העיר.

הרכב הקהילה היהודית שונה מאוד מכפי שהיה בעבר - רק בזכות ההגירה מלוב יש עדיין קהילה מהותית בעיר. אפילו בבית הכנסת האשכנזי בעיר מתפללת היום קבוצת יהודים מלוב. במוסדות החינוך של הקהילה היהודית מתחנכים כ-1000 תלמידים מהגן ועד התיכון - כמות נדירה בקהילות יהודיות באירופה - ובמוסדות החינוך של חב"ד מתחנכים עוד כמאה וחמישים ילדים.

רב העיר הוא הרב שמואל די-סיני (שקיבל את התפקיד לאחר שהרב הקודם הרב אליהו טואף הגיש את התפטרותו בשנת 2001) והרב יצחק חזן משמש כרב ביהכנ"ס האשכנזי ושליח חב"ד.

פורים של רומא

בב' בשבט ה'תקנ"ג, מישהו ניסה לשרוף את הגטו ברומא, והתחיל לרדת גשם בדיוק לפני שנתפשטה השריפה, וכך ניצלו היהודים. עד היום, חוגגים בקהילה פורים שני ביום ב' בשבט[30], בו אומרים פיוט מיוחד אחרי תפילת ערבית[31] ולא אומרים תחנון.

רבנים ראשיים

הרבנים הראשיים לרומא שימשו באופן מסורתי גם כסמכות הרוחנית העליונה של כל יהדות איטליה. הרב הראשי גם אחראי על ייצוג הדת היהודית והעם היהודי מול האפיפיור[32].

במאה ה-19 כיהן כרב הקהילה רבי ישראל משה חזן, שעזב את תפקידו בשנת 1852 (ה'תרי"ב). החל מהמאה ה-20 כיהנו בתפקיד הרבנים:

מטבח יהדות רומא

למאכלים המיוחדים של יהודי רומא יש אותן תכונות בסיסיות של מאכלים יהודיים בכלל: אין ערוב בין בשר, רק של בעלי חיים כשרים ובשחיטה דתית, לבין חמאה, המקובל באוכלוסייה המקומית. שימוש רב בירקות, כולל בכל חלקי הירק: העלים, הגבעול והשורשים.

אחד המאכלים הטיפוסיים של יהודי רומא הוא הארטישוק (קנרס, חורשף), שעליו מטוגנים בסיר מלא שמן זית. המאכל מכונה הארטישוק של היהודי (Carciofi alla giudea). המסעדות ברחוב המרכזי של הגטו ברומא, רחוב פורטיקו ד'אוטביו (via Portico D'ottavia)‏[33], מתמחות בבישולו.

בין המאכלים האחרים:

  • "פֵּצֲטי (Pezzeti) - פרוסות של עלים ושורשים של ירקות מטוגנים בחמאה.
  • "טורצֵ'לי" (Torzelli) "לבבות" של עולש, עם פפריקה ומלח מטוגנים בסיר מלא שמן.
  • חסה עם שעועית במיץ עגבניות.
  • אנצ'ובי אפוי עם עולש (Aliciotti con l'invidia).
  • דברי מאפה, חלקם אופייניים לכל חג וחג. ברחוב המרכזי של הגטו יש מגדניות המתמחות במאפים האלה. בהם מאפה המכונה "פיצה", שאין לו כל קשר לפיצה המוכרת לנו. הפיצה ברומא הוא מאפה מתוק הכולל פירות מסוכרים (מתובלים ומבושלים בסוכר) מכל המינים וכן סוגי פירות מתוקים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • B. Migliau and M. Procaccia, Lazio Jewish Itineraries , Marsilio Regione Lazio, 2001.
  • Sandro Servi, Il Museo Ebraico di Roma, Cumunita' Israelitica di Roma,1985

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו ניתוח בספרו של נוי David Noy, Foreigners at Rome: Citizens and Strangers. London: Gerald Duckworth & Co. Ltd., 2000.
  2. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, גירושי היהודים מרומא בזמן העתיק, עמ' 479–481.
  3. ^ עמוד 12 בספרו של נוי
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ו', א'-ב'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, א', 300
  6. ^ מידע על אירוע זה נמצא במספר מקורות היסטוריים בהם: יוסף בן מתתיהו, טקיטוס וסווטוניוס, למשל אצל פלביוס 18:81-84 וטיבריוס - אשר סאטורנינוס בעלה של פולביה, שהיה ידידו, סיפר לו (את הדבר) על פי חקירת אשתו - ציווה לגרש את כל היהודים מרומי. והקונסולים גייסו לצבא ארבעת אלפים איש מהם ושלחום לאי סרדיניה, וענשו רבים מאוד שלא רצו לשרת בצבא בשל שמירת חוקי אבותיהם.
  7. ^ דיו קאסיוס, ספר 57, פרק 18, סעיף 5.
  8. ^ פילון, המשלחת לגאיוס, פרק 23, סעיף 155.
  9. ^ המשלחת לגאיוס עמודים 156-158
  10. ^ ראו גם בצלאל רות, עמוד 26
  11. ^ קדמוניות יד, י יג
  12. ^ קדמוניות יד, י יב
  13. ^ תוספתא, הודיות, פ"ד, ה"ה
  14. ^ קהלת רבא פרשה י'
  15. ^ פרקי בן עזאי, פרק ג'
  16. ^ מדרש רבא פרשת ואתחנן
  17. ^ ראו בערך המורחב חכמי יבנה ברומא
  18. ^ פרשת ואתחנן ד"א "ושבת עד ד' א-לוהיך. "אין לך דבר גדול מהתשובה.
  19. ^ ראו בערך המורחב. המעשה קשור גם לאגדה במסכת עבודה זרה דף י' ע"ב, לאחר שאשתו, שכרתה בשיניה את עורלתו של בעלה, לאחר שהוצא להורג, על מנת שיקבר כיהודי. על כך נאמר: "יצתה בר קול ואמרה: קטיעה בר שלום (כינויו של בעלה הסנטור) מזומן לחיי העולם הבא.
  20. ^ קהילת יהודי רומא, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 19-02-2019
  21. ^ ידוע המדרש על המשיח, הנמצא בשערי רומי, לבוש סחבות ומרפא מצורעים - מן הסתם הוא לא היה יהודי חריג בנוף האנושי
  22. ^ שם עמוד 19
  23. ^ בשנת 1571 שונה היחס ונקבע רוב לאיטלקים: 35 לעומת 25.
  24. ^ תיאור מלא ומפורט ראו בפרק לקריאה נוספת בספרו של אטיליו מילאנו
  25. ^ המקור:לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978. עמוד 120
  26. ^ Stanislao Pugliese, Bloodless torture : the books of the Roman ghetto under the Nazi occupation, he Holocaust and the Book; Destruction and Preservation, University of Massachusetts Press, 2001, עמ' 47-58
  27. ^ דו"ח נאצי - גירוש של יהודים מרומא, מאתר יד ושם
  28. ^ Inside Rome with the Germans, 1945, p. 31
  29. ^ היום בו יהודי רומא רוכזו נשלחו להשמדה
  30. ^ באתר הקהילה היהודית ברומא (איטלקית).
  31. ^ Il Purim di Roma del 1793, רומא תשנ"ז.
  32. ^ רב אחד, שתי מדינות: מורכבות משרתו של הרב הראשי ליהודי איטליה, הרצאתו של הרב פרופ' שמואל (ריקרדו) די-סיניי, רבה הראשי של קהילת רומא, אתר יו טיוב.
  33. ^ על שם שער רומאי עתיק בשם זה שקשתו נראית במקום הזה עד היום


רומא
רובעי רומא אסקווילינו • בורגו • צ'ליו • טסטאצ'יו • טרסטוורה • טרווי • לודוויזי • מונטי • רגולה • ריפה • סאלוסטיאנו • סן סבא • פראטי • סנט'אאוסטאקיו • סנטאנג'לו • פאריונה • פונטה • פיניה • קאסטרו פרטוריו • קולונה • קמפו מרציו • קמפיטלי
אתרים מרכזיים קולוסיאום • מזרקת טרווי • כיכר ונציה • פיאצה דל פופולו • פיאצה נאבונה • פורום רומאנום • המדרגות הספרדיות • הפנתאון
כנסיות הבזיליקות הפטריארכליות • בזיליקת סנטה מריה מג'ורה • בזיליקת יוחנן ה"קדוש" בלטראנו • סנטה מריה דל פופולו • סנטה מריה סופרה מינרווה • בזיליקת פאולוס ה"קדוש" מחוץ לחומות • סנטה מריה דיי מיראקולי וסנטה מריה אין מונטסאנטו
מוזיאונים ארמון ברבריני • גלריה בורגזה • הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית • הגלריה העירונית לאמנות מודרנית • המוזיאון היהודי של רומא • המוזיאון לתרבות הרומית • מוזיאוני הוותיקן • מוזיאון השואה • המוזיאונים הקפיטוליניים • קיוסטרו דל ברמנטה • MAXXI
הוותיקן בזיליקת פטרוס ה"קדוש" • הקפלה הסיסטינית • טירת סנטאנג'לו
שבע גבעות רומא גבעת האוונטין • גבעת אסקווילינו • גבעת וימינאליס • גבעת הפאלאטיום • גבעת הקווירינאליס • גבעת הקפיטולין • גבעת קאיליוס
אחר נהר הטיבר • יהדות רומא • אי הטיבר • כביש הטבעת של רומא • ספיינצה – אוניברסיטת רומא
פורטל רומא
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35910638יהדות רומא

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_רומא&oldid=2271757"