ישראל אנטון צולי
ישראל אנטון צולי (Israel Anton Zolli; 27 בספטמבר 1881 בשם ישראל צולר - 2 במרץ 1956 בשם אוג'ניו מריה צולי) היה רבה של יהדות רומא בשנות השואה (1945-1939). ב-13 בפברואר 1945 המיר את דתו לנצרות קתולית, ושינה את שמו הפרטי לאוג'ניו מריה - כשמו הפרטי של האפיפיור פיוס השנים עשר. את שם משפחתו שינה עוד קודם לשם בעל צליל איטלקי, "צולי" (Eugenio Zolli).
תולדות חייו
צולר נולד בבְּרוֹדִי בשנת 1881, בחבל גליציה של האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום חלק מאוקראינה). אביו היה אדם אמיד ובעל מפעל לשעבר, ואמו הייתה בת לשושלת רבנים. הוא קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת פירנצה ובמקביל למד בבית המדרש לרבנים בפירנצה. בשנת 1918 התמנה לרב העיר טרייסטה, אשר זה עתה הועברה מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לאיטליה. במהלך תקופה זו לימד באוניברסיטת פדובה. הוא שינה את שם משפחתו לצולי (Zolli) – שם בעל צליל איטלקי, ובמהלך חגיגות 700 השנה להקדשתו של הפטרון של העיר פדובה, הוסיף לכבודו לשמו הפרטי שם נוסף - "אנטון". יהודים ראו בכך צעד אופורטוניסטי שנבע ממניעים פוליטיים, והתנהגות שאינה הולמת רב. מאוחר יותר שינה את שמו הפרטי הראשון לאיטלו (Italo).
לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר הקהילה היהודית בטריאסטה הייתה אנטי-ציונית ברובה, נהג צולי בהתאם למגמה בקהילה. לאחר המלחמה, כאשר טריאסטה הפכה למרכז של העלייה לארץ ישראל, סייע לחפצים לעלות, ובמקביל סייע לאלה שתמכו בהשתלבות במשטר הפשיסטי באיטליה.
בשנת 1939, לאחר שחוג "האיטלקים בעלי הדת היהודית" הביא להדחת הרב של רומא, מונה צולי לרבה של רומא.
בשנות השואה
לדברי החוקר דניאל ט' מורפי, בשנת 1940, צולי ניסה לשכנע את נשיא הקהילה היהודית אוגו פואה ואת דנטה אלמנצי נשיא הקהילות היהודיות המאוחדות באיטליה, להתייחס לאיום הגרמני הנאצי ברצינות, ולכן המליץ "לעצור לחלוטין כל פעילות יהודית ציבורית, לסגור את כל המשרדים המנהליים, להעלים את רשימות התורמים, לפזר את אנשי הקהילה היהודית, לפעול להפצת סיוע כלכלי, ולצמצם את היקף הכספים השמורים".[1]
בין יהודי רומא נפוצה הדעה כי הוא קבל התראה מראש על האקציה, פעולת הגירוש והרצח - שנערכה בשבת חול המועד סוכות תש"ד, ה-16 באוקטובר 1943 ושהביאה לגרושם והשמדתם של יותר מאלף מיהודי רומא, ולא הזהיר את היהודים על כך. בתום המלחמה נשיא הקהילה היהודית ברומא, פרופסור אוּגוֹ פוֹאַה (Ugo Foa), האשים את צולי באחריות ישירה להשמדת יהודי העיר, בכך שמסר בפועל לגרמנים את רשימת יהודי העיר.[2] בספר שנכתב לאחר המלחמה, הסופרת ג'ין סקריבנר האשימה את צולי כי אמנם אולי לא מסר בפועל את הרשימות, אך לא השמיד אותן.[3]
על כך צולי כתב בזכרונותיו (מתורגם מהמקור באיטלקית):
”מאבי למדתי את האומנות העצומה של תפילה בדמעות. במהלך רדיפות הנאצים ועוד שנים ארוכות לאחר מכן, אני מוצא עצמי גר בחדר קטן, במרכז רומא. שם, בחושך, רעב וקר, אני מתפלל ובוכה: 'הו, שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד עם ישראל...!'”[4] היו שראו במחדלו מאזהרת "שארית ישראל" מפני הגירוש וההשמדה, סתירה לעמדתו המוצהרת לגבי תפילתו הבוכיה במחבוא.
לאחר שחרור רומא, הוא יצא ממחבואו בותיקן הושב רשמית לתפקידו בידי צ'ארלס פּוֹלֶטִי, אך הקהילה היהודית דחתה את ניסיונו לשוב למעמדו כרבהּ של יהדות רומא.[5] ג'ודית כּבּוד (Judith Cabaud), יהודיה אמריקאית שהמירה אף היא את דתה לנצרות וכתבה ביוגרפיה של צולי, סיפרה כי בתפילת יום הכיפורים בשנת 1944 היה לצולי חזון מיסטי שבו נגלה אליו אותו האיש.[6]
ההתנצרות
ב-13 בפברואר 1945 המירו צולי, אשתו ובתו את דתם לנצרות קתולית.[7] הוא הוטבל ונקרא אוג'ניו מריה צולי (Eugenio Maria Zolli) הוא בחר את השם אוג'ניו מריה לכבודו של האפיפיור פיוס השנים עשר שנולד אוג'ניו מריה פאצ'לי ,בשל פעולתו לטובת היהודים ברומא בתקופת מלחמת העולם השנייה. הטקס נעשה תוך פרסום רב. יום אחרי טבילתו ביקרו בביתו הרבנים הצבאיים של בעלות הברית ברומא והוא כינה את עצמו "משומד להכעיס".
מעשהו גרם לתדהמה בקהילה היהודית. רק שמונה חודשים קודם לכן, ב-4 ביוני 1944, שוחררה רומא מהכיבוש הגרמני והיהודים חזרו להיות אזרחים שווי זכויות. נציג הסוכנות היהודית ברומא, ד"ר שלמה אומברטו נכון יחד עם הרבנים הצבאיים בצבאות בעלות הברית היו למנהיגי הקהילה, שנפגעה קשות ממעשהו של צולי. כתב העיתון "דבר" ברומא כינה את צולי "מומר-להכעיס" וכתב את הדברים הבאים: ”נפל הגורל על יהודי איטליה, שאחרי שנות דיכוי ורדיפות, קרבנות אדם ורכוש, בעצם ימי התעוררות לחיים מחודשים והתאמצתם להקים מחדש את סוכת היהדות שלהם הרופפת רפיפות של גולה זעירה - תבוא עליהם גם החרפה הלאומית של בגידה מצד אדם, שהם בתום-לבב הזמינוהו לפני שנים מארץ אחרת להיות להם לרב בקהילתם הגדולה, העתיקה ביותר באירופה, הלא היא קהילת רומא”[8].
העיתון "איל פופולו", בטאונה של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, דיווח בשמחה על התנצרותו של צולי. לעומתו עיתונה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, אוואנטי!, מתח ביקורת על שמחתו של "איל פופולו", וראה בה פגיעה בטעם הטוב.[9]
במחקרים הנוצרים אודותיו יש שמביאים אותו כדוגמה ליהודי דתי ש"מצא אלקים", לעומתם יש הטוענים כי ההמרה היא תוצאה של הנידוי של הקהילה היהודית בעקבות השואה, ולא של התעוררות רוחנית.[10] עד היום, התנצרותו של צולי נתפסת ככתם שחור על הקהילה היהודית ברומא ומקובל בין חברי הקהילה לא להזכיר אותו בשמו, רק ברמז.
בהמשך חייו הועסק במכון האפיפיורי למקרא, ובשנת 1954 פרסם אוטוביוגרפיה בשם Prima dell'alba ("לפני הזריחה").[11] הביוגרפיה תורגמה גם לאנגלית ולצרפתית.
קישורים חיצוניים
- ידידיה מרדן, צולי, דבר, 27 בדצמבר 1957
- רשימת מאמרים על ישראל אנטון צולי באתר רמב"י (לועזית)
- רשימת מאמרים מאת ישראל צולי ואודותיו בקטלוג מלמ"ד
- הנהגת יהודי איטליה בשנות השלטון הפשיסטי והשואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
- ^ בעניין ניסיונות ההתנגדות לנאצים של רבה הראשי של רומא ישראל זולי, בעת מלחמה"ע השנייה עבודת דוקטורת, דניאל ט' מורפי, הוצאת Wordpress
- ^ דו"ח על רדיפת היהודים ברומא בתקופה הראשונה על הכיבוש הגרמני. פורפסור אוגו פואה. (מאמר שפורסם בילקוט מורשת, ניסן תשכ"ט (1969) הוצאת קיבוץ מורדי הגטאות)
- ^ בתוך רומא עם הגרמנים 1945, עמוד 31 (Inside Rome with the Germans, הספר המקוון באנגלית, אתר ספרי אמזון)
- ^ , page 79 Eugenio Zolli, "Before the Dawn," quoted in, Sweet Honey from the Rock, edited by Roy Shoeman
- ^ רבה של רומא הופך קאתולי. ספרו של לואיס י. נוימן, 1945, עמוד 135. (A chief Rabbi of Rome Becomes a Catholic, Louis I. Newman, NY 1945, The Renascence Press)
- ^ Christian Rabbi, The, באתר Catholic Culture
- ^ זמן רב יידרש להסברת הדבר, דבר, 16 בפברואר 1945
- ^ ב.יגיד, על מומר-להכעיס, דבר, 16 במרץ 1945, המשך
- ^ סטפאנו טארו, עתונים איטלקים על התנצרותו של צולי, דבר, 15 במרץ 1945
- ^ Rabbi Tovia Singer, Why Did the Chief Rabbi of Rome convert to Catholicism?
- ^ גרסה מאוחרת של הספר ב-Google books
