טקטיקה ימית
הטקטיקה הימית היא מונח המאגד יחד שיטות שונות שמטרתן השגת עליונות צבאית בזמן לוחמה ימית. זוהי המקבילה הימית לתורת הלחימה היבשתית.
יש להבחין בין טקטיקה ימית לבין אסטרטגיה בלוחמה ימית. הטקטיקה הימית עוסקת בבחירת אופן פעולה קונקרטי על ידי הפיקוד בשטח, במטרה לזכות בניצחון בקרב ספציפי, זאת, להבדיל מאסטרטגיה, שהיא הצבת היעדים ארוכי הטווח ותכנון אופן הפעולה הכולל ומטרותיו, לדוגמה, תכנון אסטרטגי להשתלטות על אזור גאוגרפי בעל חשיבות גבוהה.
טקטיקות ימיות מודרניות מבוססות על דוקטרינות טקטיות שגובשו לאחר מלחמת העולם השנייה, ונכתבו בעקבות התיישנותן של אניות המערכה ופיתוחם של הטילים ארוכי הטווח. מאחר שמאז מלחמת העולם השנייה לא התרחשו מערכות ימיות רחבות היקף - מלבד המערכה הימית במלחמת הודו-פקיסטן ב-1971, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת פוקלנד - רבות מהדוקטרינות הללו משקפות תרחישים ספקולטיביים בלבד, ומעולם לא נוסו בפעילות מבצעית של ממש. יש המעריכים שהתפרקותה של ברית המועצות והקטנת הצי הרוסי הביאו את התרחישים של המערכות הימיות לכדי התיישנות וחוסר רלוונטיות.
מושגי יסוד
בעת תכנון טקטיקות ימיות, ישנה חשיבות מכרעת לסיווגו של היריב הצפוי. לוחמה על פני השטח (אנ') מתמקדת בהתקפה והגנה בפני ספינת מלחמה השטה מעל לפני הים. לוחמה נגד צוללות עוסקת באיתור והרס של צוללות האויב. לוחמה נגד יריבים אוויריים כוללת תרחישי פעולה כנגד התקפה מאוויר של מטוסים או טילים ארוכי טווח.
מרווח הקרב
אחד ממושגי היסוד של הטקטיקה הימית המודרנית הוא מרווח הקרב: אזור סביב כוח ימי, שבו המפקד מרגיש בטוח ביכולתו לאתר או לחסל אויבים עוד לפני שהם מהווים סכנה. בדומה לזירות לחימה אחרות, מטרה טקטית קריטית היא זיהוי האויב לפני שהוא יזהה אותך.
הים הפתוח מספק את מרווח הקרב הטוב ביותר עבור צי חשוף. נוכחותה של יבשה ושינויים טופוגרפיים באזור מסוים מצמצמים את מרווח הקרב, מגבילים את אפשרויות התמרון, מקלים על האויב לחזות את מיקומו של הצי, והופכים את איתור כוחות האויב לקשה יותר. במים רדודים, איתור צוללות ומוקשים הוא בעייתי במיוחד.
מאמץ התמרון
מאמץ התמרון הוא מרכיב התקפי הבא לידי ביטוי במפגש לוחמה ימית בין ציים. מאמץ התמרון מכתיב את תוכנית התקדמות הכוחות באזור עוין, ואת פריסת הכוחות במהלך קרב התקפי. כמה מאפשרויות התמרון שעומדות בפני מפקדים בקרב ימי הינן: תנועה התקפית קדימה, לפיתת צי האויב בתנועת מלקחיים, שימוש בהונאה לצורך הטעיה ועוד.
היסטוריה
הטקטיקות הימיות התפתחו עם הזמן בד בבד עם ההתפתחויות בטכנולוגיה הימית, והמעקב אחר התפתחותן של הטקטיקות עצמן מלווה את התפתחותן של ספינות המלחמה.
עת המשוטים
העת העתיקה
הים הראשון שהחלו לשוט בו הציים המלחמתיים הוא הים התיכון.
בהתחלה לא הייתה תוכנית ברורה ונלחמו ללא סדר. ערב רב של ספינות, ששימשו כפלטפורמה ללוחמים הרגליים, התקרבו אחת לשנייה והחיילים פשטו על סיפון האונייה השכנה. במאה שמינית לפנה"ס התחילה להתפתח בפיניקיה תורת הלחימה הימית.
מכיוון שאבק השרפה עוד לא הומצא ובליסטראות למיניהן היו לא מדויקות להחריד, אחת האפשרויות שהייתה לימאים בימי הקדם, פרט לפשיטה על הסיפון, הייתה ניגוח ספינת האויב.
טקטיקת ניגוח הספינות הובילה לפיתוחים במבנה הספינה, שבתורם שכללו את אפשרויות השימוש בטקטיקה. לספינות המלחמה צורף איל ניגוח מעץ קשה, בדרך כלל עם מעטפת ארד (ברונזה), וכך התווספה לבין האפשרויות הטקטיות גם תמרון שבירת המשוטיות. הטקטיקה המקובלת הייתה לנסות ולסובב את חרטום האונייה, שבו נמצא אייל הניגוח, כלפי דופן הספינה היריבה, או לעבור במהירות לידה תוך כדי שבירת משוטיה עם אייל הניגוח. במקרה הזה, משוטי הספינה הנוגחת היו נמשכים לתוך הספינה על מנת שלא ינזקו.
מאחר שבכדי שניתן יהיה לבצע תמרון זה, על הספינה התוקפת להצליח להגיע אל דופן הספינה היריבה, החלה בהדרגה לעלות החשיבות של התבנית בה מסודרות הספינות, וכפועל יוצא מזה עלתה גם החשיבות לתיאום ולכידות בין הספינות. התבנית המקובלת ביותר הייתה תבנית הקו. הספינות סודרו בקו ישר פחות או יותר וכך הגנו על אגפיהן.
טקטיקה הגנתית זו, הגבירה בתורה את החשיבות ההתקפית במהלכים שמטרתם שבירת קווי האויב, כדוגמת שימוש בספינת הבערה, אותה מילאו בחומרים דליקים, הציתו והשיטו, בסיוע רוח מתאימה, לעבר אוניות היריב.
בקרבות השונים, לעיתים מפקדים היו בוחרים לעשות שימוש בתבניות אחרות, כגון מעגל או סהר, אך אלו היו בדרך כלל תבניות אד הוק, שלא קיבלו תנופה מעבר לקרב ספציפי.
במקרה של ציים גדולים, הכוללים כמה עשרות ואף מאות אוניות הצי חולק בדרך כלל למספר פלוגות על מנת להקל על הקשר והפיקוד בין האוניות השכנות.
החידושים בטקטיקה היו מעטים יחסית. החידוש החשוב ביותר בתקופה זו נעשה דווקא על ידי הרומאים, עם יבשתי לכל הדעות. על מנת לגבור על הקרתגינים, המנוסים בקרבות ימיים, הרומאים הרכיבו מעין גשרים על סיפוני האוניות, ובעזרתם פשטו על סיפוני האויב. קשה לומר בוודאות כיצד פעל המנגנון הזה בפועל, אך ככל הנראה הפעלתו הייתה מסורבלת ביותר כי השתמשו בו, ככל הידוע, אך ורק במלחמה אחת - המלחמה הפונית הראשונה.
ימי הביניים ותחילת העת החדשה
החידושים הטקטיים בימי הביניים היו בעיקר מצידה של האימפריה הביזנטית. עם גילוי האש היוונית, הרכיבו על סיפון האונייה מעין גלילים חלולים, ובעזרת ההמצאה החדשה הבעירו את ספינות האויב. בהמשך, לקראת המאה ה-16 עם התפתחות התותחים, כח האש נעשה חשוב יותר, אך היות שרוב הדופן היה תפוס על ידי המשוטים, אפשר היה להרכיב את התותחים הימיים רק בחרטום וירכתיים ולכן מספר התותחים היה מצומצם יחסית. כתוצאה מכך, הניגוח נשאר אחד האמצעים היותר טובים להטבעת ספינת האויב.
קרב לפנטו ב-1571 נחשב לקרב הימי הגדול האחרון בהיסטוריה בין ציי אניות מלחמה המונעות במשוטים, שאינן צריכות להתחשב בכיוון הרוח. בקרב זה בוצעו תמרוני הטעיה כדי לפרק את מבנה הספינות היריבות, תמרון לכניסה בין קו הספינות לבין החוף כדי לשפר את זווית ההתקפה, שימוש מושכל בכוח עתודה שהצטרף במהלך הקרב ועזר להכריע אותו, והשתלטות על ספינת הדגל של הצי והצגת ראשו הערוף של המפקד על חנית - מה שפגע אנושות במורל חייליו ועזר להכניע את הקרב.
עת המפרש
ערכים מורחבים – מערך טורי
עם הופעת תותחים משופרים לקראת המאה ה-16 החלו להופיע ציים משמעותיים באירופה. הציים המלחמתיים באו לחזק את התגליות של הפורטוגלים באפריקה והודו, ואחריהם של ספרד באמריקה הדרומית והאוקיינוס השקט.
במאה ה-15 חלה התפתחות גדולה ביכולת השיוט והמפרשים, והחלו לבנות ספינות מלחמה, אשר הכח שהניע אותן היה הרוח ולא הזרוע האנושית. ספינות אלו היו מסוגלות להפליג באוקיינוס, ונשאו תרנים ועליהם מפרשים מרובעים, שאיפשרו שיט בזוויות קרובות יותר לרוח, והיו חמושות בתותחים כבדים בהרבה.
התפתחותה של ספינת הקרב, והופעתם של ציי מלחמה גדולים, שהיה ביכולתם להפליג כצי למשך חודשים ארוכים, יצרו את הצורך בהתאמת העקרונות הישנים של לוחמה ימית לתנאים החדשים.
השימוש באיל ניגוח הוא בלתי אפשרי לספינה המונעת בכוח הרוח; ספינת מפרש יכולה לנגח רק כשיש לה רוח בכיוון ובעוצמה מתאימים. ואולם, עדיין ניתן לבצע השתלטות על ספינת האויב.
במאה ה-17, עם גידול בהשפעת מטח הדופן של הספינות החלה להופיע טקטיקת המערך הטורי. במסגרתה האוניות הסתדרו אחת אחרי השנייה וירו ביריבותיהן מטחי דופן על מנת להטביען. הצי היה נכנס לקרב בקו ארוך, וכך ניתן היה לרכז את האש של כל הספינות, או חלק גדול מהן, על מטרות מסוימות. בנוסף, בדרך זו היה מתגלה לאויב רק הצד החמוש והמוגן יותר של הספינות, ואילו הצדדים הפגיעים יותר - החרטום, ובמיוחד הירכתיים - היו מוגנים.
הציים הגדולים היו מחולקים בדרך כלל לפלוגות על מנת להקל על השליטה בהם. אחרי מספר מטחי דופן האוניות ניסו להתקרב אחת אל השנייה על מנת לפשוט על סיפון האונייה השכנה.
הסיבה שבגינה הפשיטה על הסיפון עדיין הייתה נחוצה, היא חולשת התותחים. בתותחים מהעת ההיא היה קשה מאד להטביע ספינה גדולה.
הטקטיקה האנגלית במאות ה-17 וה-18
בעת המלחמות בין אנגליה להולנד שופרה טקטיקת הטור העורפי. באנגליה אפילו נכתב ספר "הוראות קבע ללחימה" שפירטו את ההתנהגות הרצויה של האדמירל בקרב. אם האדמירל הפסיד, אך נצמד להוראות הקבע, הוא היה מזוכה. אם הפסיד ולא נצמד להוראות היה מורד בדרגה ואף מוצא להורג.
הטקטיקה האנגלית המקובלת במאה ה-17 הייתה טקטיקת הטור העורפי. בהתחלה האנגלים בנו ספינות גדולות יחסית עם יותר מ-100 תותחים, אך לקראת המאה ה-18 וה-19 חדלו מכך, ואונית המערכה התקנית נשאה בערך 70–80 תותחים. השייטת הממוצעת כללה 15–30 אוניות מערכה ואי אלו פריגטות.
במאה ה-17 ואף במאה ה-18 אנגליה לא הייתה מלכת הימים. צרפת והולנד שאפו גם הן להשתלט על הים. ההבדל העיקרי בין הטקטיקה האנגלית לצרפתית וההולנדית הייתה בשוקע האוניות. השוקע של האוניות ההולנדיות היה נמוך יותר בגלל המפרצים הצרים של הולנד שבהם נאלצו לעבור. הבדל זה השפיע על ההחלטות הטקטיות בעת הקרב.
מין הצד האנגלי, כאשר הציים התקרבו זה אל זה, האנגלים נטו לתפוס את הצד שממנו נושבת הרוח על מנת שהתותחים היותר כבדים, הנמצאים בסיפונים הנמוכים, יוכלו לירות. בקרב הם שאפו לפגוע בגוף האונייה ולהטביעה.
הצרפתים, להבדיל, ניסו לתפוס את הצד שאליו נושבת הרוח על מנת לנתק מגע בקלות רבה יותר אם הקרב היה משתבש. בקרב ניסו הצרפתים לפגוע במעטה האוניות היריבות על מנת לשבש את כושר התמרון. ככלל הצרפתים וההולנדים היו הרבה יותר גמישים בקרבותיהם ולא ניסו לפרסם ספרים עם קוד נוקשה, אשר חייב את הקצונה הבכירה.
דוגמה לשיפור טקטי מפורסם ויוצא דופן של תמרון הטור העורפי, היא של הוריישו נלסון בקרב טרפלגר. נלסון פיקד על הצי הבריטי בעת מצור על נמל צרפתי. הוא תכנן לשבור את המערך הטורי של הצי היריב בעזרת שני טורים התקפיים, במטרה לבודד את החלק המרכזי והאחורי של הכוח מהחלק הקדמי ולבטל בכך את היתרון המספרי של אויביו. התוכנית עבדה בצורה מספקת, והצי של נלסון ניצח בזכותה את הקרב. נלסון עצמו נהרג בקרב, והוכתר כגיבור לאומי.
עת השריון
- ערכים מורחבים – חציית ה-T
_animated.gif)
עם השתכללות הטכנולוגיה והטקטיקה של הלוחמה הימית, תמרון נוסף שזכה לפופולריות במקרים של התנגשות הדדית בין ציי אוניות המערכה, כונה ה"טריז", שתפקידו לפרוץ דרך שורות האויב. חסרונו של תמרון זה היה, שהתותחים של הספינות שנמצאות בעומקו לא באים לידי ביטוי. לעומת זאת, ציים שדבקו בטור העורפי סבלו מחסרונו של הטור, שהינו שביר ועלול להבקע על ידי הטריז.
באמצע המאה ה-19 סדרה של פיתוחים טכנולוגיים שדרגו משמעותית את ספינות המלחמה. בנוסף להופעתן של הספינות המשוריינות, הופיעו גם אוניות מערכה מונעות בקיטור בעלות צריחי תותחים מסתובבים, שהיו יכולות לנוע במהירות ולהפנות את תותחיהן על פי הצורך; זאת, לעומת אוניות הקו המונעות בכוח המפרשים שתמרנו באיטיות רבה יותר, ואשר תותחיהן היו קבועים במקומם, כשהם פונים לצדי האונייה.
שדרוגים אלו איפשרו את ביצועו של התמרון הטקטי חציית ה-T. במהלך התמרון חוצה קו של אוניות מלחמה את כיוון התנועה של קו אוניות המלחמה של האויב, במאונך לו, ומשלים עם אוניות האויב צורה המזכירה את האות T. בדרך זו יכול קו אוניות המערכה לירות מטח דופן מכל תותחי האוניות, לעומת קו אוניות האויב שיכול לירות רק בתותחיו הקדמיים.
התמרון בוצע בדרך כלל על ידי אוניות וסיירות מערכה, אך גם על ידי סיירות קלות וכבדות, במידה משתנית של הצלחה.
עת נושאות המטוסים
לקראת מלחמת העולם השנייה החלו להופיע נושאות מטוסים, שתפקידן העיקרי היה איסוף מודיעין. עם ההתפתחות בכלי הטיס, נוספו להן גם מטוסי קרב ומפציצים.
הופעתם של מטוסים וטילים יתרה את טקטיקת חציית ה-T, שכן שיגור טילים אינו מותנה בכיוונה של האונייה המפעילה אותם.
הצוללות במלחמות העולם
- ערכים מורחבים – הצוללות הגרמניות במלחמות העולם הראשונה והשנייה
- ערכים מורחבים – מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה
כניסתם ההדרגתית של הצוללות אל זירת הלחימה הימית במחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרה שינוי דרמטי במיוחד בכל הנוגע למרווח הקרב, מאחר שהן יכלו לנצל את צלליתן הנמוכה כדי לשייט רוב הזמן מעל לפני המים כדי לגלות את האויב בטרם התגלו בעצמן. לאחר גילוי האויב הייתה הצוללת יורדת אל מתחת לפני המים ומנסה לשגר טורפדו לכוון ספינת האויב. אם לצי ספינות היה חשד סביר שישנה אפילו צוללת אחת בצי היריב, מרווח הקרב שלו היה מצטמצם דרמטית, והדבר היה עשוי לשנות מהותית את כל טקטיקת הלחימה.
בזכות המשקל הגבוה של כמות קטנה של צוללות בקרב ימי, הצוללות פעלו לרוב באופן עצמאי.
לקח זמן עד שיכלו הצוללות, גם מבחינה טכנולוגית, וגם מבחינת השכלול הטקטי בהפעלתן, להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהן.
במחצית הראשונה של מלחמת העולם הראשונה עוד הצליחו צוללות גרמניות לפגוע בספינות קרב וספינות סוחר בריטיות – אך מהרגע שהחלו הבריטים לארגן את ספינות הסוחר כך שינועו בשיירות במקום כל ספינה לעצמה, ירדה יעילותן של הצוללות במידה ניכרת. ספינת סוחר בודדה היא טרף קל לצוללת, אך שיירה צפופה המלווה בספינות קרב חמושות היא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח[1]. בשלב זה, צוללות רבות נפגעו בקרבות הימיים, ולא הצליחו לגרום נזקים דרמטיים.
הגרמנים ניסו בתגובה את השיטה הטקטית המכונה 'להקות הזאבים'. בשיטה זו, כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדו קטלניים. הרעיון היה מוצלח – אך רק בתאוריה. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו.
המתיחות בין המעצמות במהלך מלחמות העולם וביניהן גרמה למרוץ טכנולוגי שמטרתו הייתה, מין הצד הגרמני, לאפשר לצוללות יתרון טקטי מרבי, ומין הצד הבריטי, להוציא את העוקץ מהיתרונות הטקטיים של הצוללות.
אחד הפיתוחים המשמעותיים הראשונים בהקשר זה היה הסונאר, הסונאר הוא אמצעי גילוי המאפשר לספינה לגלות צוללת מתחת למים על ידי שידור של גל קול, והאזנה להדים החוזרים מהמעטפת המתכתית של הצוללת. הסונאר ביטל את היתרון הגדול ביותר של הצוללת – חשאיותה – ובכך איים להפוך אותה ללא רלוונטית.
עת תחילתה של מלחמת העולם השנייה, השדרוגים הטקטיים והטכנולוגים מין הצד הבריטי נותרו ללא מענה הולם מין הצד הגרמני, אך נקודת המפנה הגיעה ביוני 1940, עת כיבוש גרמניה את צרפת, מה שסיפק לצי הגרמניה נמלים קרובים בהרבה לבריטניה, ואיפשר לגרמנים מגוון רחב יותר של טקטיקות המבוססות על גורם הפתעה ומהירות תגובה.
בשלב זה של הלחימה, לצוללות הגרמניות היו מכשירי קשר חזקים בהרבה מין המכשור שהיה בידיהם במלחמת העולם הראשונה, ואנטנות שמוקמו בחופי צרפת איפשרו למפקדים תקשורת טובה יותר עם הספינות שבים. בנוסף, ברשות הגרמנים עמד מכשיר הצפנה רב עוצמה בשם אניגמה, שסייע לתשדורת מאובטחת ושמירה על סודיות. שדרוגים טכנולוגים אלו שינו לחלוטין את האפקטיביות של הטקטיקה ממלחמת העולם הראשונה - "להקות הזאבים".
בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. גם כנגד הסונאר מצאו הצוללות שיטה יעילה: מכיוון שהסולאר סורק את פני הים, כאשר הצוללות צפו על פני המים הן אינם הופיעו בסונאר ממרחקים ארוכים, ולכן שטו הצוללות כמעט רק מעל לפני המים, עד אשר איתרו ספינת אויב ועלה הצורך לארוב או לברוח.
במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כ-80 אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר[1].
הבריטים השתמשו במטוסי סיור לאיתור הצוללות, אך רק פיצוח צופן האניגמה איפשר לבריטים להתגבר על "להקות הזאבים", על ידי כך שיכלו לנווט את השיירות בינות לצוללות שארבו להן. בהמשך, שיפור בטכנולוגיות המכ"ם וזיהוי התדרים, סייע לבריטים עוד יותר באיתור הצוללות, הגביר את מרווח הקרב שלהן, וסייע לבריטים להתחיל את הקרבות מול הצוללות במצב אידיאלי, בו הצוללת מותקפת עוד לפני שהיא מספיקה להתקיף.
הטקטיקה של הצוללות בשלב זה הייתה לנסות ללחום בחזרה במטוסי האויב שאיתרו אותן, באמצעות תותחים שהותקנו על גבי הצוללת. הפקודה 'מתקפת נגד' של הצבא הגרמני אסרה על הצוללות להתחמק מהמטוס המתקרב, וחייבה את הצוללת לנסות ולהפיל אותו. מה שלא לקח בחשבון הפיקוד הגרמני זה שהבריטים שמחו להקריב מטוס תמורת צוללת - לבריטים היו כמה אלפי מטוסי סיור, ולגרמנים רק כמה מאות צוללות. הפקודה בוטל 97 ימים לאחר שניתנה. עוד לפני שפיקוד הצי הגרמני מצאו מענה טקטי הולם לחידושים של בעלות הברית, הפסידה גרמניה במלחמה.
טקטיקה ימית מודרנית
טקטיקות ימיות מודרניות מבוססות על דוקטרינות טקטיות שגובשו לאחר מלחמת העולם השנייה, ונכתבו בעקבות התיישנותן של אניות המערכה ופיתוחם של הטילים ארוכי הטווח.
בטקטיקה ימית מודרנית ארבעה מרכיבים מבצעיים: לוחמת שטח (על פני הים), לוחמה אווירית, לוחמה תת-ימית ולוחמת מידע. כל מרכיב כולל אמצעי לחימה ייעודיים ואסטרטגיות המנצלות יתרונות טקטיים המותאמים לאופן הלחימה.
קרבות ימיים מודרניים
שלושת העימותים הימיים המשמעותיים ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה היו מלחמת הודו-פקיסטן, הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים ומלחמת פוקלנד. מכיוון שבשנים אלו פחת מספר הקרבות ועלה מספר הפיתוחים הטכנולוגים, התחזק הצורך לקבל החלטות טקטיות תחת אי ודאות מסוימת מבחינת האמצעים ההתקפיים שעומדים לרשות האויב מחד, והמערכות השונות של האויב שעלולות לנטרל את אמצעים התקפיים מאידך.
מלחמת הודו-פיקסטן ב-1971 הייתה המלחמה הראשונה בה לקחו חלק כמה מערכות נשק מודרניות מתקדמות ששינו מהותית את זירת הלוחמה הימית. כך למשל, לקחו חלק במלחמה זו הסונאר הפאסיבי/אקטיבי וטילי טורפדו בעלי יכולת התבייתות, וכן התקפות אוויריות מתקדמות על מתקנים ימיים הופיעו במלחמה זו.
מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת ציון בתולדות הלחימה הימית. כלי הנשק המכריעים בה היו ספינות קטנות חמושות בטילים נגד ספינות. כמו כן נעשה לראשונה שימוש אפקטיבי בלוחמה אלקטרונית. קרב לטקיה היה קרב טילי ים-ים הראשון בעולם, וכלל דילמה טקטית בפני הפיקוד הישראלי, מכיוון שספינות הטילים הסוריות היו מצוידות בטילים מדגם סטיקס שטווח הירי שלהם גדול בהרבה מזה של הטילים שהיו ברשות הסטי"לים הישראלים. משמעות הדבר היא שבקרב ישיר בין ספינות הציים, יהיו חשופות הספינות הישראליות לירי למשך דקות ארוכות, ללא שום יכולת להשיב אש. על פי התכנון המוקדם, התכוונו מפקדי הכוח הישראלי לבצע מתקפה למרות הנחיתות בטווח הירי, בתמיכת סיוע אווירי. בפועל, בפרוץ המלחמה חיל האוויר לא יכול היה להקצות כוחות לעזרת חיל הים, והמפקדים בשטח החליטו לבצע את ההתקפה ולהסתמך על מערכות בפיתוח ישראל שלא נוסו מעולם, כמו פיזור מוץ, והפעלת מערכות לוחמה אלקטרונית (ל"א) ששיבשו את מכ"ם ביות הטילים שהחטיאו את מטרתם[2]. ההימור הטקטי של המפקדים בשטח התברר כמוצלח, וחיל הים הישראלי ניצח בקרב.
במלחמת פוקלנד ב-1982 התעמתו הצבא הארגנטינאי עם הצבא הבריטי. במלחמה זו, השיגו הבריטים עליונות ימית בשלב מוקדם של הלחימה. הבריטים הכריזו על "אזור הרחקה" (Exclusion Zone) ברדיוס של 200 מייל (כ-320 ק"מ), והזהירו כי אוניות אויב בתוך אזור זה יוטבעו. בניגוד להכרזה זו, צוללת גרעינית בריטית הטביעה סיירת ארגנטינאית שכלל לא נכנסה לאזור ההרחקה, ובסופו של דבר גרמה לנסיגת הצי הארגנטינאי ולביסוס העליונות הימית של הבריטים.
אולם הבריטים לא השיגו עליונות אווירית, והיו חשופים להתקפות אוויריות של חיל האוויר הארגנטיני, שהיה מצויד בטילי אקסוסט. אחד מהיעדים הטקטיים המרכזיים של הבריטים היה ההגנה על שתי נושאות המטוסים של הצי, ביניהן גם ה-אה"מ אינווינסיבל. בשלב זה, המכ"ם של הצי הבריטי היה חסר אפקטיביות מבחינת היכולת שלו לצפות איומים מהירים המגיעים מטווח רחוק, ולכן הצי הבריטי יצר קו הגנה ימי ראשוני שהורכב מכמה משחתות ופריגטות אשר השתתפו במשמרות מכ"ם כדי לספק זמן התראה רב יותר מפני התקפות אוויר ארגנטינאיות.
מלחמה זו הוכיחה את חשיבותם של מטוסי שליטה ובקרה אשר עבדו בשיתוף פעולה עם הצי. מטוסים אלו המריאו מנושאות המטוסים הבריטיות ויכלו לספק התראה מוקדמת עוד יותר בפני איומים אוויריים. מלחמת פוקלנד גרמה גם למעצמות נוספות לשלב בציים שלהם מטוסי שליטה ובקרה או מסוקים המשמשים לתפקיד דומה.
מאז מלחמת פוקלנד היו לאורך השנים כמה זירות לחימה ימיות נוספות בהיקפים קטנים יותר.
פיגוע ההתאבדות במשחתת קול בתימן בשנת 2000 - בו פוצצו מחבלים סירת תופת ליד הספינה וגרמו לחור בקוטר של כ-12 מטר - גרם לסיכונים אפשריים של טרור להילקח בחשבון מבחינה טקטית, בעת שהייה באזור ימי עוין. המלחמה העולמית בטרור הגבירה גם היא את המודעות לסיכונים הללו בזירה הימית. במהלך מלחמת אפגניסטן, התחזק מעמדם של הכוחות האוויריים-הימיים, כשכלי טיס שבסיסם בנושאות המטוסים האמריקאיות בצעו את רוב הגיחות ההתקפיות לאפגניסטן.
איומים מרכזיים בלוחמה ימית מודרנית
האיום העיקרי בלוחמה הימית המודרנית הוא טיל השיוט, אשר לרוב נישא על ידי מטוסים או צוללות. טילי שיוט מודרניים טסים במהירות על־קולית או תת־קולית גבוהה, ובגובה נמוך, כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם, מה שגורם לכך שהיריב המותקף עלול למצוא את עצמו במצב בו יש ברשותו שניות ספורות בלבד להגיב להתקפה. ההגנה העדיפה בהתמודדות מול טילי שיוט, הוא השמדת פלטפורמת השיגור של הטיל בטרם הטיל נורה. מכיוון שזה לא תמיד אפשרי, מהלכי ההגנה האפשריים לרוב יתמקדו בהפעלת מערכת הגנה אקטיבית, דוגמת מערכת הפלנקס, שיודעת לעקוב אחרי הטיל במעופו וליירט אותו, וכמוהו גם טיל הברק, שפותח על ידי רפא"ל.
עם השתכללות מערכות ההגנה, כלי שיט רבים החלו לשאת אמצעי לוחמה אלקטרונית, המשבשים ופוגעים במערכות הניווט וההנחייה של הטילים המונחים וגורמים לסטייתם מהמטרה.
איום נוסף בלוחמה הימית של ימינו הם טילי הטורפדו, אשר לא פעם מצוידים במערכות שונות המותאמות ליעד הספציפי כלפיו הטיל משוגר. למרות מהירותם האיטית של טילי הטורפדו, בהשוואה לטילי השיוט, ישנם פחות מערכות הגנה היעילות נגדם.
איום נוסף בלוחמה הימית המודרנית היא הצוללת, שמצוידת לא פעם בטכנולוגיה המאפשרת חמקנות. די בחשד לאיום מפני צוללת בודדת כדי לאלץ צי שלם להקדיש משאבים משמעותיים לסילוק האיום, שכן ההשלכות של צוללת אויב שלא ניתן להבחין בה עלוילת להיות קטלניות. האיום שהציבו הצוללות הבריטיות במהלך מלחמת פוקלנד היה אחת הסיבות לכך שהצי הארגנטינאי היה מוגבל בפעולותיו. צוללת אחת בים השפיעה גם על פעילות הצי במלחמת הודו-פקיסטן ב-1971.
טקטיקות ימיות מפורסמות
ראו גם
הערות שוליים
23454201טקטיקה ימית