קרב לפנטו
.jpg) | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 7 באוקטובר 1571 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בין מצר פאטראס למצר קורינתוס | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע לנוצרים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
קרב לפנטו היה קרב ימי גדול שהתרחש ב-7 באוקטובר 1571 בין צי של הליגה ה"קדושה" (אנ') הנוצרית שכללה את הכוחות המאוחדים של ונציה, ספרד ומדינת האפיפיור, לבין הצי הטורקי (האימפריה העות'מאנית), ליד עיר החוף היוונית לפנטו (נפפקטוס). היה זה הקרב הימי הגדול האחרון בהיסטוריה בין ציי אניות מלחמה המונעות במשוטים. הקרב התרחש בסמוך לחופו הצפוני של מצר הים המקשר בין מפרץ פטרס למפרץ לפנטו (כיום מפרץ קורינתוס).
רקע
הקואליציה הנוצרית נוצרה בתמיכת האפיפיור פיוס החמישי לצורך חילוץ המתיישבים הוונציאנים מהעיר פמגוסטה באי קפריסין שהייתה תחת מצור עותמאני מתחילת 1571 לאחר נפילת ניקוסיה ומאחזים ונציאנים אחרים במהלך 1570. ב-1 אוגוסט 1571, הוונציאנים נכנעו לאחר שהובטח להם שיוכלו לעזוב את קפריסין באופן חופשי. למרות זאת, מפקד הכוח העותמאני, לאלה מוסטפא פאשה, שאיבד כ-50,000 איש במהלך המצור, הפר את הבטחתו וכלא את הוונציאנים.
ב-17 אוגוסט נתפס ונהרג מפקד המבצר מרקו אנטוניו ברגדין וגופתו נתלתה על נס העותמאנים יחד עם ראשיהם של יתר מפקדי הכוח הוונציאני, אסטור בגליוני, אלויס מרטיננגו וג'יאנאנטוניניו קואריני.
בראש צי הליגה הקדושה נישא דגל שקיבל את ברכת האפיפיור. הדגל הועבר לממלכת נאפולי (אז בשליטת פליפה השני, מלך ספרד) ב-14 אוגוסט 1571. שם, בבזיליקת סנטה קיארה הועבר באופן חגיגי לידי ג'ון מאוסטריה שהוצב בראש הקואליציה, זאת לאחר דיונים רבים בין חבריה. הצי הפליג לסיציליה ולאחר שעזב את מסינה הגיע לנמל פיסקרדו בקפלוניה שם נודע לאנשיו על נפילת פמגוסטה והעינויים שעבר מפקד המבצר הוונציאני בידי הטורקים.
כל חברות הקואליציה ראו בצי העותמאני איום משמעותי הן על ביטחון השיט והסחר בים התיכון והן לביטחונה של אירופה כולה. ספרד מימנה את רוב הוצאות המסע.
כוחות
"הליגה הקדושה" הייתה איחוד של מספר מדינות קתוליות באזור הים התיכון ומטרתו שבירת השליטה העות'מאנית במערב הים התיכון. השותפים העיקריים בו היו ונציה, מדינות בית הבסבורג; ספרד, נאפולי, וממלכת שתי הסיציליות, מדינת האפיפיור, ומספר מדינות קטנות: רפובליקת ג'נובה, דוכסות סבויה, מסדר אבירי מלטה ואחרים. לרשות הכוחות הנוצריים, בפיקודו העליון של דון חואן עמדו יותר מ-200 אוניות, רובן "גליאות" - ספינות משוטים בגודל בינוני ובהן 6 "גליאסות" - ספינות משוטים ענקיות עם מאות חיילים על סיפונן. בסך הכל מנה הצבא הנוצרי כ-30,000 חיילים (מלבד החותרים).
הצי שעמד לרשותו של סופי עלי פאשה המפקד העליון של צי האימפריה העות'מאנית, נתמך גם על ידי אולוץ' עלי ושודד הים שירוקו (אנ'). הוא עמד על כ-290 אוניות, רובן גליאות ובהן יותר מ-25,000 חיילים, מלבד החותרים.
הכוחות היו שקולים למדי, כי למרות היתרון המספרי של הטורקים בכמות האוניות, האוניות הנוצריות היו גדולות יותר וחמושות טוב יותר. בנוסף לכך, החימוש האישי של האירופאים היה כבד יותר והיו להם כלי ירי רבים יותר. קרב לפנטו היה הקרב הימי הגדול האחרון עד לעידן הקיטור, שבו רובן המכריע של האוניות לא הונע בכוחם של מפרשיהן, אלא תמרנו בעצמן (על ידי מאות חותרים, רובם שבויים או פושעים אזוקים) בלא התחשבות בכיוון או עוצמת הרוח, והגיעו לעיתים אף למהירות של 7 קשר.
פריסה
הצי הנוצרי התחלק ל-4 פלגות שסודרו בקו מהדרום לצפון. פלגה אחת נשארה בעתודה. בקצה הצפוני, הקרוב ביותר לחוף, הייתה הפלגה השמאלית שמנתה 53 גליאות, רובן מוונציה, והונהגה בידי הדוג'ה סבסטיאנו ונייר. הפלגה המרכזית, תחת פיקודו של דון חואן עצמו, מנתה 62 גליאות. הפלגה הימנית, בקצה הדרומי, מנתה גם היא 53 גליאות והייתה תחת פיקודו של ג'ובאני אנדריאה דוריה, אחיינו של אנדריאה דוריה. שתי גליאסות הוצבו בחזית של כל אחת מהשייטות העיקריות. פלגת עתודה, תחת פיקודו של אלוורו דה באזאן ושמטרתה לעזור ולתמוך היכן שיידרש הוצבה מאחורי הצי (כיוון מערב) ומנתה 38 גליאות - 30 מאחורי הפלגה המרכזית ו-4 מאחורי כל אחת מפלגות הצד.
הצי הטורקי התפצל אף הוא למספר פלגות. הפלגה הימנית כללה 54 גליאות ושני גליאוטים (גליאה קלה ומהירה) ועמדה בקרבת החוף תחת פיקודו של שירוקו. במרכז, תחת פיקודו של עלי פאשה, 61 גליאות ו-32 גליאוטים, בקצה הדרומי והרחוק מהחוף, 63 גליאות ו-30 גליאוטים, תחת פיקודו של אולוץ' עלי. כמו כן הייתה גם עתודה של 8 גליאות, 22 גליאוטים וכ-64 אוניות קטנות יותר מאחורי (בכיוון מזרח) השייטת המרכזית.
מהלך הקרב
שני המערכים התנגשו זה בזה חזיתית. הגליאות השייכות לפלוגה המרכזית והשמאלית הקדימו את הקו הנוצרי והצליחו להטביע שתי אוניות טורקיות ולפגוע בכמה נוספות לפני שהצי הטורקי השאיר אותן מאחור בתותחיהן. כשהקרב החל, גילה דוריה שהפלוגה של אולוץ' עלי מתפרשת דרומה יותר מאשר זו שלו, לכן פנה דרומה כדי להימנע מאיגוף. עלי הערים עליו, שב על עקבותיו ותקף את הקצה הדרומי של השייטת המרכזית.
בצפון הצליח שירוקו להיכנס בין הפלגה הצפונית הנוצרית ובין החוף, ברבריגו נהרג על ידי חץ, אבל הצי הוונציאני החזיק את הקווים. גם הפלגה המרכזית החזיקה את הקווים והסבה אבדות קשות למרכז הטורקי. בדרום נכנס דוריה סוף סוף לקרב עם כוחותיו של אולוץ', בינתיים יצא אולוץ' למתקפת בזק על הפלגה הנוצרית המרכזית, בראשן של 16 גליאות והצליח לשבות שש גליאות, ביניהן גם את "קאפיטנה" של מסדר אבירי מלטה כשהוא הורג את כל מי שעל הסיפון. הגעתו של כוח העתודה של אלוורו הצליחה לשנות את מהלך הקרב הן במרכז והן בכנף של דוריה. אולוץ' נאלץ לסגת עם 16 גליאות ו-24 גליאוטים ולנטוש את האוניות שנלקחו.
במהלך הקרב הצליחו הנוצרים לעלות על סיפונה של ספינת הפיקוד המוסלמית, שעליה ניטש קרב קשה בין חיילים ספרדים לטורקים משבע גליאות. פעמיים נהדפו הנוצרים, אך בפעם השלישית, עם התגבורת שהגיעה עם אלוורו, הצליחו להכניע את הספינה. עלי פאשה נהרג וראשו נערף, בניגוד לרצונו של דון חואן. ראשו של עלי פאשה על החנית שבספינת הדגל הנוצרית היווה מכה אנושה למוראל של הכוחות הטורקים. הקרב כולו ארך כשלוש שעות והסתיים בסביבות ארבע אחר הצהריים.
תוצאות הקרב
אבידות הנוצרים הסתכמו ב-17 אוניות ובכ-7,500 אנשים שנהרגו בקרבות פנים אל פנים. אבידות הטורקים הגיעו לכ-30,000 איש, חיילים וחותרים ורק כ-50 מאוניותיהם נמלטו. הנוצרים שבו 110 אוניות ויותר ושחררו כ-15,000 עבדים-חותרים. בגלל התפרקותה של הליגה הנוצרית לא היו לקרב לפנטו תוצאות מיידיות. ונציה אף כרתה שלום עם הטורקים (ב-1573), שהחלו לבנות מחדש את כוחם הימי במהירות ותבוסתם לא מנעה מהם לכבוש את המבצרים מסביב לתוניס. אך למרות זאת, מאז התבוסה לא היו נתונים יותר חופי אירופה הנוצרים לאיום מוסלמי ממשי, ונשבר כוחה של האימפריה העות'מאנית, במיוחד בחלק המערבי של הים התיכון.
בקרב לפנטו השתתף גם הסופר הספרדי הנודע מיגל דה סרוונטס, מחברו של הספר "דון קישוט" שאף נפצע בקרב ואיבד את יכולתו להשתמש בידו השמאלית.
קרב לפנטו גרם לירידה במעמדו ולהפסקת השפעתו של דון יוסף נשיא שהיה למעשה שר החוץ של הסולטאן סלים השני והשפיע עליו לצאת לקרב זה.
לקריאה נוספת
- רוג'ר קראולי, אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס, 2013.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
