הטקטיקה והאסטרטגיה האמריקאית בעת החדשה
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
לאחר חתימה על חוזה פריז (1783) וקבלת עצמאות מבריטניה, ארצות הברית פירקה את רוב צבאה ומספר החיילים לא עלה בדרך כלל על כמה עשרות אלפים. מיליציוני באופיו, הצבא האמריקני הובס על ידי בריטניה ב-1812, אבל היה מספיק גדול על מנת לגבור על האינדיאנים ולהביס את מקסיקו בשנות ה-40 של המאה ה-19.
האירופאים לא יחסו לארצות הברית משמעות רבה וכאשר פון מולטקה נשאל מה למד ממלחמת האזרחים האמריקנית הוא ענה: "כלום". הדבר משקף את הפיגור היחסי של האמריקאים בפיתוח שיטות לחימה חדשות ושימושים בנשק חדש. אפילו במלחמת האזרחים, הם עדיין השתמשו ברובה שהיה בשימוש במלחמת העצמאות האמריקאית, ורק במשך המלחמה עברו לרובה מסוג חדש (ראו התפתחות כלי הירי).
הטקטיקה הייתה שונה במידת מה מהאירופאית, בעיקר בגלל הצבא הקטן. במקום צבא אירופאי מסורבל על מאות אלפי חיליו, הצבא האמריקאי היה נייד יותר וחיפש הכרעה מהירה.
השינויים הגדולים התחילו במלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861–1865 עם הגידול המשמעותי בגודל הצבא. מצבא קטן שלא עלה על 40,000-50,000 איש, שני הצדדים גייסו מאות אלפי לוחמים, ובקרבות הגדולים השתתפו לפחות 100,000 איש מכל צד. שינויים חשובים נוספים היו בהכנת ספינות קיטור משוריינות לשירות (ראו מוניטור).
האסטרטגיה הייתה דומה לאירופית וחיפשה קרב הכרעה או אם מדובר באויב חזק, אז התפתחה מלחמת התשה כמו במלחמת האזרחים. מבחינה צבאית מלחמת האזרחים הייתה ההופעה הראשונה של הדרך האמריקאית במלחמה. משמע ניצול המשאבים האדירים של הצפון לעריכת מלחמה כוללת ומכרעת. הצפון שהשתמש בבסיס התעשייתי הטכנולוגי והחקלאי העודף שלו בצורה מכרעת הכריע את הדרום בצורה מוחצת. בין האסטרטגיות המרכזיות שנקט הצפון כנגד הדרום הייתה פגיעה ישירה במסילות הרכבות הדרומיות קודם בויקסברג ולאחר מכן באטלנטה. בויקסברג נותק הדרום מהמערב ובהרס אטלנטה פורק הדרום ליחידות כלכליות שאינן מסוגלות להחזיק את עצמן. ההתרכזות בפגיעה במארג הכולל של המערכת הדרומית בישרה את המלחמות במאה ה-20, ובמיוחד את מתקפות הצוללות של הגרמנים והאמריקאים, ואת מתקפת המפציצים ב-1943-44. מלחמת האזרחים האמריקנית נתפשת כיום כמבשרת של המלחמות המודרניות של המאה ה-20.
לקראת סוף המאה ה-19 ארצות הברית הגיחה לזירה הבינלאומית במלחמת ארצות הברית–ספרד, שכללה פעילות ימית רבה ואף פלישות אמפיביות.
במלחמת העולם הראשונה ארצות הברית גייסה צבא גדול של כמיליון וחצי חיילים. למרות זאת במתקפה הכוללת על גרמניה ב-1918 פיקד על כלל הכוחות הגנרל פרדיננד פוש והכוחות האמריקאים היו כפופים תחתיו.
בשנות השלושים של המאה ה-20 החלה ארצות הברית לפתח צי של נושאות מטוסים, במיוחד לאחר שהוכח כי מטוס מסוגל להטביע אוניית מלחמה רגילה. באותה תקופה שררה הבדלנות בארצות הברית ומטרת הצי הייתה להגן על ארצות הברית מפני פלישה מהאוקיינוס האטלנטי ומהאוקיינוס השקט. בסיסיו העיקריים של הצי באוקיינוס השקט היו פרל הארבור בהוואי והפיליפינים. כאשר הותקפה ארצות הברית בדצמבר 1941 על ידי היפנים היו בסיסים אלו הראשונים להפצצה. הכישלון היפני התמצה בפספוס נושאות המטוסים ומכליות הדלק של האמריקאים. נושאות המטוסים היו בזמן ההפצצה של פרל הארבור בסיור מדרום להוואי ביחד עם מכליות הדלק ובכך ניצלו מהטבעה. כתוצאה מכך יכלו האמריקאים לנצל אותם בצורה מיידית לבלום את היפנים בקרב אי האלמוגים ובקרב מידויי.
האסטרטגיה האמריקאית במלחמת העולם השנייה הופנתה לכמה חזיתות במקביל. כל החזיתות נעזרו בבסיס התעשייתי האדיר של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. כך למשל, רק ב-1942 יוצרו יותר ממאתיים אלף מטוסים. במשך כל המלחמה הושקו יותר מ-125 נושאות מטוסים. במקביל סייעה ארצות הברית לאנגליה ורוסיה. האמריקאים ספקו לרוסים מילארדי טונות של דלק, כ-300,000 משאיות וג'יפים, אלפי מכשירי קשר לתפעול בטנקים וכן מיליוני טונות של קופסאות שימורים. כיון שהרוסים התמקדו ביצור נשק בלבד (טנקים ומטוסים), בלי סיוע זה לא היה המסע לברלין יכול להתקיים. רק בזכות התמיכה הלוגיסטית האדירה של האמריקאים יכלו הרוסים לתחזק את המסע קדימה לעבר ברלין. האמריקאים הצליחו כבר ב-1942 לנצל את העורף התעשייתי לטובת המלחמה, תוך ייצור המוני של ספינות ליברטי, מטוסים, רובים, ומשאיות. בניגוד לגרמנים, שנכשלו בהפניית העורף התעשייתי שלהם ליצור מלחמתי, ורק ב-1943 החלו לערוך שינוי בגלל אלברט שפר.
בחזית האטלנטית המטרה הראשונית הייתה השתלטות על האוקיינוס האטלנטי במאבק נגד הצוללות. עד 1943 הושגה מטרה זאת בעיקר בזכות מטוסים ארוכי טווח. במקביל התנהלה מתקפת ההפצצות על גרמניה בין 1942-45. המטרה הייתה הרס העורף התעשייתי הגרמני. הגרמנים בתגובה הזיזו את חיל האוויר הגרמני מברית המועצות להגן על גרמניה מהמפציצים. ב-1943 הבין הצבא האמריקאי כי צריך קודם לפתור את בעיית חיל האוויר הגרמני. הפתרון הטכני היה מכלי דלק ניתקים, שעזרו להביא את מטוסי הירוט לשמי גרמניה, ואז ניתקו ואפשרו להם להילחם מתוך עדיפות טקטית. עד אז ההנחה הייתה שאי אפשר להביא מטוס ירוט למרחק כזה תוך שמירה על יכולות התמרון וההתקפה שלו. המטוס העיקרי שהשתתף במלאכה זאת היה ה-P-51 מוסטנג. הרס חיל האוויר הגרמני פתח את הדרך להריסת גרמניה כמרכז תעשייתי. תחילה התמקדו בהרס מפעלי המטוסים, לאחר מכן תעשיית הדלק ולבסוף הרכבות. האסטרטגיה הבאה הייתה השתתפות ביחד עם הבריטים בפלישה לאירופה (הפלישה לנורמנדי), שחרור צרפת והפלישה לגרמניה.
בחזית של האוקיינוס השקט היו כמה מטרות במקביל. מטרה אחת הייתה הרס צי הסוחר היפני. היפנים השיגו את כל תצרוכת הדלק שלהם ממלזיה. הצוללות והמטוסים האמריקאים שהסתובבו בדרך הטביעו את כל הצי היפני מבלי שליפנים היה מענה לאיום זה. בניגוד לבריטים, היפנים לא השיטו את ספינות הסוחר שלהם בשיירות, ולא נתנו להם את ההגנה הנצרכת. התוצאה הייתה שמצי של חמישה מיליון טון בתחילת המלחמה, ירדה יפן לצי של חצי מיליון טון. השלב הבא היה השתלטות על איים וקרוב המפציצים (B29) ליפן. ההפצצה של יפן, עוד לפני פצצות האטום, הביאה להרס של 9 מיליון ק"מ רבועים של ערים ביפן. השילוב של ההפצצות והטבעת צי הסוחר היפני גרמו להרס היצור התעשייתי היפני עוד לפני ההפצצה האטומית על הירושימה ועל נגסאקי.
לסיכום, הדרך האמריקאית במלחמה כפי שהתבטאה במלחמת האזרחים ובמלחמת העולם השנייה כללה ניצול מרבי של המשאבים העודפים, תוך כדי הרס נגדי של המשאבים של האויב. שיטה זאת הביאה למקסום את היתרונות היחסיים של ארצות הברית (כמו גודל, תעשייה ותחכום טכנולוגי), תוך שלילתם מהאויב.
28989332הטקטיקה והאסטרטגיה האמריקאית בעת החדשה