הטקטיקה של חיל הרגלים

פסל של הופליט יווני - סוג רגלים נפוץ ביוון העתיקה

הטקטיקה של חיל הרגלים כוללת בתוכה תמרונים ומהלכים אשר שימשו בעת מלחמה משחר ההיסטוריה הצבאית. חיל רגלים הוא החיל העתיק ביותר שיצרו עמי העולם, ומאז ומעולם נחשב לחשוב ביותר בכל צבא והיה בעל תפקיד משמעותי בכל הקרבות החשובים של העולם העתיק, ימי הביניים והעת החדשה. כיום יחידות רגלים מהוות את עלית הצבא המודרני. הטקטיקה של חיל הרגלים משתנה בהתאם לתנאי השטח, היריבים ואף סוגי הנשק שהשתנו במהלך הדורות.

מטרת רוב התמרונים הייתה לנפץ את חזית היריב, להגיע לאגפו ואם אפשר לעורפו. הצד המתגונן ניסה להתנגד לשאיפות אלו על ידי הגדלת עומק המערך והצבת כוחות קלים וניידים יותר באגפיו. עתודה קבועה הופיעה רק בשלב מאוחר יותר באימפריה הרומית.

העת העתיקה

רקע

חיל הרגלים היה החיל העיקרי ברב העולם בעת העתיקה, למעט באזור הערבה האירואסייתית שמרחביה הפתוחים מעודדים שימוש בפרשים, ובאזור מסופוטמיה ומצרים שם היו גם חילות רכבים המצוידים במרכבות וחמושים בקשתות או חניתות. עם הזמן שימוש בפרשים התרחב גם לחלקים אחרים בעולם.

הטכנולוגיה של העת העתיקה איפשרה שימוש בנשק קר בלבד והוא השפיע על הטקטיקה האופיינית של חיל הרגלים בתקופה זו. לרב החיילים התחלקו לשני חלקים עיקריים: חיילים החמושים בנשק לקרב מגע כגון חרבות, חניתות וכיוצא באלה וחיילים החמושים בכלי הטלה למיניהם כגון קשתות, כידוני הטלה וכו'.

בתקופה זו המדינות לא החזיקו בדרך כלל צבא לאומי שגויס מקרב האזרחים, אלא האזרחים היו חייבים בשירות צבאי לראש המדינה וכך הצבא היה למעשה מיליציה ולא צבא סדיר. לצד הכוחות המיליציוניים, כלל הצבא מרכיב קבוע של שכירי חרב מלכותיים או יחידות קבועות אחרות. פרקטיקה זו השתנתה בצבא הרומי אחרי הרפורמה של מאריוס בסוף המאה השנייה לפנה"ס והקמתו של צבא קבע סדיר שמבוסס על חיילים שמקבלים שכר ולא גיוסי אד-הוק למיליציה.

צורת הלחימה

רגלים כבדים

חיל רגלים כבד - אלו חיילים שעוטים שריון רב וחמושים בנשק כבד כגון חרבות, חניתות וכיוצא באלה. החיל התחיל להתפתח בשומר והגיע לשיאו בעת העתיקה ביוון ורומא. החיל התחיל לשקוע בימי הביניים לטובת האבירים הרכובים על סוסים. יחד עם זאת, באזורים מסוימים באירופה, דוגמת שווייץ וספרד נשארה מסורת עשירה של חילות רגלים כבדים מהעת העתיקה והם המשיכו לשגשג באזורים אלו עד העלמות השריון.

המערך האופייני לרגלים כבדים הוא פלנקס או מבנה אחר שבו החיילים צמודים זה לזה על מנת לנצל את הפוטנציאל שגלום בשריונם. רגלים כבדים נשאו לרוב גם מגן גדול שהיווה חלק חשוב במערך שלהם. חימוש אופייני לרגלים כבדים כולל נשקי מוט כגון רומח רגלים וחניתות, אך גם נשק לטווח קרוב דוגמת חרבות, פגיונות וגרזנים. דוגמה לחי"ר כבד היא ההופליטים היוונים או הלגיונרים הרומאים.

רגלים בינוניים

חיל רגלים בינוני - בדומה לרגלים כבדים, גם רגלים בינוניים עוטים שריון, אך ככלל משקלו קטן יותר מזה של הרגלים הכבדים. הרגלים הבינוניים היו נפוצים בכל רחבי אירופה ואסיה, כולל סין ויפן. תפקידם העיקרי היה תמיכה בחי"ר הכבד, תפיסת משלטים, איוש המצודות ומעברי הרים. יתרונו על החי"ר הכבד היה ביכולת טובה יותר לפעול בשטח משובש דוגמת יערות והרים. מערך אופייני לחיל רגלים בינוני - לחימה במבנה מפוזר מעט, אך יחד עם זאת כזה ששומר על המבנה ההתחלתי. דוגמה לחי"ר הבינוני היא הפלטסטים היוונים.

רגלים קלים

חיל רגלים קל - רגלים ללא שריון, או כמעט ללא שריון. חמושים במיני כידונים להטלה, קשתות, קלעים וכיוצא באלה. תפקידם העיקרי המטרת חצים וקליעים אחרים על האויב ממרחק מה. העדר השריון גרם לכך שהיו פגיעים מאוד להתקפת רגלים כבדים מהם או להתקפת פרשים שהייתה יכולה להסתיים בטבח המוני של הרגלים הקלים. לכן, תמיד שאפו להילחם לצד רגלים כבדים או בשטח משובש שבו פרשים לא יצליחו להגיע אליהם. דוגמה טובה לחי"ר קל היא זו של הווליטים הרומים. יחידות קשתים רבות נחשבות לחי"ר קל.

העת החדשה (עד המאה ה-19)

סוגי חיל רגלים

גרנדיר בריטי משנת 1889 - חייל אופייני למאה ה-19. צבע המדים האדום הבולט של הצבא הבריטי הוחלף בצבע חאקי רק לאחר מלחמת הבורים הראשונה

בעת החדשה התחילו להתפתח סוגי חי"ר נוספים, כשהחלוקה הבסיסית ל"קלים" ו"כבדים" נשארה. ההבדל היה לא במשקל השריון, כי השריון יצא משימוש בעת החדשה, אלא בחימוש. הרגלים הקלים קיבלו רובים מקוצרים יותר (רובי קרבין), ציוד קל יותר והיו ניידים יותר יחסית לרגלים הכבדים, שנקראו בדרך כלל רגלים סדירים (line infantry). תפקיד הרגלים הקלים נשאר זהה - הטרדת האויב, הצבת מארבים ולחימה בשטח משובש. הרגלים הסדירים סודרו בדרך כלל בשורות על מנת לירות במטחים מתוזמנים היטב ביריביהם.

כלי הנשק

בתחילת העת החדשה, במאה ה-15, חיל הרגלים עדיין חומש בנשק קר רב. חיילים החמושים בכלי ירי דוגמת הארקבוז (רובה פרימיטיבי) שולבו עם חיילים החמושים בחניתות, רמחים וכיוצא באלה. השילוב נבע מהצורך להתגונן נגד חיל הפרשים. אחרי שהחייל ירה בארקבוז, הוא היה חסר יכולת הגנה נגד הפרש המסתער לעברו. רק נשק מוט יכול היה לעצור את הסתערות הפרשים ולכן היה צורך להגן על הארקבוזרים מפני הפרשים על ידי סיפוחם ליחידות של נושאי רמחים. השימוש בארקבוזרים היה דומה לשימוש בקשתים. לרוב הציבו אותם באגפי הכוח או לפניו. הארקבוז היה נשק לא יעיל, זמן טעינתו היה רב, דיוקו היה נמוך ביותר. קשת ארוכה וקשת אופקית עלו עליו בכל פרמטר אפשרי כמעט, אך לימוד השימוש בארקבוז היה קצר בהרבה. לכן, אפשר היה לאמן בפרק זמן קצר קבוצה גדולה מאוד של חיילים להשתמש בנשק זה.

עם הזמן, הארקבוז התפתח למוסקט בסוף המאה ה-16. במאה ה-17, הארקבוזים יצאו מכלל שימוש והצבאות חומשו במוסקטים בלבד. המוסקט היה כבד פי 2 מהארקבוז. יתרונותיו העיקריים כוללים טווח גדול יותר, דיוק רב יותר, קצב אש גבוה יותר ויכולת חדירת שריון משופרת (דבר שגרם בסופו של דבר ליציאת שריון הגוף משדה הקרב). בראשית המאה ה-17 המוסקטרים עדיין שולבו עם נושאי רמחים להגנה נגד פרשים. רק במחצית השנייה של המאה ה-17 ירד הצורך לספח את המוסקטרים ליחידות של נושאי רמחים עם המצאת כידון הרובה (מעין פגיון ארוך או רומח קצר, שמותקן על קנה הרובה).

הטקטיקה

הסתערות עם רובים מכודנים

המבנים הטקטיים העיקריים שהיו בשימוש היו שילובי נושאי רמחים עם מוסקטרים, שדרות ושורות.

שילובים של נושאי רמחים עם מוסקטרים הגיעו לרמתם הגבוהה ביותר בספרד. שם פותח מבנה שנקרא "טרציה". המבנה היה דומה למשולש, כשהמוסקטרים ניצבים בקודקודיו. המבנה היה יעיל למדי והשתמר בספרד עד החלפתו בטקטיקה קווית.

באמצע המאה ה-17 פותחה הטקטיקה הקווית. החיילים סודרו בקווים וירו במטחים. הסיבה למבנה זה נבעה מכלי הנשק האישיים - המוסקטים עדיין היו לא מדויקים ורק בירי מרוכז אפשר היה להשיג פגיעה רצינית באויב. המעבר לטקטיקה הקווית התרחש במקביל להמצאת הכידון. עם המעבר לטקטיקה קווית, הרגלים סיגלו לעצמם מבנה של ריבוע להתגוננות נגד פרשים. להתקפה הרגלים כונסו לשדרות עמוקות. המטרה הייתה להבקיע את קווי האויב ביצירת יתרון מקומי בכוח אדם והכרעת היריב בעזרת היתרון המספרי.

בנוסף לחי"ר סדיר שפעל בשדרות ובקווים, התפתחו חיילי חי"ר קלים. בדומה לעמיתיהם בעת העתיקה וימי הביניים, היו אלו חיילים אמיצים שקיבלו ציוד קל שנועד לעזור להם לנוע בשדה הקרב. הם נלחמו במערך מפוזר, בדרך כלל לפני הקווים הנייחים ובאגפי השדרות.

במחצית השנייה של המאה ה-18 פרידריך הגדול פיתח את המערך האלכסוני (אם כי היו דוגמאות למערך דומה גם בתקופות שקדמו למאה ה-18). במסגרת המערך הזה הוא התקדם עם עיקר צבאו לעבר אגפו של האויב וניסה "לקפלו", בעוד שהחלק האחר של הצבא מרתק את האויב. מערך זה היה פיתוח של הטקטיקה הקווית, אך לא נחלה הצלחות מזהירות בשדה הקרב ולא הייתה מקובלת בארצות אחרות מלבד פרוסיה.

המאה ה-19

במאה ה-19 הופיעו שני שיפורים עיקריים בנשק האישי: רובה מחורק קנה ורובה בריחי. הרובה מחורק הקנה, שבתוך קדח הקנה שלו חרוטים סלילים, שיפר באופן ניכר את הדיוק של הרובה והוביל לשימוש בצלפים. הרובה המטען אחורית שיפר את אמינות הכלי, פשטות השימוש וקצב האש. שיפורים אלה התבטאו לראשונה במלחמת האזרחים האמריקנית בה נעשה שימוש ברובי מטען אחורי מחורקים. באותה מלחמה גבר השימוש שנעשה בצלפים על מנת לפגוע בכוחות האויב ולשבש את מערכו, להשיג מודיעין קרבי ולחסל קצינים בכירים במחנה האויב.

בסוף המאה ה-19 הופיעו מכונת הירייה והתחמושת האחודה, ששיפרה לאין ערוך את אמינות הרובים ופשטות השימוש בהם.

המאה ה-20 והמאה ה-21

חיילים אמריקאים בעיראק

חייל אמריקני יורה רקטת נ"ט מדגם M136 AT-4

במאה ה-20 חל שיפור ניכר בכלי הנשק ורגלים צוידו בכלי ירי אוטומטיים, בהם מקלעים ורובי סער. ימי ההסתערויות הגדולות תמו לנוכח קצב האש הגבוה של המקלע, שיכל לקטול שורות של מאות חיילים תוך דקות, ואחרי אבדות גדולות במלחמת העולם הראשונה התבצרו לוחמי החי"ר בשוחות ונקלעו למלחמת חפירות. כדי להימנע ממצב זה פותחו מספר טקטיקות בהן שימוש בחיפוי ארטילרי, שימוש ביחידות קומנדו לחבלה בחשאי במערכי האויב והמצאת הטנק - רכב קרבי משוריין החמוש בתותח ומקלעים.

השינוי בכלי הנשק הביא לשינויים בטקטיקה ורגלים קלים, שעדיין קיבלו ציוד קל יותר, הפכו ליחידות העלית של הצבא המודרני. יחידות רגלים קלים פעלו בדרך כלל ללא ציוד כבד דוגמת נגמ"שים ותותחים שמסופחים לחי"ר הסדיר. פעמים רבות פעלו יחידות של הרגלים הקלים מאחורי קווי האויב. דוגמה מובהקת לחי"ר קל מודרני היא יחידת סיירת מטכ"ל הישראלית או SAS הבריטית.

לצד יחידות העילית הופעלו גם חטיבות חי"ר רגילות, שפועלות גם כחי"ר רכוב, ומתנייעות בשדה הקרב על גבי נגמ"שים או ג'יפים ורכבי שטח צבאיים, מהם הם פורקים ביעד שאותו עליהם לכבוש ולטהר רגלית. לצד חטיבות השריון פעלו חטיבות וגדודי חירמ"כ (חיל רגלים ממוכן) או חרמ"ש (חיל רגלים משוריין) שנלחמו על גבי רכב קרבי משוריין כגון נגמ"שי לחימה ותפקידם לסייע לשריון.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ובפרט החל משנות ה-70 של המאה ה-20 לכוחות חי"ר החמושים ברקטות נ"ט וטילי נ"ט נועדה חשיבות רבה בלוחמה נגד טנקים. לאמצעים אלה, הזולים בהרבה ממחירו של טנק, יכולת לחדור אף את הטנקים הממוגנים והחדישים ביותר. כוחות נ"ט מפעילים את רקטות וטילי הנ"ט בדרך כלל ממארב כאשר הם מחופרים בשוחות, מוסתרים בשטח או מבוצרים במבנים. עד העשור השני של המאה ה-21 חיל השריון לא מצא תשובה טובה לאיום זה (למרות שיפורים במיגון ובטקטיקה) ולכן נוצר תפקיד חדש לכוחות החי"ר: להילחם לצד כוחות השריון ולטהר את השטח מציידי טנקים.

רגלים בהתמודדות עם פרשים

פרשים היוו סכנה מתמדת לרגלים בגלל מהירותם העדיפה ויתרון הגובה. אך עם המצאת נשק עם קצב אש מהיר ומדויק ובמיוחד מקלעים, הפך הגובה לחסרון כי הפרשים היו מטרה נוחה לרגלים. הדבר גרם להעלמות חיל הפרשים בחילות המודרניים באמצע המאה ה-20.

חיל רגלים בשיתוף פעולה עם חיל ההנדסה

מחלקת הנדסה של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיראק, 2004. ברקע ניתן לראות דחפור די-9 ונגמ"ש אמפיבי AAV.

כיום, חיל ההנדסה וחיל הרגלים הם זהים בלחימה, מהות ותפקיד. גם חיל ההנדסה מתפקד באופן מלא כחיילי חי״ר בנוסף לחבלה ומיקוש וההנדסה הצבאית בלחימה, לחימה רגלית ולחימה ממוכנת, כמו חיילי החי״ר. עד למאה ה-20 חיל ההנדסה היה חיל יחסית סטטי, בניגוד לחי"ר - שהיה חיל נייד ומתמרן, וזאת למרות שהן החי"ר והן ההנדסה שניהם היו רגליים. המהנדסים והפלסים נשלחו בעיקר כדי לבצע משימות ייעודיות (מצור, פריצת מכשולים, בניית דרכים) ותפקיד החי"ר היה לאבטח אותם ולעיתים אף לעזור בעבודת כפיים. במאה ה-20 פינה החי"ר את מקומו לחיל השריון ככוח המתמרן העיקרי וחיל ההנדסה הפך להיות ממונע על מנת לפלס דרכים ולפרוץ מכשולים עבור הטנקים ושיירות האספקה.

למרות המעבר לשיתוף פעולה הדוק עם כוחות השריון נותר שיתוף פעולה בין החי"ר להנדסה. כוחות חי"ר אבטחו כוחות הנדסה בשעה שאלה ביצעו את עבודתם ועד היום אחד מתפקידיו של החי"ר הוא לחפות על כוחות ההנדסה בשטח. גם כוחות ההנדסה מבצעים משימות של חי"ר ואף נטלו חלק פעיל בלחימה (חיפוי, סיוע, כיבוש יעד מבוצר וכו'). בנוסף, חיל ההנדסה מסייע לחי"ר בפריצת מכשולים, ניקוי שדות מוקשים (נ"א), כיבוש יעדים ולחימה בשטח בנוי וסער, ובחבלה.

בעימות נמוך עצימות נזקק החי"ר לשירותי הנדסה צמודים: בעיקר בתחום הפריצה והטיפול במטעני חבלה. כתוצאה מכך, בכל יחידת חי"ר הוקצו מספר חיילים שהוכשרו גם במיומנויות הנדסיות והיוו חלק אינטגרלי מהכוח (בצה"ל כל חטיבת חי"ר כוללת פלוגת חבלה והנדסה) וזאת על מנת שהחיילים יוכלו להסתדר בשטח גם ללא סיוע צמוד של כוחות הנדסה ייעודיים. כיום, מהות חיל הנדסה ובצה״ל הוא תפקוד מלא כחיילי חי״ר בלחימה ומכל הבחינות, התעסקות בחבלה ומיקוש והנדסה צבאית, וכמו כן סיוע צמוד לכוחות החי״ר והשריון בלחימה משותפת.

ראו גם

• קרב תרמופילאי - קרב שבו היוונים הסבו אבדות כבדות לפרסים בזכות העמדה העדיפה
• קרב מרתון - דוגמה לקרב בין רגלים כבדים (יוונים) לרגלים בינוניים וקלים (פרסים)
• חיל הרגלים הישראלי - על החי"ר בצה"ל

קישורים חיצוניים

• ו. קזנסקי, ‏הגדודים המודרניים במלחמה הגדולה וב"מלחמה קטנה", מערכות גיליון 1, אפריל 1940
• ישראל בר, ‏רכב השריון ועמידה בפניו, מערכות 14 - 15 ינואר 1943

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37114235הטקטיקה של חיל הרגלים