חציית ה-T
חציית ה-T היא שמו של תמרון טקטי שהיה נהוג בלוחמה הימית בעידן אוניות המערכה, מאמצע המאה ה-19 עד לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך התמרון חוצה קו של אוניות מלחמה את כיוון התנועה של קו אוניות המלחמה של האויב, במאונך לו. בדרך זו יכול קו אוניות המערכה לירות מטח דופן (broadside) מכל תותחי האוניות, לעומת קו אוניות האויב שיכול לירות רק בתותחיו הקדמיים. מבחינה טכנית הפך תמרון זה לאפשרי עם הופעתן של אוניות מערכה מונעות בקיטור בעלות צריחי תותחים מסתובבים, שהיו יכולות לנוע במהירות ולהפנות את תותחיהן על פי הצורך; זאת, לעומת אוניות הקו המונעות בכוח המפרשים שתמרנו באיטיות רבה יותר, ואשר תותחיהן היו קבועים במקומם, כשהם פונים לצדי האונייה. תמרון חציית ה-T הפך למיושן עם הופעתם של מטוסים וטילים ששיגורם אינו מותנה בכיוון הפלגת האוניות המפעילות אותם.
התמרון
לקראת הכניסה לקרב היו אוניות המלחמה (בדרך כלל אוניות מערכה וסיירות מערכה) מסתדרות בטור, אונייה אחת אחרי חברתה. בדרך זו היו האוניות יכולות לירות מטחי תותחים מבלי חשש שיפגעו באוניות ידידותיות. ככלל, ירתה כל אונייה על האונייה המקבילה לה בטור אוניות האויב.
כאשר הפליג קו האוניות בניצב לקו אוניות האויב, בתצורה שיצרה מעין T, היה קו האוניות יכול לירות מטחים על המטרה תוך שימוש בצריחים הקדמיים והאחוריים, וכך להגדיל את הסיכוי לפגיעה. במונחים צבאיים, זוהי אש אנפילדית[1]. כאמור, התמרון בוצע בדרך כלל על ידי אוניות וסיירות מערכה, אך גם על ידי סיירות קלות וכבדות, במידה משתנית של הצלחה.
ההתקדמות הטכנולוגית בייצור תותחים ובמערכות ניהול אש איפשרה ניהול קרבות בטווחים גדלים והולכים. בקרב צושימה, ב-1905, היה הטווח כ-5,500 מטרים; בקרב יוטלנד, 11 שנים לאחר מכן, התחולל הקרב בטווחים של עד 18,000 מטרים. תותחי האוניות הוארכו, בזכות המצאת אבק שרפה נטול עשן, שבער לאט יותר; המצאה זו גם צמצמה את שחיקת התותחים, דבר שאיפשר בניית תותחים ברמה גבוהה יותר. המכ"ם, שנוסף לאוניות המלחמה במלחמת העולם השנייה, איפשר ירי לטווח רחוק יותר, מדויק יותר, וגם ירי בלילה.
קרבות
תמרון חציית ה-T בוצע בכמה קרבות בעת המודרנית.
- בקרב ליסה (1866) בוצע התמרון בצורה הפוכה: מפקד הצי האוסטרי, אדמירל וילהלם פון טגטהוף איפשר לצי האיטלקי, בפיקוד קרלו די פרסאנו לחצות את ה-T שלו, וכך הצליח להתקרב אליו ולנגוח את ספינותיו. היה זה הקרב האחרון בהיסטוריה שבו נעשה שימוש בנגיחת אוניות, והניצחון היה של האוסטרים.
- בקרב צושימה (1905) הצליח מפקד הצי הקיסרי היפני, אדמירל היהאצ'ירו טוגו, לחצות את ה-T של הצי הרוסי הקיסרי, בפיקודו של זינובי רוז'סטבנסקי. התוצאה הייתה ניצחון מוחץ לצי היפני.
- בקרב אלי (Elli), בשנת 1912, חלק ממלחמת הבלקן הראשונה, חצתה הסיירת המשוריינת היוונית גרגוריוס אוורוף (Georgios Averof) את ה-T של הצי העות'מאני, והאש הכבדה שהמטירה על אוניית הדגל הטורקית הביא לנסיגת הצי הטורקי כולו. מפקד הצי היווני, אדמירל משנה (Rear Admiral) פאבלוס קונטוריוטיס (Pavlos Kountouriotis), ניצל את מהירותה העדיפה של אונייתו וכך הצליח לבצע את התמרון.
- קרב יוטלנד (1916) - בקרב ימי זה, הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה, הצליח מפקד הצי המלכותי הבריטי, אדמירל סיר ג'ון ג'ליקו, לחצות פעמיים את ה-T של הצי הגרמני הקיסרי, בפיקודו של ריינהרד שר. למרות זאת, הצליח הצי הגרמני לחמוק. כתוצאה מהקרב נותר הצי הגרמני בנמליו עד סוף המלחמה, אך הבריטים לא הצליחו להביא לקרב השמדה נוסח קרב טרפלגר.
- קרב כף אספרנס, 1942, היה הניצחון הימי הראשון של צי ארצות הברית על הצי הקיסרי היפני. שייטת של סיירות ומשחתות אמריקניות הצליחו לחצות את ה-T של שייטת יפנית דומה, ולאחר קרב לילי מבולבל נסוגו היפנים. הקרב היה חלק מהמערכה הימית בקרב גוודלקנל.
- בקרב מצר סוריאגו, חלק מהקרב הימי הגדול בהיסטוריה, קרב מפרץ לייטה (1944), השמיד כוח אמריקני של שש אוניות מערכה, עם סיירות ומשחתות רבות, כוח יפני קטן יותר. הכוח האמריקני חצה את ה-T של הכוח היפני והטביע את רוב אוניותיו. היה זה הקרב האחרון בהיסטוריה בין אוניות מערכה, והפעם האחרונה שבה בוצע תמרון זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אש אנפילדית היא אש הנורית לאורך כל קו האויב. למשל, אש הנורית לאורך שוחה היא אש אנפילדית.
22620994חציית ה-T