טקטיקת חיל פרשים
חיל הפרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים ולעיתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרשים. בעבר היה חיל הפרשים החיל המרכזי שהוציא לפועל את יסוד התנועה. הטקטיקה של חיל הפרשים החלה להתפתח עם היווצרות החיל במאה ה-8 לפנה"ס. הטקטיקה ידעה שינויים שנכפו עליה עם ההתפתחות הטכנולוגית, בעיקר שיפור השריון, המצאת ציוד רכיבה מתקדם דוגמת הארכוף והאוכף והמצאת אבק השרפה ששינו את הטקטיקה מיסודה. הופעתם של מכונת הירייה וחיל השריון סימנו את סוף עידן הפרשים ותפקידי ההבקעה שלהם עברו לידי הטנקים.
בצבאות שונים ותקופות שונות השתנה אחוז הפרשים מכלל הצבא. כך הצבא המונגולי בימי הביניים והצבא הסקיתי בעת העתיקה היו מורכבים בעיקר מפרשים בעוד שהצבא הרומי והצבא היווני בתקופת יוון הקלאסית היו מורכבים בעיקר מחיל רגלים. להרכב הצבא הייתה השפעה ניכרת על הטקטיקה. בעוד בצבאות שעיקר כוחם היה בחיל רגלים לפרשים נותר תפקיד מסייע בלבד והם נוצלו בעיקר לאבטחת אגפים, רדיפה ומשימות משניות, הרי שבצבאות שבהם הפרשים היו החיל הדומיננטי הם היו מוציאים מהכוח אל הפועל את התוכנית הקרבית. הסיבות להבדל זה נעוצות בגישה השונה לחיל זה והטיפוח שזכה לו מידי הקצינים הבכירים. בצבאות מעורבים כמו צבאות התקופה הפיאודלית, לפרשים היו בדרך כלל תפקידים חשובים, אם כי זה היה תלוי בגורמים נוספים כמו תנאי הקרקע.
פרשים נגד חיל רגלים
בלוחמה נגד חיל הרגלים יישמו הפרשים את יתרונותיהם העיקריים - הניידות הגבוהה שהעניקו להם הסוסים שבעזרתה יכלו להתקיף חלק אחד מהמערך היריב בעוד החלק האחר נותר הרחק בצד השני של שדה הקרב. יתרון נוסף שנובע מניידות הוא התנופה - כשהחיילים מתקיפים בריצה או בדהירה על הסוס, מהירות התקדמותם מחזקת את עוצמת הפגיעה הראשונית ביריב וכתוצאה מכך גדלים הסיכויים לפצוע או אף להרוג את האויב כבר במכה הראשונה. יתרון חשוב נוסף הוא הגובה - מרום מושבו על גבי הסוס יכול הפרש להניף את החרב בעוצמה רבה בהרבה מזו שמסוגל לה החייל הרגלי.
הרגלים מצידם פיתחו טקטיקות שנועדו לבטל את יתרונות הפרש - נגד התנופה חומשו הרגלים בנשקי מוט ארוכים, הציבו כלונסאות מחודדות לפניהם והגדילו את העומק של המערך. כך על אף שהיו מצליחים לדרוס כמה שורות ראשונות, היה עומק המערך הרגלי גורם לפרשים לאבד מתנופתם.
אחד המערכים העיקריים נגד הפרשים בעת העתיקה הוא הפלנקס שהתפתח בעת החדשה לריבוע. כשהפרשים היו ניצבים לפני מערכים מוצקים כאלה הסגורים מכל עבר ביער של חניתות וכידונים מזדקרים, הם היו מתקיפים בדרך כלל את אגפי המערך או במקרה של ריבוע את פינותיו במטרה למוטטו. עמים מסוימים היו מקריבים חלק מהפרשים שהיו מתאבדים על סוסים על כידוני החיילים במטרה להפיל את חיילי החי"ר מרגליהם ולפנות בדרך זו את הדרך לחבריהם.
מלבד ההתנגשות במלוא המהירות במערך הרגלי, שהתאימה בעיקר לפרשים הכבדים, שחומשו ברמחים וחרבות כבדות, היו הפרשים יכולים להשתמש בסוסים על מנת לבצע התקפות "פגע וברח" נגד החיילים הרגליים. התקפות מהסוג הזה היו אופייניות בעיקר לפרשים הקלים. הם חומשו בעיקר בקשתות, כידוני הטלה וכיוצא באלה. הפרשים היו דוהרים למרחק קצר מהמערך הרגלי, משחררים מטר חצים וכידונים ומסתלקים. ההתקפות היו חוזרות על עצמן עד שהמערך הרגלי היה נשבר ומתפרק או נחלש בצורה כזאת שחיל הרגלים של היריב היה מסוגל למוטטו. פעמים רבות שולבו ההתקפות של הפרשים הקלים והכבדים. כך הפרשים הקלים היו מרככים את המטרה לפני ההסתערות הגדולה של הפרשים הכבדים ומגבירים את יעילותה. תשובותיהם העיקריות של חיל הרגלים לטקטיקה זו היו הצבת קשתים בקדמת המערך בניסיון לגרש את פרשי האויב, והגדלת שריון הרגלים, בעיקר את המגנים. אפשרות נוספת הייתה הצמדת מגנים לחומה אחת על מנת לסגור פרצות במערך, כפי שביצעו הלגיונות הרומים.
פרשים נגד פרשים
פרשים שנאלצו להילחם בפרשים אחרים היו צריכים לנצל את היתרונות שעמדו לרשותם בצורה טובה יותר - היות ששני הצדדים היו רכובים ומידת ניידותם הייתה דומה, הצד שתזמון ההתקפה שלו היה טוב יותר היה זוכה ביתרון. רגע מתאים להתקפה כזאת הוא למשל פיזור של פרשי האויב או שיבוש שורותיהם כתוצאה מירי או שיבוש שורות שמתרחש כתוצאה מהסתערות. גם במקרים אלו הפרשים הכבדים נטו להתנגש בעוצמה במערך היריב ואילו הפרשים הקלים היו חגים סביבו ומנסים לחסל את היריב בעזרת כלי הטלה.
כשהפרשים הקלים היו ניצבים נגד הפרשים הכבדים, הם ניסו פעמים רבות לפגוע בסוס כי הרוכב היה מוגן בשריון עבה. טקטיקה זו לא הייתה מקובלת תמיד כי חלק מהפרשים, דוגמת האבירים, חשבו שהפגיעה בסוס היא לא "הוגנת".
יש לציין שהטקטיקה ששימשה בקרבות פרשים כנגד פרשים, לא תמיד נקבעה על פי שיקולים תכליתיים גרידא, אלא התבססה לעיתים גם על מסורות עתיקות וחוקי כבוד שהיו נפוצים בקרב מעמד הלוחמים.
לדוגמה: האבירים האירופאים האמינו שמידות הכבוד והאומץ מחייבות אותם לדהור זה אל עבר זה ולא לברוח מהמכה, אלא להפך: על האביר לעמוד באומץ מול מכת הרומח והלוחם הטוב יותר הוא זה שמצליח להפיל את יריבו מסוסו. קוד כבוד זה העצים את הנטייה הטבעית של הפרשים הכבדים להסתדר בגושים מוצקים. כתוצאה מכך, לוחמת הפרשים באירופה המערבית של ימי הביניים (המאה ה-10 עד המאה ה-15 בערך) הייתה בעיקרה שני גושים פרשים כבדים המתנגשים זה בזה באופן חזיתי ואז מתפצלים לדו-קרבות מטווח קרוב בתוך ערבוביית הקרב. יחד עם זאת, היו מקרים רבים שבהם האבירים סטו מדוגמות הכבוד הנוקשות והתחפרו מאחורי מערך קשתים כמו שעשו האנגלים בקרב אז'נקור. תחרויות ההפלה ברומח (Jousting) בטורנירים של ימי הביניים שימרו את קוד הכבוד הזה גם אחרי שהטקטיקה האירופאית התפתחה וקרנם של הפרשים הכבדים החלה לרדת (בעקבות שיפור טקטיקת חיל הרגלים והקשתים, ומאוחר יותר בעקבות המצאת הנשק החם).
לעומתם, עמי הערבה לא ראו בנסיגה פחיתות כבוד והרבו להשתמש בנסיגות אמתיות או מבוימות לצרכים טקטיים. הללו ביכרו להתחמק ממגע ישיר עם פרשים וחי"ר החמושים בכבדות, והעדיפו להטריד אותם במטרי חצים ולהסתער רק אחרי ששברו את מערכם.
שיתוף פעולה עם חילות אחרים
פן חשוב נוסף של לוחמת פרשים היה שיתוף הפעולה עם חילות אחרים בשדה הקרב. בעת העתיקה שיתוף הפעולה העיקרי היה עם המרכבות והחי"ר, בעת החדשה נוסף הצורך לשתף פעולה גם עם ארטילריה וטנקים. פעמים רבות הייתה מורכבת עתודת הפיקוד העליון בקרב מפרשים, שנועדו לחזק הצלחה שהשיג חיל הרגלים.
שיתוף פעולה עם מרכבות
הפרשים הראשונים היו מאד לא יעילים בגלל ציוד רכיבה עלוב וכתוצאה מכך הבכורה הייתה נתונה בידי חיל המרכבות שביצע את רוב תפקידי הפרשים, עד ששיפורים טכנולוגיים בציוד רכיבה איפשרו לגייס פרשים טובים. שיתוף הפעולה עם המרכבות בא לידי ביטוי במילוי פונקציות שהמרכבות התקשו למלא - דוגמת סיור בשטח משובש, העברת מסרים מהמפקד העליון לקציני הקו הראשון וכיוצא באלה. בהדרגה, הוציאו הפרשים את המרכבות משימוש בשדות הקרב עד המאה ה-6 לפנה"ס ולאחרונות נותר תפקיד טקסי בעיקרו ברוב הארצות. בארצות מסוימות המרכבות היו בשימוש מבצעי תקופות ארוכות יותר, בדרך כלל בגלל ליקויים מקומיים בחילות הפרשים והמסורת ולא בגלל יתרונות של המרכבות. מקרה נדיר הוא מרכבת החרמש שהייתה מקובלת עד המאה הראשונה לפנה"ס ותפקידה היה בדרך כלל סיוע בהבקעת המערך (ראו בפרק כוחות עזר לפרשים).
שיתוף פעולה עם פילים
פילי מלחמה היו מקובלים בעולם העתיק, אם כי עיקר שיתוף הפעולה של הפילים היה עם הרגלים. הסוסים פחדו בדרך כלל מהפילים, לכן אי אפשר היה לערבב את חיל הפילים הקרביים עם הפרשים. בצבאות שכללו פילים, הפרשים הוצבו בדרך כלל באגפי הפילים על מנת לתת מענה לתנועות איגוף של היריב.
שיתוף פעולה עם חיל רגלים ותותחים
החיל העיקרי שעמו שיתפו פעולה הפרשים בשדה הקרב הוא חיל הרגלים. בדרך כלל, הפרשים הוצבו באגפי המערך הרגלי על מנת להגן על נקודות התורפה של האחרון, אשר אטיותו הפכה את אגפיו לחשופים במיוחד להתקפות היריב. בצבאות שבהם החי"ר היה החיל הדומיננטי הפרשים לא השתתפו בדרך כלל בהתקפות הכרעה אלא דאגו להעסיק את פרשי היריב, רדיפה אחרי חי"ר קל וכיוצא באלה. בצבאות שבהם לפרשים נשמרו תפקידי המפתח, החי"ר תפקד כבסיס מוצק שממנו יצאו הפרשים להתקפותיהם. כך האבירים היו נחים בין הסתערות להסתערות, כשהם מוגנים על ידי ריבועי חי"ר גדולים. הפלנקס המקדוני של אלכסנדר הגדול שימש כעוגן שממנו יצאו פרשיו הכבדים להתקפות על המערך. תפקיד חשוב אחר היה השמדת קבוצות מבודדות של חיילים שיצאו מסיבה זו או אחרת מהמערך המוצק או שמערכם פוזר על ידי החי"ר או הקשתים. תפקידי הרדיפה נשמרו גם הם לרוב לפרשים.
בעת החדשה, הופעת אבק השרפה שינתה את תפקידי חיל הפרשים. במקום הבקעת מערכי האויב, הפך תפקידם הטקטי העיקרי של הפרשים הכנסת החי"ר לריבוע, כי בלי התכנסות למערך זה, היו יכולים הפרשים לעשות שמות במבנה החי"ר. במערך זה החי"ר פגיע מאד לירי מוסקטים ותותחים ולכן שיתוף הפעולה בין הפרשים שאילצו את החי"ר להתכנס לריבועים לחי"ר החמוש ברובים היה חיוני ביותר להשגת הניצחון בקרב.
לעיתים נדירות הפרשים הבקיעו את מערך היריב כמו בימי הביניים. דוגמה להתקפה מהסוג הזה אפשר למצוא בקרב איילאו (לפעמים נקרא "פרייסיש-איילאו") משנת 1807. בקרב זה פרשיו של מיורא הצליחו לחתוך לשניים את החזית הרוסית ונתנו די זמן להגעת התגבורת לצרפתים. הפרשים היו יכולים להשמיד גם ריבועי חי"ר, אבל רק במקרה שהאחרונים היו ללא תמיכת תותחים והפרשים נהנו מיתרון מספרי או שתפקוד החי"ר היה לקוי. הסתערות עיוורת על ריבוע מוצק וממושמע של חי"ר הביאה כמעט תמיד להשמדת הפרשים התוקפים.
שיתוף פעולה עם טנקים
עם הופעת הטנקים במלחמת העולם הראשונה, החלו הפרשים לאבד מכוחם. ניידותם לא הייתה חיונית עוד כי הטנקים היו ניידים לפחות כמוהם, למעט בשטחים קשים למעבר דוגמת יערות והרים. הפרשים שהיו צריכים לשתף פעולה עם הטנקים היו בדרך כלל חי"ר רכוב ולא השתתפו בהסתערויות פרשים קלאסיות.
כוחות עזר לפרשים
על מנת להגביר את עוצמתם של הפרשים סופחו אליהם כוחות עזר שונים לאורך ההיסטוריה. בעת העתיקה היו עמים, דוגמת הגאלים, שצירפו חי"ר קל חמוש בקשתות וכידוני הטלה על מנת לזרוע אנדרלמוסיה בשורות פרשי האויב. אחרים, דוגמת פרס ופונטוס, היו מצרפים מרכבות חרמש שמטרתן הייתה התנגשות במערך היריב על מנת לאלץ אותו לפתוח את שורותיו כדי לא להיפגע מהחרמשים וברגע שהשורות היו נפתחות הפרשים היו יכולים לטבוח באויב חסר המבנה. הטקטיקה הזו הייתה יעילה מאד על הנייר, אבל בפועל השתבשה פעמים רבות בגלל הקושי ליישמה הלכה למעשה.
עם התפתחות הנשק החם החלו לצרף חיילים חמושים ברובים במקום קשתים ובמחצית השנייה של המאה ה-18 פרידריך הגדול התחיל לצרף תותחים לפרשיו וכך יצר את הארטילריה הרכובה. בראשית מאה ה-20 הצבא הרוסי היה מצרף עגלות עם מקלעים שנקראות "טצ'נקה" לגייסות הפרשים. הטצ'נקות היו פופולריות מאד במלחמת האזרחים הרוסית והיו מקובלות גם בצבא הפולני בין 1920 - 1939.
כוחות העזר הגבירו אמנם את עוצמתו של חיל הפרשים, אבל עיקר התועלת שהצבא יכול היה להפיק מפרשיו הייתה במהירותם וגמישותם הרבה.
פרשים בעולם החדש
הפרשים היו אחד הגורמים העיקריים להצלחת הקונקוויסטדורים בהדברת האימפריות של האינקה ושל האצטקים באמריקה הדרומית במהלך המאה ה-16. כלי הירי באותה תקופה היו מפגרים יחסית ולא היוו יתרון משמעותי על פני קשתות וחצים. לכן, יש לחפש את הסיבות לניצחונות הספרדים במקום אחר. הפרשים (יחד עם כלי נשק העשויים מפלדה) היו אחד הגורמים העיקריים לניצחונות הספרדים בעולם החדש. האינדיאנים שלא הכירו את הפרשים קודם לכן, היו חסרי אמצעי הגנה נגד החיל הזה. כך למשל לא היו ברשותם חניתות ארוכות שכה עזרו לעמיתיהם האירופאים להביס את הפרשים או קשתות יעילות שהיו יכולות לשמור את הפרשים במרחק ניכר מהמערך הרגלי. יש לציין גם שהסוס לא היה מוכר בדרום אמריקה והמראה של רוכב על סוס גבוה גרם בהלה בקרב הילידים, שחשבו שפרש הוא מפלצת על-אנושית ולעיתים אף סוג של אל.
הפרשים האירופיים ניצלו עד תום את יתרונם וכוחות קטנים שכללו לעיתים אך כמה עשרות פרשים היו יכולים להביס צבאות ענק שכללו עשרות אלפי לוחמים אינדיאניים. לולא הפרשים, היו הקונקיסטדורים, שתמיד היו מעטים, מתקשים מאד להביס את האינדיאנים וספק אם האימפריות הללו היו נופלות במהירות כזאת.
לדוגמה, בקרב פונה הצליחו 160 חיילים ספרדים, בצירוף 27 פרשים להביס צבא שכלל כ-3,000 לוחמים משבט הפונה (אחד העמים שהרכיבו את אימפריית האינקה). הספרדים הרגו כ-400 אינדיאנים בעוד שאבדותיהם הסתכמו ב-3 הרוגים וב-26 פצועים בלבד.
בצפון אמריקה היה הכיבוש הדרגתי יותר, בעיקר בגלל ההבדלים בשטח, אמריקה הצפונית גדולה בערך פי אחד וחצי מהדרומית וצורתה מרובעת יותר, כך שרוחבה גדול יותר. כתוצאה מכך עמי הערבות של אמריקה הצפונית דוגמת הקומנצ'ים והאפצ'ים הצליחו להסתגל לפרשים והקימו חילות פרשים מעולים משל עצמם.
מערכים של חיל הפרשים
בדומה לחיל הרגלים הפרשים התחלקו ליחידות משנה. עמים שונים חילקו את פרשיהם בצורה שונה. כך למשל המונגולים חילקו את הפרשים לפי בסיס עשרוני - כיתה של 10 לוחמים, פלוגה של 100, גדוד של 1000 וחטיבה גדולה של 10,000. עמים אחרים חילקו בצורה פחות אינטואיטיבית, כך למשל בתקופת הרפובליקה חיל הפרשים הרומי חולק לאלות (מלשון Ala - כנף), כל אלה בת 300 רוכבים והיא בתורה מחולקת ל-10 טורמות בנות 30 רוכבים כל אחת. החלוקה ליחידות משנה נועדה להגביר את הניידות ולהקל את השליטה במערך.
הפרשים הכבדים נטו להסתדר בגושים גדולים שהיו מחולקים בדרך כלל ליחידות משנה קטנות יותר. הגושים סודרו בדרך כלל בצורת טריז על מנת להגביר את כושר ההבקעה. הפרשים הקלים נטו להסתדר במערכים פזורים יותר, חסרי סדר מוגדר. הם היו גמישים בהרבה ויכלו לשנות את מערכם בקלות.
בעת החדשה הפרשים החלו להסתדר בשורות על מנת להגביר את עוצמת האש ולהקטין את מספר האבדות שהיו סופגים מתותחים ומוסקטים אילו היו מסתדרים בגושים גדולים כמו בעבר.
טקטיקה נוספת שהתפתחה במאה ה-16 היא הקרקול - הפרשים היו דוהרים לעבר החי"ר והיו מתחילים לחוג לידם כשהם יורים בחיל הרגלים מאקדחיהם. הטקטיקה הייתה מאד לא יעילה כי עוצמת האש הייתה קטנה והדיוק היה נמוך יותר יחסית לחייל שרגליו ניצבו על קרקע איתנה. כתוצאה מכך המערך יצא מהאופנה באמצע המאה ה-17 ויצא כליל מהשימוש במאה ה-18.
חיילי חי"ר רכובים
חיילי חי"ר אטיים מטבעם, לכן כבר בעת העתיקה היו עמים שחלק מכוחות הרגליים שלהם היו רוכבים על בהמות משא בשדה הקרב, אבל יורדים מהם על מנת להילחם. החי"ר הרכוב השתמש בדרך כלל בסוסים, אבל גם פרדות היו בשימוש נרחב. החי"ר הרכוב התפתח במאה ה-16 לחיל בפני עצמו והם קיבלו את השם "דרגונים", אם כי בארצות מסוימות, דוגמת אנגליה, תוארו בשם זה הפרשים הכבדים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 רוב הפרשים היו יכולים להילחם בתור רגלים וכך היו למעשה חי"ר רכוב. השינוי הזה חל בגלל התגברות קצב האש של הרובים והמצאת המקלע. אמנם הפרשים המשיכו להילחם מעל סוסים עד סוף המאה ה-19 ואפילו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אך הם לא חזרו לתהילת העבר שלהם. החי"ר הרכוב נעלם משדות הקרב במלחמת העולם השנייה עם הופעת הזחל"ם והנגמ"ש.
צבאות שעיקר כוחם היה בפרשיהם
- צבאות עמי הערבות
- צבאות הכיבוש הערבי
- רוב צבאות התקופה הפיאודלית
- הקימרים
- הקוזאקים
- צבאות של נוודים רבים
- אינדיאנים במערב ארצות הברית במאה ה-19
ראו גם
- חיל הפרשים והלוגיסטיקה
- קרב עין ג'אלות - קרב שמשתתפיו העיקריים היו פרשים
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
