חיפה בתקופה העות'מאנית

חיפה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1880

חיפה בתקופה העות'מאנית עברה שינויים רבים במהלך ארבע מאות שנות התקופה העות'מאנית (1516‏-1918). במאתיים וחמישים השנים הראשונות של התקופה הייתה חיפה עיירת נמל קטנה ששכנה מימי קדם מהאזור שמדרום למקום בו ניצב כיום בית החולים רמב"ם (בליטת ראס אל-כרום), החוף השקט וחלק משכונת בת גלים ("חיפה אל עתיקה") ועד שכונת תחנת הכרמל. היא ידעה עליות ומורדות, אך נותרה קטנה בהיקפה ודלה באוכלוסייתה. באמצע המאה ה-18 החליט השליט המקומי בצפון ארץ-ישראל, ד'אהר אל-עומר, להעביר את מיקומה של חיפה לאזור כיכר פריז של ימינו, ואותה "חיפה החדשה" מהווה את גרעין העיר של ימינו. העיר זכתה לפיתוח משמעותי במאה ה-19 עם ירידת חשיבותה של עכו וקביעתה של חיפה כמרכז התיישבות של קבוצות נוצריות שונות (הכרמליתים והטמפלרים) ומרכז לקשרים עם מדינות אירופה. היישוב היהודי החל לצמוח בסוף התקופה ונוסד בית הספר הריאלי והקמת הטכניון החלה. העות'מאנים הפכו את חיפה לתחנת הקצה של שלוחת רכבת העמק של מסילת הברזל החיג'אזית ב-1905.

המאות ה-16 וה-17

בתקופה העות'מאנית ארמון הקיץ של הפאשה והמגדלור|מעון הקיץ של עבדאללה פאשה והמגדלור לידו, מנזר סטלה מאריס בחיפה בסוף המאה ה-19. מגדלור זה הוחלף מאוחר יותר במגדלור הנמצא שם עכשיו. דאהר אל עומר בבורג' אלסולטאן שבחומות עכו בשנת 1775", צוייר על ידי זיאד דאהר זידאני. מבט על חיפה מכוון מערב בשנת 1893. מנזר סטלה מאריס על הכרמל בשנת 1894 ישנן 4 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

מבט על חיפה מחוף שמן בשנת 1887

מבט על חיפה מחוף שמן, ברמת הדר הכרמל עדיין לא נבנה בית אחר. התמונה צולמה בין השנים 1898 ל-1907

אורחת גמלים באזור בו הוקמה לאחר מכן שכונת קריית אליעזר של היום. הצילום הוא משנת 1900

פריקת מטענים במזח בחיפה עוד לפני הקמת הנמל. צילום משנת 1903

חיפה במפת ז'אקוטן מ-1799

בחודש דצמבר 1516 נכבשה חיפה על ידי צבאו של הסולטאן העות'מאני סלים הראשון. סלים היה במסע מלחמה כנגד יריביו הממלוכים. במסגרת מסעו כבש את סוריה ארץ ישראל ומצרים. בעת כיבוש חיפה היא הייתה כנראה כפר הרוס ועזוב. בקונטרס עברי בשם "יחוס האבות והנביאים", אשר נכתב בשנת 1537, מסופר על הר הכרמל ”שם מערת אליהו הנביא ז"ל. ושם קברו אלישע בן שפט הנביא ע"ה. חיפה - שם קבור רבנו משה ב"ר נחמן ז"ל, ורבי יחיאל בעל התוספות”.

חיפה החלה להיות מיושבת מחדש לאחר הכיבוש העות'מאני. עדות ליישובה מחדש של חיפה ניתן למצוא בספרו של חוקר הטבע והרופא הגרמני לאונהרטי ראוולף (Leonharti Rauwolfen). ב-1575 ביקשה ספינתו למצוא מקלט בחיפה מחמת הסערה, תושבי חיפה יצאו בסירותיהם לתקוף את הספינה, וקברניטה הצליח בקושי להתחמק מהתוקפים. על פי עדותו של ראוולף, חיפה השתרעה על שטח רחב, בתיה היו רעועים והחומות היו מנותצות. המושל הטורקי התגורר מחוץ ליישוב מעבר לראש הכרמל, מדרום להר. עדויות נוסעים אחרים שפקדו אל חיפה העתיקה במאות אלה חוזרים על התיאור של ראווולף. עיקר עדויותים היא על עיר שנהרסה בתקופת מסעי הצלב ובתיה חרבים. עד שנות השלושים של המאה ה-18 כנראה לא נבנו בתים חדשים. התושבים התגורר בקיץ בסוכות רעועות שנבנו על גגות הבתים וחומות העיר לא שוקמו. גם ה"מבצר" של חיפה היה מבנה של כנסייה צלבנית קדומה ששוקם ושימש לצרכים רבים. בשנת 1628 ביקר בחיפה הספרדי אנטוניו דה קסטילו. בספרו הוא מספר ששוכן בכנסייה מתפוררת ומוזנחת. באגרת שנכתבה בשנת 1626 מתוארים מקומות קדושים וכן מצוין שבחיפה היה בית כנסת בנוי ו"בית חיים" (בית קברות). אזכור זה מעיד שיהודים חיו בעיר בתקופה זו.

מאז הכיבוש העות'מאני ועד שנות ה-70 של המאה ה-17 נמצאה חיפה בתחום שלטונו של שבט טורבאי הבדואי, שראשיו מונו למושלי מחוז (סנג'ק) לג'ון. מתקופה זו נשארו עדויות של תיירים. המדינאי הצרפתי לואי דשס (Louis Deshayes) ביקר בחיפה בשנת 1624, הוא מספר שמצא את חיפה הרוסה, אין בה נמל אבל חופה נוח למעגן ספינות גדולות והערבים המעטים שהתגוררו בה עסקו במשלוח כותנה שגדלה בסביבת היישוב. בשנת 1631 הגיע לחיפה האב פרוספר והפך את מערת אליהו לכנסייה של המסדר הכרמליתי. בשנת 1646 ביקר בחיפה התייר הצרפתי סריוס. הוא לווה במורה דרך יהודי. בספרו הוא מספר ”חיפה כפר מיושב ערבים, יווני ויהודים... הכפר טירה חרב, ובו ארמונו של האמיר טורבאי אדון הר הכרמל”. בשנת 1652 עבר בחיפה התייר הצרפתי מ' ג' דאובדן (M.J.Doubdan ) הוא מספר על שרידי חורבות שנשארו מימי גדולתה של חיפה שהפכה לכפר דל מיושב בערבים, יהודים ומעט נוצרים עניים. הוא מציין שהאמיר טורבאי שהציב בית מכס בנמל וכל עולה רגל צריך לשלם מס גולגולת בסך גרוש אחד. הסוחר והדיפלומט הצרפתי, לורן ד'ארבייה, שפעל בתחנות המסחר של צרפת בצידון ובעכו בשנים 1658–1665, ביקר לא מעט בחיפה ובכרמל והוא משמש מקור חשוב להכרת העיר בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה ה-17. תיירים נוספים שעברו בשנים שלאחר מכן חזרו בתיאורם על בתים מעטים ודלים עם נמל קטן.

חיפה כעיר נמל

בראשית המאה ה-17 חלה התרחבות בסחר מאירופה לארץ ישראל. מספר האוניות שפקדו את חיפה הלך וגדל. המיסיונר יוז'ין רוג'ר מתאר בשנת 1632 כנמל מארב של אוניות שודדי ים ממלטה האורבות מתוכו לספינות השטות לאורך החוף. בתיאור זה חיפה תוארה כעיר נמל. במפת ארץ ישראל שצויירה בשנת 1651 חיפה מופיעה כ"נמל חיפה". בסוף שנות ה-60 של המאה ה-17 מתאר הנזיר אנטון גונזלס את נמל חיפה, ומציין שראה בו שלושה עד ארבעה כלי שיט השייכים כנראה לתושביה. אוניות זרות נכנסו לנמל רק כאשר נאלצו לעשות זאת מחמת הסערה. תיאור נוסף של הנמל הוא של כומר איטלקי המציין שנמל עכו הוא גרוע ובלתי בטוח ולכן נוהגות ספינות לפקוד את נמל חיפה. החוקר הצרפתי פול מסון (Paul Masson) חקר את תולדות המסחר הצרפתי במאה ה-17 בהתבסס על תעודות לשכת המסחר במרסיי. הוא פרסם את ספרו בשנת 1896. במחקרו הוא מציין שבגלל מצבו המסוכן של נמל עכו נאלצות הספינות לעגון בחיפה. הוא גם מציין את הסכנה הנשקפת לספינות במעגן זה ששימש בסיס ראשי לאוניות שודדי ים. עד לראשית המאה ה-18 לא הצליחה חיפה למנוע את חדירתן של אוניות שודדי הים ממלטה למעגן. ובכך עכבו את התפתחות הנמל. במחצית הראשונה של המאה ה-18 נבנו בחיפה שתי מצודות וזאת כדי למנוע את התקרבותן של אוניות השודדים. בשנת 1752 תיאר הנזיר לאונרדו את התקפות השודדים כאירוע של העבר הרחוק.

חיפה החדשה

במהלך המאה ה-18 עלה לגדולה שליט מקומי בצפון ארץ-ישראל, ד'אהר אל-עומר אל-זידאני, והפך למושל חזק ובעל כוח צבאי, פוליטי וכלכלי בעל משקל רב. הוא קבע את בירתו בעכו, ביצר את חומותיה ובערך בשנים 1753-1752 סיפח אליו גם את חיפה והחוף שמדרום לה.

בשנת 1761, בעקבות ניסיון תקיפה של אויביו דרך מעגנה של חיפה, החליט ד'אהר לשנות את מיקומה של העיר ולשפר את ביצוריה. במהלך מהיר הרסו אנשיו את העיר הקיימת, הקרויה כיום חיפה אל עתיקה והעתיקו את משכנם לאתר חדש - מדרום מזרח על קו החוף - ברצועה הצרה ביותר שבין הים ובין ההר. "חיפה החדשה" - שהיא הגרעין לעיר של ימינו, השתרעה באזור שבין "כיכר פריז" ובין סמטת אל-מוכתארי ("בית הפאשה") של ימינו, בין קו החוף לבין מדרגת ההר - היא הוקפה בחומה דקה ונקבעו בה שני שערים ומספר מגדלי שמירה. מעל העיר, באזור "גן הזיכרון" של ימינו, ניבנתה מצודה בשם "בורג' א-סלאם" ובקיצור "הבורג'", שלימים נחרב, כמו גם החומה ההיקפית שהלכה ונעלמה. "חיפה העתיקה" נחרבה לחלוטין.

חיפה החדשה שכנה עוד שנים רבות בצילה של עכו בירת המחוז, והיוותה מעגן משני לספינות שחיפשו חוף שקט יותר לעת סערה. על החוף נבנה מזח קטן, והוא שימש בעיקר מעגן לסירות דייגים. לעיתים התקרבו אליו ספינות ואוניות, החוף היה בטוח יותר מהחוף הקודם כי היה מוגן יותר מסערות. מספר קטן של מבני ציבור בלטו בה: בית המושל - סראיה ששימש גם כבית מכס, אשר שכן על חוף הים בקו החומה הצפונית (כיום נמצא בקרבת מקום 'מגדל המפרש' של קריית הממשלה המחוזית), מסגד א-זע'יר ורחבת שוק בקרבת בית המושל. תייר איטלקי שעבר בחיפה בשנת 1760 מתאר את נמל עכו שהיה סתום ולכן בחרו לעגון מול חיפה החדשה. הוא מתאר את חיפה שבעבר הייתה כפר עלוב ועכשיו היא עיר חדשה עם נמל טוב מבוצרת על ידי מצודה. המבנים מסביב היו בעיקר סוכות פזורות.

סובלנותו של ד'אהר לעדות הנוצרים, שנבעה בעיקר מן האינטרסים הכלכליים של קיום קשרי מסחר עם ארצות אירופה, אפשרה גם לנזירים כרמליתים לשפר את מיקום המנזר העתיק שלהם, ששכן במערות בצלע הכרמל ('מערות פרוספר'). ד'אהר העניק להם את כל המרחב של 'ראש הכרמל' - וב־1767 הניחו שם את היסוד למנזר הכרמליתים הראשון - אשר הפך מקור משיכה לעולי רגל, לתיירים ולנוסעים אשר מצאו בו בית הארחה נוח ומכניס אורחים.

בשנת 1775 הסתיים שלטונו של דאהר אל-עומר על ידי אחמד אל-ג'זאר שהתמנה למושל עכו. בתוקף תפקידו שלט גם על חיפה. בתקופה זו החלו להגיע אליה מתיישבים רבים כולל יהודים. בין המבקרים בחיפה היה גם רבי נחמן מברסלב שביקר במערת אליהו הנביא בשנת 1798. בשנת 1799 הגיע לחיפה נפוליאון בונפרטה במסגרת מסעותיו לכיבוש ארץ ישראל. בדרכו ללכבוש את עכו עבר בחיפה. תושבי חיפה פתחו בפניו את שערי העיר ונאלצו לתת לו 20,000 מנות לחם ושקי אורז לכלכל את צבאו. הצרפתים הקימו בית חולים במנזר סטלה מאריס וחיילים שמתו בו נקברו מול פתח המנזר. לאחר נסיגת נפוליאון מעכו הוא נסוג דרך חיפה למצרים. פייר ז'אקוטן שהיה בצבאו של נפוליאון שרטט מפה של אזור חיפה שבה רואים את חיפה קטנה וסגורה בחומה, בקרבתה מצודה וצפונה לה חיפה העתיקה כמו גם את חורבות פורפיריון (העיר הסגולה) שם נהגו להפיק צבע ארגמן.

בתוך חומות העיר החדשה חיו בראשית המאה ה-19 לא יותר מ-1,000 נפשות, רובם היו מוסלמים. בחלקה המערבי של העיר הקטנה התרכזו גם משפחות נוצריות שבנו לימים שתי כנסיות: יוונית-קתולית שנקראה "אל-סיידה" ויוונית-אורתודוקסית. משפחות בודדות של יהודים התגוררו בחלק המזרחי - בקרב המוסלמים, ויצרו גרעין לשכונה יהודית קטנה. כך - משחר הקמתה - חיפה הייתה 'עיר מעורבת' כלשהי, בעלת הרכב אוכלוסין מגוון של רוב מוסלמי, ומיעוטים נוצרים ויהודים, אשר דרו בכפיפה בין החומות וחתרו כל אחת לביסוס כלכלי ולקיום משותף.

הנוסע הבריטי ג'יימס סילק בקינגהאם ביקר בחיפה בשנת 1816. הוא מתארהּ בספרו "Travels in Palestine" שיצא בשנת 1821 כעיר מוקפת חומה שביצורה במצב גרוע. על הסוללה היו מוצבים ששה תותחים, ללא כל חיילים משום שכולם עזבו לדמשק. בעיר שני שערים אחד לכיוון צפון והשני לכיוון דרום. אוכלוסיית העיר הוערכה כ-1,000 נפשות בעיקר מוסלמים, יתרם נוצרים קתולים ומארונים וכן דרוזים. בעיר היו שני מסגדים מתוכם אחד שהיה בעבר כנסייה. הקתולים והמארונים התפללו ביחד בחדר אחד וחיו בהרמוניה ביניהם.

לפי המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, היו בחיפה 136 יהודים. באותה שנה קבע הקונסול הבריטי שנמצאו בה 150 יהודים. ב-1854 נאמדה אוכלוסיית חיפה בכ-2000 נפש: 1200 מוסלמים, 400 יוונים-קתולים, 300 יוונים-אורתודוקסים, 50 לטינים, 30 מרונים ו-32 יהודים. ב-1856 דווח כי בחיפה נמצאו כ-100 יהודים. ב-1860 מנתה האוכלוסייה כ-2300 נפש. לאורך המאה ה-19 הגיעו לחיפה בגלי עליות שונות, עולים יהודים מארצות צפון אפריקה בהן אלג'יר ומרוקו והתיישבו בה אליהם הצטרפו עולים נוספים מארצות שונות. בשנת 1875 היוו היהודים בעיר כ-1000 נפש.

ניצנים של שינוי

ב-1831 הטיל הצבא המצרי בפיקודו של איברהים פחה מצור על עכו, בדרכו למסע מלחמה לתוככי אנטוליה. בזמן המצור, שימשה חיפה בסיס אסטרטגי ולוגיסטי לחיל המשלוח המצרי.

ב-1836 חנכו הכרמליתים את המנזר החדש, שבא על מקומו של זה הראשון אשר נהרס ב-1821 בידי עבדאללה שליט עכו. בחסות השלטון המצרי נבנה עתה מנזר גדול ממדים ודמוי מבצר, ששוכנו בו גם בית מרקחת קטן ובית הארחה נקי ומסודר, וסביבו גנים, נטיעות וטרסות חקלאיות. הכרמליתים הפכו לגורם מרכזי במשיכת תיירות ונוסעים שרבים אף דילגו על העיירה בדרכם אל ראש הכרמל. הם שלחו ידם לפעילות קהילתית, והקימו בתוככי החומות כנסייה קטנה לעדה הלטינית שגדלה, ובית-ספר לילדיה. השפעתם של הכרמליתים על חיפה הייתה רבה לאורך המאה ה-19 כולה.

עד 1840 שרר בארץ ישראל שלטון מצרי, אשר הביא לשינויים משמעותיים בחשיפתה של הארץ לעולם המערבי, לסדרי שלטון חדשים, לשיפור מעמדם של מיעוטים דתיים ולפיתוח כלכלי כלשהו. ב-1840 ספגה עכו מהלומה כבדה עת הטילו ציי בריטניה ואוסטריה מצור נוסף עליה, הרעישו אותה והפכו את הקרב על העיר לקרב מפתח בסילוקו של הצבא המצרי מארץ-ישראל. הרס רב נגרם לעיר, ותנועת המסחר בה שבתה. רבים מתושביה העדיפו את חיפה הקטנה יותר, סוחרים רבים הקימו בה את מחסניהם ולשכותיהם, ונציגים קונסולריים זרים העדיפו לעבור אליה מעכו המסוכנת. שגשוגה של חיפה התבטא בתופעת המסחר של דגנים וכותנה ממרחבי הלבנט אשר יוצאו ממעגנה, וסחורות אחרו שהובאו דרכה לארץ. גידול האוכלוסין צופף את השטח הבנוי, ושמה החל ללכת לפניה כעיר בטוחה יותר למגורים ולמסחר.

ניצני ההתעוררות הכלכלית של חיפה לא נבלו עם הסתלקות השלטון המצרי ב-1840. הם קיבלו משנה מרץ עם הופעתו של גורם חדש במימי הים-התיכון: ספינות הקיטור הגדולות והמהירות יותר שהחלו לפקוד את ערי החוף של הלבנט ומצרים. ספינות אלה הגדילו את כושר הנשיאה של נוסעים ומטענים, אך דרשו מתקנים ושטחי עגינה שונים מאלו המסורתיים. נמלה הקטן והסתום, עקוב הקרבות של עכו, שוב לא יכול היה להיענות לצרכים אלה.

בשנת 1848 ביקר בחיפה הכומר האנגלי ויליאם ג'ון וודקוק. הוא מתאר אותה כעיירת דייגים קטנה חרבה שרק ביתו של הקונסול הרוסי הוא במצב טוב. הוא ביקר בביתו של ראש הקהילה היהודית שהיה ממוצא אלג'יראי. לדבריו סיפרו לו אנשי הקהילה שהיא כוללת 30 משפחות שמוצאן בעיקר ממרוקו ואלג'יר, הוא תיאר את הרב כעני אבל משכיל. במקום היה בית כנסת קטן שכלל עשרים ילדים שידעו לקרוא עברית.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 קבעו חברות הספנות העיקריות - 'הלויד' האוסטרית ו'מסג'רי מריטים' הצרפתית את מטה הפעולה שלהן בחיפה, שעלתה באחת על מפת הספנות הים-תיכונית. שינוי זה הוא "נקודת המפנה" ההיסטורית החשובה ביותר במאה ה-19 בתולדות חיפה ועכו גם יחד. חיפה הפכה ל'שער של הצפון ושל דרום הלבנט' - ועכו החלה מאבדת את חשיבותה, עד שבהדרגה הפכה לעיר נטולת חשיבות כלכלית, ורק עברה המפואר, הותיר בידה את תואר בירת המחוז, שנשאר על כנו עד סוף ימי הטורקים. "מפרץ עכו" הפך בהדרגה ל"מפרץ חיפה" - והעיירה הקטנה הכפילה במהירות את אוכלוסייתה והעצימה את חשיבותה הימית והמסחרית.

ראיה לכך היה מספרם הרב של סוכנים קונסולריים זרים שייצגו מעצמות ומדינות כמו רוסיה, צרפת, פרוסיה, ארצות הברית, והגדילה לעשות בריטניה הגדולה שב-1853 שיגרה לחיפה כקונסול מקומי את אדוארד תומאס רוג'רס, דיפלומט של ממש ולא סוחר מקומי. הכרה זו של מעצמה עולמית בחשיבותה הימית והאזורית של חיפה, מסמלת את השינויים הכבירים הצפויים לעיר בשנים שלאחר מכן. התחרות בין המעצמות על ההשפעה בארץ-ישראל התמצתה מעתה גם בחיפה, כמו בירושלים, ועל רקע מסחרי-אסטרטגי שהפיק המעגן הימי. כבר ב-1855 הציע רוג'רס לשולחיו כי בריטניה תממן בנייתו של נמל עם שובר גלים ורציפי עגינה בחיפה - הצעה שנדחתה בין השאר גם בשל עיצומה של מלחמת קרים (1853-1858). היו אלה לבסוף הרוסים, שבנו מזח לפריקת נוסעים וסחורות באורך של כ-80 מ' אל מול 'הסראיה', והקימו אכסניה גדולה לעולי הרגל הרבים מרוסיה. ב-1869, עם חנוכתה של תעלת סואץ, התגברה תנועת השייט בים התיכון בממדים גדולים, וחיפה מצאה עצמה בפתחה של תקופה חדשה, תקופת שגשוג ופריחה, התפשטות השטח הבנוי וריבוי תושבים מבני דתות ומיעוטים שונים.

שגשוג והתרחבות

המושבה הגרמנית בסוף המאה ה-19

אובליסק לכבוד ביקור הקיסר וילהלם השני ואשתו מוצב בחיפה על הר הכרמל ליד טיילת לואי

עם תום מלחמת קרים ובניית מזח העגינה הרוסי, מלאה כבר "חיפה החדשה" על גדותיה. אוכלוסייה מגוונת ביותר נמשכה אל העיר והעניקה לה כבר אז גוון קוסמופוליטי, רב-תרבותי ורב-דתי. היו אלה מהגרים מתוככי ארץ-ישראל, מן הגליל, מלבנון, מעבר הירדן, מעכו ושפרעם, וגם קבוצות ממצרים, צפון אפריקה, יוון ואיטליה, שמצאו בחיפה כר לפעילות כלכלית באווירה של סובלנות וחתירה לשגשוג ולפיתוח, ללא המתח הפוליטי שאפיין את ירושלים או עכו קודם לכן. החומות צרו מלהכיל את צורכי העיר, והן נפרצו בהדרגה לכל עבר. בתים ראשונים הופיעו במדרון הבורג', והרובע הנוצרי - ח'ארת אל-כנאיס ('רובע הכנסיות') התפשט מעבר לחומות לאורך הדרך למנזר הכרמליתים (רחוב אלנבי בימינו) ולסביבתו. הכנסיות העתיקות שופצו והורחבו, ונוספו חדשות. עדות נוספות מצאו מקומן בחיפה - כמו המארונים שהקימו לימים כנסייה משלהם (1891), והכרמליתים העמידו ב-1864 כנסייה גדולה ולידה מוסד חינוכי גדול ב'שער יפו' המערבי.

היהודים, שקהילה קבועה שלהם התכנסה בעיר בראשית ימיו של השלטון המצרי, גיבשו רובע קטן משלהם - ח'ארת אל-יהוד (רחוב היהודים) - ובו בתי כנסת של ארבע עדות, בית מרחץ ובית ספר. מספר תושבי העיר ב-1870 הוערך ב-4,000 נפשות, פי ארבעה מאשר בתחילת המאה ה-19, עדיין ברוב מוסלמי, אך במגוון עשיר של עדות ותרבויות.

לא ייפלא על כן, שבשעה שתהו הטמפלרים הגרמנים על יצירת 'תחנת קליטה' ל"עם האל" אותו קיוו לכנס בארץ-ישראל ולהכשירה לבואו המיוחל של המשיח, הם בחרו בעיירת חוף עולה זו. בחיפה מצאו הם עיירה סובלנית יחסית, פתוחה למגוון תרבותי ודתי, בעלת קשר קבוע לאירופה באמצעות קווי-אניות סבירים וקו טלגרף (1865) לביירות ולאירופה. האקלים הנוח, ואפשרויות הפיתוח הכלכלי, הכריעו את הכף לטובת חיפה, בה הקימו הם את המושבה הגרמנית-הטמפלרית שהייתה לימים לגדולה ולמפותחת ביותר מכל מושבותיהם בארץ. הקמת המושבה מ-1868 ואילך אינה מהווה נקודת מפנה היסטורית בדרכה של חיפה שהסתמנה כבר קודם לכן, אך קשה יהיה להגזים גם בתוספת הגדולה שהעניקו הטמפלרים להתפתחות כלכלית זו. הופעתו של הגורם האירופי הקבוע הזה בקרב תושבי העיר הביאה עימה חידושים רבים. שוב לא היה זה קונסול-דיפלומט או סוחר בינלאומי המייצג אינטרס צר, כי אם עדה המבקשת להשתרש בעיר וליצור בה כר פעולה לימים ארוכים. עצם הופעתה של המושבה בנוף העירוני הייתה חידוש מרתק. אל מול גבב הבתים והסמטאות שאפיינו את העיר 'שבין החומות', קם לו פרבר עירוני-חקלאי מודרני, מתוכנן, מרווח ובעל מבני מגורים מרשימים בגודלם ובעיצובם החיצוני. 'המושבה הגרמנית' הפכה למקור חיקוי לתושבי העיר באשר לאורח חיים מודרני ומחדש, ולתכנון עירוני אחר. החידושים שהביאו עמם הטמפלרים השפיעו על כלל תושבי העיר והארץ. הופעתה מחדש של העגלה, למשל, חייבה הרחבת רחובות ויצירת דרכים טובות יותר לעכו ולנצרת. ההצלחה בגידולים החקלאיים שימשה מופת לכפריי הארץ. הטמפלרים ניצלו יתרון יחסי זה, והיו הראשונים בתחומי המלונאות החדשה, התחבורה, החקלאות, הרפואה, התכנון והבניה, ושלחו במהרה ידם למסחר הבינלאומי ולנציגויות של יצרנים אירופאים מרכזיים. שאיפתם אל הר הכרמל, שהתממשה בתום סכסוך מר עם הכרמליתים שראו בעין כלה את התגברות ההשפעה הגרמנית בעיר, הביאה לראשונה להקמת רובע מגורים ובית-מרגוע בכרמל הגבוה (רחוב קלר בימינו). דרך שנייה (היום שדרות הציונות) נסללה לאזור זה, וחיברה בין העיר לבין ההר, בנוסף לזו של הכרמליתים אל המנזר.

בסוף המאה ה-19 נהרסה החומה שהקיפה את העיר שבנה דאהר אל-עומר.

ב-1898 הגיע וילהלם השני, קיסר גרמניה לביקור בארץ ישראל. המקום בו בחר להיכנס לארץ היה חיפה, בין היתר כדי לעודד את נתיניו הטמפלרים. לכבוד בואו נבנה מזח חדש בחיפה שנוסף למזחים שבנו גורמים רוסיים וצרפתים. כמו כן הוכשרה הדרך בין יפו לחיפה למעבר מרכבות.

ב-1891 נבנתה שכונת ארד אל-יהוד, השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות. השכונה נבנתה ממערב לוואדי רושמיה באזור הרחובות יהודה הלוי ואבן גבירול של היום.

בשנת 1902 נמנו בחיפה כ-1,400 יהודים בתוך 8,300 כלל תושבי העיר.

פריחה ומעמד בינלאומי

מסוף קו הרכבת החיג'אזית ברציף חיפה, 1905

האנדרטה שנבנתה לרגל חנוכת הרכבת החיג'אזית בסמוך לתחנת הרכבת חיפה מזרח לציון יום חנוכתה של רכבת העמק ב-1905

לקראת מפנה המאות ה-19 וה-20, הייתה חיפה לעיירת חוף ולמעגן אניות בינלאומי מוכרים ומבוססים. השפעתה חרגה כבר מעבר לגבולותיה אל המרחב הצפוני של ארץ-ישראל כולה, ותנועות המסחר שלה חבקו את דרום הלבנט ועבר-הירדן. בשנות ה-80 למאה ה-19 כבר העלו את שאלת מיקומה של בירת המחוז, ונדרשה העברת מושב המושל מעכו לחיפה. מהנדס מחוז עכו, הטמפלר גוטליב שומאכר, ערך סדרת תוכניות לפיתוחה של העיר: בית מושל חדש ומרווח על מקומה של 'הסראיה' הקטנה, גשר על נחל קישון, נמל עמוק בים וחזית עיר חדשה בין החומות שכבר נעלמו ובין הנמל החדש. מזח האבן הרוסי הוארך באמצעות כלונסאות ברזל תקועות במים, שמנעו השקעת חול והמשך פעילות מסחרית ענפה. תוכניות אלה לא מומשו, אך לקראת סיום שלטונם הממושך בארץ ובעיר, הביאו הטורקים גם הם תרומה כבירה להתפתחותה של חיפה ולהפיכתה לעיר בעלת מעמד בינלאומי ואסטרטגי חשוב. הם בחרו בחיפה כתחנה הים-תיכונית של מפעל היוקרה האימפריאלי הגדול - "הרכבת החג'אזית". מסילה זו נועדה להוליך מאמינים ועולי רגל מטורקיה דרך סוריה ועד למכה ומדינה שבחיג'אז - והתחייב חיבור שלה לים התיכון - הן כנקודת מעבר לעולי רגל והן לצרכים לוגיסטיים של בנייה ותפעול. בחירתה של חיפה הייתה מעין הכרה פורמלית ומעשית בחשיבותה האסטרטגית כמעגן הטוב ביותר במזרח הים-התיכון. מחיפה נמתח קו חיבור דרך העמקים לעמק הירדן, ובמעלה נהר הירמוך עד לנקודת המפגש עם המסילה מדמשק. בעיר נקבע מושב ההנהלה הראשית של מפעל ענק זה, וטורקים רבים הועסקו בבניית המסילה והתחנות.

חנוכת התחנה באוקטובר 1905, במקום הידוע כיום כ"תחנת חיפה מזרח" - היא מאורע היסטורי רב חשיבות בקנה-מידה אזורי ומקומי כאחד. עצם הידיעה שחיפה תשמש 'טרמינל' ים-תיכוני למפעל זה, הקפיצה את כוח המשיכה שלה למשקיעים ולמהגרים. שפע העבודה שסיפק המפעל הזה העניק לחיפה את הכינוי - "אם-אל-עמל" - "אם העבודה". העיר משכה אליה פועלים, סוחרים, בעלי מלאכה, נותני שירותים, ספקים וקבלנים. מחירי הקרקעות עלו באופן מואץ, והתפתח ביקוש רב לבתי מגורים - ומכאן גם לעסקי בנייה ושירותים ציבוריים ופרטיים. ב-1907 נחנך גם 'מזח המסילה', ועליו פסי רכבת ומנופים להרמת משאות. תהליך זה האיץ באחת את התפתחותה של חיפה, והפך אותה בפרק זמן קצר לחשובה שבין עיירות החוף בארץ. מספר תושביה גדל פי ארבעה ויותר בתוך עשר שנים, ובהם אירופאים, נוצרים ויהודים. רבים מבני העלייה השנייה קבעו את מושבם בחיפה, בה מצאו הכנסה קבועה. הקהילה היהודית גדלה באופן משמעותי, ותרמה גם היא לשגשוגה של העיר: יישוב סניף בנק אפ"ק; הקמת בית חרושת עתיד לייצור סבון; יסוד לשכונה חדשה ומודרנית במעלה הכרמל - "הרצליה" וההחלטה על הקמת 'הטכניקום' (הטכניון) כמו גם בנייתו בפועל מ-1911 והפעלת בית הספר הריאלי העברי לידו - כל אלה הושפעו מההכרה בעתידה של חיפה כמוקד תעבורה, תעשייה ומודרניזציה בארץ כולה. העיר כולה גדלה והתרחבה בשנים שעד מלחמת העולם הראשונה באופן ניכר. תושביה הנוצרים פנו לכיוון מערב ושכונותיהם השתרעו לאורך דרך יפו ודרך המנזר, עד סמוך למושבה הגרמנית. חלק ממנה כבר החל "בטיפוס" לכיוון ההר, באזור רחב עבאס ובואדי ניסנאס.

האוכלוסייה המוסלמית פנתה מזרחה, לאורך הדרך לנצרת, ובתיה השתרעו לכיוון תחנת הרכבת החדשה ובמעלה ואדי סאליב. מוסדות דת וחינוך רבים ניבנו במרחב העירוני, ונוספו בה כנסיות, מנזרים ומסגד מרכזי אל-ג'רינה.

ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה חיפה כ-24,600 תושבים, ולפי הערכות שונות הורכבה היא מ-40% ערבים מוסלמים, 40% ערבים נוצרים בני כמה עדות ראשיות, 15% יהודים ועוד מגוון עדות ודתות אירופאיות וים-תיכוניות שהשלימו את מנין האוכלוסין.

אופיה הרב-תרבותי של העיר התבטא במרכזיותה לדתות המסורתיות ולדת חדשה – הבהאים, שקבעו בה את משכנם בראשית המאה ה-20. בעיר נמנו תושבים גרמנים, רוסים, צרפתים, יוונים, איטלקים, אנגלים, ספרדים ואחרים - וכל אלה העניקו לה גוון בינלאומי וים-תיכוני מודגש. מעמדה הבינלאומי הודגש על ידי הסחר הימי והמסילה החג'אזית, ולא בכדי נחשבה 'עיר מפתח' מבחינה אסטרטגית למי שרוצה לשלוט במרחב הצפוני של ארץ-ישראל. השפעתה של העיר וכוח משיכתה הגיעו זה מכבר לתוככי סוריה ולבנון, ולא בכדי ראו בה הבריטים יעד אסטרטגי מרכזי לשאיפותיהם בלבנט. מעמדה כעיר ראשית במרחב הובטח - ועתידה נראה מזהיר.

עם פרוץ המלחמה, נבלמו כל התהליכים האלה - והעיר נסוגה מבחינה כלכלית ובודדה מתחום השפעתה. ברם, במהלך המלחמה לא נגרם בה חורבן של ממש, לעיתים היא אף הפכה עיר מקלט למגורשי תל אביב/יפו - ועם תום המלחמה, בספטמבר 1918, התאוששה באופן מיידי ומואץ. על יסודות אלה של עיר נמל חשובה, צומת רכבות מרכזי, תעשייה בראשיתה, אוכלוסייה רבת-תרבויות ובני דתות שונות שיצרו בה מצב של קיום משותף ואינטרסים משותפים, זינקה חיפה עוד יותר מהר אל עבר פריחה ושגשוג חסרי תקדים שפקדו אותה בתקופת המנדט הבריטי.

צילום אוויר של חיפה משנת 1918

צילום אוויר של חיפה משנת 1918

• 2 נקודות כחולות: תחנת רכבת מזרח ורחוב נצרת (רחוב חטיבת גולני של היום).
• נקודה ירוקה: פינת קיבוץ גלויות-נצרת (רחוב פלי"ם של היום).
• נקודה צהובה: כיכר חמרה (כיכר פריז).
• נקודה אדומה: פינת רח' שיבת ציון (סטאנטון)-אלנבי.
• נקודה סגולה: פינת רחוב ביאליק-חסן שוקרי. המבנה שימש כבניין המשטרה.
• נקודה כחולה: דרך יפו. נקודה כתומה - רחוב הנביאים. בין הנקודה הירוקה והצהובה - היה אזור הקאסבה של חיפה והשוק הציורי שנהרסו בשנת 1948 לאחר שחרור חיפה במלחמת העצמאות.
• מעל הנקודה הירוקה בית הקברות המוסלמי הקיים עד היום.
• נקודה סגולה: על חצי האי בחלקה העליון של התמונה הוקמה שכונת בת גלים.
• נקודה כחולה כהה: בתמונה לא מופיע הנמל הנוכחי - הוא נפתח בשנת 1933. בחלק הימני התחתון של התמונה מופיע מזח מסילת הרכבת החיג'אזית. ניתן לראות את קרונות הרכבת על המזח. המשולש של המזח הוא חלק הים שיובש והיום נמצא בו המרכז המסחרי שנבנה בעיר התחתית בין דרך העצמאות, רחוב הנמל, תחנת רכבת מרכז ורחוב שער פלמר.

גלריית תמונות

משכנו הראשון של הטכניון, בשכונת הדר הכרמל, בתמונה משנת 1913 האנדרטה בחיפה לרגל חנוכת הרכבת החיג'אזית, צולם שנת 2006 הקיסר הגרמני וילהלם השני מגיע לחיפה ב-25 באוקטובר 1898. הספינה האמצעית היא היאכטה שלו "סמי הוהנצולרן"

ראו גם

• התיישבות נתיני המעצמות בחיפה
• רכבת העמק
• התקופה העות'מאנית בארץ ישראל - מונחים

לקריאה נוספת

• תמיר גורן, ההיסטוריה של חיפה, אוניברסיטת חיפה - עיריית חיפה, תשס"ח 2007
• יוסי בן-ארצי, חיפה - היסטוריה מקומית, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1988
• אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים, הוצאת יד יצחק בן צבי. ירושלים, תשל"ז - 1969.
• אלכס כרמל, חיפה בסוף התקופה העות'מאנית בתוך "חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948", הוצאת יד בן צבי, 1989
• אלכס כרמל, התיישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. הוצאת האוניברסיטה העברית, 1973
• מחמוד יזבק חיפה במאה התשע עשרה, תולדות העיר והחברה, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1998
• אמנון כהן, חיפה במאה ה-18, אריאל, חוברת 39-37, 1985 עמ' 59
• לורנס אוליפנט, חיפה: כתבות מארץ ישראל 1885-1882. תרגום מאנגלית: יאיר בורלא, הוצאת יד בן צבי והוצאת כנען, ירושלים, 1976
• נתן שור חיפה במסע נפוליאון, אריאל, חוברת 39-37, 1985 עמ' 61
• קטלוג התערוכה חיפה העות'מאנית, מבט על העיר, 1918-1516 , בהוצאת מוזיאון העיר חיפה, חיפה, 2009
• יאיר ספרן, 100 שנה לרכבת החיג'אזית ולתחנת חיפה מזרח, חיפה - ביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 3, נובמבר 2005, עמוד 2
• יהודה לבנוני, מגדל השעון העות'מאני בחיפה, חיפה - ביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 5, דצמבר 2007, עמוד 2
• זאב וילנאי, הערך חיפה, אנציקלופדיה אריאל, עמודים 2365-2301

קישורים חיצוניים

• "חיפה העות'מאנית - מבט על העיר, 1918-1516" - תערוכת תמונות מהתקופה העות'מאנית, באתר מוזיאון העיר חיפה
• תמיר גורן ויאיר ספרן, "חיפה אל-ג'דידה": רְבָעיה של העיר והקהילה היהודית, עיונים במחקר - חיפה והצפון, המרכז לחקר חיפה והצפון, אוניברסיטת חיפה, 201

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25632923חיפה בתקופה העות'מאנית