ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
לידה |
24 במאי 1819 ארמון קנזינגטון בלונדון שבאנגליה | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
22 בינואר 1901 (בגיל 81) בית אוסבורן באי וייט שבאנגליה | ||||||||
שם מלא | אלכסנדרינה ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת | ||||||||
מדינה | הממלכה המאוחדת | ||||||||
מקום קבורה | גני פרוגמור שבטירת וינדזור | ||||||||
בן זוג | אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה | ||||||||
שושלת בית הנובר | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
|
ויקטוריה, מלכת המלכה המאוחדת (אלכסנדרינה ויקטוריה, באנגלית: Victoria; 24 במאי 1819 – 22 בינואר 1901) הייתה מלכת הממלכה המאוחדת מ-20 ביוני 1837 עד מותה. היא מלכה במשך 63 שנים ושבעה חודשים, יותר מכל מלך בריטי לפניה ואחריה עד לכהונתה של אליזבת השנייה. הייתה גם קיסרית הודו הראשונה, החל מ-1 במאי 1876.
תקופת שלטונה נקראת על שמה "התקופה הוויקטוריאנית"; הייתה זו תקופת השיא של המהפכה התעשייתית, שבה חוותה הממלכה המאוחדת התפתחויות רבות בתחומי החברה, הכלכלה והטכנולוגיה. במהלך שלטונה של ויקטוריה גדלה מאד האימפריה הבריטית, ונחשבה לאימפריה החזקה ביותר בעולם.
ויקטוריה הייתה נכדתו של המלך ג'ורג' השלישי, והייתה ממוצא גרמני. היא הייתה השליטה הבריטית האחרונה לבית הנובר.
ילדותה
אביה של ויקטוריה, הנסיך אדוארד אוגוסטוס, בנו הרביעי של ג'ורג' השלישי, נישא ב-1818, בגיל 50, לוויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד. עשרה חודשים לאחר מכן נולדה בתם היחידה של בני הזוג, אלכסנדרינה ויקטוריה, שהייתה אז החמישית בסדר הירושה לכתר הבריטי. על אף ששמה הרשמי היה ויקטוריה, בני המשפחה נהגו לקרוא לה "דרינה".
אביה נפטר מדלקת ריאות שמונה חודשים בלבד לאחר לידתה, וסבה, המלך ג'ורג' השלישי, מת שישה ימים לאחר מכן. לאחר מות אביה של ויקטוריה, לא הייתה לאמה לכאורה כל סיבה להישאר באנגליה: לא הייתה לה משפחה שם והיא דיברה בקושי אנגלית. היא בחרה להישאר משום שעל פי סדר ירושת המלוכה הבריטית הייתה אפשרות שבתה תהיה למלכה (לשלושת אחיו הבוגרים של הנסיך אדוארד לא היו ילדים). בילדותה למדה ויקטוריה אצל מורים פרטיים גרמנית, אנגלית, איטלקית, יוונית, סינית, צרפתית, חשבון, מוזיקה והמקצוע האהוב עליה, היסטוריה. היא הייתה אספנית של בובות, ציירת ומאיירת מוכשרת, וכתבה יומן אישי, הרגל שנמשך עד מותה.
יורשת העצר
לבנו הבכור של ג'ורג' השלישי, המלך ג'ורג' הרביעי, הייתה רק בת אחת – שארלוט הנסיכה מווילס, שנישאה לדודה של ויקטוריה, לאופולד (לימים לאופולד הראשון, מלך הבלגים), ומתה בשנת 1817 בעת לידה, עוד לפני הכתרתו של אביה למלך. לאחר מותה מיהרו אחיו הרווקים של המלך להינשא ולהוליד ילדים, כדי להבטיח לעצמם את הירושה.
ג'ורג' הרביעי נפטר כשויקטוריה הייתה בת 11, ודודה, ויליאם הנרי, ירש את המלוכה כמלך ויליאם הרביעי, בגיל 65. לוויליאם נולדו עשרה ילדים שלא היו כשירים לרשת את כס המלוכה. בערוב ימיו נשא אישה, אך שתי בנותיו מנישואין אלה מתו בילדותן. בהיעדר ילדים במסגרת הנישואין, שיכלו להמשיך את השושלת, הפכה הנסיכה הצעירה ויקטוריה ליורשת העצר.
בשנת 1830 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק העוצרוּת, שקבע כי במקרה שהמלך ימות לפני שוויקטוריה תגיע לגיל 18, תשמש אמה, דוכסית קנט וסטראת'רן, כעוצרת עד לבגרותה. המלך ויליאם היה מסוכסך עם הדוכסית קנט, בעיקר מפני שהאמין שג'ון קונרוי (שרבים האמינו כי היה אביה הביולוגי של המלכה ויקטוריה) השפיע עליה מעבר למידה הראויה. ויליאם הצהיר כי הוא מקווה שיחיה לפחות עד יום הולדתה ה-18 של הנסיכה, רק כדי שאמה לא תמלוך בשמה.
שנות המלוכה הראשונות
ב-1837 נפטר המלך ויליאם הרביעי בגיל 71, פחות מחודשיים לאחר יום הולדתה ה-18 של ויקטוריה, והיא הוכתרה למלכת הממלכה המאוחדת. ממלכת הנובר, שהייתה מאוחדת באיחוד פרסונלי עם בריטניה מאז 1714, פוצלה ממנה עם המלכתה של המלכה, הואיל ובהנובר, על פי החוק הסאלי, נאסר על נשים לשלוט. אחד מדודיה של ויקטוריה מצד אביה, הנסיך ארנסט, הומלך כמלך הנובר. ארנסט מוּנה גם ליורש העצר של כס המלוכה הבריטי עד לידתה של הנסיכה ויקטוריה בשנת 1840, משום שהמלכה הצעירה טרם נישאה וטרם ילדה ילדים.
נישואים
המלכה ויקטוריה פגשה לראשונה את בעלה המיועד, אלברט, בגיל 16 אולם רק במהלך פגישתם השנייה בשנת 1839, בהיותה כבר מלכה, נוצר קשר ממשי ביניהם, הם היו בני דודים מדרגה ראשונה: אביו של אלברט היה אחי אמה של ויקטוריה. כמלכת הממלכה המאוחדת היה על ויקטוריה להציע נישואין לאלברט, והזוג נישא ב-10 בפברואר 1840 בארמון סנט ג'יימס שבלונדון. בניגוד לזוגות מלכותיים אחרים ששודכו על ידי הוריהם, ויקטוריה ואלברט השתדכו לפי בחירתם האישית, נישואיהם היו מאושרים ונחשבו לסמל ומופת לחיי משפחה מושלמים, אלברט הפך לא רק לבן זוגה של ויקטוריה אלא גם ליועצה הפוליטי החשוב ביותר.
הממשלות הראשונות וניסיונות ההתנקשות
בעת עלייתה של ויקטוריה לשלטון אוישה הממשלה באנשי המפלגה הוויגית במשך שבע שנים רצופות כמעט. לורד מלבורן, ראש הממשלה מטעם המפלגה, הפך במהרה לאחד האנשים המשפיעים בחייה של המלכה הצעירה, שלא הייתה מנוסה בחיים הפוליטיים. ממשלתו של מלבורן החזיקה מעמד רק זמן קצר, בעיקר בשל לחצים מהמושבות הבריטיות מעבר לים, והוא התפטר ב-1839. היועץ החשוב ביותר של המלכה ויקטוריה בתחילת דרכה היה דודה, לאופולד הראשון, מלך הבלגים. דודניה של ויקטוריה, דרך לאופולד, היו לאופולד השני וקרלוטה, קיסרית מקסיקו.
לאחר התפטרותו של מלבורן פנתה המלכה לסר רוברט פיל מהמפלגה הטורית בבקשה שיקים ממשלה חדשה, אולם נתקלה בבעיה בשל משבר שכונה "משבר חדר השינה": באותה תקופה היה נהוג כי עובדי הארמון המלכותי יהיו קשורים למפלגה השלטת, ורוב משרתות חדר השינה של המלכה היו נשותיהם של חברי המפלגה הוויגית. רוברט פיל דרש להחליפן בנשות חברי המפלגה הטורית, אך ויקטוריה סירבה להחליף את בנות לווייתה, משום שראתה בהן חברות טובות ולא חלק ממוסד טקסי. פיל חש כי אינו יכול לכהן כראש ממשלה בתנאים כאלו והתפטר, ובכך סלל את הדרך לחזרתו של לורד מלבורן לתפקיד.
במהלך הריונה הראשון של המלכה ניסה צעיר אנגלי בשם אדוארד אוקספורד להתנקש בחייה כשנסעה עם בעלה בכרכרה. אוקספורד ירה פעמיים לכיוון המלכה, אך אקדחו היה טעון בנייר ובטבק בלבד. הוא הואשם בבגידה במדינה אך זוּכה בטענה לאי-שפיות. ניסיון ההתנקשות לא פגע בבריאותה של ויקטוריה או בהריונה, והיא ילדה את בתה הבכורה ויקטוריה ב-21 בנובמבר 1840.
ב-29 במאי 1842 ירה מתנקש צעיר בשם ג'ון פרנסיס באקדח לעבר המלכה, כשנסעה בכרכרה בפארק סנט ג'יימס. הוא נתפס במהרה על ידי המשטרה, הורשע בבגידה במדינה והוגלה מהמדינה. חודש לאחר מכן חוותה המלכה ניסיון התנקשות נוסף, כאשר נער בשם ג'ון ויליאם בין ניסה לירות בה.
הנסיך אלברט חש כי המתנקשים היו מעודדים מזיכויו של אדוארד אוקספורד בשנת 1840, והפציר בפרלמנט להעביר חוק חדש, שיקבע כי תקיפה בנשק בנוכחותו של מונרך תביא לעונש מאסר או הגליה של שבע שנים בנוסף להלקאה. חוק זה, שנקרא חוק הבגידה, התקבל בשנת 1842.
רוברט פיל עלה לבסוף לשלטון לאחר הבחירות של שנת 1841, אך במהרה נתקלה ממשלתו בקשיים בשל חוקי הדגן, שאותם ביקשו רוב הוויגים וחלק מהטורים לבטל. החוקים בוטלו בפרלמנט בשנת 1846, ופיל התפטר מיד לאחר מכן. המלכה פנתה ללורד ג'ון ראסל כדי שיקים ממשלה חדשה, אך ממשלתו, ובמיוחד שר החוץ החדש, לורד פלמרסטון, לא מצאו חן בעיני המלכה. לורד פלמרסטון נהג לפעול ללא אישור מהממשלה, מראש הממשלה או מהמלכה, ובשנת 1849 ויקטוריה אף התלוננה רשמית באוזני לורד ראסל על כך שפלמרסטון שלח מסרים רשמיים למנהיגים זרים ללא אישורה. אולם תלונותיה לא הועילו, ופלמרסטון פוטר מתפקידו רק ב-1851, לאחר שהכריז על תמיכת בריטניה במהפכתו של נפוליאון השלישי בצרפת, ללא אישור מראש הממשלה.
תקופת הנהגתו של לורד ראסל הייתה קשה לוויקטוריה גם מבחינה אישית. בשנת 1849 ירה ויליאם המילטון, מובטל אירי, באקדח ליד כרכרת המלכה בעת שנסעה בלונדון, כדי להבהיל אותה. המילטון הועמד לדין באשמת עבירה על החוק של הנסיך אלברט משנת 1842, ונגזר עליו העונש המרבי – שבע שנות גלות.
ב-1850 נפצעה המלכה באורח קל, במהלך ניסיון התנקשות נוסף: רוברט פייט, קצין צבא לשעבר (שככל הנראה סבל ממחלת נפש) הכה בראשה באקדחו, בעודה בכרכרתה. פייט נשפט וקיבל גם הוא את העונש המרבי.
יחסה של ויקטוריה לאירלנד
המלכה ויקטוריה התאהבה באירלנד עוד בצעירותה, ופעמים רבות בחרה לנפוש בעיר קילארני שבמחוז קרי. בתחילה הייתה אהודה בקרב האירים, אך בשנת 1845 החל באירלנד רעב תפוחי האדמה הגדול, שנמשך ארבע שנים, הביא למותם של יותר ממיליון אירים ולהגירתם של מיליון תושבים נוספים מהאי. על אף שהמלכה תרמה מכיסה כ-2,000 לירות שטרלינג לתושבי אירלנד הרעבים, הם הביעו עוינות כלפיה, בעיקר בשל מדיניותו של ראש הממשלה ראסל, שהואשם בהחמרת הרעב.
ביקורה הרשמי הראשון של ויקטוריה באירלנד היה ב-1849. את הביקור ארגן המושל הבריטי של אירלנד, כדי להסיח את דעתם של האירים מהרעב וכן להבהיר לפוליטיקאים הבריטים את חומרתו. אף על פי שהרעב פגע מאד בתדמיתה של המלכה באירלנד, היא נותרה מספיק אהודה כדי שלאומנים איריים ישירו לה "אלקים, נצור את המלכה" בפגישותיהם. עד שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 הידרדרה קשות הפופולריות של המלכה באירלנד, בעיקר בשל סירובה לבקר בה לאחר שעיריית דבלין סירבה לברך את בנה אלברט אדוארד על נישואיו לנסיכה אלכסנדרה וכן על הולדת בנו הראשון, הנסיך אלברט ויקטור.
ביקורה האחרון של ויקטוריה באירלנד היה בשנת 1900, אז הגיעה לאי כדי לעודד אירים צעירים להצטרף לצבא הבריטי במלחמת הבורים. ביקורה נתקל בהתנגדות מצד לאומנים איריים שהונהגו על ידי ארתור גריפית, לימים מייסד השין פיין.
שנות אלמנותה
מותו של אלברט
הנסיך אלברט מת ממחלת הטיפוס ב-14 בדצמבר 1861, כנראה בשל היגיינה גרועה בטירת וינדזור. מותו מוטט את ויקטוריה, שהתאבלה ולבשה שחור בשארית ימיה. לאחר התאלמנותה, פרשה כמעט לגמרי מהחיים הציבוריים וכמעט ולא הגיעה ללונדון, ועל כן זכתה לכינוי "אלמנת וינדזור". היא האשימה את בנה אלברט אדוארד במות בעלה, משום שהאמינה כי הוא חלה במהלך ביקורו אצל הנסיך הצעיר בקיימברידג', שאליו נסע כדי לנזוף בו על התנהגותו הבלתי נאותה.
בידודה של ויקטוריה מהציבור פגע בתדמית המלוכה הבריטית והגביר מאד את האהדה לתנועה הרפובליקנית. היא בילתה את כל זמנה בבתיה בכפר: טירת בלמורל בסקוטלנד, בית אוסבורן באי וייט וטירת וינדזור מחוץ ללונדון.
מאבקים פוליטיים
הנסיך אלברט היה מודרניסט גדול, והתעניין בתחומים רבים, בעיקר בחידושים טכנולוגיים ובמהפכה התעשייתית. ויקטוריה רצתה להמשיך את מורשת המודרניזציה של אלברט, ועידן שלטונה נחשב לעידן של התחדשות. בין השנים 1868–1880, במהלך המאבק על ראשות הממשלה בין ויליאם יוארט גלאדסטון הליברלי לבנימין ד'יזראלי השמרני, תמכה ויקטוריה בד'יזראלי. היא גם העניקה לו תואר אצולה, לאחר שביוזמתו הוכתרה ויקטוריה לקיסרית הודו ב-1876. בימי כהונתו של ד'יזראלי סיפחה בריטניה עוד מושבות לשלטונה, והייתה לאימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה. ד'יזראלי גם החזיר את עטרת המלוכה והכנסייה ליושנה ותפארתה. לעומתו, גלאדסטון היה ליברלי, ודגל בשחרור המושבות ובהענקת שלטון עצמי לאירלנד. לאחר מותו של דיזראלי התחדש המאבק בין גלאדסטון למרקיז סולסברי (בשנים 1880–1895), וויקטוריה תמכה בסולסברי השמרן.
יובל הזהב
בשנת 1887 חגגה ויקטוריה את יובל הזהב שלה, שסימן חמישים שנה לעלייתה לשלטון. האירוע נחגג בנשף מפואר שאליו הוזמנו 50 ממלכי אירופה ומנסיכיה. למחרת חגג עִמה העם הבריטי בתהלוכה מפוארת שטרם נראתה כמוה במאל הלונדוני: המלכה-הקיסרית, בכרכרת הזהב, מלכי אירופה והעולם – מי על סוס ומי בכרכרה – וכן נציגות מרהיבה של כל המושבות.
יובל היהלום
ב-22 בספטמבר 1896 עברה ויקטוריה את המלך ג'ורג' השלישי כמונרך ששלט במשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה הבריטית. המלכה ביקשה כי כל החגיגות לציון מאורע זה יידחו בשנה, כדי שיחפפו לחגיגות שישים השנה לשלטונה. לחגיגות אלו, יובל היהלום, הוזמנו כל ראשי הממשלות של חבר העמים הבריטי, ובמהלכן צעדו לפני ויקטוריה חיילים מכל המושבות, כולל מנהיגים הודים, שהביעו כבוד למלכה, שהייתה גם קיסרית הודו.
מותה
במשך כל שנות אלמנותה בילתה ויקטוריה את תקופת חג המולד בבית אוסבורן שבאי וייט, שם נפטרה משבץ מוחי ב-22 בינואר 1901, בגיל 81. בעת מותה היו לצדה בנה, שעתיד היה להפוך למלך אדוארד השביעי, ונכדה הבכור, וילהלם השני, קיסר גרמניה. לפי בקשתה הניחו בניה את גופתה בארון הקבורה כשהיא לבושה בשמלה לבנה (המלכה לא לבשה לבן במשך 40 שנה) ובהינומת החתונה שלה. לווייתה נערכה ב-2 בפברואר, והיא נקברה לצד הנסיך אלברט בגני פרוגמור שבטירת וינדזור. בשל שנאתה של ויקטוריה ללוויות שחורות, לונדון לבשה בעת מותה צבעי סגול ולבן.
ירושת המלוכה
מותה של ויקטוריה שם קץ לשלטונו בן 187 השנים של בית הנובר בבריטניה. הואיל ובעלה היה שייך לבית סקסה-קובורג-גותה, יורשה אדוארד השביעי היה המונרך הבריטי הראשון משושלת זו.
מורשתה התרבותית והחברתית
כאמור, עידן שלטונה של ויקטוריה היה עידן המהפכה התעשייתית, על כל השפעותיה על החברה, בעיקר עיור מהיר והחרפת הבדלי המעמדות. תקופה זאת תוארה בכתביו של צ'ארלס דיקנס, שכתב באותה עת. באותה תקופה, ובמידה רבה בהשראת "הדוגמה האישית" של ויקטוריה, נוצר מה שכונה בדורות הבאים "מוסר ויקטוריאני", שעיקרו נאמנות לערכים הפוריטניים (בחיי המשפחה) והקפיטליסטיים (בחיי החברה).
צאצאיה
לוויקטוריה ואלברט נולדו תשעה ילדים:
- ויקטוריה (1840–1901), נישאה לפרידריך השלישי, קיסר גרמניה. בנם היה וילהלם השני, קיסר גרמניה האחרון.
- אלברט אדוארד (1841–1910), ירש את אמו על כס המלוכה הבריטי כמלך אדוארד השביעי. נישא לאלכסנדרה, נסיכת דנמרק, בתו של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק.
- אליס (1843–1878), נישאה ללודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן. אחת מבנותיה, אלכסנדרה, נישאה לצאר ניקולאי השני והייתה לצארינה האחרונה של רוסיה. בתה היא ויקטוריה, נסיכת הסן. נכדה של ויקטוריה ונינה של אליס הוא הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה.
- אלפרד (1844–1900), נישא למריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של הצאר אלכסנדר השני.
- הלנה (1846–1923), נישאה לכריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין, נינו של כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק.
- לואיז (1848–1939), נישאה לג'ון קמפבל, דוכס ארגייל התשיעי, המושל הכללי של קנדה.
- ארתור (1850–1942), נישא ללואיזה מרגרטה, נסיכת פרוסיה, נינתו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.
- לאופולד (1853–1884), נישא להלנה, נסיכת ולדק ופירמונט.
- ביאטריס (1857–1944), נישאה להנרי, נסיך בטנברג, נכדו של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן ואחיו של לודוויג פון באטנברג שנישא לויקטוריה, נסיכת הסן, אחייניתה של ביאטריס. היא אמה של ויקטוריה אאוחניה, סבתו של מלך ספרד לשעבר חואן קרלוס.
הזוג המלכותי השיא את ילדיו בצורה מחושבת לבני משפחות אצולה ברחבי אירופה, דפוס שהעניק לוויקטוריה את הכינוי "הסבתא של אירופה". כל חברי משפחות המלוכה האירופיות כיום מלבד שושלת המלוכה ההולנדית, הבלגית והנסיכים-שותפים של אנדורה הם צאצאים רחוקים של ויקטוריה. עם צאצאיה שמלכו או מולכים עדיין במדינות אירופה נמנים צארלס השלישי מלך הממלכה המאוחדת (דור שישי משני הוריו); האראלד החמישי, מלך נורווגיה; קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה; מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק; קונסטנטינוס השני, מלך יוון (ואחותו סופיה, מלכת ספרד); חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד; ומיכאי הראשון, מלך רומניה. גם הטוענים לכתר של סרביה, רוסיה, פרוסיה, גרמניה וצרפת הם צאצאיה של ויקטוריה.
"המחלה המלכותית"
ויקטוריה הייתה נשאית של הגן הגורם למחלת ההמופיליה, שאותו העבירה לרבים מצאצאיה, ובשל כך קיבלה המחלה את הכינוי "המחלה המלכותית". לא ידוע על מקרים של המופיליה במשפחות מלוכה לפני ויקטוריה, ועדיין לא ברור כיצד הגיע הגן למשפחתה. גם בנותיה אליס וביאטריס היו נשאיות של המחלה, אך היחיד שחלה במחלה היה בנה השמיני, הנסיך לאופולד.
העברת גן ההמופיליה במשפחות המלוכה האירופיות
- אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת, בתה של ויקטוריה, העבירה את הגן לשלושה מילדיה, לכל הפחות:
- פרידריך, נסיך הסן, מת בגיל שנתיים וחצי מדימום מוחי לאחר שנפל מחלון.
- אירן, נסיכת הסן, העבירה את המחלה לשניים משלושת בניה:
- ולדמאר, נסיך פרוסיה, שרד את המחלה אך לא היו לו ילדים.
- היינריך, נסיך פרוסיה, מת מדימום בגיל ארבע.
- אלכסנדרה, נסיכת הסן, קיסרית רוסיה כאשתו של הצאר ניקולאי השני, העבירה את המחלה לבנה היחיד:
- אלכסיי ניקולאייביץ', יורש העצר של רוסיה, אחד מחולי ההמופיליה המפורסמים בעולם. מחלתו וחולשתו של אלכסיי היו בין הגורמים שתרמו לנפילתה של האימפריה הרוסית ב-1917.
- הנסיך לאופולד, דוכס אולבני, היה חולה במחלה (אחד היחידים באותה התקופה ששרד את המחלה). העביר את הגן לבתו היחידה:
- אליס, נסיכת אולבני, העבירה את המחלה לבנה הבכור:
- רופרט, נסיך טק, היה חולה במחלה ומת בגיל 21 מדימום מוחי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים.
- אליס, נסיכת אולבני, העבירה את המחלה לבנה הבכור:
- ביאטריס, נסיכת הממלכה המאוחדת, העבירה את המחלה לשניים מילדיה, לפחות:
- ויקטוריה יוג'ני, נסיכת בטנברג, העבירה את המחלה לשניים מילדיה:
- אלפונסו, נסיך אסטוריאס, יורש העצר לכתר הספרדי, מת בגיל 31 מדימום פנימי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים.
- גונזאלו, נסיך ספרד, מת בגיל 20 מדימום פנימי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים.
- לאופולד, נסיך בטנברג, מת בגיל 33 מדימום במהלך ניתוח בברכו.
- ויקטוריה יוג'ני, נסיכת בטנברג, העבירה את המחלה לשניים מילדיה:
מורשתה של המלכה ויקטוריה
תקופת שלטונה של ויקטוריה סימנה את המעבר ההדרגתי למונרכיה החוקתית הבריטית המודרנית. סדרת חוקים שהתקבלו במאה ה-19 הגבירו את כוחו של בית הנבחרים על חשבון כוחם של בית הלורדים והמלכה, ותפקיד המונרך הבריטי הפך ליותר ויותר סמלי ופחות מעשי.
מאחר ששלטונה של ויקטוריה היה סמלי יותר מאשר פוליטי, היא שמה דגש על נושאי המוסר וערכי המשפחה, בניגוד לשערוריות, הכספיות והאישיות שהיו קשורות למלכים הקודמים מבית הנובר, שהורידו את ערכה של המונרכיה הבריטית. שלטונה של ויקטוריה יצר את הרעיון הבריטי של "מונרכיה משפחתית", שאיתו יכול היה המעמד הבינוני המתפתח להזדהות.
מבחינה בינלאומית ויקטוריה הייתה דמות חשובה ביותר, לא רק כשליטת האימפריה החזקה בעולם, אלא גם דרך קשרי משפחה בינה לבין משפחות המלוכה האירופיות האחרות, שאותם יצרה דרך נישואים מחושבים של ילדיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היו כל המונרכים של המדינות שנלחמו אחת בשנייה נכדיה של ויקטוריה או נשואים לאחד מנכדיה.
מקומות רבים ברחבי העולם קרויים על שם ויקטוריה: שתי מדינות באוסטרליה (ויקטוריה (אוסטרליה) וקווינסלנד); שתי בירות קנדיות (ויקטוריה (בקולומביה הבריטית) ורג'ינה (בססקצ'ואן)); ויקטוריה, בירת איי סיישל; אגם ויקטוריה ומפלי ויקטוריה באפריקה, ועוד.
אילן יוחסין
ראו גם
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
ציטוטים בוויקיציטוט: ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת |
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת |
- המלכה ויקטוריה באתר הרשמי של בית המלוכה הבריטי
- מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 1
- מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 2
- מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 3
- יומניה של המלכה ויקטוריה
- פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״סינדרלה של היהודים״ באתר ״כאן״