אשת מנוח

אשת מנוח היא אמו של שמשון ואשתו של מנוח. מלאך ה' מתגלה בפניה ומודיע כי תלד ילד אשר "נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן". שלא כבסיפורי לידה אחרים ששמות הנשים נזכרים בהם, שמה של האישה לא נזכר. נאמר עליה רק שהיא "עקרה ולא ילדה".

סיפור המעשה

ההתגלות הראשונה

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹקִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ.

— ספר שופטים, פרק י"ג, פסוקים ב'-ז'

אל אשת מנוח מתגלה מלאך האלקים ואומר לה שלמרות שהיא עקרה יוולד לה בן. מצדה אין תגובה, לא על צורת ההתעברות ואף לא על יעודו של בנה. ההבטחה לבן טומנת בחובה בשורה על עתידו של הרך הנולד וכוללת ציווים ואזהרות: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. כלומר שגם היא תנהג מנהגי נזירות עד לידת בנה.

היא מספרת לבעלה את המעשה ומתארת לבעלה את מראהו של המלאך, אך משמיטה בתחילה את הגילוי "הנך עקרה וילדת בן" ומשלבת את פרשנותה שלה לדברי המלאך. היא אינה מוסרת לבעלה כי מורה, סכין, לא יעלה על ראשו. היא מדברת בפירוט רב על האיסורים החלים עליה.

גילוח שיער הוא אחד מהאיסורים החלים על הנזיר בחוקת הנזיר המופיעים בספר במדבר, ו', ה'. בניגוד לסיפור הלידה בספר שמואל א', א', י"א, האיסור לא ניתן מה' או שליחו כמו בפרק זה אלא בא ביוזמת חנה אם שמואל. האיסורים חלו על אימו מפני ששמשון הוקדש טרם לידתו.

האישה מחסירה את הפרט החשוב הקשור להיותו מושיע, אך מוסיפה "עד יום מותו".

ההתגלות השנייה

וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה', וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי--אִישׁ הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ. וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו--הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ: מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר, וּמַעֲשֵׂהוּ. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה', אֶל-מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ, וְכָל-טֻמְאָה, אַל-תֹּאכַל: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ, תִּשְׁמֹר.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ ה': נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַ-ה' תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה', מִי שְׁמֶךָ: כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה', לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי--וְהוּא-פֶלִאי. וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַ-ה'; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה', בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה', לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹקִים, רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'.

— ספר שופטים, פרק י"ג, פסוקים ח'-כ"ד

מנוח מתפלל לה' ומבקש כי איש האלקים יופיע שוב ויתגלה גם אליו. אך איש האלקים מתגלה שוב רק לאשתו. האישה שוב ממהרת לספר לבעלה. איש האלקים פוגש במנוח ואשתו לאחר בקשה מאלקים. איש האלקים אינו משיב למנוח על שאלתו אלא חוזר על דברים שאמר לאישה בלבד. הפרק מסתיים בתיאור פחדו של מנוח מכך שראו את איש האלקים ובדברי ההרגעה של אישתו. כשבפסוק האחרון מסופר על התגשמות דברי המלאך ולידת שמשון. אשת מנוח נותנת לבנה את שמו, כנהוג בימים ההם (כמו אצל לאה, רחל, חנה, שכנותיה של נעמי ועוד).

זיהוי שמה לפי הגמרא

בסיפורי לידה אחרים בתנ"ך שמות הנשים נזכרים, ואילו בסיפור זה נפקד שמה של האישה. אמנם בדברי חז"ל מבואר ששמה היה "צללפונית". לדעת מהרש"ל בחכמת שלמה, הייתה זאת המוזכרת בדברי הימים א', ד', ג': "וְשֵׁם אֲחוֹתָם, הַצְלֶלְפּוֹנִי". לפי זה מוצאה היה משבט יהודה, וכמו מנוח, גם היא מצרעה.

הסיפור אצל יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו מוסיף בחיבורו "קדמוניות היהודים" עוד על יופיה. הוא מספר כי האישה הייתה מפורסמת ביופיה ועלתה בכך על כל הנשים. בן מתתיהו גם מתאר את מנוח כבעל קנאי "ללא מידה" ומייחס לו את החשד שהמפגש בין אשתו למלאך לא היה טהור. בקדמוניות היהודים, האישה היא זו שמבקשת את המפגש השני עם המלאך בגלל קנאת בעלה במלאך.

קישורים חיצוניים

• אוריאל סימון, ‏וילך מנוח אחרי אשתו - מקום האישה בחברה המקראית, באתר "דעת"
• "אמא אדמה" - גיבורי המקרא ואימותיהן בארץ הבחירה. אבירמה גולן בוחנת את התנהגותן של שרה, רבקה ואשת מנוח וטוענת שהכוח שלהן עיצב את חיי בניהן.
• מנוח ואשת מנוח: מי מוביל? ד"ר צבי שמעון, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25651698אשת מנוח