מלחמת עיראק
 | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות המפרץ והמלחמה העולמית בטרור | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 20 במרץ 2003 – 15 בדצמבר 2011 (8 שנים ו־38 שבועות) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת המפרץ | |||||||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת האזרחים השנייה בעיראק | |||||||||||||||||||||
| מקום | המפרץ הפרסי | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הקואליציה, החלפת המשטר בעיראק. | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מלחמת עיראק או מלחמת המפרץ השנייה (השם הרשמי בצבא ארצות הברית הוא מבצע חופש לעיראק, באנגלית: Operation Iraqi Freedom) הייתה פלישה לעיראק של צבאות מקואליציית מדינות, בראשות ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ובריטניה בראשות ראש הממשלה טוני בלייר (ביחד עם ממשלות אוסטרליה ופולין), החל מ-20 במרץ 2003, במטרה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. בכמה מובנים, היה זה המשכה של מלחמת המפרץ שהתרחשה ב-1991. עיקר הלחימה נמשך שלושה שבועות, במהלכה נכבשה עיראק והופל משטרו של חוסיין, שנתפס מאוחר יותר, הועמד לדין והוצא להורג ב-2006. לאחר המלחמה נותרו כוחות הקואליציה בעיראק ונאבקו בכוחות גרילה מקומיים, במאבק שנמשך עד 15 בדצמבר 2011, עת הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק. בתשע שנות לחימה אלה, נמנו כ-4,800 הרוגים לכוחות הקואליציה, רובם אמריקאים, ולמעלה מ-100,000 הרוגים עיראקים.[1]
לאחר הפלישה לעיראק התקיימו בה בחירות בהשתתפות מספר מפלגות בשנת 2005. נורי אל-מאלכי הפך לראש הממשלה בשנת 2006 וכיהן בתפקיד זה עד שנת 2014. ממשלתו של מאלכי קדמה מדיניות שנתפסה כמקדמת עוינות בקרב המיעוט הסוני במדינה ומחריפה מתחים בין זרמים באסלאם. מאות אלפי פליטים עיראקים זרמו למדינות שכנות, חלקם עברו לסוריה והחריפו בה בעיות של אבטלה ודיור, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ המהומות בסוריה בשנת 2011 שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2014, פתח ארגון הטרור הסוני המדינה האסלאמית במתקפה צבאית נרחבת בצפון עיראק והכריז על חליפות עולמית איסלמית, דבר שגרר מלחמה נוספת בהשתתפות המדינה האסלאמית מול כוחות של ארצות הברית, הכורדים, טורקיה, ירדן, סוריה ורוסיה
ההכנות למלחמה
העילה הרשמית למלחמה הייתה טענה בדבר הימצאות של נשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין העלול לסכן את מדינות האזור ושלום העולם. ראיות לכאורה לטענה זו הוצגו על ידי ממשלת ארצות הברית, בתיאום עם סוכנות הביון המרכזית. עם זאת, לאחר כ-7 שנים, ויותר מרבע מיליון חיילים שסרקו וכבשו את המדינה, טרם נמצאה הוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, והחיפושים אחר נשק כזה הופסקו.
טענה נוספת הייתה כי למשטר סדאם חוסיין היו קשרים עם ארגון אל-קאעידה, אולם הטענה התבססה על שהות של ארגון טרור שנמצא דווקא בחלק הצפוני של עיראק שהיה נתון בידי שלטון אוטונומי של הכורדים.
לפני המלחמה ובמהלכה היו חיכוכים רבים בין האמריקנים והבריטים לעמיתיהם באירופה ובקרב ארצות העולם האחרות. חילוקי דעות אלו התבטאו בסירובן של צרפת סין ורוסיה להצביע בעד החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתאשר לארצות הברית לעשות שימוש בכוח כדי לאלץ את סדאם לציית להחלטות מועצת הביטחון הקודמות. לאחר שארצות הברית לא הצליחה לגייס את הרוב הדרוש ונחלה כישלון גם במושב העצרת של האומות המאוחדות, החליטו האמריקנים והבריטים לחבור יחדיו ולתקוף במשולב את עיראק, בעזרת מספר מדינות נוספות, ללא קבלת אישור בינלאומי.
בעת ההכנות למלחמה כינה גנרל דייוויד מקירנן, מפקד כוחות המתקפה הקרקעית של צבא ארצות הברית וכוחות הקואליציה, את מבצע כיבוש עיראק בשם קוברה 2 לזכר מתקפתו של גנרל ג'ורג' פטון בצרפת במלחמת העולם השנייה.[2]
מהלך המלחמה
ריכוז הכוחות במדינות השכנות נמשך מספר חודשים וב-20 במרץ 2003 ניתן האות למלחמה. חילות האוויר של כוחות הברית החלו לפגוע במתקנים ממשלתיים וצבאיים בבגדאד וברחבי עיראק כולה, ואף ניסו לפגוע באופן אישי בסדאם חוסיין, בבני משפחתו ובעוזריו הקרובים. כוחות הקואליציה קיבלו סיוע מודיעיני, לוגיסטי וצבאי מכוחות הפשמרגה, המיליציות הכורדיות בצפון עיראק.
ההערכות לגבי מספר הנפגעים בשלב זה נעות סביב עשרת־אלפים אזרחים עיראקים, כמה עשרות אלפים של חיילים עיראקיים, ו-172 מחיילי הכוחות התוקפים.[3]
הצבא העיראקי לא הצליח להעמיד התנגדות משמעותית לכוחות הפולשים, מלבד במקומות מעטים, ויחידותיו קרסו. כעבור ימים ספורים נכבשה עיראק כולה ולאחר כמה שבועות נתפסו או נהרגו מרבית קרוביו ושותפיו של סדאם חוסיין, בהם שני בניו, קוסאי ועודאי. סדאם חוסיין עצמו נמלט והסתתר. לטענת ארצות הברית, בימיו האחרונים בשלטון לאחר הפלישה, עודד חוסיין את הצבא להילחם בשיטות גרילה. ב-13 בדצמבר בשנת 2003 נלכד סדאם חוסיין בחווה מבודדת, לא הרחק מתיכרית, מחוז הולדתו.
חיפוש הנשק להשמדה המונית
על אף חיפושים קדחתניים של צבא ארצות הברית ואנשי סוכנות הביון לא נמצא כל סימן להימצאות נשק ההשמדה המונית, שנטען כי עיראק מחזיקה בו. בתחילת פברואר 2004 נאלצו הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת ועדות חקירה שיבדקו את הסיבות לכשל המודיעיני שהביא למסקנה השגויה.
צוות פקחים ששלח הממשל האמריקני והבריטים, שנועד לאתר את הנשק להשמדה המונית שיוחס לעיראק בראשות דייוויד קיי, ואחריו ריצ'רד דולפר הגיע למסקנה (שפורסמה ב-30 בספטמבר 2004) שלעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, ושמאז מלחמת המפרץ ב-1991 היא לא ייצרה נשק כזה, וגם צמצמה באופן ניכר את תוכניותיה לייצרו. עם זאת קיווה סדאם שהסרת הסנקציות יאפשרו את חידוש התוכניות. כמו כן שכנע סדאם את ראשי צבאו כאילו לעיראק יש נשק השמדה המוני, על מנת למנוע הפיכה נגדו.
בינואר 2005 הודיע צוות הפקחים שהחיפושים אחר נשק להשמדה המונית בעיראק ייפסקו. בעקבות המסקנות שאליהן הגיע צוות הפקחים האמריקני והבריטי, מקובל כיום להאמין כי לעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, וההנחה שהיה נשק כזה התבססה על מודיעין מוטעה. חלק ניכר מהמודיעין לגבי שאלת הנשק הגרעיני הגיע למערב ולישראל מגורמי אופוזיציה עיראקיים בעלי אינטרס, שחלקם חזרו לעיראק בעקבות המלחמה ותפסו מוקדי שלטון. חלקם התגלו כאנשים מושחתים ובלתי אמינים. בפברואר 2011 הודה מודיע עיקרי של סוכנות הביון הגרמנית כי בדה את סיפוריו על נשק ביולוגי בעיראק, כי קיווה שהדבר יסייע להפיל את סדאם חוסיין.[4]
חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה
ארצות הברית: 140,000 חיילים במערב, מרכז, וצפון עיראק.
בריטניה: 7,900 חיילים בדרום מזרח עיראק, 3,500 נוספים מוצבים בכווית. בנוסף פיקדו כוחות בריטים על חיילי חברות אחרות בקואליציה.
איטליה: 2,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
פולין: 2,400 חיילים בדרום מרכז עיראק. בנוסף פיקדו כוחות פולנים על חברות אחרות בקואליציה.
אוקראינה: 1,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
הולנד: 1,400 חיילים בדרום עיראק.
ספרד: 1,300 חיילים בנג'אף, בנוסף פיקדו כוחות ספרדים על חברות אחרות בקואליציה. סקרים הראו, שבספרד אחוז המתנגדים למלחמה היה הגדול באירופה - 90 אחוז. בעקבות הפיגועים שאירעו שלושה ימים לפני הבחירות בספרד, הוחלפה ממשלת אסנאר הפרו-אמריקאית, ונטשה את הקואליציה.
תאילנד: 880 חיילים במשימה הומניטרית. עזבה את הקואליציה בספטמבר 2004.
רומניה: 700 חיילים ששירתו תחת פיקוד איטלקי בדרום מזרח עיראק.
אוסטרליה: 250 חיילים. 600 נוספים מוצבים בכווית.
קוריאה הדרומית: 600 מהנדסים ואנשי רפואה. תוספת של 3600 חיילים במסגרת דיוויזיית זייתון.
יפן: 550 חיילים בדרום עיראק, במשימה הומניטרית לבנייה מחדש את התשתית באזור.
דנמרק: 496 חיילים בדרום מזרח עיראק.
בולגריה: 485 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
הונדורס: 368 חיילים, תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
אל סלוודור: 360 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
הרפובליקה הדומיניקנית: 320 חיילים, תחת פיקוד ספרדי, בדרום מזרח עיראק. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
הונגריה: 300 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
ניקרגואה: 230 חיילים תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה (מיוחס לסיבות כלכליות).
סינגפור: 191 חיילים, צומצמו ל-33 בהמשך.
מונגוליה: 180 חיילים.
גאורגיה: 159 חיילים.
אזרבייג'ן: 151 חיילים.
נורווגיה: 150 חיילים, רובם עזבו כמתוכנן עם סיום משימתם ב-30 ביוני 2004.
פורטוגל: 128 חיילי משטרה צבאית, תחת פיקוד איטלקי, בדרום מזרח עיראק.
לטביה: 122 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
ליטא: 105 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
סלובקיה: 105 חיילי לוחמה כימית, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
צ'כיה: 80 אנשי משטרה צבאית, נטשו בתחילת 2005.
אלבניה: 70 אנשי כוחות מיוחדים, תחת פיקוד אמריקאי, במוסול (צפון מערב עיראק).
ניו זילנד: 61 מהנדסים צבאיים. בספטמבר 2004 סיימו את שהותם המתוכננת, ולא הוחלפו.
אסטוניה: 55 אנשי כוחות מיוחדים.
הפיליפינים: 51 חיילים, חובשים ומהנדסים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק. עזבה את הקואליציה ככופר לחוטפי נהג משאית פיליפיני.
איי טונגה: 45 חיילים.
קזחסטן: 29 חיילים.
מקדוניה: 28 אנשי כוחות מיוחדים.
מולדובה: 24 חיילים בתחילת המלחמה, צומצמו ל-12 בהמשך.
עבור כוחות הקואליציה, תפקיד הכוחות הבינלאומיים היה בעיקר הענקת לגיטימציה בינלאומית לפלישה לעיראק. עם זאת, בחלק ניכר מהמדינות שהשתתפו במלחמה ניטש ויכוח לגבי נחיצות המלחמה. ארצות הברית התחשבה בשאלת הסיוע למלחמה בעת הדיונים על סיוע החוץ ושמיטת חובות.
ישראל במלחמה
בישראל היה חשש כבד מפני התקפות טילים מעיראק כמו במלחמת המפרץ ב-1991, ועקב כך הוכרז מצב חירום - כל התושבים מקריית שמונה ועד באר שבע התבקשו להכין את המקלטים והחדרים האטומים, ולשאת עמם לכל מקום את ערכות המגן מחשש להתקפה כימית או ביולוגית על ישראל. ההיערכות הישראלית לתקיפה עיראקית זכתה לשם "מבצע שריקה מזרחית".
מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי נערך גם הוא למלחמה בעיראק והיה אחד מן הכוחות הצבאיים היחידים שהיו בכוננות גבוהה לקראת האירועים הקרבים. סוללות הפטריוט הישראליות לאחר תרגיל ג'וניפר קוברה המשותף עם האמריקאים התפרסו במקביל ל-3 סוללות אמריקאיות ברחבי ישראל כהכנה ליירוט טילי הסקאד שהיו עתידים לנחות מעיראק. בהגנה השתתפה יחידת חרב מגן שזו הייתה מלחמתה הראשונה.
החששות בישראל נבעו מאיומיו של סדאם חוסיין ערב המלחמה כי ישראל תותקף, בין היתר על ידי חומרים כימיים שנחשבו כי ישנם לעיראק. בסופו של דבר, לא נחתו טילים על ישראל ונראה כי החששות היו מוגזמים.
ביוזמת חבר הכנסת יובל שטייניץ, הוקמה בישראל ועדת חקירה, הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבדקה את היערכות ישראל למלחמה ואת בזבוז מאות מיליוני השקלים, כתוצאה משורת צעדי ההתגוננות עליהן החליטה ממשלת ישראל, בהן גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף וההנחיה לפתוח את ערכות המגן לאזרחים ולהכין את חדרי המיגון (הנחיה שלוותה בשידורי הדרכה של פיקוד העורף בערוץ 33 ובחלוקת עלוני היערכות בעיתונים).
ההתנגדות למלחמה
האווירה הציבורית בארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הובילה בהתחלה לתמיכה כמעט מלאה במלחמה בציבור האמריקני. אולם, ברוב מדינות אירופה המערבית ראה הציבור את מדיניות ארצות הברית, כשימוש ציני באירועים טראגיים על מנת לקדם אינטרסים אחרים, כגון השתלטות כלכלית על המשאב המרכזי של עיראק - הנפט. התעקשות ארצות הברית לצאת למלחמה גם ללא תמיכת האומות המאוחדות הובילה לגל של הפגנות באירופה כנגד המלחמה. בוש דיבר על כך שקיימת "אירופה ישנה", שכללה את מדינות אירופה הוותיקות הליברליות שהתנגדו למלחמה, ובראשן צרפת, מול "אירופה החדשה", שכללה בעיקר את הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה, שנטו לסייע לארצות הברית במלחמה נגד סדאם. כשם שבאירופה התגבר גל אמריקנופובי[דרוש מקור] (כלומר, גל של סלידה מאמריקה), בארצות הברית עבר גל פרנקופובי (כלומר, סלידה מצרפת), שהתבטא למשל בהצעה להחליף את שמו של הצ'יפס, המכונה בארצות הברית "טוגנים צרפתיים" (French fries) ל"טוגני חופש" (Freedom fries) [דרוש מקור]. עם זאת, ישנם מדינות מ"אירופה הישנה" (כמו איטליה, ספרד ודנמרק) שתמכו במלחמה ואף סייעו לארצות הברית צבאית.
לאחר כיבוש עיראק, הודיע בוש כי המלחמה תמה, ונחת במטוס קרב של הצי האמריקני על סיפון של נושאת מטוסים, כשמאחורי הדוכן שמעליו נאם, הוצב שלט ובו כתוב כי "המשימה הושלמה". אולם כאשר החלו פעולות הגרילה הנרחבות כנגד הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החלה לרדת הפופולריות של המלחמה גם בקרב הציבור האמריקני, וההכרזה של בוש על סיפון נושאת המטוסים, נתפסה כהתרברבות שהקדימה את זמנה. אי מציאת הנשק להשמדה המונית, שהיווה את העילה ליציאה למלחמה, סייעה למגמה זו. כמו כן נתגלה כי טענות נוספות של ארצות הברית נגד השלטון העיראקי לא התבססו כולן על המציאות. כך נתגלה, כי טענתו של הנשיא בוש בנאום מצב האומה בינואר 2003, כי סדאם ניסה לרכוש אורניום מהרפובליקה האפריקאית ניז'ר, התבססה על מידע מודיעיני מסולף. גם הקשרים כביכול של עיראק עם ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה לא הוכחו, ובמכתב שנתגלה עם תפיסת סדאם חוסיין הוא אף קרא לתומכיו להיזהר משיתוף פעולה עם אנשי הארגון האסלאמיסטי.
השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית
הירידה בפופולריות של המלחמה תרמה רבות לעלייתו המפתיעה של הווארד דין במרוץ למינוי הדמוקרטי לנשיאות. מכיוון שהוא התנגד למלחמה עוד לפני פריצתה הוא ריכז סביב מועמדותו את רוב מתנגדי המלחמה, והראה כי בסיס התומכים של המפלגה מתנגד לה. בזאת הוא גרם גם למועמדים האחרים, בהם כאלה שתמכו מלכתחילה ביציאה למלחמה, להתחיל לתקוף את בוש על התנהלותו במלחמה. גם כאשר דין נשר מהמרוץ הפך הנושא לנקודה ראשית במסגרת מסע הבחירות. המועמד הסופי של המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קרי, הירבה לומר, שבניגוד לבוש הוא יודע משהו באמת על נחיתה על נושאות מטוסים, ברומזו להכרזה של בוש על סיום המלחמה (וגם להשתמטותו של בוש ממלחמת וייטנאם, בעוד קרי עצמו הוא חייל מעוטר ממלחמה זו).
אמון הציבור בניהול המלחמה צנח, והשפיע על ירידתו של בוש בסקרים. גם לכידתו של סדאם שיפרה את תמיכת הציבור במלחמה ובנשיא בוש רק באופן זמני. למרות זאת ניצח בוש את קרי בבחירות של שנת 2004. השנים הראשונות של הקדנציה השנייה של ג'ורג' ווקר בוש לוותה בירידה נוספת בסקרים, עקב המשך הקרבות בעיראק והדיווחים על מקרי התעללות באוכלוסייה המקומית ובמיוחד בשבויים.
המשך הלחימה לאחר 2003
ב-9 במאי 2003 מינה הנשיא בוש את הדיפלומט פול ברמר כשגריר מיוחד מטעמו לעיראק. ברמר היה למעשה הנציב העליון של עיראק שעמד בראש ה-CPA. המטרה המרכזית הייתה לנרמל את עיראק, לייצב אותה שלטונית ולבצע דמוקרטיזציה של עיראק. כאשר ברמר הגיע לעיראק היא הייתה מצויה באנרכיה שלטונית: בנייני ממשלה עלו באש ואזרחים בזזו את משרדי הממשלה ומוסדות ממלכתיים. האתגר הראשון שלו היה להפסיק תופעות אלו. ההחלטות הראשונות הבולטות שלו היו: בצו מספר 1: פירוק מפלגת הבעת', ואיסור על החברות בה. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. הוראה מרכזית אחרת שלו בצו מספר 2, הייתה לפרק את הצבא העיראקי הסוני. בהחלטות אלו פגע בדומיננטיות הסונית של נאמני סאדאם חוסיין במרכזי השלטון העיראקי, אך גם ערער את היציבות השלטונית. החלטות אלו הובילו בין היתר לכך שעשרות אלפי קצינים וחיילים עיראקים סונים הלכו לבתיהם עם נשקיהם והיוו לאחר מכן כוח עתודה להתקוממות הסונית.
ביולי 2003 אישר ברמר את הקמתה של מועצת ממשל זמנית עיראקית של צירים שנבחרו מקרב קבוצות ויחידים שתמכו בפלישה האמריקנית. לברמר נשמרה זכות וטו על החלטות המועצה. במהלך כהונתו של ברמר שנמשכה 14 חודשים, אושרה בעיראק החוקה הזמנית, שהפכה לנושא שנוי במחלוקת, אבל צעדים אלו לא הובילו ליציבות שלטונית, והסונים שמודרו מהשלטון התארגנו והגיבו בפעילות טרור. המצב הביטחוני בעיראק בתקופה זו היה כה מעורער, עד כדי כך שברמר ואנשיו הסתגרו במתחם מוגן בארמונותיו לשעבר של סאדם חוסיין בבגדאד שכונה "האזור הירוק", ובסיום כהונתו ב-28 ביוני 2004 כאשר הועברו הסמכויות הפורמליות משלטון הכיבוש האמריקאי לממשלה העיראקית הזמנית, בשל חשש לפיגוע ראווה, ברמר לא הוטס ישירות לארצות הברית במטוס מטען כפי שהיה נהוג, אלא הוברח בתרגילי הטעיה במטוס קטן לירדן ומשם הוטס לארצות הברית.
כיבוש בגדאד, שהביא לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין, ואף לכידתו של סדאם חוסיין עצמו, והניסיונות לייצב את עיראק לא הביאו לסוף הלחימה בעיראק. גורמי מחתרת סונים שפעלו ברחבי עיראק גרמו למאות הרוגים בקרב חיילי הקואליציה, ולכמה אלפי הרוגים בקרב תושבי עיראק. כלי הנשק העיקריים של המתנגדים לכיבוש היו פיגועים באמצעות מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, ירי רקטות נ"ט ונשק קל מן המארב. עם זאת, החוקה העיראקית החדשה אושרה במשאל עם ברוב של 78 אחוז על אף הטרור, עם אחוזי הצבעה גבוהים. על פי ארצות הברית, זוהי החוקה הדמוקרטית הראשונה במדינה ערבית. בקרב המתנגדים למלחמה, נטען כי החוקה קובעת מדיניות כלכלית נאו ליברלית בעיראק ובעצם נועדה לנטילת משאבי הנפט והגז על ידי מדינות זרות.
בחודש אפריל 2004 כתגובה לטרור הסוני החלה התקוממות שיעית באחדות מערי עיראק, התקוממות שגרמה אף לאובדן שליטה של כוחות הקואליציה באחדות מערים אלה, ולחטיפתם של אזרחים זרים כבני ערובה. התגובה של כוחות הקואליציה הייתה תקיפה ביותר, והביאה תוך ימים מעטים למאות הרוגים עיראקיים. עיראק פורקה לשלוש מדינות דה פקטו: שיעית, סונית וכורדית. הלחימה הבין העדתית בין שלוש העדות החריפה והמשיכה לגבות את חייהם של עשרות אלפי עיראקים.
לרוב ההתקפות כנגד כוחות הקואליציה, כוחות הביטחון של הממשלה העיראקית ואזרחים עיראקים היה אחראי ארגונו של אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 הודיע זרקאווי על הצטרפותו לאל-קאעידה והקמת זרוע של הארגון בעיראק. בנוסף להתקפות מטענים, רכבי תופת ורקטות נ"ט - הנהיג זרקאווי שיטה של חטיפת אזרחים זרים והתניית שחרורם בעזיבתם של כוחות הקואליציה. כאשר לא נכנעו כוחות הקואליציה לאולטימטום נהגו החוטפים לערוף את ראשי החטופים ולהפיץ את הקלטת המתעדת זאת בטלוויזיה, בייחוד ברשת אל-ג'זירה. אחד החטופים הידועים היה היהודי ניק ברג, הראשון שראשו נערף. השימוש בטקטיקת החטיפות פחת במידה רבה-אם בשל פגיעה ביעילות הטקטיקה בזכות נחישות המדינות שלא להיכנע לתכתיבי ארגוני הטרור, ואם בזכות הצלחות של הקואליציה בלחימה מול ארגוני הטרור. ב-8 ביוני 2006, חוסל א-זרקאווי.
גם בשנים הבאות, נמשך גל פיגועי הטרור בעיראק וכלל שימוש במכוניות תופת גם נגד אזרחים עיראקים. בפיגועים אלה נרצחו מאות חיילים ואנשי מנהל מכוחות הקואליציה וכן אלפי אזרחים ושוטרים עיראקים. לצד הטרור ולוחמת הגרילה כנגד כוחות הקואליציה, התנהלה בעיראק בשנים שלאחר המלחמה מלחמת דת בין הסונים לשיעים, במסגרתה ביצעו ארגוני טרור סונים פיגועים כנגד מסגדים שגרמו למאות הרוגים. ב-22 בפברואר 2006 פוצצה כיפתו של המקדש הקדוש לשיעים, מסגד אל-עסכריה, פיגוע הידוע כ"פיגוע במסגד אל-עסכריה" בעיר סאמרא, בו נהרגו למעלה מ-100 מתפללים. השיעים פתחו בתגובה במהומות והציתו מספר מסגדים סוניים.[5] לפי הוושינגטון פוסט נהרגו בפיגוע ובגלי ההדף בעקבותיו כ-1,300 בני אדם. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, ביוצרם את בעיית פליטי עיראק.
במרץ 2006 הודתה קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה, כי במלחמה בעיראק נעשו טעויות רבות. על פי סקרי דעת קהל, במהלך 2006 ירדה הפופולריות של הנשיא האמריקני לשפל חסר תקדים שלא היה כמוהו מאז ריצ'רד ניקסון. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טיפולו במלחמה בעיראק. בדצמבר 2006, לאחר שטען במערכת הבחירות כי ארצות הברית ניצחה בעיראק, הודה בוש כי מדובר לא בניצחון ולא בהפסד כרגע. לאחר מותו, התפרסם ריאיון עם נשיא ארצות הברית הרפובליקני ג'רלד פורד עם העיתונאי בוב וודוורד ובו הביע הסתייגות מהכניסה למלחמה בעיראק. המלחמה גם יצרה קרע ניכר בין מדינות רבות באירופה לבין ארצות הברית. מאמצי ממשל בוש לשפר את היחסים בכהונתו השנייה, אילצו את הממשל לנקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, ולאפשר לשלישייה האירופית (בריטניה, גרמניה וצרפת) להמשיך במשא ומתן עם איראן לאורך כשנתיים.
בשנת 2007 החל יישום מבצע הנחשול.
גזר דינו של סדאם חוסיין
ב-5 בנובמבר 2006 לאחר משפט ממושך נגזר דינו של סדאם חוסיין למוות בגין הריגת 128 אנשים ממוצא שיעי בדוג'אייל. ב-25 בדצמבר 2006 דחה השופט במשפטו את הערעור שהגיש וקבע כי חוסיין יוצא להורג בתלייה בתוך 30 יום. זאת, לאחר שבקשתו למיצוי הדין ביריה נדחתה. חוסיין הוצא להורג בתלייה בשעה שש בבוקר ב-30 בדצמבר 2006 בגיל 69, בזמן חג הקורבן המוסלמי (עיד אל אדחה). המשפט ספג ביקורת על ידי חלק מהקהיליה הבינלאומית והערבית. טענת הקהיליה הבינלאומית הייתה שצריך להעמידו בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בבית משפט בחסות אמריקאית ששופטיו אינם מקובלים על ידי רבים. לאחר מותו, משפחתו דרשה שייקבר בתימן ויוחזר לעיראק רק לאחר "שתשוחרר מהכוחות האמריקאים".
המהלכים שהביאו ליציאת ארצות הברית מעיראק
בינואר 2007 כתב פרדריק קגן, חוקר בכיר ב"מכון היוזמה האמריקאית לחקר מדיניות ציבורית" - AEI, בתמיכת אשתו קימברלי קגן ו"המכון לחקר המלחמות" - ISW שהיא נשיאתו, דו"ח על עיראק, הנקרא "לבחור בניצחון: תוכנית להצלחה בעיראק". ה-AEI הוא אחד מגופי החשיבה הנאו-קונסרבטיבים - שמרנים, הקשורים אל המפלגה הרפובליקנית, הוותיקים ביותר בארצות הברית (נוסד ב-1943) והדו"ח הזה נחשב לרב השפעה ביותר וככזה ששינה את כיוון פני המלחמה בעיראק במהלך 2007. הדו"ח נכתב כתגובה לדו"ח שהגיש ג'יימס בייקר שר החוץ וראש מטה הבית הלבן לשעבר, יחד עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מאינדיאנה לי המילטון, באותו נושא, בדצמבר 2006, ואשר טען שארצות הברית איננה יכולה לנצח בעיראק בכוח הזרוע, אלא נדרשת גישה פוליטית במקום הגישה הכוחנית. דו"ח בייקר-המילטון המליץ להוציא בהדרגה את הכוחות האמריקאים בעיראק מכלל פעילות צבאית שם ולהעביר את נטל הלחימה בטרור לכוחות המקומיים. בניגוד להם המליץ דו"ח קגן דווקא להכניס עוד כוחות אמריקאים לעיראק ולהגביר את הלחימה הצבאית הישירה של האמריקאים שם.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש העדיף את המלצות קגן על פני המלצות בייקר-המילטון, ובהתאם לכך מינה בראש הכוחות הצבאיים את הגנרל דייוויד פטראוס, ותיגבר את הכוחות האמריקאים הלוחמים בעיראק בינואר-מאי 2007, במה שכונה לאחר מכן ה-"Surge" ("הנחשול" או "ההסתערות"), שהתמקד באבטחת האוכלוסייה האזרחית ומיגור כוחות הטרור, וכלל את הוצאת הכוחות הצבאיים ממחנות הצבא, והקמת נוכחות מתמשכת, במיוחד בשכונות המאוימות ביותר של עיראק, במהלכים צבאיים אגרסיביים כנגד כוחות המורדים, וכן בביסוס כוחות חמושים מקומיים שנקראו "בני עיראק" ושילובם במסגרות הצבאיות המקומיות. המהלך הזה נתמך על ידי הזרם הנאו-קונסרבטיבי בארצות הברית, אך נתקל מראשיתו בהתנגדות פוליטית עזה, בעיקר מהכיוון השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, אך גם מהשמרנים שהיו להם כמובן כוח והשפעה רבה על הנשיא ובתוך המפלגה הרפובליקנית.
בסופו של דבר, ה-Surge שינה את פני הלחימה בטרור בעיראק לטובת ארצות הברית ואיפשר את תחילת נסיגת הכוחות האמריקאים משם.[6][7] אם בשנים 2007-2004 היה מספר ההרוגים של כוחות הקואליציה בעיראק: כ-900 מדי שנה (2007 - 961 הרוגים, הגדול ביותר מאז הפלישה במרץ 2003), הרי ב-2008 כבר ירד המספר ל-322, ומאז הוא הלך וירד מדי שנה, בהתאם לתזה של קגן ומדיניות ה-Surge בעיראק. ב-2009 היו לכוחות הקואליציה 150 הרוגים בעיראק, ב-2010 "רק" 60 הרוגים, ב-2011 - 54 הרוגים וב-2012 הרוג אחד בלבד.[8]
עם התייצבות המצב הביטחוני ירד גם מספר האזרחים העיראקים שנפגעו. אם עד ה-Surge ובתחילתו נהרגו מדי חודש כ-2,500 עד 3,000 אזרחים, הרי בספטמבר 2007 כבר ירד מספר ההרוגים האזרחים לכחצי מזה (1,271) ומאז הוא המשיך וירד בהדרגה מדי חודש. ב-2007 כולה היה מספר ההרוגים האזרחים בעיראק כ-25,000 איש. ב-2008 ירד המספר לכ-9,000 איש, ב-2009 - 4,700 איש וב-2010 ו-2011 נהרגו בעיראק כ-4,100 אזרחים בשנה.
בשנת 2008 הגיע ממשל בוש להסכם עם ממשלת עיראק, שבעקבותיו הוא חתם על U.S.–Iraq Status of Forces Agreement. ההסכם כלל תאריך להוצאת כל הכוחות הצבאיים של ארצות הברית מעיראק (dead line). התאריך המוסכם היה 31 בדצמבר 2011.
באוקטובר 2011 הודיע הנשיא ברק אובמה על השלמה הוצאת כל הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף השנה, ובכך עורר את חשש ערב הסעודית, ירדן, ישראל ומדינות אחרות באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, מהתגברות השפעתה של איראן והאיום הצבאי שיתעצם מצידה כתוצאה ישירה מכך.[9] ב-14 בדצמבר 2011 חזר החייל האמריקאי האחרון לארצות הברית וב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק.
מומחים העריכו את עלות המלחמה לארצות הברית ביותר מטריליון דולר.[10] בתשע שנות לחימה נמנו כ-4,500 הרוגים אמריקאים וכ-120,000 הרוגים עיראקים.[1][11]
לאחר נסיגת ארצות הברית מעיראק
הפלישה והכיבוש שבא בעקבותיה הוביל למתיחות ואלימות נרחבת בין פלגים איסלאמיים ואתניים שונים במדינה ולעקירה נרחבת של אוכלוסיות בתוך המדינה. הצלב האדום העיראקי מעריך כי בשנת 2008 היו כ-2.3 מיליון עקורים פנימיים (שעברו ממחוז אחד למחוז אחר). בנוסף אליהם היו כ-2 מיליון פליטים עיראקיים שעזבו את המדינה.
הפלישה הובילה ליצירת חוקה שתמכה בדמוקרטיה כל עוד חוקי המדינה לא פגעו בעקרונות איסלאמיים מסורתיים. בשנת 2005 נערכו בחירות לפרלמנט. בנוסף הפלישה שמרה על אוטונומיה של האזור הכורדי, והיציבות היחסית הובילה לשגשוג כלכלי. פליטים עיראקים רבים ברחו לאזור הכורדי שנחשב לדמוקרטי באופן יחסי.
לאחר הפלתו של סאדם חוסיין השבטים הסונים המתונים יחסית הרגישו מקופחים בידי המשטר הדמוקרטי, כגון חברי מפלגת הבעת'. המשטר, בהנהגתו של ראש הממשלה, נורי אל-מאלכי, תמך בפלגים שיעים וכך דחק סונים מתונים לזרועותיהם של אל-קאעידה, על אף שבתחילת דרכיהם, התנגדו ללוחמי דאעש.
מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהתקיימה בעצם עוד בזמן שהות כוחות ארצות הברית בעיראק, התחזקה עוד יותר לאחר נסיגת הכוחות של ארצות הברית. ארגונים שונים, בעיקר כוחות סונים, ביצוע פיגועי טרור ופעולות גרילה נגד סמלי שלטון ונגד אוכלוסייה אזרחית של פלגי אסלאם אחרים. כ-1000 איש נהרגו בחודשיים שעברו מאז נסיגת צבא ארצות הברית. בשנת 2012 נהרגו כ-4,700 בני אדם[11] וב-2013 הוערך מספר ההרוגים האזרחים העיראקים במלחמת האזרחים הפנימית שם, בכ-9,000.
ב-22 ביולי 2013 בוצעה פעולת טרור ופריצה שהביא לבריחתם של לפחות 500 אסירים של ארגון אל-קאעידה שחיכו להוצאתם להורג בכלא אבו גרייב. שגריר ארצות הברית האחרון שהיה בעיראק העריך כי הדבר יתרום להעלאת המוראל ולחיזוק שדרת הנהגה בקרב אל-קאעידה וארגונים תומכים בעיראק ובסוריה. בתחילת ינואר 2014 השתלט דאעש - המדינה האסלאמית על הערים פלוג'ה ורמאדי ועל מרבית שטחי מחוז אל-אנבר. לאחר ההשתלטות על מרבית שטחי מחוז אל-אנבר החלו הכוחות המזוינים של עיראק מתקפה נגד דאעש באזור אל-אנבר, זאת במטרה להחזיר את האזור לשליטת הממשלה העיראקית.
בראשית יוני 2014 זכה ארגון "המדינה האסלאמית" להישג בולט כשכבש את רוב שטחה של מוסול - העיר הגדולה והחשובה ביותר בצפון עיראק, והביא למנוסת מאות אלפי פליטים מאזור הלחימה. כמו כן השיג הארגון שליטה בעיר תכרית. ב-15 ביוני דווח כי דאעש כבש גם את העיר תל עפר וכי הוציא להורג כ-1,700 חיילים מצבא עיראק שנשבו על ידו. ב-29 ביוני הודיע הארגון על הקמת ח'ליפות אסלאמית, בהנהגתו של אבו בכר אל-בגדאדי, שכונה "אמיר המאמינים". המורדים המשיכו לתקוף שטחים בצפון עיראק במה שזכה לכינוי המתקפה בצפון עיראק. ראש ממשלת עיראק, אל-מאליכי קרא בתחינה לקהילה העולמית לעזרה והכריז על מצב חירום במדינה. כיבוש העיר סימן את תחילת התפוררות המשטר הדמוקרטי בעיראק שהחליף את משטרו הדיקטטורי של סדאם חוסיין.
אבדות
עד לסיום הלחימה נהרגו בעיראק 4,799 חיילים של כוחות הקואליציה, ביניהם 4,487 אמריקנים, 179 חיילים בריטים, 33 איטלקים, 22 פולנים, 18 אוקראינים, 13 בולגרים, 11 ספרדים, 7 דנים, 5 גאורגים, 5 אל-סלבדורים, 4 סלובקים, 3 לטבים, 3 רומנים, שני הולנדים, שני אסטונים, שני תאילנדים, צ'כי אחד, אזרח פיג'י אחד, הונגרי אחד, קזחי אחד ודרום-קוריאני אחד. בנוסף נהרגו כ-169 אזרחים זרים ופעילים בגופים בינלאומיים, מתוכם כ-32 עיתונאים, ו-22 עובדי או"ם.
ההערכות הן שכ-16,600 חיילים עיראקים שלחמו לטובת כוחות הקואליציה נהרגו בזמן המלחמה.
בזמן השבועות הראשונים של המלחמה ב-2003 נהרגו בין 7600 ל-11,000 חיילים עיראקיים, ולאחר שלב זה ועד שנת 2011 - בין 21,000 ו-26,000. בנוסף אליהם, ההערכות נעות בין 66,000 ל-131,000 אזרחים עיראקים שנהרגו בסך הכול, כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2010
- מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010.
- פסח מלובני, המלחמה האחרונה של סדאם: מודיעין וקבלת החלטות, מבט מל"מ 69, יולי 2014, עמ' 16-21
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת עיראק |
- פרויקט: המלחמה בעיראק Operation Enduring Freedom, סיקור מיוחד באתר CNN
- אבדות הקואליציה במלחמת עיראק, אתר CNN
- אבדות כוחות הקואליציה במלחמה
- אבדות לעיראק במלחמה, אתר CBC קנדה
- יצחק בן-חורין, וושינגטון, "אתם תשלמו את מחיר הכישלון בעיראק", באתר ynet, 8 ביוני 2007
- מלחמת עיראק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מלחמת עיראק, 2003-2011, דף שער בספרייה הלאומית- מה ישראל וצה"ל יכולים ללמוד מהמדיניות האמריקנית באפגניסטן ובעיראק, אלוף ד"ר יעקב בנג'ו, רס"ן שחר הלר, "מערכות", 19.12.2022
- כשל המודיעין האמריקני בעניין הנשק להשמדה המונית בעיראק, דניאל קוטנר, "מערכות", 21.08.2006
- יישום תפיסת המודיעין המדויק והלחימה הרב־ממדית בצבא היבשה של ארצות הברית, רס"ן א', "מערכות", 31.01.2022
שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 נטשה מוזגוביה, ארצות הברית סיימה את הלחימה בעיראק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2011
- ^ מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010, עמוד 105.
- ^ בסיכום חודשי מרץ-אפריל 2003: Iraq Coalition Casualties: Fatalities by Year and Month, באתר iCasualties
- ^ הגרדיאן, העיראקי ששכנע את ארצות הברית כי לארצו יש נשק ביולוגי מודה ששיקר, באתר הארץ, 16 בפברואר 2011
- ^ סוכנויות הידיעות, עיראק: מסגד שיעי פוצץ, באתר nrg, 22 בפברואר 2006
- ^ מרק בנג'מין / קבוצת החקר האמיתית על עיראק
- ^ אבדות אמריקאיות בעיראק, לפני ואחרי ה - Surge
- ^ אבדות הקואליציה בעיראק לפי חודש ושנה באתר ICasualties
- ^ אמיר אורן, צבא ארה"ב יצא, האיום האיראני יתעצם, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2011
- ^ 9 שנות מלחמה בעיראק גבו מארה"ב יותר מטריליון דולר, באתר TheMarker, 15 בדצמבר 2011
- ^ 11.0 11.1 באתר Iraq Body Count
37450716מלחמת עיראק