האימפריה האתיופית

מפת האימפריה האתיופית 1954–1974

מפת תחום האימפריה האתיופית

האימפריה האתיופית, ידועה גם כחבש, הייתה מורכבת משטחיהן של המדינות המודרניות אתיופיה ואריתריאה. המדינה הייתה אימפריה עוד בימיו של הקיסר האקסומי סאמבראוטאס, שהפך באופן רשמי את אקסום לאימפריה. השם אתיופיה נקבע כשמה הרשמי של המדינה בזמנו של הקיסר האקסומי אזנה בשנת 325, והפך לשמה הרשמי של אקסום המתנצרת. האימפריה האתיופית נכבשה בידי איטליה הפאשיסטית ב-1935 במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. היא השתחררה משלטון האיטלקים ב-1941, והתפרקה באופן סופי ב-1975 לאחר שממשלתה הופלה בהפיכה.

היסטוריה

ממלכת שבא (1978 לפנה"ס - 975 לפנה"ס)

ערכים מורחבים – שבא · סבא

קיסרות אקסום (975 לפנה"ס - 933)

ערכים מורחבים – ממלכת ד'מאט · קיסרות אקסום

קיסרות האגאו (933 - 1270)

ערכים מורחבים – תקופת החושך · שושלת זאגווה

התמוטטות של שושלת אקסום בראשית המאה ה-10 הובילה לתהפוכות בפוליטיקה, החברה ודת הנוצרית, בשטחים שהיו תחת שליטת קיסרי אקסום. אקסום, הבירה ההיסטורי ננטשה וחרבה, בעוד מלכיה, על-פי המסורת, ברחו אל העיר שואה, באזור ההרים. בתקופה זאת, הקשר בין אלכסנדריה לבין אתיופיה כמעט ונותק. כלכלת המדינה החריפה את מצבה, כאשר דרכי המסחר נחסמו בידי מדינות אסלאמיות עינות וכמו כן, חוסר היציבות פוליטית בחצר המלכות, הוביל לשקיעה מתמדת בתרבות וחברה האתיופית, תקופה זאת כנויה לא בכדי, תקופת החושך. אולם, בראשית המאה ה-12, מצבה של אתיופיה השתנה. שליטים חבשים, משבט האגאגו, ייסדו את שושלת זאגווה. שושלת זאת, כבשה את השטחים שהיו תחת שליטת הקיסרות האקסומית לשעבר, בהם תיגרה, אקסום וחבש. והחלו לייסד ערים כגון רוחא, עיר הבירה ולליברה שנודע גם בתור - ירושלים החדשה. וזאת בשל הניסיון להעתיק את המודל של העיר ירושלים וקדושתה למחוז לסטה בו נבנתה העיר לליברה. ולכן, בערים אלו נבנו כנסיות מרשימות, אשר חיקו את הכנסיות של ירושלים, כגון, כנסיית הקבר, הר הזיתים וגבעת הגוגלתא לצד בנייה רחבה של מבני נזורה שזכו לקרקעות תמורת נאמנות. אולם, אף היותם קיסרים גדולים וחשובים שאחר התמוטטות הקיסרות זכו להכרה כקדושים בידי גורמי הכנסייה, לא זכו קיסרי זאגווה להערכה בתקופת שלטונם בידי מרבית הנזרים והכמורה שלא אחת מרדה בהם. וזאת בשל העבודה שאינם היו מיוחסים כמלכי אקסום לשושלת מנליק הראשון, שעל-פי המיתוס האתיופי, הוא בנו של מלכת שבא והמלך שלמה ואבי כל האתיופים. ולכן, אף על מפעיל הבנייה הרחבים, הכיבושים ומימון וטיפוח מוסד הכנסייה והכתר. חוסר היכולת להשתלט בימיה על הכנסייה, דרכי המסחר וכמובן מאבקים מבית הביאו בשנת 1270 לקיסרתה.

האימפריה הישנה (1270 - 1632)

ערכים מורחבים – תור הזהב · תקופת השפל

תור הזהב

האימפריה הישנה הידוע גם בשם - תור הזהב, החלה לפרוח במאה ה-13 והגיע לשיאה במאה ה-15 בימיו של זרע-יעקוב. השושלת ששלטה בתקופה זאת, הייתה, שושלת הסלומנית. מייסד השושלת החזקה ביותר בתולדות אתיופיה, היה הקיסר יכונו אלמאלכ משוואה. יכונו אמלאכ, ניצל את חולשת זאגווה והקשר ההדוק שלו לעולם הנזורה והכנסייה האתיופית, כדי להדיח את שליטי זאגווה ולתפוס את שלטונם. ובכך ייסד את השושלת הסולומונית, שושלת מלוכה המייחסת את עצמה לקשר ישיר בין קיסרות אקסום לבין מנליק הראשון ולמלך שלמה ומלכת שבא. אולם, בימי יכונו אמלאכ, לא הצליחה השושלת להתבסס, ורק בימי עמדה-ציון אשר שלט בין השנים 1314 - 1344 החלה להיווצר קיסרות אתיופית חדשה, היא הקיסרות הסולומונית, אשר תמשול באתיופיה לסירוגין עד ימי המהפכה של שנת 1975.

עמדה-ציון היה שליט חזק, הוא הצליח להתמודד עם הבעיות שנלוו לשליטי זאגווה. וכניגוד עליהם, כבש את הרמה האתיופית בצפון והצליח לשלט באופן ניכר על נתיבי הסחר, תוך חיזוק הצבא וחיסול יריבים אזוריים באמצעות יצרה של לגיטימציה שלטונית ייחודית לשליטי הקיסרות במשך דורות והוא חיזוק המיתוס והקשר של שליטי קיסרות הסלומונית למלך שלמה ולמלכת שבא. ולכן נלחם המלך רבות בשליטים מקומיים וגם בנסיכויות אסלאמיות בקרן אפריקה והביא לכיבושים רחבים שלא ידע הארץ כמותה מאז ימי אקסום. כמו כן, המלך דאג לחזק את מעמדו בכך שכתב את האפוס המלכים הידוע (הלא הוא הכברה נגש - כבוד המלכים) אפוס שמטרתו לחזק את הקשר בין הכתר לנצרות ולשושלת מנליק הראשון שליט אקסום. אולם אף על ההצלחות במישור הצבאי לא הייתה כבמישור הדתי, נזירים וכמרים רבים, מרדו כנגד מעמדו של המלך עמדת-ציון, הם גינו את נוהגי חצר המלכות, שנראו בעיניהם לא ראויים כמו למשל, פוליגמיה. וכן הם מחאו על התערבות המלך בנוהלי הנזירות והכנסייה ולכן לא הסכימו לקבל את המנחות ממנו או לבוא תחת סמכותו של המלך. עלייתם של תנועות הנזירים הלוחמניות בתקופתו של עמדת-ציון אף יותר החריפו, כיון שרוב הנזירים היו אצילים מנושלים ולכן הם לא הסכימו לקבל את מרותו של שליט הסולומנים שכאמור השפעתו החלה וגדלה על עייני המנזר.

אולם רובם נכנעו עוד בימי חיו. אך תנועה אחת צלחה לשורד דורות רבים. והיא התנועה האווסטטית על שם הקדוש אווסטטאיס. התנועה הנזירית צמחה במאה ה-14 במחוז תיגרה ופרחה שם, התנועה התנגדה רבות לאבונא (המנהיג אתיופיה הדתי) הן בשל שהיה קופטי-מצרי והתנגד לזיקתם של האווסטטים לקדש את יום שבת על פני יום ראשון. כמו כן, הנזירים האווסטטים היו בקשר להדוק עם האצולה המקומית וזכו להגנה מפני האבונא, שמעמדו עם הקיסר הלכו והתחזקו. אמנם בלכתו של עמדה-ציון לא נשכחו המאבקים הדתיים. והם גברו אף יותר בתקופתו של דווית השני קיסר סולומנים. דווית משל בין השנים 1380 - 1412. בתקופתו כנראה בוצע רוב תרגומי כתבי הקודש לגעז שהפכה לשפת הפולחן הנוצרי הרשמי. כמו כן, הספר נסי מרים, שנכתב באותה תקופה, היה הביטוי הראשון לקשר שבין הנצרות האתיופית לבין פולחן הבתולה, הלא קידושה של מרים אם אותו האיש. כמו כן, יצר הקיסר קשר עם אירופה הנוצרית בראשית המאה ה-15. וכנראה שהיה הראשון להביא לאתיופיה את שרידי הצלב האמיתי, מה שיחזק את פולחן הצלב בנצרות האתיופית וגם יהפכה לאחד הסמלים החשובים ביותר בדת זו לדורות הבאים. שלטונו של דווית השני וכן בנו הבכור יאצחאק, לא שינה דבר ביחס לתנועות האווסטטים והמאבק הדתי בניהם לבין הכמורה האלכסנדרונית נותר מתוח. אך עם זאת, המשיכו הקיסרים בתהליך ניצור של העמים הנכבשים תחת מרותם לרבות הנסיכיות האסלאמיות בתיגרה ובשוואה.

הקיסר המשמעותי ביותר בתור הזהב האתיופי, היה ללא ספק בנו הצעיר של דווית השני ואחיו של הקיסר איצחאק, הלא הוא הקיסר זרע-יעקוב (1434 -1468). זרע-יעקוב המשיך את מפעלו של אביו, הוא בסס את פולחן הבתולה והצלב וכמובן מציאת פתרון לפולחן השבת בקרב הקהילה האטווסטית. וזאת כדי לאחד את הכנסייה תחת מרותו וחסותו של הכתר האתיופי. ולכן, בתקופתו של זרע-יעקוב נעשו רפורמות משמעותיות בדת. פולחן האיקונין שהגיע בימיו של הקיסר דווית בידי הכמורה האלכסנדרונית, התקבל באופן רשמי בימיו והיה בשימוש להדרת הקיסרות והדת הנוצרית. כמו כן, ספרים כגון ספרי נסי מרים ותפילות עלייה הפכו לקנוניות ומחייבות בכנסייה. זרע-יעקוב כונן 33 מועדים וחגים ייחודים לכבודה של מרים, כדי לחזק את פולחנה. וכן השתמש באיקונין שלה בפסטיבלים ואירועים דתיים. גם הצלב זכה לחיזוק משמעותי, שרידי הצלב האמיתי הועברו לכנסיות שבשוואה, ופולחן הצלב קיבל חיזוק משמעותי כסמל דתי וסמל של בית המלוכה. אך האתגר הקשה ביותר של היה כנגד התנועה האטווסטית ומאבקה עם האבונא. לשם כך, ניסה לאחד את הקיסרות תחת פשרה בין הפלגים וזאת שמירה על קידוש השבת לצד קידוש יום ראשון. זרע-יעקוב היה תומך נלהב של התנועה האטווטית. ולכן פשרה זאת, לא התקבלה בעין יפה בימי-חיו.

אך צעד שיזם בהחלט הוריד עם הדורות את להט המאבק בין האבונא לתנועה וסימל את ראשית שקיעתו של המאבק, שהסתיים בסופו של דבר בפרשה בין התנועות וקידוש השבת נותר כנוהג בקרב הכנסייה האתיופית לצד קידוש יום ראשון. מאבקים אחדים נוספים שצמחו בתקופת שלטונו כמו למשל תנועת הספטינים, דוכא ביד קשה. בנוסף אף על המפעל הדתי נוסף גם מפעל ספרותי ענף בתקופתו, שכל מטרתו הייתה לחזק את הקשר שבין הדת לכתר ולאחד את הקיסרות האתיופית והדת הנוצרית המפולגת בממלכה לנוסח אחיד וקנוני. איגרות תאולוגיות, ספרי תפילה וכרוניקות כנסייתיות נכתבו בתקופת הקיסר. כמו כן, תרומתו של זרע-יעקוב היה לפוך את האמהרית לשפה המדוברת בפי רוב. והחלה לשמש במישור הפוליטי-כלכלי ברחבי הקיסרות בלבד. ואילו הגעז נותרה כשפת הפולחן. לבסוף מפעלו הגדול של זרע-יעקוב היה חיזוק התשתית הדתית וחינוכית בקיסרות. הוא צימצם את מספר הבישופים הלא מיומנים ודרש בישופים ואבונא מיומנים וכשירים לתפקיד מידי הבישוף שישב באלכסנדריה. השג אדיר לזרע-יעקוב, כאשר הצליח להוכיח את שליטתו על מינוי האבונא והבישופים של הכנסייה בארצו. במישור החברתי, הדת הנוצרית הפכה לחלק חשוב בחייו ולכן הוא דרש מנתיניו להשתית את הנצרות בחיי היום-יום שלהם. נתיני הממלכה נדרשו לענוד צלבים, לחגוג את החגים ולצום בתעניות, אשר הלכו וגדלו בימי שלטונו. כמו כן, הוא שמר על אכיפה קפדנית של מצוות וחיי הדת של נתיניו והפרדה ממשית ומוצחת בניהם לבין אוכלוסייה ילידית לא נוצרית שבממלכתו. במותו של זרע-יעקוב בשנת 1468 לא שבה אתיופיה לגדולת עוד. קיסריה הבאים היו חלשים, והיא החלה תהליך ארוך של התפוררות איטית שהגיע לשיאה במרד גרן בשנת 1527. ומאז לא שבה אתיופיה לגדולתה כבימי תור הזהב.

תקופת השפל

יורשיו של זרע-יעקוב לא הצליחו כאביהם וסבם להמשיך במדיניות הכיבוש והכלכלית והותירו בדורות הראשונים לאחר מותו במצב של התגוננות בעיקר מפני איומים חיצוניים חדשים, כגון הקיסרות העות'מאנית האסלאמית, נסיכיות הראר שרק באו תחת חסות הקיסרות אך מעולם לא נכבשו וכמובן כוח חדש ולא מוכר, הם הפורטוגזים הקתולים שהחלו להתיישב לאורך שטחיה של סומליה של היום. אולם, במישור הדתי הותירו את מדיניותו על קנה ואף חיזקו את מעמדה של הכנסייה הנוצרית ושמרו על מעמד הרם של המלכים והמרות על נוהלי הכנסייה ועל התאולוגיה. נראה היה, כי עד מרד גרן, המשיכה לפרוח אתיופיה ללא מפרעה, בנושאים הדתיים, תרבותיים ופוליטיים. למרות אי-הצלחה יתרה במישור הצבאי והכלכלי. כמו כן, בשלהי המאה ה-15 החלו כוחות פורטוגזים לעגון בשטחי סומליה של היום. והקשר בינם לבין הקיסרות האתיופית החל להתחזק. אך בין השנים 1527 - 1543 חוותה הקיסרות האתיופית הנוצרית טלטלה חמורה, הידוע גם בשם - מרד גרן. אחמד אבן איברהים אל-גאזי, הידוע בכינוי, גרן. היה אימאם מקומי מסולטנות אדל, הסמוכה על נסיכיות הראר האסלאמיות. חלם- חלום, כי שעת הכושר הגיע ואללה שולח אותו, כדי לכבוש את הקיסרות האתיופית הנוצרית ולכונן מדינה אסלאמית.

בשנת 1525 הצליח גרן להשתלט על נסיכות הראר ולהדיח את שליטה המקומיים. עם חוש כריזמטי, הוא הצליח לאחד סביבו מוסלמים רבים מדרום קרן אפריקה ולמרוד בקיסרות האתיופית ולבסוף גם לערוך בה במשך 17 השנים הבאות פשיטות חסרות תקדים. מרד גרן, הוביל לכיבוש רחב של ערים סולומניות והחרבה של כנסיות, מנזרים וכפרים רבים. ההרס והחורבן, הוביל במהירות לצניחה של כל מפעילי התרבות הרחבים של קיסרי הסולומנים בחמש מאות שנים האחרונות. וחוסר היכולת של הקיסרים להתמודד מול האיום, הוכיח את חולשתם. רבים מהאתיופים נאלצו להתאסלם בתקופה זאת, הדת הנוצרית נפגעה מכך רבות. והקיסרות עמדה על כיליון. בלב בררה, הקיסרים ביקשו את עזרתם של הפורטוגזים שידם על גרן הצליחה במאבק עיקש אשר הסתיים רק בשנת 1543, לאחר התאבדותו של גרן. ואכן מאז זעזוע גרן, אשר נותרה חקוקה זיכרון האתיופי, לא קם כוח אסלאמי מאיים נוסף על הקיסרות והיא הצליחה להשתקם במהרה, אף שהמרד הוביל לחיזוק משמעותי של האצולה המקומית וירדת כוחה של המלוכה הריכוזית.

למרות זאת, הצליחו השליטים האתיופים לא לאבד את כיתרם ולהישאר ברמה האזורית כשליטים כאשר ידם על העליונה, מכל איום עתידי לרבות האצולה והמיסיון הישועי. אולם, הקיסרות מעולם לא צלחה להשיב לעצמה את יוקרת שלפני המרד. וכל מפעלי התרבות של קיסרה לדורות אבדו באש. כמו כן, במשך מאה השנים הבאות עד שנת 1635, פעלה ברחבי הקיסרות מיסיון קתולי-ישועי נרחב ובחצר המלכות נמנו רבים מהכמרים והספנים הפורטוגזים כיועצי המלך, אשר קראו תיגר על הדת האורתודקסית ועל המנהגים האתיופים לדורותיה, עובדה שיצרה ניכור מתמשך בין ההנהגה המסורתית לבין המלך ובין הנחלות של האצילים ששמרו את דתם האורתודקסית. עם כן, מערכת היחסים המורכבת והתיגר שהציבה הדת הקתולית לכריסטולוגיה והתאולוגיה האתיופית, הגיעו לסיומן במאה ה-17, בעת צו גירוש שיזמו הקיסרים האתיופים כנגד המשלחות הפורטוגזיות והמיסיונרים הישועים. בהדרגה החלו הקיסרים לעקור משורש את ההשפעה הפורטוגזית בחצרם ולאחר מכאן מענו את פעילותם של המיסיון הקתולי, ולהשיב את יוקרתה המסורתית של מוסד הכנסייה האורתודקסי לכס הקיסרות האתיופית.

בשנת 1635, העבירו הקיסרים את בירתם לגונדאר אשר בערים, המעבר לעיר גונדאר, סמל את תקופת ההסתגרות של הקיסרות וגירוש הפורטוגזים מאדמתה. אך גם, בשל פלישת שבטי האורמו מדרום, האיצה את תהליך ההסתגרות והוכיחה את השחיקה שעברה הקיסרות בשליטה של שליטי אתיופיה באתיופיה גופא, שרק הלכה והתרופפה לידי שליטים מקומיים ושבטי האורמו עיונים. האורמו החלו במאה ה-17 לפלוש לצפון קרן אפריקה ובהדרגה קיבלו על עצמם את האסלאם והעמידו אתגר דתי-צבאי עיקש לקיסרות האתיופית הגוועת לישוע.

האימפריה הגונדרית (1632 - 1855)

ערכים מורחבים – תקופת התחייה · תקופת השופטים

תקופת התחייה

גירוש המיסיון הקתולי והמעבר לגנדאר הצילו במידה רבה את הקיסרות האתיופית מחורבן. אולם, לא הצליחו לעצור את הידרדרות המתמדת של הקיסרות במישור הפוליטי. שליטת על האימפריה המשיכה להידרדר בין השנים 1635 - 1769. לאורך כל התקופה, אצולה המקומית התחזקה ופוררה עת-לעת את הריכוזיות בממלכה מימיו של זרע-יעקוב. כמו כן, כוחם של האורמו התחזק במידה רבה והחל לחדור לשטחי הקיסרות בתיגרה, ליסט והרמה האתיופית ולקרוא תיגר על סמכות הקיסרות האתיופית בשטחים לעיל. בנוסף הנסיכיות האסלאמיות כמו זאת של הראר בדרום המדינה, יצרו קשרים עם השליטים הטורקים ומאוחר יותר המצרים, והפכו לבני חסותם, במקום הקשר המסורתי עם קיסרי אתיופיה מה שהחליש את השפעת הקיסרות על קרן אפריקה באופן מתמיד. ולכן בראשית המאה ה-17 האתיופים שבו להיות מובלע נוצרית בתוך עולם אסלאמי, כפי שהיה לפני התקופה הסולומונית.

לפיכך, חוסר היכולת להשליט את המרותה, הובילה להידרדרות צבאית וכלכלית הולכת מחריפה, אשר כולם יהיו תקדים לתקופת השופטים. אולם, לא רק המצב הכלכלי והפוליטי החריף. גם במישור הדתי תאולוגי, החל להיסדק ההגמוניה האורתודקסית שמשלה ללא ערעור בכיפה הנוצרית של אתיופיה. הכריסטולוגיה הנוצרית של הכנסייה התערערה בידי המיסיון הקתולי, שאף כי בשנת 1635 הוא פסק חלוטין, הד השפעתו לא הסתיימה. וויכוחים חדשים סביב מהות האלוקית של אותו האיש (בהשפעה ישירה מהנצרות הקתולית) וכן שוב נידונו מחדש מנהגי הכנסייה האתיופית על דורותיה. תהליכים אלו ואחרים המשיכו לתוך המאה ה-18, ניכור בין האצולה, הכמורה והמלוכה המשיך והחריף. וכן האיומים מצד האורמו החלו וגדלו, הובילו בשנת 1769 לרצח של הקיסר איואס ובכך לראשית תקופת ביניים הידוע בשם - תקופת השופטים.

אולם אף על מצבה המדרדר של אתיופיה בתקופת התחייה, דווקא ניתן לציין מספר אירועים, אשר נעו במישור החיובי. כך למשל בתקופת הקיסר פאלדיסו, נערכו תיקונים דתיים ונבנו מחדש כנסיות ומנזרים רבים שחרבו בתקופת גרן. הספרות המשיכה לפרוח. וכן, הדת האורתודקסית החלה לייצר סביבה ספרות פולמוסית ענפה, כנגד זרמים נוצרים עיונים לרבות הקתולים. ספרות זאת, תשמור את גחלת הנצרות האורתודקסית הייחודית של אתיופיה למשך דורות גם אחרי תקופת התחייה. ותמשיך בזכותם להוות אבן ייסוד לגיבוש התודעה האתיופית למשך דורות.

תקופת השופטים

שליטתם של הקיסרות האתיופית מהבירה גונדר החלה והתרופפה לאורך המאה ה-18. שליטים מקומיים תפסו מעמדות כוח, והקיסר חדל מלהוות גורם משפיעה על הפוליטיקה האתיופית. המצב הפוליטי המשיך והדרדר בהדרגה לאורך המחצית הראשונה של אותה מאה, עד אשר בשנת 1769 תפס את כס השלטון תכלה-הימנות השני, לאחר שאביו יוהאנס השני נרצח ברעלה. עלייתו לשלטון של תכחלת-ימנות השני, החלה תקופה ארוכה של סכסוכים, חוסר אחדות ואתגרים תאולוגיים קשים לכנסייה במשך קרוב למאה שנה. תקופה זאת היודע בשם - "תקופת השופטים" הייתה סימן להחלשות הקיסרות האתיופית ואחדות הכתר והצלב שאפיינה אותה במשך מאות שנים. בתקופת השופטים, התפוררה למעשה הקיסרות האתיופית ליחידות פוליטיות עצמאיות וקטנות. הקיסר שהיה לראש המדינה, הפך ללא יותר מתואר ייצוגי בלבד נטול כל השפעה על הפוליטיקה האתיופית. בתקופת השופטים, ידוע כתקופה של מאבקים פנימים רבים, הן במישור הדתי והן במישור הצבאי-פוליטי. כמו כן, חוסר האחדות ומלחמות פנים, הורידו עת-עת את תהילת העבר של הקיסרות.

הבירה גונדר, נבזזה ונכבשה שוב-ושוב, האוכלוסייה הידלדלה במהירות והאיכרים סבלו מרעב כבד, בעקבות המלחמות ונטל המסים הכפוי. גם מוסד הכנסייה עמד באתגר קשה במיוחד, הכריסטולוגיה הנוצרית של הכנסייה האתיופית המשיכה להגביר את המחלוקות הקשות סביב מהותו של אותו האיש. עוד במאה ה-17 היוניוניסטים, מאמיני אחדות המהות של אותו האיש מול האוניקציוניסטים, מאמני הדעה הדיאופיסטית על שתי המהויות המתגלמות בבשר אחד. נאבקו אחד בשני בחורמה. ועתה באמצע המאה ה-18, הצטרפו למאבק גם הנזירים החסידיים (גרייסיסטים) שהאמינו בגואלת אותו האיש כבן האלקים רק בזכותה של רוח הקדוש. אמונה זאת, קרא תיגר על שניי הכריסטולוגיות המתחרות ובזכות אי-האחידות הפוליטית בתקופת השופטים, זכו האמונות הכריסטולוגיות הללו לפורח ולשחוק את מעמדה של הכנסייה הנוצרית באתיופיה. בעקבות כך, מעמד האבונא החל להסידק בעוד מעמדו של האצ'גה - ראש הנזירים - החל לעלות. האצג'ה היו מספר ראשי מנזרים, אשר נטלו את מעמדו של האבונא בעייני מאמיניהם. ובשל הפילוג וחוסר יציבותו של ממסד מלוכני שייצב את מעמדו של האבונא.

בין השנים 1823 ועד 1833 בכלל לא התקיים מוסד אבונא באתיופיה. והחלו מאמצעים רבים בקרב ראשי המנזרים לקיים כנסיות לאומיות קטנות בדומה לדגם של הכנסייה הארמנית. ומנותק מהכנסייה באלכסנדריה עלייה היו קשורים הכמרים והנזורה האתיופית במשך 1,500 שנה. כמו כן, תקופת השופטים הביאה עימה אתגרים נוספים פרט על החלשות המוסדות המלוכה והדת המסורתיים. אתגר דתי נוסף החל במחצית השנייה של המאה ה-19, והוא המיסיון פרוטסטנטי וקתולי אשר החל לחדור אל קרן אפריקה בידי מדינות קולניאליות כצרפת ובריטניה. אתגר המיסיון הוביל לניצור של עמים רבים בקרב אפריקה ובהם גם אתיופים רבים שנטשו את דרך הכנסייה המסורתית ועברו אל חיקי הכנסייה הפרוטסטנטית או הקתולית. ראוי לציין כי האוניקציוניסטים, היו מבין הנזירים אשר הושפעו רבות מתנועת המיסיון הפרוטסטנטית, וקיבלו על עצמם את תורתם בשל הקרבה הכרסטולוגית שררה בניהם. אמנם, אף על-פי הצלחתה המיסיון, רבים עדיין נותרו נאמנים לאמונות המקומיות והכנסייה המסורתית. ולמרות שהמאה -19 נפתחה באתגרים רבים הניצבים מלפני הכנסייה והקיסרות האתיופית. כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, יעלו מספר מנהגים דתיים ופוליטיים אשר יחזירו את אתיופיה לגדולת ויפתרו את אתיופיה מצרת המיסיונרים האירופאים.

האימפריה החדשה (1855 - 1974)

ערכים מורחבים – תקופת הגיבוש · התקופה האיטלקית · אתיופיה המשוחררת

ארבעת הקיסרים

תאודורס השני

תקופת השופטים, כתשה את אתיופיה מבחינה כלכלית, צבאית, פוליטית ודתית. אולם בין השנים 1852 - 1855, הצליח מנהיג צבאי זוטר, נאצר לשושלת הסולומנית. לאחד את הקיסרות. לאחר מספר קרבות גדולים במחוז שוואה ובעיר גנדאור ומחוז ליס, הקיסר אחיד בשנת 1855 את הקיסרות וקרא לעצמו בשם, המיסטי-היסטורי, תאודורוס השני, מעיין משיח חדש לקיסרות האתיופית. בהיותו מאמין בצידקת דרכו כמלך משיחי ולכן נקב בשם תאודורס (מתנת האל) ועל שם קיסר קדום. חיי תאודרוס חיי פרישות, סלד מפוליגמה בחצר המלכות, וכנון רפורמות צבאיות ודתיות נרחבות ברחבי הקיסרות אשר איחד את שבריה מתקופת השופטים. הוא ייסד מוסד בירוקרטי וצבא בדגם של צבא לאומי אתיופי. כמו כן, הוא כונן ברית בינו לבין האבונא סאלמה. וחיזק את מעמד הכנסייה האורתודקסית המאוחדת בתמורה לנאמנות לקיסר. ולכן, הוא אסר על כריסטולוגיה המנוגדת לחוואדה מהסורתית, זאת שנתמכה בידי הכנסייה באלכסנדריה. בנוסף, הוא אסר על מיסיון קתולי בארצו, אך אפשר מיסיון פרוטסטנטי, רק לא בנוצרים אורתודקסים אתיופים אלא בקבוצות מיעוט מנוגדות כגון אסלאם, יהדות ושמאניסטיות. בתקופתו ספרי הקודש נכתבו והודפסו באמהרית בהשפעה פרוטסטנטי והופצו לכל.

אמנם, אחד הבעיות אשר התגלו לתאודרוס במהלך תקופת שלטונו, היו מאבקים מבית עם הכמורה המסורתית. תאודורוס הבין את בעיית המיסוי הכפויה והעוני הרב שרר בקרב איכרים, אשר היה עלול להוביל למרידות כנגדו. ולכן, פנה לרפורמה פיננסית מקיפה לצמצום כוחה של הכנסייה על הרקעות והפקת לנתיני הממלכה. כדי להקל על האיכרים את עול המיסוי הכפוי והגיוס ההמוני לצבא הלאום. אמנם התנגדות עיקשת מצד הכהונה המסורתית לא חדלה כל ימי חיו. ואף גלשה למחוזות דתיים בארגון הכנסייה. חששו של תאודרוס מכוחה ההולך וגובר של מצרים המוסלמית ויצירת קשרים עם נסיכיות הראר, עוררו דאגות בקשר לנאמנותו של האבנוא סאלמה ודרג הכמורה הקופטי שברשתו. כמו כן, עלייתה של מדינת מהדיה האסלאמית ועוררות תנועות משיחיות אסלאמיות ברחבי אפריקה והמזרח התיכון. אף הם היו איום שקשה היה להתעלם ממנו בתקופת חיו של תאודרוס השני. אך עם זאת, העימות הקשה והחריף דווקא הגיעה מבית. והעימות בין האבונא סאלמה לבין הקיסר המשיך להחריף, כאשר נחשד האבונא וכל דרג הכנסייה כמשתף פעולה עם מצרים המוסלמית. ובשנת 1864 נטש האבונא את אתיופיה ולא שב עליה עד מינוי של אחד חדש. אולם לא רק מאבקים עם האבונא וחשש מתמיד מאיום מוסלמי מסביב למדינה הנוצרית הקטנה. בנוסף מאבקיו עם המיסיון הפרוטסטנטי עלה על שרטון בשנת 1863 החל הקיסר לקלוע מיסיונרים אירופאים, בשל חשש להמרה דתית בקרב נוצרים אורתודקסים בחצר. אמנם, רק בעת שחרורם בשנת 1868 בהתערבות בריטניה חש תאודרוס כנבגד, בידי בעלי בירתו ואנשיו ולאחר שורה של הפסדים וכישלונות צבאיים הוא התאבד.

יואהנס הרביעי

בשנת 1872 ארבע שנים לאחר מות תאודורס השני, מלא את החלל הריק שהותיר הקיסר המאחד, הקיסר יואהנס הרביעי. יואהנס עלה על כס השלטון אחרי תקופה של ארבע שנים ללא קיסר. אמנם, יואנהס כניגוד לתאודורס היה תיגרי ולא אמהרי. ולכן, נקט קוו פוליטי זהיר יותר. הוא עודד ריכוזיות אך בלא כפייה בכוח. וללא אכיפתה במידה יתרה על הנדרש. אמנם, במישור הדתי, גיבש מספר רפורמות דתיות מרחיקות לכת, כדי לסיים את המחלוקות הדתיות שלא צלח קודמו, תאודרוס להשלים. יואהנס הכריז על תורת ה"אוחדו" (התאולוגיה היוניסיטית) כדוקטרינה היחידה במדינה. כמו כן, הוא דרש מידי הכנסייה הקופטית במצרים לשלוח ארבע "אבונא" (רק שלושה הגיעו בפועל). והסמיכו כמרים בהתאם לנאמנותם לדוקטרינה היחידה שהותרה בימיו. הכמרים הוסמכו בהתאם לצו הקיסר. והיו הוכחה לחיזוק כוחו ויצרת אחדות מחודשת בקיסרות האתיופית בנושא הדת. כמו כן, יואהנס התנהג כ"צלבן". הוא פעל כנגד המוסלמים ביד הרמה ואצלם להתנצר בכפייה, וכן הדף ניסיונות כיבוש מצד מצרים המוסלמית וגם ממדינת מהדיה בסודאן. לבסוף הוא מת במהלך מאבק צבאי בסודאן בשנת 1888. בדיוק לאחר מותו פרץ ברחבי הקיסרות האתיופית, "הרעב הגדול" אשר נמשך לתוך כהונתו של יורשיו מנליק השני עד שנת 1892.

מנליק השני

בשנת 1889 שיאו של הרעב הגדול, הוביל למותם של רבים והידלדלות מהירה של האוכלוסייה באתיופיה. עם מותו של הקיסר, יואהנס הרביעי, עלה בכס השלטון הקיסר מנליק השני, אשר היה אמהרי ונטל את שמו של הקיסר הגדול ואבי כל האתיופים, מנליק בן-שלמה ומלכת שבא. מנליק הוכתר בעזרתם של האיטלקים שלאחר וויעדת ברלין, השתלטו על הנחלות של אקסום העתיקה, הלא היא, אריתריאה המודרנית. ובראשית ימי שלטונו, רוב האיומים האסלאמים על המדינה נחלו תבוסה ניצחת למעצמות האירופאיות. המוסלמים במצרים וסודאן, נכבשו בידי האימפריה הבריטית בשנת 1882. ובין השנים 1884 - 1889 נכבשו סומליה האסלאמית ואריתראיה בידי האיטלקים, הבריטים והצרפתים. האיום המוסלמי שירד אפוא לא הותיר את אתיופיה שוב מאיומת. אך צפון המדינה נותר ללא יכולת כיבוש. ולכן מנליק השני פנה לראשונה מזה מאות שנים דרומה. והחל במסע כיבוש נרחב לכובש את שטחי האורמו ואת נסיכיות הראר ולכלולם באימפריה שלו. עם הכיבושים למעשה שינה קיסר את המאזן הדמוגרפי באתיופיה לעד. עם הכנסתם של שני מיליון תושבים חדשים בתוך עשור אחד. רובם כללם היו בעיקר מוסלמים. ומבני עמים שונים, כושים ולא שמים. דוברי שפות שונות. ובעלי שלטון ומסורת חיים שונה מזאת של האמהרים האתיופים.

אולם, האיום הגדול לא היה כיבוש הדרום אלא איטליה הצפונית באזור אריתריאה. בשנת 1896, פלשו האיטלקים אל אוודה (גבול בין המדינות) ולחמו כנגד מנליק השני. אולם נחלו תבוסה וניצחונו של מנליק הונצח לכל כניצחון האדם השחור על הכובש הלבן. לאחר הניצחון ייסד מנליק בירה חדשה, היא אדיס אבבא. בנאים מוסלמים, יהודים ונוצרים עזרו לבנותה. וזאת כדי לחזק את מדיניותו על השטחים הרבים ולהוכיח את גדולתה ועוצמת של המדינה והריכוזיות שלה תחת בירה לאומית אחת. כמו כן, האמהרית הפכה לשפת השלטון היחידה. והחל תהליך של אהמריזציה כלל ניצור של העמים השונים, הנחלת השפה האמהרית על התושבים השונים, שנוספו לאימפריה. חלק הצטרפו ברצון ומתוך זהות עם הכבוש או רצון לשפר את חייהם ולהצטרף לחלק מפעל האימפראלי הגדול וחלק אחר לא הסכים. אולם הכנסייה האתיופית לא הקלה על המצטרפים אשר מנהגי דתה ושפתה היו קשיים להם. הכנסייה האורתודקסית לא וויתרה על הגעז כשפת פולחן שהייתה שונה אף מאמהרית. היא אינה וויתרה על החגים, הצומות ומצוות הקשות על המתנצרים החדשים מהדרום. וכתוצאה מכך, ההמון שהתקשה לקבל את הנצרות האורתודקסית, קיבל על עצמו את הנצרות הפרוטסטנטית המקלה יותר והנגישה ואילו האליטה בשל היכולת שלה והן הרצון להשתלב היטב במערג הפוליטי של האימפריה, קיבלו את הנצרות האורתודקסית. בשנת 1889 עלה כאבונא מיתאוס מעיר שואה. לצד האבונא מתיגרה פטרוס שהיו לשניים החשובים ביותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בהנהגה הדתית האתיופית.

אמנם, אין לחשוב שמנליק השני כשניי קודמיו היה "צלבן" באופיו. מנליק אינו העלה על נס את מאורעות "גרן" ככלי תעמולתי יעיל למלחמה באסלאם, לא היה בכך צורך, שכן האסלאם הוכח בתבוסה למדינות אירופה והן למנליק עצמו שהיה עטור תהילה גם כך לאחר ניצחון קרב אדווה. בנוסף, מנליק אינו כפה התנצרות בקנה מידה רחב על אוכלוסייה לא נוצרית ולרוב הניצור היה מתוך רצון של האוכלוסייה להשתלב באימפריה. ולכן כל השומר נאמנות למנליק, הן עם מוסלמי או יהודי ואף פאנגי לא נערכה עליו כפייה להתנצר. לבסוף, מנליק השני נפטר בשנת 1903 והותיר מורשת מפוארת לנכדו, ליג' יאסו אשר לא צלח כאביו והיה למלך השנוא ביותר בקיסרות.

ליג' יאוסו

יורשו של מנליק, נכדו, ליג' איאסו. היה מלך לא אהוד בלשון המעטה על האצולה בקיסרות. הוא אושם לא פעם ופעם בקשרים עם המוסלמים ואף נטען כי התאסלאם אף שנשא נשים נוצריות וקיים אורך חיים נוצרי. יאוסו הסתבך בשל רוואתנו וחוסר הניסיון שלו עם האצולה בשואה. והקשרים בינו לבין המוסלמים הסתיימו כמעט מרצח דמים במאבק הירושה וזאת בזכותו של מתאוס, אשר היה ליד ימינו של הקיסר למרות בקשתם החוזרת והנשנית של האצולה להדיחו. לבסוף בפורץ מלחמת העולם הראשונה, ברח הקיסר לנסיכיות הראר. ואזי ראש המנזר של שוואה (האצ'גה) כפה על מתאוס להכיר בהכתרתה של זוואדיתו, ביתו של מנליק לקיסרית. ולצידה בנה היילה סלאסי. תקופת שלטונו של ליג' יאוסו הייתה קצרה מאד בין השנים 1913 - 1915.

היילה סלאסי

במותה של הקיסרי זוואדיתו בשנת 1930. מונה הייליה סלאסי (הראס-תאפרי) לקיסר יחיד בקיסרות האתיופית. כניגוד לקודמיו, אשר אינם הצליחו להשיג אחדות לאומית ולכן לא הצליחו לבצע רפורמות משמעותיות בכנסייה. כונן הקיסר שיוניים מהותיים, בריכוז המדינה, במתן לגיטמציה לפאן הלאומי שלה ברמה החוקתית במקום המסורת. וכן, ביצע רפורמות מרחיקות לכת בכנסייה. היילה סלאיס כונן חוקה. בהם הוא מרחיב את סמכויות הקיסר על חשבון האצולה וכמורה, שעד אז, הייתה שווה לו או לפחות נאמנה לו בזכות מותרות רבות שקיסר סיפק לה. כמו כן, היילה סלסאי החל להנחיל את השפה האמהרית כשפת הפולחן התפילה בכנסייה והתנ"ך תורגם בשנת 1934 תחת חסותו. וזאת במקום שפת הפולחן המסורתית, הגעז שהייתה מסורבלת ולא מובנת לרוב האוכלוסייה ונותרה רק בחסדי יחיד סגולה. פעילות אלו, למעשה החלו לנתק את הכנסייה מהמסורת ומהכנסייה הקופטית על קשריה במשך אלפי שנים, אך עדיין נותרו בקשר הדוק כבעבר ואבונא וכמורה המשיכו להיות כמרים קופטים שמונו בידי הבישוף של אלכסנדריה. אמנם, היילה סלאסי עוד לא היה בחסדי הכנסייה אלא עתה הוא-הוא הכנסייה ומנהיגה. בנוסף עודד הקיסר מיסיון וגם כמרים רבים נשלחו למצרים בתקופתו להיות כשרים להנהיג את הקהילה הנוצרית בארצו. מפעלו של היילה סלאסי נקטע לתקופה קצרה בזמן הכיבוש האיטלקי (1936 - 1941) ושב לתפקד ביתר שאת אחר גירושם. היילה סלאסי שיקם עד שנת 1959 את הכנסייה הפוגע מהכיבוש האיטלקי.

היילה סלאסי, כונן מערכת חוקית, פננסית ושיפוטית. בה הקיסר הוא ראש המנהל ותחתיו הכהונה והכמורה, ולכן גברה בד-בד תלות הכנסייה במדינה. בשנת 1959, בוטל הקשר היסטורי בין הכנסייה הקופטית לזאת האתיופית. והיא לא תוכל יותר להכתיר את ראשיה לאבונא. החוקה החדשה שנחתמה כמה שנים קודם לכן, בשנת 1955. קבע שהדת האתיופית היא הרשמית והיחידה במדינה. הקיסר קיבל זכויות חקיקה על הכנסייה, כלל מינוי אבונא ובישופים. והחליף את תפקידו המסורתי של הבישוף באלכסנדריה וגם חיזק את מעמד הקיסר על פני המעמד של המוסד הכנסייה עצמו והנזורה. בנוסף, גם פעילות המיסיון שהמשיכה בחסותו של היילה סילאסה הוגבלה ונשמרה תחת פיקוח הדוק בפעילותה. אמנם יהיה זה מהמוגזם להגיד שהכנסייה השתלבה באופן מלא במארג המדינה החדשה שכונן הקיסר, אך הצלחה זאת גם אם הייתה חלקית. הן במישור המיסיון והן במישור הפיכת הכנסייה לכלי בידי הממשל, אך הייתה שינוי משמעותי מיתר הקיסרים שקדמו לו. הכנסייה עדיין נותרה עצמאית לקיסר, ושמרה על הקשר הישיר עם העם, בעוד הקיסרות הייתה מרוחקת. הכנסייה המשיכה ונותרה המוסד העשיר והחזק במדינה וזאת בזכות היותה שולטת על שליש מאדמות המדינה. עושר שצברה ממיסוי מאיכרים ועבודות כפייה. דבר המשך אש רב וביקורת מצד ההמון על הכנסייה, בייחוד בתקופה זאת, שהקומוניזם פרח בקרן אפריקה.

כמו כן, הכנסייה לא סיגלה לעצמה את המודרניזציה ביעילות. החינוך של רוב הכמורה שלה היה מוגבל עד מאוד. ורק מעטים זכו לחינוך ראוי במצרים. מעמדם של הכמרים בערים ירד לצד מוסדות מדיניים אחרים. והעשור הכלכלי, הבורות והקיבעון לצד קיומם של מוסדות מדיניים שונים, רוח קומוניזם מרחפת באוויר כעשן דליק וכמובן ייסודה של אוניברסיטה לתאולוגיה נוצרית, עמדו כולם כאיום ואתגר לכנסייה המקובעת שאינה לוקטת במהרה שינויים. ואינה משתנה עם המציאות. כולן השפיעו בסופו של דבר על הקיסרות עצמה. בשנת 1960, הצליח סיילס לשרוד במזל ניסיון הפיכה והפלת המלוכה. וזאת בעזרת האבונא בזיליוס. כמו כן, דיכא מרידות מקומיות עד שנות ה-70 בהצלחה רבה. מרידות אלו, היו הקדם למאורעות שיבואו בראשית המאה שנות ה-70 להפיכה נוספת שתביא לסיום קיומה של הקיסרות. אמנם, עדיין, הצליח הקיסר לכונן חוקה ליברלית ביעילות, שתציב את הקיסר בראש המדינה, כונן סנטרליזיצה כמעט מלא של הקיסרות. ויצר רפורמות מרחיקות לכת בכנסייה, בכך שהצליח להפרידה מהכנסייה הקופטית ולכוננה ככנסייה לאומית לצד הפיכת למטיבה עם העם ולכן אימץ בחיקה את השפה האמהרית המובנת ולא הגעז, תוך הענקת חינוך טוב לבישופים ולכמורה שעתה הם נמצאו תחת סמכותו ומונו בידיו.

בנוסף לכך, הצליח היילה סלסאי לסלק את הכוחות הבין לאומיים מאריתראה ולהופך אותה אט-אט מארץ חסות בשנת 1952 לחלק מהאימפריה האתיופית בשנת לקראת שנות ה-60. באשר לאסלאם באתיופיה, שמנה כמעט מחצית מאוכלוסיית הקיסרות. נהג היילה סליאסה במתינות רבה. עם שובו בשנת 1941 לכס השלטון, נהג בקירוב לבבות בקרב המוסלמים. חוקת המדינה אמנם הכירה רק בדת הנוצרית. אך, הייתה מתינות רבה וסובלנות דתית כלפי המוסלמים. המסגד הגדול שאדיס אבבא הושלם בידי הקיסר. והמוסלמים השתלבו במערכת החיים של הקיסרות. ונהנו מהסובלנות הדתית שהפגין הקיסר. אולם אינם זכו כמעט להשתלב במעמדות מפתח ממשלתיות. ומעטים אף יותר היו המוסלמים שנכנסו לאזורים שהוגדרו - נוצרים. כמו כן, החוקה לא הכירה באסלאם ובדיניה במערכת המדינית של הקיסרות. הקיסרות נותרה אמהרית ונוצרית ודחתה קבוצות לשוניות, אתניות ודתיות שלא היו כמותה לפניה. דבר שיצר מתח דתי-עדי הולך וגדל במדינה ולצד רעיונות קומוניסטים, השפעה נאצזרניסטית על מוסלמי אתיופיה ואריתראה וכנסייה עשירה שהמשיכה מחד לשמור על עצמות מפני הקיסר ומאידך להיות לנטע זר ועול על האוכלוסייה הענייה. הובילו בסופו של דבר לפריצה של מתח מדיני וראשיתה של המהפכה האדומה באתיופיה בשנת 1974. אמנם אף על כל זאת, מפעלו של היילה סאליס שחלקם צלחו וחלקם באופן מוגבל. נחשב לאחד מארבעת הקיסרים הגדולים של אתיופיה בעת המודרנית ועיצב את דמותה ופניה של המדינה לעד.

פרשת חבש

ניצחנו של מנליק השני בשנת 1896 בקרב אדווה, שם קץ לשאיפות אירופאיות לכבוש את הקיסרות האתיופית. מנליק, שהוכתר בזכותם של האיטלקים, כדי לגבור על אויבים מבית. הצליח להושיע את ארצו מידי איום הכובש האיטלקי וכן להגדיל את שטחה של הקיסרות האתיופית, כאשר סיפח לקיסרות את נסיכיות הראר האסלאמיות ואת שטחי שבטי האורמו, אשר במשך שנים היו האיום הגדול ביותר על הקיסרים האתיופים. ניצחונותיו המזהירים, וגיבוש הקיסרות האתיופית, הפכו את הקיסרות למדינה מוכרת בתום מלחמת העולם הראשונה וחברה בחבר הלאומים. אמנם, באיטליה עם עליית הפאשיזם, תחת הנהגתו של מוסלוני, כחלק מתאוריית הים שלנו, היה בעל כוונת זדוניות לעתידה של אתיופיה. חלק ממשתנו של מוסולני הייתה ברורה - נקמה באתיופים על הבושה שנחלו האיטלקים בקרב אוודה. הצורך בנקמה, לצד מניעים אימפרליסטים ותעמולה פרו-אסלאמית שהנחיל מוסליני בתור - מגן האסלאם. קרא לעצמו בקרב המוסלמים שבאריתראה וסומליה האיטלקית, את התואר - "גרן החדש" - גייס צבאות איסלאמים ואיטלקיים כאחד, ובשנת 1936 כבש את שטחי הקיסרות האתיופית, הקיסר היילה סלאייס נאלץ להגלות את עצמו. והשלטון האיטלקי-פאשיסטי החל לפעול ביד רמה ברחבי שטחי הקיסרות לשעבר. האיטלקים ביטלו את קיומה של אתיופיה המסורתית.

שטחי הקיסרות חולקות למחזות בהתאם לחלוקה האתנית-דתית (שטחי שוואה ולינס נקראו בשם אמהריה). כמו כן, נקבעו מספר בירות לשטחי השליטה ושטחי ראר נכנסו כחלק ממדינת סומליה האיטלקית. לאורך חמש שנות השלטון האיטלקי, פעלו הכוחות הפאשיטים בתעמולה פוליטית ודתית כאחד. הראשונה, היא לשמור על מאזן דתי ומתן חופש דתי לקבוצות מיעוט מוחלשות, כדי להחליש את הכנסייה ההגמונית, היא הכנסייה האתיופית אורתודקסית שראשה, האבונא, (הבישופים) אשר היו בשעתו כפופים לבישוף של אלכסנדריה, אך בפועל כפופים למוסד הכתר האתיופי. כמו כן, הדחת הכנסייה וראשיה לצד מינוי של בישופים ואבונא פרו-איטלקי על-פני פרו-קיסרים. החלישו את הכנסייה האתיופית אף יותר. שלישית, דאג השלטון האיטלקי לחזק את מעמד המוסלמים, על ידי מציאת קווים מאחדים בניהם לבין מוסלמי ארצות ערב. הערבית הפכה לשפה רשמית, נלמדת וחובה ברחבי קרן אפריקה האיטלקית. בנוסף, הפאשיסטים מימנו בנייה של מסגדים, שיירות חאג' ומינוי קצינים ואימאם מוסלמים כחלק ממערג הכוחות הפאשיסטים. וזאת תמוך הצדקת הקשר בין היותו של מוסלוני מגן האסלאם מחד, ומאידך מגן קבוצות מיעוט קטנות על פני ההגמוניה הנוצרית. אולם, בשנת 1941 במהלך מלחמת העולם השנייה, כבשו הבריטים את אריתראה ואתיופיה. והקיסר שב אל הכס וביטל את תקנות הפשיסטים, אך לא צלח למחוק את הרגש הלאומי, האנטי-אתיופי שיצרו בתקופת שלטונם האיטלקים בייחוד באריתראה.

המהפכה האדומה וסוף האימפריה

ארבע עשרה שנות שלטונו האחרונות של היילה סאליסה היו רצופות במרידות מקומיות, בעיקר בידי איכרים מרודים, אשר סלדו מעושר הכנסייתי מחד ומאידך מהניכור הקיים במוסד הכתר של הקיסרות. אריתראה עוד משנות ה-50 בעת הפכה להיות חלק מהקיסרות האתיופית. החלה לגבש מתכון לתוכנית לאומית עצמאית, מנותקת מזאת של אתיופיה. לאורך שנות שלטון איטלקי רצוף במשך שישים שנה ועוד עשור של שלטון בין-לאומי. התקיימה באריתראה מנגנון מנהלי עצמאי של מפלגות וממשל אוטונומי, תיגרי נוצרי. עם הפיכת לחלק מאתיופיה בשנת 1952, איבדה למעשה אריתראה את עצמאותה והחלו להתגבש בה בעזרת של מצרים תחת הנהגתו של נאצר, תנועות שחרור לאומיות אריתראיות. התנועות, דרשו עצמות ולא בחלו בשימוש בטרור כדי להשיג את מטרתם. הם הושפעו מאד מהרעיון הפאן לאומי ערבי הגדול של נאצר או הנאצרניזם. חינוך או יותר נכון לומר, מטווה של אריגים אידאולוגים שצצו במצרים בשנות ה-50 וה-60 ובואו לידי ביטוי, באמונה כי העולם הערבי מחולק לשלושה מעגלים. המעגל הערבי, המעגל האפריקאני האסלאמי ומעגל קרן אפריקה. כולם בכללות שייכים לאומה אחת מאוחדת. שיווניות, אנטי-קולונאלית, אנטי-מערבית ואנטי-ליברלית. ולכן, בקהיר התאמנו וחונכו אנשי האופוזיציה כנגד השלטון האתיופי שנראה כהמשך של הקולונאיליזם ואף מעוז הליברליות של אפריקה. אולם, מלבד עזרה לעודד קבוצות לאום מוסלמיות, נרתעה נאצר לנקוט עמדה מוצקה מול אתיופיה, שלטענתו הייתה חלק מהמארג ליצירת איחוד אפריקאי, כנגד המערב. לבסוף השפעות נאצזרייות, קומוניסטיות וכן התנהלות לקויה של הממשל, כנראה הובילה לבסוף למהפכה בדגם קמוניסטי של החוטנות האתיופיות אשר תפסו בתחילת שנות ה-70 את השליטה במדינה. ובשנת 1983 נתפס השלטון גם בידי הרודן מנגיסטו א-מירם. ועד מלחמת האזרחים בשנת 1987 - 1993 ניהל מדיניות קומוניסטית ברחבי המדינה גופא.

בשנת 1974 עם כינון המשטר הקומוניסטי, בסיום המהפכה באתיופיה, כנגד מוסד המלוכה התאוקרטי ותחתיה יסודה של מדינה קמוניסטית. יסוד המשטר המהפכני יצר פגעה קשה במעמדה היסטורי של אתיופיה. המשטר הפריד בין הדת והמדינה. והבטיח שיוון בין כל הדתות1. בעקבות כך, בסיס הכלכלי של מוסדות הכנסייה האתיופית, נפגע איפוא קשה מאד ואדמות רבות שבהם שלטה הכנסייה, הושמטו לטובת ה"קולקטיב”. ואף חמור מכך, המשטר המהפכי הצהיר על עצמו כאתאיסטי ולא נמנע להערים קשיים רבים על מאמיני הכנסייה. עם זאת, הוא אינו תקף באופן ישיר את הנצרות ואת מאמינה ולכן רוב האוכלוסייה בתקופת המשטר הדתי יכלה לקיים את אורח חייה ואת החגים ללא חשש מהמשטר. כמו כן, בימיו של הכומר סולומון, חרף הדחתם של בישופים רבים, ואשמתם בשחיטתות ובפגיעה בהמון. המשיך לקיים מגיעים ישירים עם השלטון. במידה דומה כפי שהתקיימה בתקופת הקיסרות האתיופית.

אמנם, אכן ניתן לראות פגיעה במעמד הכנסייה כמוסד מוניציפלית. המוסד הכנסייתי נראה כמיושן ונצלני, קיבל את אהדת המשטר הקומוניסטי להדיח את הכנסייה מהשפעת על המדינה הרבתית. וזאת במיוחד גובה בידי בני המיעוטין – המוסלמים – אך גם בידי שכבת העם הרחבה שסבלה מעול שיעבוד הכנסייה. אמנם, למרות הפיכת של הכנסייה האתיופית לגורם שוליי בתוך המערג הפוליטי של אתיופיה הקומוניסטית, דווקא נראה שלקראת סוף שנות ה-70, המשיכה הכנסייה האתיופית לשוב ולקבל בקרב מאמינה מעמד מיוחד ויחודי. מה שהטיב עם הכנסייה מאד והשיל ממנה את האשמה בשחיטות, רודונות וניצול של ההמון כפי שהיה בראשית המהפכה. הכנסייה נחשבה מעתה כמשמרת הנצרות וכן בתור התרסה וחתרנות אנטי-מהפכנית. לפיכך, עצם איבוד מעמדה הפוליטי ורכושה לידי המשטר המהפכני - פתח בפניי הכנסייה האתיופית צוהר להתקרב אל מאמינה ושוב לחזק את תמיכתם שאבדה בשנים קודם לכן. בעקבות המהפכה, הובילה את הכנסייה, שקודם לכן לא הייתה מוכנה לשינוי, להעבור רפורמות מרכזיות שבהן מתן הכסף לכנסייה יעשה מתוך נדיבות ואדיקות דתית של המאמין ולא מתוך חובה וציווי כפי שהיה בתקופה הקיסרית. כמו כן, נהנת הכנסייה בתקופת המשטר המהפכני לתמיכה רבה הן של המון העם והן של מדינות וארגונים נוצרים זרים שחרדו לגורלה של הכנסייה האתיופית הייחודית. ובכך שימר את מעמדה של הכנסייה בעייני ההמון, הוביל לרפורמות חשבות שהכנסייה הייתה זקוקה להם ולכן עם קירסת המשטר הקמוניסטי למעשה המשיכה הכנסייה האתיופית להוות גורם חשוב ומכריעה באתיופיה עד ימינו אלו.

לסיכום, אף על פי שמהמשטר המהפכני יצאה כנגד מוסד הכנסייה הנוצרית. והוביל אותו לפגיעה כלכלית ופוליטית וחברתית קשה. וזאת אנו רואים, בהשמטת האחיזה של הכנסייה בקרקעות, הפרדת דת ומדינה והדחתם של בישופים רבים ממוקדי הכוח הפוליטיים. לצד יחס שפל לכנסייה בתור מוסד מיושן, חתרני ורודני המזיק לקולקטיב ונראה בעיניי נושא הדגל של המהפכה הקמוניסטית באתיופיה בתור, מייצגי הבורגנות ואנטי-מהפכנים. ועם זאת, למרות ניתוק הקשר היסטורי שבין הכתר לצלב בשנת 1974, לאורך תקופת המשטר המהפכני נערכו מספר רפורמות בכנסייה, נוצרו מגיעים בין המשטר לכנסייה וכן מעמדה לא נפגע בקרב ההמון, אף הוטב ורבים ראו בו כמקור משמר גחלת הנצרות וכחותר תחת המשטר הקמוניסטי מה שישמר את הכנסייה האתיופית ולמעשה הוביל מפגיעה קשה בה לצמחייה ועלייה מחדש. אך האימפריה האתיופית אינה שבה לקדמותה. מוסד הקיסרות לא שוקם. והקשר בין הכתר לצלב אבד במהפכה הקומוניסטית לעד.

מקורות

• אתיופיה - נצרות, אסלאם, יהדות, חגי ארליר, הגר סלמון, סטיבן קפלו. האוניברסיטה הפתוחה.
• התפתחות המדינות החדשות באפריקה - קרן אפריקה - יחידה 6 - חגי ארליר. האונ' הפתוחה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האימפריה האתיופית בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24396487האימפריה האתיופית