היסטוריה של גאנה

גאנה הייתה מושבה קולוניאלית בריטית בשם "חוף הזהב", שהורכבה מארבע מושבות ואזורי מנדט בריטיים: חוף הזהב, אשנטי, פאנטֶה, וטוגולנד הבריטית.

במהלך המאה ה-20 החל תהליך הדרגתי של העברת סמכויות שלטון לידי התושבים המקומיים. ב-1925 נקבעה חוקת גוגסברג שהקימה מועצות מקומיות של תושבי המקום ואפשרה למועצות המקומיות לבחור שישה מנהיגי שבטים למועצת השלטון המרכזית של קולונית חוף הזהב. הגבלת ההשתתפות בשלטון המרכזי למנהיגי שבטים תקעה טריז בין מנהיגי השבטים לאינטלקטואלים, אשר האשימו את מנהיגי השבטים בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי תמורת חלק בשלטון. בשנת ה-30 של המאה ה-20 נשמעו יותר ויותר קולות לייצוג יותר גדול של התושבים המקומיים. ששה עיתונים בבעלות תושבים מקומיים יצאו בחוף הזהב ועיתונים אלו לקחו חלק מרכזי בדרישה ליתר ייצוג. בשנת 1943 הוספו שני נציגים מקומיים נוספים למועצה המרכזית. בשנת 1946 נקבעה חוקה חדשה, חוקת בורנס, אשר לראשונה העניקה רוב לנציגים נבחרים. חוקה זאת גם נתנה לראשונה ייצוג לתושבי אשאנטי. אולם במציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה תושבי המקום כבר דרשו עצמאות מלאה^[1]. את תהליך העצמאות הוביל קוואמה נקרומה (Kwame Nkrumah) שבתחילה נכלא על ידי השלטון הבריטי, אך לאחר שנבחר לבית הנבחרים שוחרר, ומונה כראש ממשלה אוטונומית.

ב-6 במרץ 1957 קיבלה גאנה את עצמאותה והייתה למדינה השחורה הראשונה באפריקה שהשתחררה מהקולוניאליזם האירופי, יומיים לאחר מכן הצטרפה לאו"ם כחברה ה-81. בשנותיה הראשונות הייתה גאנה דומיניון עם שלטון פרלמנטרי, כאשר נקרומה היה ראש הממשלה. הוא הנהיג מדיניות סוציאליסטית, ופאן אפריקאית, ועם השנים חיזק את כוחו וצבר סמכויות דיקטטוריות. ב-1960 הפכה המדינה לרפובליקה, עם נשיא חזק, ונקרומה הפך לנשיא. ב-1964 הוא הפך את המדינה למדינה חד מפלגתית, והכריז על עצמו כנשיא לכל החיים. אולם הוא הודח בהפיכה צבאית ב-24 בפברואר 1966, כששהה בביקור בסין.

ב-1969 הוחזר השלטון האזרחי והוקמה הרפובליקה השנייה בהנהגת ראש הממשלה קופי בוסיה. אולם היא החזיקה מעמד רק עד תחילת 1972, כשהצבא, בראשות איגנשיוס קוטו אצ'מפונג שוב נטל את השלטון, והבטיח לדאוג לשיפור המצב הכלכלי, אולם המשטר היה נגוע בשחיתות . אצ'מפונג רצה להקים משטר בו ייאסר קיום המפלגות, אך הודח מהשלטון ב-1978 על ידי הרמטכ"ל פרדריק אקופו, שהכין תוכנית להחזרת דמוקרטיה רב מפלגתית.

ב-4 ביוני 1979 הודחה ממשלת אקופו בהפיכה צבאית אלימה של קצינים זוטרים בראשות ג'רי רולינגס. הממשלה החדשה ניסתה להוביל מדיניות סוציאליסטית, ופתחה במאבק אלים לעקירת השחיתות. ראשי המשטר הקודם, ובראשם אקופו ואצ'מפונג הוצאו להורג. אולם במקביל המשיכו ראשי המשטר החדש בהכנות להחזרת השלטון האזרחי והקמת הרפובליקה השלישית, וב-24 בספטמבר אותה שנה כבר העבירו את השלטון לפרלמנט הנבחר ולנשיא הנבחר הילה לימן.

אולם השלטון של לימן הוביל לדרדור במצב הכלכלי, והגברת השחיתות, וב-31 בדצמבר 1981 שוב נטל רולינגס את השלטון בהפיכה צבאית, והפעם התחיל שלטון צבאי ממושך בהרבה, ומדיניות כלכלית מרכזית יותר עם רפורמות בכיוון של שוק חופשי.

תחת לחץ בינלאומי, המשטר התחיל בתחילת שנות ה-90 בצעדים להחזרת הדמוקרטיה. ב-28 באפריל 1992 התקבלה חוקה חדשה במשאל עם ברוב גדול. ב-3 בנובמבר נערכו בחירות לנשיאות בהן ניצח רולינגס את לימן, וב-29 בדצמבר בחירות לפרלמנט, אותן החרימה האופוזיציה. ב-1996 נערכו שוב בחירות, בפיקוח בינלאומי. האופוזיציה הפעם נטלה בהן חלק, והן הוכרו כבחירות הוגנות. רולינגס ניצח בבחירות ברוב של 57% את מועמד האופוזיציה העיקרי ג'ון קופור. רולינגס פרש בשנת -2000, ובבחירות ניצח מועמד האופוזיציה קופור (ממפלגת NPP - המפלגה הפטריוטית החדשה) את סגנו של רולינגס, וכך, לראשונה במדינה, התקיימה החלפת שלטון שקטה. קופור ניצח שוב בבחירות שהתקיימו בשנת 2004 ברוב גדול.

לאחר שתי קדנציות של מפלגתו של קופור עבר השלטון בבחירות 2008 למפלגת NDC (הקונגרס הדמוקרטי הלאומי) בראשותו של פרופסור ג'ון אטא מילס אשר נבחר לנשיא בסבוב שני בהפרש קולות זעום.