היסטוריה של אוגנדה
ההיסטוריה של אוגנדה כוללת את ההיסטוריה של העמים שחיו בשטחי אוגנדה ושל דברים שקרו באזור זה.
אוגנדה לפני 1900
מיקומה של אוגנדה, אקלימה הנוח מגובה 1,200 מטר ומעלה, וכמות משקעים טובה באזור אגם ויקטוריה למקום מרעה נוח כבר במאה ה-4 לפני הספירה. דגימות לבה מחלקו התחתון של אגם ויקטוריה גילו כי בעבר כיסה את המקום יער גשם צפוף.
בשנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר הגיעו סוחרים ערבים ממובלעותיהם במזרח אפריקה (לאורך האוקיינוס ההודי) לאזור אוגנדה, הם מצאו מספר ממלכות אפריקניות בעלות מוסדות פוליטיים מבוססים ששלטו במספר מדינות. בעקבות הסוחרים הללו, הגיעו לאוגנדה בשנות ה-60 (המאה ה-19) חוקרים בריטים שחיפשו את מקורו של נהר הנילוס. בשנת 1877 הגיעו לאוגנדה מיסיונרים פרוטסטנטים, בעקבותיהם, הגיעו לאוגנדה ב-1879 מיסיונרים קתולים.
אוגנדה הקולוניאלית
ערך מורחב – אוגנדה הבריטית
ב-1888 הפכה החברה האימפריאלית-בריטית למזרח-אפריקה לשליטה באזור אוגנדה בעזרת תעודת-זכויות ממלכתית שאישרה זאת. הכרזה זו חוזקה ב ועידת ברלין על ידי הסכם אנגלי-גרמני שהיקנה לבריטניה את השליטה בקניה ואוגנדה. עלויות השליטה הגבוהות גרמו לחברה לוותר על השטח ב-1893 ותפקודיה המנהליים הועברו לנציב בריטי. ב-1894 נכנסה ממלכת בוגנדה, אחת הממלכות השבטיות החשובות באזור אוגנדה, תחת הגנה בריטית רשמית.
תחילתה של אוגנדה העצמאית
בריטניה העניקה לאוגנדה ממשלה עצמאית לראשונה ב-1961, הבחירות נערכו ב-1 במרץ. בנדיקטו קיוואנוקה מהמפלגה הדמוקרטית נבחר לשר הראשי הראשון. אוגנדה שמרה על חברותה בחבר העמים הבריטי.
ב-25 באוקטובר 1962 הצטרפה אוגנדה לאומות המאוחדות כחברה ה-110.
בשנות הפריחה, המחלוקת העיקרית התרחשה בין התומכים במדינה לבין התומכים בפדרציה חופשית בה מוענק כוח רב יותר לממלכות-השבטיות המקומיות. התמרון הפוליטי הגיע לשיא כאשר בשנת 1966, ראש הממשלה, מילטון אובוטה, ביטל את החוקה, העניק לעצמו את כל כוחות הממשלה ופיטר את הנשיא ואת סגן-הנשיא. בספטמבר 1967, חוקה חדשה הגדירה את אוגנדה כרפובליקה, העניקה לנשיא אף יותר כוח וביטלה את הממלכות המסורתיות.
אוגנדה תחת שלטון אמין
ב-25 בינואר 1971, ממשלתו של אובוטה גורשה על ידי הכוחות המזוינים בהנהגת אידי אמין דאדא. אמין הכריז כי הוא הנשיא, ביטל את הממשלה ושינה את החוקה כך שהוא יקבל לידיו שליטה מלאה.
שלטונו של אידי אמין התקיים במשך שמונה שנים והביא את המדינה לשפל כלכלי, התפוררות חברתית ופגיעה חמורה בזכויות אדם. הקבוצות האתניות אצ'ולי ולאנג'י היוו נרדפו על ידי אמין משום שהם תמכו בעבר באובוטה (שהיה בן לשבט הלאנג'י) והיוו חלק גדול מהצבא.[1] ראשית נרצחו קציני הצבא שהשתייכו לשבטים אלו, ולאחר מכן נתן אמין פקודה לרכז את כלל חיילי הצבא בני השבטים אצ'ולי ולאנג'י בקסרקטינים ולרצחם באמצעות פיצוץ הקסרקטין או הוצאתם אחד אחד ודקירתם. הגופות נקברו עם המבנים על ידי דחפורים או הושלכו לנהרות.[1]
אמין הקים שלוש יחידות צבאיות שאויישו על ידי דרום-סודאנים ובני השבטים נוב וקאקואה (שבטו של אמין), אשר היו נתונות תחת פיקודו האישי ועסקו בהטלת טרור פוליטי ורצח של אנשי אליטה - אנטלקטואלים, שרים ושופטים לשעבר.[1]
ב-1978, ועדת המשפטנים הבינלאומית העריכה כי יותר מ-100,000 אוגנדים נרצחו תחת שלטונו של אמין. אולם יש המעריכים את המספר בכ-300,000.[1]
באוקטובר 1978, הצבא הטנזני הדף פלישה של צבאו של אמין לשטח טנזניה. הצבא הטנזני, שגובה על ידי גולים אוגנדים ורואנדים, ניהל מלחמת חופש נגד צבאו של אמין ונגד חיילים לובים שנשלחו לעזור לו. ב-11 באפריל 1979, נכבשה העיר קמפלה ואמין ברח עם שארית חייליו.
אוגנדה מאז 1979
לאחר גירושו של אמין, הקימה "החזית הליברלית העממית של אוגנדה" ממשלה זמנית שנשיאה היה יוסוף לול. ממשלה זו אימצה שיטת ניהול משרדית ויצרה גוף פרלמנטרי הידוע כ"וועדה העממית המייעצת". הוועדה והממשלה של לול הביעו השקפות פוליטיות שונות מאוד. ביוני 1979 החליפה הוועדה את לול בגודפריי בינייסה בעקבות הוויכוח על היקף הכוחות שבידי הנשיא. ב-1980, בינייסה פוטר מאותם סיבות כשל קודמו. כעבור זמן מה, אוגנדה נשלטה בידי ועדה צבאית שבראשה ישב פאולו מוואנגה. הבחירות בדצמבר 1980 החזירו למילטון אובוטה את הנשיאות ומוואנגה שירת כסגנו. תחת שלטונו של אובוטה, הפרו כוחות הביטחון את זכויות האדם במידה רבה. בניסיון לדכא את המרד של צבא ההתנגדות העממי בראשות יוורי מוסווני באזור בוגנדה, בשנת 1983 ביצע הממשל גירוש המוני ממחוז לווארו שבבוגנדה, בו גורשו כ-750 אלף פליטים במחנות שנוהלו תחת משטר צבאי. אזרחים שנתגלו באזור המחנות חוסלו כ"אנשי גרילה", והצבא בזז מחבל הארץ מזון ומשאבים, שהביאו לרעב ולתמותה נוספת. דו"ח של אמנסטי מהשנים 1981–1985 מעריך שתחת משטרו של אובוטה נהרגו כ-500,000 איש. רבים מאנשי הצבא שביצעו את הרציחות היו בני השבטים אצ'ולי ולאנג'י ששרדו את שלטון אמין.[1]
ב-27 ביולי 1985 השתלטה חטיבה צבאית, שהורכבה בעיקר מחיילים ממוצא אצ'ולי והונהגה בידי גנרל בסיליו אולארה אוקלו, על קמפלה והכריזה על ממשלה צבאית. אובוטה ברח לגלות בזמביה. השלטון החדש, שבראשו עמד מפקד חילות ההגנה לשעבר, גנרל טיטו אוקלו (אין קשר לגנרל אולרה-אוקלו), פתח במשא ומתן עם חיל המורדים של מוסווני והבטיח לשפר את הכבוד לזכויות אדם, לחסל את היריבות השבטית ולקונן מערכת בחירות חופשית והוגנת. עם זאת, הממשלה החדשה דרסה זכויות אדם רבות בניסיונה לדכא את המרד ולהפסיק את התמיכה בצבא ההתנגדות העממי.
בסתיו 1985, נוהל משא ומתן בין ממשלת אוקלו לצבא ההתנגדות העממי בניירובי בתמיכתו של הנשיא הקנייתי דניאל אראפ מוי, שחתר להשגת הפסקת אש והקמת קואליציה מאוחדת. למרות ההסכמה על הפסקת אש, כוחות צבא ההתנגדות העממי המשיכו להילחם ובינואר 1986 כבשו את קמפלה ואת אוגנדה. כוחותיו של אוקלו ברחו צפונה לסודאן. כוחותיו של מוסווני הקימו ממשלה כאשר מוסווני הוא נשיאה.
הממשלה החדשה, שנשלטה בידי מוסווני ואנשיו ("תנועת ההתנגדות העממית"), כמעט ושמה סוף לפגיעה בזכויות-אדם שאפיינה את הממשלות הקודמות, יזמה חופש פוליטי וחופש תקשורתי והנהיגה רפורמות בכלכלה לאחר התייעצות עם קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וממשלות תורמות.
באזורים צפוניים כאצ'ולילנד, היו כוחות מזוינים המתנגדים לממשלה מאז 1986. בין הכוחות האצ'וליים היו הצבא הדמוקרטי של אזרחי אוגנדה ותנועת הרוח הקדושה. כיום, התנועה המורדת היחידה היא צבא ההתנגדות של האל שבראשה עומד ג'וזף קוני אשר הנהיג חטיפה המונית של ילדים לשם גידולם כחיילים וכעבדי-מין.
ב-1996, בזמן מלחמת קונגו הראשונה, אוגנדה הייתה תומכת עיקרית בהדחתו של הנשיא הזאירי, מובוטו ססה סקו, ותמכה במנהיג המורדים לאורנט דסירה קבילה. בין 1998 ל-2003, אוגנדה לקחה חלק במלחמת קונגו השנייה כנגד הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו והמשיכה לתמוך בקבוצות מורדים כמו "התנועה לשחרור קונגו".
שינויים פוליטיים וחוקתיים הוצעו בשנים 2000 ו-2001 וחלקם אף הועלו להצבעה, אך מוסאוני נשאר בשלטון.
קישורים חיצוניים
- רציחות על בסיס שבטי באוגנדה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
הערות שוליים
| היסטוריה של מדינות אפריקה | ||
|---|---|---|
|
26398802היסטוריה של אוגנדה