רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בשנת 722 לפנה"ס נכבשה שומרון, עיר הבירה של ממלכת ישראל הצפונית, על ידי סרגון השני, אשר יישב מחדש את בני ישראל בחל, הבור, גוזן ובערי מדי[3]. סרגון תיעד את כיבושה של אותה עיר כך: "השומרון הסתכלתי, לכדתי; 27,280 איש שישבו בה סחבתי" לאשור. חלק מאנשי השבטים הצפוניים ניצלו, ונטען כי רבים נמלטו גם דרומה לירושלים.
כאשר צדקיהו התקומם נגד השלטון הבבלי, נבוכדנצר הגיב בפלישה ליהודה[4]. בדצמבר 589 לפנה"ס החל נבוכדנצר במצור נוסף על ירושלים. במהלך המצור, ברחו יהודים רבים למואב, עמון, אדום ומדינות סובבות נוספות כדי לחפש מקלט. העיר נפלה בסופו של דבר לאחר מצור בן שלושים חודש, והגנרל הבבלי נבוזראדן נשלח להשלים את השמדתה. העיר נבזזה, ומקדש שלמה נהרס. רוב בני המעמד הגבוה נלקחו בשבי לבבל והעיר נהרסה. רק אנשים בודדים הורשו להישאר ולטפל בארץ[5] בשנת 537 לפנה"ס התיר ליהודים כורש הגדול, המלך המייסד של האימפריה הפרסית האחמנית, לחזור ליהודה ולבנות מחדש את בית המקדש.
500-1 לפני הספירה
139 לפני הספירה
גירוש מהעיר רומא באשמת גיור אגרסיבי בקרב הרומאים[6].
התבוסה היהודית במרד הגדול הביאה לכך שיהודים רבים נלקחו בשבי ושועבדו או הפכו לפליטים.
119
קהילות יהודיות גדולות בקפריסין, סירנה ואלכסנדריה נמחקו לאחר התבוסה היהודית במלחמת קיטוס נגד רומא. אירוע זה גרם לשינוי דמוגרפי גדול בלבנט ובצפון אפריקה. לפי אוסביוס מקיסריה פרוץ האלימות הותיר את לוב מרוקנת עד כדי כך שכמה שנים לאחר מכן נאלצו להקים בה מושבות חדשות על ידי הקיסר אדריאנוס רק כדי לשמור על כדאיות המשך ההתיישבות.
הפילוסוף והלוגיקן רב ההשפעה רמון ליול (1232–1315) קרא לגירוש כל היהודים שיסרבו להתנצר. כמה חוקרים רואים במקרה את הביטוי המקיף הראשון, במערב הנוצרי, של מדיניות גירוש כלפי יהודים.
1253
ב-23 ביולי (כ"ה מנחם אב) גורשו יהודי וינה שבצרפת בפקודת האפיפיור אינוקנטיוס השלישי[14].
ב-24 ביוני (ד' בתמוז) גורשו יהודי ברן שבשוויץ ומספר יהודים הומתו שם בעקבות עלילת דם. אך עסקה שכללה את תשלום הכסף של היהודים ביטלה את הגירוש.
המאה ה-14
1349
לאחר הפרעות שאירעו עקב המגיפה השחורה גורשו היהודים משטרסבורג לתקופה של כמה מאות שנים. אישורים מיוחדים היו ניתנים באופן חריג למספר בודד של יהודים שכן גרו שם.
יהודים גורשו מברן, שווייץ. אף על פי שבין 1408 ל-1427 שוב ישבו בעיר יהודים, היהודים היחידים שהופיעו בברן לאחר מכן היו בעיקר רופאים וסוחרי בקר.
המאה ה-15
1420-21
הדוכס אלברט החמישי מורה על מאסר והמרת דת בכפייה לנצרות של כל היהודים באוסטריה. חלקם מתנצרים ואחרים עוזבים את הארץ. בשנת 1421 הרשויות האוסטריות שוב עוצרות ומגרשות יהודים ויהודים אסורים בכניסה לבירה וינה.
כל היהודים שנותרו גורשו מדוכסות בוואריה. ההתיישבות היהודית בבוואריה פסקה עד לקראת סוף המאה ה-17, אז נוסדה בסולצבאך קהילה קטנה על ידי פליטים מווינה.
1569
האפיפיור פיוס החמישי מגרש יהודים ממדינות האפיפיור, מלבד אנקונה ורומא.
1593
האפיפיור קלמנס השמיני מגרש יהודים החיים בכל מדינות האפיפיור, מלבד רומא, אביניון ואנקונה. יהודים מוזמנים להתיישב בלגהורן, הנמל הראשי של טוסקנה, שם הם זוכים לחופש דת וזכויות אזרח מלאות, על ידי משפחת מדיצ'י שרוצה לפתח את האזור למרכז מסחר.
נפילת המושבה ההולנדית רסיפה בברזיל בידי הפורטוגלים הביאה הגירה של יהודים לניו אמסטרדם, קבוצת היהודים הראשונה שנמלטה לצפון אמריקה.
1669-1670
יהודים גורשו מווינה על ידי לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ולאחר מכן נאסר עליהם להתיישב בארצות הירושה האוסטריות. שמו של הגטו היהודי לשעבר ב-Unterer Werd שונה ל- Leopoldstadt לכבוד הקיסר והבתים והאדמה שהופקעו שניתנו לאזרחים קתולים.
1679–1680
יהודים בכל רחבי תימן גורשו מעיירותיהם ומכפריהם ונשלחו למקום מדברי, במה שמכונה גלות מאוזה.
הצרינה של רוסיה, יקטרינה הגדולה מכוננת את תחום המושב, ומגבילה את היהודים לחלקים המערביים של האימפריה באמצעות גירוש. עד סוף המאה ה-19, יותר מארבעה מיליון יהודים יחיו בתחום.
קבוצה ראשונה של ילדי פליטים מגיעה לאנגליה מגרמניה. ניצולי בוכנוולד מגיעים לחיפה. הרדיפה של גרמניה הנאצית החלה בחרם הנאצי על עסקים יהודיים ב-1933, הגיעה לשיא ראשון במהלך ליל הבדולח ב-1938 והגיעה לשיאה בשואת יהדות אירופה. המנדט הבריטי על ארץ ישראל אסר הגירה יהודית לארץ. ועידת אוויאן ב-1938, ועידת ברמודה ב-1943 וניסיונות אחרים לא הצליחו לפתור את בעיית הפליטים היהודים, עובדה שהייתה בשימוש נרחב בתעמולה הנאצית. מספר קטן של יהודים גרמנים ואוסטרים פליטי הנאציזם היגרו לבריטניה. רבים מהפליטים לחמו למען בריטניה במלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם השנייה, ניצולי שואה ממזרח אירופה היגרו לחלקים של אירופה שבשליטת בעלות הברית, שכן החברה היהודית שאליה השתייכו רובם לא הייתה קיימת. לעיתים קרובות הם היו ניצולים בודדים שהחלו בחיפוש, חסר תוחלת לעיתים קרובות, אחר משפחה וחברים אחרים, ולעיתים קרובות לא היו רצויים בעיירות שמהן הגיעו. הם נודעו כעקורים (הידועים גם כשארית הפלטה) והוצבו במחנות עקורים, שרובם נסגרו ב-1951. המחנה האחרון פרנוואלד נסגר ב-1957.
יהודי עיראק נעקרו ב-1951. יציאת מצרים מביאה פליטים. במסגרת המבצע "מרבד הקסמים" (1949–1950) עלתה לארץ כל קהילת יהודי תימן (כ-49,000). יציאת היהודים ממדינות ערב המוסלמיות, שבה צומצמה אוכלוסיית הקהילות היהודיות המשולבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה (ללא ישראל) מכ-900,000 בשנת 1948 ללמטה מ-8,000 כיום, וכ-600,000 מהם הפכו לאזרחי ישראל.
UNHCR הודיע בפברואר 1957 וביולי 1967, שיהודים שברחו מארצות ערב "עשויים להיחשב לכאורה במסגרת המנדט של המשרד הזה", כך לפי החוק הבינלאומי, כפליטים בתום לב.
1947
מצרים העבירה את חוק החברות. חוק זה חייב שלא פחות מ-75% מעובדי החברות במצרים להיות אזרחים מצריים. חוק זה השפיע מאוד על יהודים, שכן רק כ-20% מכלל היהודים במצרים היו אזרחים מצרים. השאר, אף על פי שבמקרים רבים נולדו במצרים וחיו בה במשך דורות, לא החזיקו באזרחות מצרית.
1948
מדינת ישראלהוקמה. האנטישמיות במצרים התחזקה מאוד. ב-15 במאי1948 הוכרז חוק חירום, וצו מלכותי אסר על אזרחים מצרים לצאת מהמדינה ללא היתר מיוחד. זה הוחל על יהודים. מאות יהודים נעצרו ורבים הוחרמו רכושם. ביוני עד אוגוסט 1948 הוטמנו פצצות בשכונות יהודיות ונבזזו עסקים יהודיים. כ-250 יהודים נהרגו או נפצעו מהפצצות. בערך 14,000 יהודים עזבו את מצרים בין 1948 ל-1950.
1949
ירדן כובשת ולאחר מכן מספחת את יהודה ושומרון שהוקצתה ברובה על ידי תוכנית החלוקה של האו"ם למדינה ערבית ב-1947, הצעה שנדחתה על ידי ההנהגה הערבית - ומבצעת אפליה ורדיפה בקנה מידה גדול של כל התושבים הלא מוסלמים - יהודים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים וכו' - וכופה ערביזציה של כל הפעילות הציבורית, לרבות בתי הספר והמינהל הציבורי.
1951-1952
במהלך מבצע עזרא ונחמיה, 120,000 יהודים גורשו על פי חוק הדה-נטורליזציה של ראש הממשלה העיראקי תאופיק אל-סואידי עקב השפעה רבה מדי של יהודים על הכלכלה.
1954
גמאל עבד אל נאצר תופס את השלטון במצרים. נאצר עצר מיד יהודים רבים שנשפטו באשמות שונות, בעיקר בשל פעילות ציונית וקומוניסטית. יהודים נאלצו לתרום סכומי כסף גדולים לצבא. הונהג פיקוח קפדני על מפעלים יהודיים; חלקם הוחרמו ואחרים נמכרו בכוח לממשלה.
1956
מלחמת סיני. כ-3,000 מיהודי מצרים נכלאו ללא כתב אישום בארבעה מחנות מעצר. הממשלה הורתה לאלפי יהודים לעזוב את הארץ תוך ימים ספורים, והם לא הורשו למכור את רכושם, ולא לקחת עמם הון כלשהו. המגורשים נדרשו לחתום על הצהרות שהסכימו לא לחזור למצרים ולהעביר את רכושם להנהלת הממשלה. הצלב האדום הבינלאומי סייע לכ-8,000 יהודים חסרי אזרחות לעזוב את הארץ, ולקח את רובם לאיטליה וליוון. רוב יהודי פורט סעיד (כ-100) הוברחו לישראל על ידי סוכנים ישראלים. שיטת הגירוש נמשכה גם בשנת 1957. יהודים אחרים עזבו מרצונם, לאחר שנלקחה מהם פרנסתם, עד שרק 8,561 נרשמו במפקד 1957. יציאת היהודים נמשכה עד שנותרו כ-3,000 יהודים נכון לשנת 1967.
1962
יהודים בורחים מאלג'יריה כתוצאה מאלימות OAS. הקהילה חששה שהכרזת העצמאות תגרום להתפרצות מוסלמית. עד סוף יולי 1962 עזבו 70,000 יהודים לצרפת ועוד 5,000 לישראל. ההערכה היא שכ-80% מיהודי אלג'יריה התיישבו בצרפת.
1965
מצבם של היהודים באלג'יריה מידרדר במהירות. עד 1969 נותרו פחות מ-1,000 יהודים. בשנות ה-90, המספרים הצטמצמו לכ-70.
1967
מלחמת ששת הימים. מאות מיהודי מצרים נעצרו, ספגו מכות, עינויים והתעללות. חלקם שוחררו בעקבות התערבות של מדינות זרות, במיוחד של ספרד, והורשו לעזוב את המדינה. יהודי לוב, שמנו כ-7,000, היו נתונים לפוגרומים שבהם נהרגו 18, מה שגרם ליציאה המונית שהותירה פחות מ-100 יהודים בלוב.
פחות מ-1,000 יהודים עדיין חיו במצרים בשנת 1970. הם קיבלו אישור לעזוב אך ללא רכושם. נכון לשנת 1971 נותרו במצרים רק 400 יהודים. נכון לשנת 2013 נותרו רק כמה עשרות יהודים במצרים.
שנות השבעים
רדיפות בחסות המדינה בברית המועצות גרמה למאות אלפי יהודים בברית המועצות, הידועים בשם סרבנים, משום שלא קיבלו אישור רשמי לעזוב, לברוח; רובם הלכו לישראל או לארצות הברית כפליטים.
חברי הקהילה היהודית בתימן נמלטו מהמדינה, והותירו רק שישה יהודים מדווחים שנותרו, אם כי לא ברור אם הם גורשו או עזבו מרצונם כחלק מהסכם יציאה עם התנועה החות'ית. אחד מבני המשפחה שגורשו אמר:
"ההיסטוריה תזכור אותנו כאחרוני יהודי תימן שעד הרגע האחרון עדיין דבקו במולדתם. דחינו פיתויים רבים פעם אחר פעם, וסירבנו לעזוב את מולדתנו, אבל היום אנו נאלצים".
ערך מורחב – גלות אשור
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "גירוש ויציאת יהודים".