המצור על יורקטאון
 | ||||||||||||||||||
| הכניעה הבריטית בציור כניעתו של לורד קורנווליס של ג'ון טרומבול. הציור מוצג ברוטונדה של הקפיטול | ||||||||||||||||||
| מערכה: מערכת יורקטאון | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 28 בספטמבר 1781 – 17 באוקטובר 1781 (20 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב יוטאוו ספריגס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב אושנט השני | |||||||||||||||||
| מקום | יורקטאון, וירג'יניה | |||||||||||||||||
| תוצאה |
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על יורקטאון (באנגלית: The Siege of Yorktown) היה הקרב הגדול האחרון במלחמת העצמאות של ארצות הברית. הקרב התנהל החל מ-28 בספטמבר ועד 17 באוקטובר 1781 בעיר יורקטאון ובסביבתה בין כוחות אמריקנים-צרפתים לבין כוחות בריטים. הקרב התנהל כמצור, והסתיים בכניעת כל הכוח הבריטי בעיר, שהיווה כרבע מן הצבא הבריטי ביבשת אמריקה.
רקע
ב-19 באפריל 1775, לאחר סכסוך אידאולוגי ופוליטי בין ממלכת בריטניה הגדולה לבין מושבותיה ביבשת אמריקה, פרצה מלחמת העצמאות של ארצות הברית. ב-4 ביולי 1776, לאחר הפיכת הסכסוך לצבאי, אימץ הקונגרס הקונטיננטלי את הכרזת העצמאות של ארצות הברית. לאחר ההכרזה, יצא הצבא הבריטי למתקפה באזור הפרובינציה של ניו יורק והפרובינציה של ניו ג'רזי, במטרה לעצור את המרד. על אף שהצבא הבריטי נחל הישגים רבים, לא היה לאל ידו לדכאו לחלוטין. במהלך הלחימה, זכו המורדים האמריקנים לתמיכה כלכלית צרפתית דרך נמלים הולנדים נייטרלים.
בתחילת שנת 1778 חתמו צרפת והמורדים (שמעתה יקראו, ככלל, ארצות הברית) על הסכם ידידות. ההסכם כלל הכרה צרפתית בעצמאות ארצות הברית, הבטחה להמשך הסיוע הכלכלי ותחילת סיוע צבאי בהתמשך המלחמה כנגד ממלכת בריטניה הגדולה. בעקבות הסכם זה, ביולי של אותה השנה צרפת הכריזה מלחמה כנגד ממלכת בריטניה.
בינתיים באמריקה, הוחלף המפקד הכללי של הכוחות הבריטים באמריקה, גנרל ויליאם האו. לתפקיד נכנס גנרל הנרי קלינטון, אשר בצעירותו לחם במלחמת שבע השנים והשתתף במלחמת העצמאות מהתחלתה. מיד עם כניסתו לתפקיד, נתקבלה הפקודה לפנות את כל הכוחות הבריטים מפילדלפיה, שנחשבה לבירת המרד.
הצטרפות צרפת למלחמה שינתה כליל את מאזן הכוחות האסטרטגי. ממלכת בריטניה הגדולה נאלצה מעתה להגן על קווי האספקה הטרנס-אטלנטיים שלה ועל נכסיה המסחריים בשאר העולם. אחד מן הנכסים הללו היה מטעי הסוכר שבאיים הקאריביים. עקב כך, הפקודות שקיבל קלינטון הורו לשלוח 5,000 חיילים לאיי הודו המערבית, 3,000 חיילים לפלורידה ולהסיג את שאר כוחותיו לניו-יורק דרך הים.
במאי יצא צי בן 11 אוניות קו ואוניות תובלה שנשאו 4,000 חיילים מצרפת לכיוון החוף האמריקני. בראש הצי עמד שארל אנרי אקטור, רוזן ד'אסטן. הצי היה חזק בהרבה מכל צי שיכל גנרל הווה לאסוף באופן מיידי באמריקה. הגעת הצי יצרה מצב בו לברית האמריקנית-צרפתית יתרון על הצבא הבריטי, והביאה את ג'ורג' וושינגטון להביע תקווה כי באמצעות מאמץ משותף יחד עם הצי הצרפתי יתאפשר ניצחון לארצות הברית עוד ב-1778.
ללא שידע בדבר הצי הצרפתי הַקָּרֵב, עקב אילוצים לוגיסטיים ובראשם מחסור באמצעי תחבורה ימיים, בחר גנרל קלינטון להצעיד את הכוח לניו-יורק, ולא להשיטו. עקב הבחירה שלא לנוע דרך הים, לא פיצל קלינטון את הכוח שלו כאשר יצא מפילדלפיה. ב-18 ביוני עזב את פילדלפיה הצבא הבריטי, ושיירה בת 10,000 חיילים החלה לנוע אל ניו-יורק. כבר ביום המחרת, כבש גנרל וושינגטון את פילדלפיה, עם כוח בן 12,000 איש. עשרה ימים לאחר מכן, תקף וושינגטון את השיירה הבריטית באזור בית המשפט של מונמות', אך אף אחד מהצדדים לא הצליח לצאת עם ניצחון מובהק. הייתה זו הפעם האחרונה בה יפגשו צבאו של גנרל וושינגטון ושל גנרל קלינטון לעימות גדול בחזית הצפונית.
ב-8 ביולי נפגשו גנרל וושינגטון והרוזן ד'אסטן לראשונה. הם החליטו על מתקפה משולבת כנגד המעוז הבריטי בניופורט, רוד איילנד. ההתקפה לא צלחה והצבאות המשולבים כשלו בכיבוש העיר. לאחר ההתקפה הזו, נכנסה המלחמה בצפון המושבות למצב של תיקו. המערך ההגנתי של גנרל וושינגטון סביב העיר ניו יורק מנע מגנרל קלינטון ליזום כל מתקפה בחזית זו. מצב זה, של חוסר יכולת ליזום משני הצדדים בצפון, נמשך עד 1780 ואף מאוחר יותר.
החל מסוף שנת 1778, על אף הקיפאון בחזית הצפונית, התקדם הצבא הבריטי בחזית הדרומית מבסיסיו בפלורידה ובסיוע התגבור ששלח גנרל קלינטון. ב-29 בדצמבר כבש הצבא הבריטי את עיר הנמל האסטרטגית סוואנה, והחל להשתלט על מושבת ג'ורג'יה המאוכלסת בדלילות. עד 1781 נע הצבא הבריטי בחופשיות יחסית במושבות הדרומיות, כאשר רק כוח קטן מהצבא הקונטיננטלי היה לו למטרד.
ב-2 במאי 1780 יצא צי בן 32 ספינות תובלה, 7 אוניות תובלה ומספר כלי שיט נוספים לאמריקה מנמל ברסט. הספינות נשאו כ-5,800 חיילים צרפתים, שבראשם עמד הרוזן דה רושאמבו. ב-11 ביולי הגיע הצי למפרץ נרגנסט, ועל אף שלקח לכוח הצרפתי מספר ימים להסתגל לאחר השיט הארוך, תוך זמן קצר הצבא הצרפתי תפס את מקומו במערכה.
במאי 1780 כבש הצבא הבריטי את צ'ארלסטון, דרום קרוליינה, וב-16 באוגוסט הביסו בקמדן את הגנרל גייטס. ב-25 בספטמבר נתגלתה בגידתו של גנרל בנדיקט ארנולד, ובסוף דצמבר פלש ארנולד בראש כוח בן 1,000 חיילים בריטים לווירג'יניה. על אף הגעת ארנולד לווירג'יניה, בין סוף 1780 לאפריל 1781 השיג הצבא האמריקני ניצחונות רבים במושבות הדרומיות, וכתש את הכוחות שבפיקודו של גנרל צ'ארלס קורנווליס. בתגובה, ב-25 באפריל יצא קורנווליס למסע כדי לאחד את הכוחות הבריטים בדרום ולהציל את המערכה בדרום.
ב-21 בספטמבר 1780 נפגשו גנרל רושאמבו וגנרל וושינגטון לראשונה בקונטיקט. לאחר שדנו בהמשך האסטרטגיה המשותפת, הוחלט כי יש לצאת למבצע משותף לכיבוש העיר ניו-יורק. אף-על-פי-כן, הבינו שני הגנרלים כי בהיעדר צי מלחמתי, ובמקרה הזה הצי הצרפתי, אין ביכולתם לכבוש את העיר. אי לכך, שלח רושאמבו את בנו, יחד עם ג'ון לורנס האמריקני, לצרפת כדי לבקש מהמלך את הסיוע הנדרש.
ב-5 באפריל 1781 יצא חלק מהצי הצרפתי, בראשות אדמירל הרוזן דה-גראס לתגבר את המושבות הצרפתיות בקאריביים. ב-7 במאי שב בנו של רושאמבו ובפיו הודעה כי מלך צרפת סירב לשלוח כוח נוסף. אי לכך, נועדו גנרל רושאמבו וגנרל וושינגטון בין 21 במאי ל-23 במאי על מנת לתכנן את המשך פעולותיהם. לאור ועידה זו, ב-28 במאי שלח גנרל רושאמבו מכתב לאדמירל דה-גראס בסנטו דומינגו בו הוא מפציר בו להפליג צפונה ולסייע להם. בנוסף, ביקש רושאמבו מדה-גראס שיביא סכום כסף רב כדי לתחזק את הצבא הצרפתי באמריקה. רושאמבו ציין במכתבו כי ישנם שני מקומות בהם הגיוני שיתרחש הקרב: ניו יורק ומפרץ צ'ספיק.
ב-11 ביוני החלו הכוחות הצרפתים לנוע מניופורט כדי לחבור לכוחות האמריקנים. בין 18 ל-21 ביוני עזבו כל הדיוויזיות הצרפתיות את משכן החורף שלהם ויצאו לכיוון המחנה האמריקני. ב-6 ביולי חבר הכוח הצרפתי, בן כ-5,300 חיילים, לצבא האמריקני בוייט פליינס, ניו יורק. לאחר מפגש הצבאות, ראה הדרג הפיקודי את כיבוש העיר ניו-יורק כיעד הברור הבא של הברית. ב-18 ביולי יצאו וושינגטון, רושאמבו ומספר קציני מטה נוספים, מלווים ב-100 דְרָגוּנים לסייר, לתצפת על העיר ולתכנן את מהלכיהם. בערב 21 ביולי יצאו כ-5,000 חיילים אמריקנים וצרפתים לכיוון ניו-יורק, כדי לבצע סיור מקדים בסדר גודל קרוב ככל הניתן למציאות. הכוח בדק את האזורים הסובבים את ניו-יורק ובשעות הערב של 23 ביולי חזר לווייט פליינס.
ב-25 ביוני השתלט קורנווליס על העיר ויליאמסבורג. ביום המחרת קיבל מכתב מגנרל קלינטון, שהורה לו לשלוח שישה רגימנטים לניו-יורק, אותה ראה קלינטון כיעד ההתקפה הבאה, ולשכן את שארית כוחותיו בנמל לבחירתו על הצ'ספיק. בזמן שהכוחות האמריקנים התכוננו למתקפה על ניו-יורק, בחר הגנרל הבריטי קורנווליס את יורקטאון, על נהר יורק שבמפרץ צ'ספיק, כנמל לצי, וב-2 באוגוסט החלו כוחותיו מבצרים אותה. מרגליו של המרקיז דה לה פאייט, אשר גילו את הקמת הביצורים ביורקטאון ובגלוססטר פוינט שבגדה הנגדית לה, דיווחו על כך ללה-פאייט שהעביר את הידיעה לגנרל וושינגטון בניו-יורק. ב-28 ביולי, שלח דה-גראס מכתב לרושאמבו, אשר הגיע ליעדו ב-14 באוגוסט, ולפיו ציו של דה-גראס בחר לתקוף דרך מפרץ צ'ספיק ולא דרך ניו-יורק. במכתב, הודיע כי יישאר במפרץ צ'ספיק עד 15 באוקטובר, ואז יעזוב.
ב-5 באוגוסט עזב הצי של דה-גראס את סנטו דומינגו, ויצא לכיוון מפרץ צ'ספיק. הצי הבריטי באיי הודו המערבית, שמפקדיו צפו כי דה-גראס ישוט אל היבשת, יצא ב-10 באוגוסט למרדף אחריו. מכיוון שהספינות הבריטיות היו יותר מהירות, הגיע הכוח לצ'ספיק לפני דה-גראס, וכשהבחינו כי אין כוח צרפתי בווירג'יניה המשיך הצי צפונה לניו-יורק.
ב-16 באוגוסט נודע לגנרל קלינטון בניו-יורק, כי הצי של דה-גראס בדרכו לניו-יורק, מה שהביאו "להזניח" עוד יותר את קורנווליס. לא היה זה עד 6 בספטמבר שהבין קלינטון באיזו סכנה ניצב קורנווליס.
מיד לאחר קבלת המכתב, נועדו גנרל וושינגטון וגנרל רושאמבו, החליטו יחד על שינוי התוכנית ותיאמו את יעדיהם. כבר ב-17 באוגוסט החלו הכוחות האמריקנים הראשונים לחצות את נהר ההדסון ולפתוח את המסע בן 720 הקילומטרים ליורקטאון, וב-19 באוגוסט הצטרפו אליהם גם הכוחות הצרפתים. הצעידה נתבצעה בשעות הבוקר המוקדמות והערב המאוחרות כדי להימנע מפגיעות חום הקיץ.
במהלך הצעידה של הצבא האמריקני והצרפתי, השתנתה משימתו של לה-פאייט מלהטריד ולהפריע לכוחותיו של קורנווליס, ללא יצירת חיכוך עז, לריתוק כוחותיו של קורנווליס ליורקטאון.
ב-27 באוגוסט הגיעו הכוחות האמריקנים לצ'טהם, שם חנו למשך יומיים. ב-6 בספטמבר הגיעו הכוחות האמריקנים והצרפתים להד-אוף-אלק (כיום אלקטון) שבקצהו הצפוני של מפרץ צ'ספיק, וחנו שם. ב-7 בספטמבר פנה רוברט מוריס, שהיה רואה החשבון של המרד האמריקני, לגנרל רושאמבו וביקש ללוות ממנו כ-26,000 דולרים ספרדים כדי לשלם לחיילים האמריקנים. רושאמבו הצליח לספק חלק נכבד מהסכום, וב-8 בספטמבר נתבצעה חלוקת השכר היחידה למעשה בכל המלחמה. חלוקת שכר זו יצרה קפיצה אדירה במורל הצבא האמריקני.
ב-30 באוגוסט הגיע הצי הצרפתי למפרץ צ'ספיק, ועגן מאחורי כף הנרי. הצי האנגלי, בראשות אדמירל סמואל גראב, הגיע למפרץ צ'ספיק בבוקר 5 בספטמבר, ועם הגיעו החל להתכונן לקרב מול הכוח הצרפתי. בסביבות השעה אחת בצהריים התייצבו שני הציים זה מול זה, ולאחר תמרונים מספר, בסביבות השעה ארבע בצהריים, החל הקרב. עד השעה שש ושלושים נגמר הקרב, ועל אף שהכוח הבריטי ספג נזק כבד, הוא לא הושמד ונשארו לו ספינות כשירות. הצי הצרפתי והבריטי המשיכו לשוט אחד סביב השני עד הלילה שבין 9 ל-10, אז חזר דה-גראס למפרץ צ'ספיק, שם חבר לאוניות בפיקוד אדמירל דה-ברה, שהגיעו מניופורט שם חנו מאז הביאו את רושאמבו וכוחותיו לאמריקה. על אף שלא נקבע ניצחון מוחלט בקרב, בסופו שלט הצי הצרפתי ללא עוררין במפרץ צ'ספיק, עם 36 אוניות קו ברחבי המפרץ.
ב-9 בספטמבר, החלו הכוחות האמריקנים והצרפתים לצאת מהד-אוף-אלק, בשיירה יבשתית לכיוון יורקטאון. ב-4 בבוקר 11 בספטמבר יצאה שיירת האוניות האמריקנית והצרפתית אל מימי מפרץ צ'ספיק. ב-12 בספטמבר הגיעה השיירה הרגלית לבולטימור, שם תכנן מפקדה, רושאמבו, להעמיס גם את כוחותיו על ספינות, אך לא מצא כלי שיט הולמים ולכן, ב-13 בספטמבר, יצא הכוח מבולטימור והמשיך לנוע דרך היבשה אל יורקטאון.
בהנץ החמה של 14 בספטמבר, יצא כוח של כ-300 הוסרים צרפתים לכיוון גלוססטר פוינט. הכוח הגיע ליעדו ב-24 בספטמבר, והתמקם שם.
מהלך המצור
ב-19 בספטמבר הגיעו הכוחות האמריקנים הראשונים לוויליאמסבורג והשתלטו עליה. בו בזמן, הגיעו כוחות צרפתים לאנאפוליס, כבשו אותה והחלו מתכוננים להפליג לוויליאמסבורג. ב-21 בספטמבר יצאה השיירה הצרפתית, עמוסה לעייפה, אל ויליאמסבורג והגיעה ליעדה תוך כ-24 שעות. עד 26 בספטמבר הגיעו כל הכוחות האמריקנים והצרפתים לוויליאמסבורג. ב-27 בספטמבר, שיגר וושינגטון את הוראותיו לקראת היציאה ליורקטאון, ובשעות הבוקר המוקדמות של 28 בספטמבר יצאו הכוחות האמריקנים והצרפתים אל עבר יורקטאון. הכוח התקדם בטור אחיד כמחצית מהדרך, ולאחר מכן התפצלו הכוחות: הכוח האמריקני פנה לכיוון מזרח, לצד הימני של החזית, והכוח הצרפתי המשיך לכיוון צפון מערב, לצד השמאלי של החזית.
במהלך 29 בספטמבר, התקדמה הכנף האמריקנית באגף הימני אל עבר יורקטאון, ובשעה 16:00 הגיע הכוח לעמדתו החדשה. לאורך אותו היום, ביצעו מפקדי הצבא האמריקני והצרפתי סיורים תחת אש כדי לבחון את ההגנות סביב יורקטאון. בבוקר יום המחרת, 30 בספטמבר, הופתעו הכוחות האמריקנים והצרפתים לטובה; הכוחות הבריטים נטשו את עמדותיהם והקדמיות, ונסוגו לקו הגנה שני, הקרוב ביותר ליורקטאון. החפירים והעמדות נכבשו על ידי הכוחות האמריקנים והצרפתים עוד לפני שעת הצהריים. באותו היום וביום המחרת, 1 באוקטובר, הוסגו כ-1,200 חיילים אמריקנים מהחזית האמריקנית כדי לאסוף חומרי בנייה לצורך הסבת החפיר ותחזוקו. במהלך 2 באוקטובר, המשיכו הכוחות האמריקנים והצרפתים בהסבת החפיר והביצורים שלאורכו. לאורך היום, ירו הכוחות הבריטים לעבר האמריקנים והצרפתים במטרה להפריע לעבודותיהם, אך העבודות המשיכו ללא נפגעים.
בבוקר 3 באוקטובר, בגלוססטר פוינט, יצאה קבוצת חיילים בריטית למה שכונה "A Grand Forage" – ליקוט מזון בסדר גודל גדול. במקביל, התמקמה באזור תגבורת לכוחות הצרפתים ששכנו על הדרך המובילה אל גלוססטר פוינט, כדי למנוע את בריחת האנגלים. הכוחות התנגשו ממרחק של מטרים ספורים, ובקרב שהתנהל נהרגו 12 חיילים בריטים.
בערב 6 באוקטובר, החלה העבודה האמריקנית-צרפתית על חפירת החפיר הראשון. כוח בן 4,300 חיילים יצא עם רדת הליל לשטח והחל לחפור בחסות החשכה, העננות הכבדה והגשם הקל. הכוחות הבריטים לא הבחינו בחפירות האמריקניות עד עלות השחר ביום המחרת, ועל אף שהחפיר לא הושלם, היה במה שנחפר בשמונה שעות הלילה די כדי להתחיל לקדם את הכוחות לשם.
בין 7 באוקטובר ל-8 באוקטובר, התקדמו האמריקנים והצרפתים מאוד בהכנת סוללות ארטילריה, תחת אש מועטה מאוד מהצד הבריטי. מצב זה נבע מתוך חוסר מוכנותו של קורנווליס לעמוד תחת מצור. בשעות אחר הצהריים של 9 באוקטובר, נסתיימה ההקמה של מספר מספק של סוללות ארטילריה בצד האמריקני-צרפתי. בשעה 15:00 פתחו הסוללות הצרפתיות באש אל עבר יורקטאון. בשעה 17:00 הצטרפה הסוללה האמריקנית הראשונה להפגזה.
ב-10 באוקטובר נאלץ גנרל קורנווליס להעביר את משכנו מבית המושל של יורקטאון, לאחר שזה נעשה בלתי ראוי לשהייה עקב הירי האמריקני. בנוסף, הגיע באותו היום כוח תגבורת קטן ששלח גנרל קלינטון בראשות מייג'ור צ'ארלס קושראן. בצד השני, הציב הצבא האמריקני-צרפתי שתי סוללות חדשות, שכללו 14 תותחים בגדלים שונים ו-8 מרגמות. לסוללות החדשות הייתה יכולת אש מצוינת אל עבר יורקטאון, ובערב אותו יום פגעה הסוללה הצרפתית בספינה אנגלית, הכארון (Charon) והעלתה אותה באש, יחד עם שתי ספינות תובלה שעגנו בסמוך לה. בשחר 11 באוקטובר כלל הסד"כ הארטילרי האמריקני 52 כלים, שפוזרו בין כל הסוללות, ושיתקו בהצלחה את האש הבריטית.
בליל 11 לחודש, עם רדת החמה, יצא כוח משולב אמריקני-צרפתי לחפור את החפיר השני. החפירות התנהלו כל הלילה, ובמשך שני הימים הבאים. במשך כל עבודות החפירה רותקו הכוחות הבריטים באש אמריקנית וצרפתית, שמנעה מהם לסכל את הכנת החפיר. לאחר חפירת החפיר, התברר כי ביצורים מס' 9 ו-10, ששכנו במזרח הגזרה, הפריעו להמשך החפירה וההתקדמות. לאור ההבנה כי יש לכבשם, הוחלט להקצות את ביצור מס' 9 לכוח הצרפתי ואת ביצור מס' 10 לכוח האמריקני. יום הפעולה שנבחר היה 14 באוקטובר, מיד לאחר רדת הערב.
בשעה 20:00, יצאו הכוחות הצרפתים והאמריקנים למתקפה על ביצורים מס' 9 ו-10. הכוחות הצרפתים, תחת פיקודו של המרקיז דה לה פאייט, התקדמו בהסתר אל עבר הביצור. כשהגיעו למרחק של כ-100 מטר מן הביצור נתגלו, ונפתחה עליהם אש כבדה. הכוח הצרפתי החל להתקדם אל עבר הביצור, אך עוכב על ידי משוכה, שפינויה ארך דקות אחדות, בהן נפגעו מספר חיילים צרפתים מאש האויב. עם הגעת הכוח הצרפתי לביצור, הסתערו המגינים לעברו אך הסתערותם נבלמה, ותוך חצי שעה נכבש הביצור. הכוח הצרפתי איבד 15 חיילים. הכוחות האמריקנים' תחת פיקודו של אלכסנדר המילטון, נעו עם הישמע האות אל הביצור כאשר רוביהם אינם טעונים כלל. האמריקנים התקדמו במהירות והתגברו בהצלחה על כל המכשולים שסביב הביצור, וכעשר דקות לאחר הישמע האות נכבש הביצור. הכוח האמריקני איבד 9 חיילים. לאחר כיבוש שני הביצורים, החלו הכוחות ההנדסיים לחפור במהירות כדי לצרף את הביצורים לחפיר השני.
בלילה שבין 15 באוקטובר ל-16 באוקטובר, יצאו כוחותיו של קורנווליס להתקפה אחרונה כנגד הכוחות האמריקנים-צרפתים. לאחר הפגזה ארטילרית, הסתערו כ-350 חיילים בריטים אל עבר השוחות ותפסו את הכוחות הצרפתים ישנים. הכוחות הבריטים ניצלו את ההפתעה אך נהדפו בידי כוח צרפתי אחר שהגיע למקום. הם הצליחו לחבל בשבעה תותחים, אך תוך שש שעות תוקנו החבלות.
בלילה שבין 16 באוקטובר ל-17 באוקטובר, הורה קורנווליס על פינוי כוחותיו לגלוססטר פוינט, אך סערה שהתרחשה בסביבות חצות מנעה מן הכוחות לחצות את הנהר. בבוקר יום המחרת, בשעה 10:00 בבוקר, הניפו הכוחות הבריטים דגל לבן, בנוסף לתיפוף הקורא למשא ומתן. הירי פסק כליל והקרב תם בכניעת הכוחות האנגלים.
לאחר המצור
כשהגיעה הידיעה על נפילת יורקטאון לאוזניו של ראש הממשלה הבריטי, הלורד נורת', אמר: ”אהה, אלוהים, הכל תם ונשלם!”. בעקבות התבוסה גדלה האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, והצעה להפסקת המלחמה בארצות הברית נפלה על חודו של קול אחד. עד מהרה הודיע הלורד נורת' על התפטרותו, נערכו בחירות, והממשלה החדשה החליטה להפסיק את המלחמה באמריקה. ב-3 בספטמבר 1783 בריטניה חתמה על חוזה פריז, בו הכירה בקיומה של ארצות הברית והתחייבה לסלק את כוחותיה מאמריקה.
אחרי הקרב נערכו קרבות קטנים נגד הצבא הבריטי, ששלט בנמלים בניו יורק ובצ'ארלסטון, אך אף אחד מהם לא הגיע לסדר גודל משמעותי כשל הקרבות הגדולים שנערכו קודם.
לקריאה נוספת
- ברברה טוכמן, תרגום: עדי גינצבורג-הירש, מטח ההצדעה הראשון: כך פרצה המהפכה האמריקנית, אור יהודה: כנרת זב"מ, 2007, מסת"ב 0394553330.
- ד"ר רוברט סליג, The march to victory: Washington, Rochambeau, and the Yorktown campaign of 1781, מחלקת ההיסטוריה הצבאית של צבא ארצות הברית, 2007. (באנגלית).
- הנרי פ. ג'ונסטון, The Yorktown Campaign and the surrender of Cornwallis, 1781, ניו יורק: הרפר קולינס, 1881. (באנגלית).
קישורים חיצוניים
- המצור על יורקטאון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
38912969המצור על יורקטאון