יאן ורמיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה. יאן וֵרמִיר או יוהאנס וֵרמִירהולנדית: Johannes Vermeer‏; 31 באוקטובר 163215 בדצמבר 1675), היה צייר הולנדי שרוב ציוריו מתארים דמויות בתוך ביתן, עוסקות בשיחה, בנגינה או בעבודה. מעט מאוד ידוע על חייו מלבד העובדה שגדל ופעל בדלפט. במשך שנים חסתה יצירתו בצל ציירים הולנדים גדולים כמו פיטר דה הוך(אנ') או רמברנדט, אך מאמצע המאה ה־19, ובמיוחד במאה ה-20, קנה את מקומו בין גדולי הציירים, בין השאר בזכות משפט מפורסם בעקבות זיוף יצירותיו. נודע בעיקר בשל ציורו "נערה עם עגיל פנינה" אשר זכה לכינוי המונה ליזה ההולנדית.

חייו

נוף העיר דלפט, כנראה 1658–1660

ציורו הנודע "נוף העיר דלפט" מציג את הכנסייה החדשה (ניווה קרק), שבה כנראה נטבל, ואת הכנסייה הישנה(אנ') (אאודה קרק), שבה נקבר. ביניהן, בעיר הולדתו, התנהלו כל חייו. אלו הפרטים היחידים הידועים עליו בוודאות של ממש.

ורמיר גדל במהלך תקופת הפריחה הגדולה ביותר של הציור ההולנדי, "תור הזהב" שאחרי מלחמת השחרור של הולנד מעולם של ספרד ובית הבסבורג. בתקופה קודמת צמח שם רמברנדט, ובתקופתו של ורמיר עצמו גדלו ציירים דגולים כיאן סטיין, פיטר דה הוך, חריט דאו (אנ'), קרל פבריציוס, יקוב ואן ראוסדאל, חיררד טר בורך(אנ'), פרנס האלס ורבים אחרים.

ורמיר נולד כפרוטסטנטי, ככל הנראה, אך המיר את דתו לקתוליות בגיל 21, כנראה כדי לשאת באותה שנה (1653) את קתרינה בולנס שמוצאה היה ממשפחה קתולית בורגנית. לזוג נולדו 11 ילדים. באותה שנה הצטרף לגילדת האמנים של לוקאס ה"קדוש" בעיר והגיע למעמד בכיר בה. בשנים 1662 ו-1669 נבחר לעמוד בראשה.

פרנסתו של ורמיר נמצאה רוב השנים בדוחק, ממכירת תמונותיו וממסחר בתמונות. במהלך הקריירה הלא ארוכה שלו, בשנים 16541670 (תיארוכי התמונה הראשונה והאחרונה שלו) יצר רק כ-35 תמונות. אחרי מותו מכרה אלמנתו את כל תמונותיו שנותרו בידיה למועצת העיר בתמורה לקצבה זעירה.

תהילה מאוחרת

אחרי מותו נשכח ורמיר כמעט מיד. במשך מאתיים שנה הוא נחשב לצייר זניח, אם בכלל הוזכר, ורבות מיצירותיו יוחסו לציירים בולטים וידועים יותר באותה תקופה, ובמיוחד לפיטר דה הוך או לקרל פבריציוס. בשנת 1866 טען היסטוריון האמנות הצרפתי תאופיל תורה(אנ') (שם עט של וו. בורגר) כי גילה צייר דגול חדש (וייחס לוורמיר 76 תמונות). אחרים, ביניהם ידוע מרסל פרוסט, שעשה ביצירה "נוף העיר דלפט" שימוש בכרך "השבויה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד", היללו גם הם את הצייר שהתגלה מחדש.

בשנים האחרונות זכה ורמיר להד מרשים בזכות הספר "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה. הספר ניסה לבנות "רומן" בין ורמיר לנערה המוצגת בציורו "נערה עם עגיל פנינה" (באוסף מאוריצהויס שבהאג[1]) והבליט תימות פמיניסטיות ורומנטיות אנכרוניסטיות בסיפור. הספר הפך לסרט בשם זה בשנת 2003.

זיופי יצירתו

תעלומת חייו של ורמיר הציתה את הדמיון, לא רק של חוקרי ואוהבי אמנות, אלא גם של זייפנים. הידוע מכולם היה הצייר ההולנדי האן ואן מייחרן(1898-1947). הזיוף הראשון של ואן מייחרן נחשף לאוויר העולם (כיצירה מקורית, לא מזויפת) על ידי החוקר אברהם ברדיוס(אנ') בשנת 1937. ברדיוס, מומחה עולמי ליצירות ורמיר, טען כי גילה יצירה לא ידועה של ורמיר בשם "ארוחת ערב באמאוס". אף כי ציירים מקצועיים שצפו בו חשו כי משהו אינו כשורה ("לוורמיר היה כנראה יום חלש מאוד", העירה ציירת הולנדית אחת שצפתה בציור) איש לא העז לערער על סמכותו של ברדיוס והוורמיר החדש נתלה במוזיאונים "בוימאנס" ברוטרדם והפך לאטרקציה הגדולה של המוזיאון.

עם סיום מלחמת העולם השנייה נעצר ואן מייחרן באשמת שיתוף פעולה עם האויב. הוא הואשם במכירת יצירה מקורית של ורמיר לפילדמרשל הנאצי הרמן גרינג. מול האשמה חמורה זו, שעונשה היה מוות באותה תקופה, בחר ואן מייחרן בהגנה מקורית: הוא טען כי התמונה שמכר, לא הייתה של ורמיר אלא זיוף שלו. יתר על כן, מאחר שהוא מכר את הוורמיר המזויף בתמורה ל-200 ציורים הולנדיים אמיתיים שהיו ברשות גרינג, הרי שיש לראות בו גיבור לאומי ולא משתף פעולה. ואן מייחרן טען גם כי צייר חמישה "ורמירים" נוספים שהופיעו בשוק האמנות אחרי 1937. [2] במשפט שנמשך שנתיים הוכיח ואן מייחרן את טענתו, בין השאר באמצעות יצירת זיוף נוסף.[3]

בעידן של אחרי ואן מייחרן נבחנו יצירותיו של ורמיר בקפידה יתרה ורבים מהציורים שיוחסו לו נפסלו. תהילתו הרבה של הצייר, תורמת בשנים האחרונות לניסיונות שונים, למרות החשש מזיופים, לייחס לוורמיר תמונות נוספות. כך, לדוגמה, הוחלט באחרונה לייחס את התמונה "עלמה ליד הוירגינל"[4] לוורמיר, אף שגם בבחינה שטחית דומה כי ידו של ורמיר לא הייתה בציור זה.

יצירתו

הרחוב הקטן, בערך 61–1657

ידועים כמה ציורים מוקדמים של ורמיר שעסקו בנושאים מיתולוגיים או נוצריים, שהתאימו לאמונתו ואורח חייו הנוצרי של וורמיר.

בתוך זמן קצר להפליא, כשהוא עדיין באמצע שנות העשרים שלו, גיבש ורמיר את אסופת הרעיונות שתלווה כמעט את כל ציוריו מכאן ואילך. רוב ציוריו מציגים פנים ביתי (ככל הנראה של שני חדרים ומטבח בביתו), עם אור השוטף אותו מבעד לחלון בצידה השמאלי של התמונה. בציור מופיעות נשים, לבדן או בלווית גבר, לעיתים מנגנות או לצד כלי נגינה, קוראות, כותבות או עובדות. בשני ציורים מופיע גבר לבדו (ככל הנראה, דיוקן האמן) עסוק במדידה או באסטרונומיה ושני ציורים נוספים ("נוף העיר דלפט" ו"הרחוב הקטן" (1657-61) הם ציורי נוף.)

מוגבלים לא פחות האביזרים בציוריו. כמעט בכל ציור ניתן למצוא את אותם חלונות, כיסאות, שטיח וכיסוי שולחן, מפות, כלי מים, וכן הלאה. ורמיר, כך נדמה, מגלה בהם עניין דומה ואף גדול מזה שהוא מגלה בדמויות האנושיות המופיעות בציורים. סלסילת הלחם או האסטרונום, כך נדמה, מעניינים אותו באותה מידה ומאותה נקודת התייחסות: שניהם עבורו פיסות חומר שהאור מאיר אותן, משתקף בהן וחודר דרכן. האור הוא האלוקים, כל הדברים האחרים הם החפצים שהוא משתקף בהם.

במובנים מסוימים, אפשר לראות בוורמיר את אביהם הרוחני של האימפרסיוניסטים. אף על פי שהטכניקה של ורמיר היא אולי ההיפוך הגמור לספונטניות הנלהבת של האימפרסיוניסטים, ורמיר שותף להתעניינותם באור ובהשתקפותו בחפצים וכמוהם, גם הוא שואף להעביר את תחושת רגעיותו של האור: חדירתו למקומות הבלתי צפויים, השתנותו הבלתי פוסקת וצבעיו העזים. הגשם היורד על פני המים מענן חולף ב"נוף העיר דלפט" אינו נופל על כל האלמנטים בתמונה במידה שווה. קרני שמש דקות מלוות את הנשים העומדות בגדה הקרובה, קרניים עזות יותר נופלות על הבתים בימינה ואילו הגגות בשמאלה עדיין משקפים את לחות הגשם שירד זה עתה.

הצללים אצל ורמיר, לראשונה בציור האירופי, חדלים מלהיות גוונים של צבעי אדמה והופכים להיות גרסאות שונות של אחיהם המוארים. עינו אינה מחמיצה דבר. ב"נערה בכובע אדום" משתקפים צבעי בגדיה וכובעה של הנערה בפניה ובתוך לובן עיניה, אפה המואר מימין הופך שקוף מעט, כדרכם של אפים באור. ב"נערה עם עגיל פנינה" עיניה ועגילה של הנערה משקפים את הטורבן ואת צוורונה הלבן.

רבים עסקו בשנים האחרונות בניסיונות להראות כי ורמיר השתמש ב"לשכה אפלה" (קמרה אובסקורה) בבניית הפרספקטיבה של ציוריו ואף הסתייע בהקרנה מלשכה אפלה כזו בעת הציור עצמו, דבר הניכר בכמה אלמנטים טיפוסיים לציוריו[5].

אין ספק כי ורמיר אכן השתמש בלשכה אפלה, שכן עין אדם אינה מסוגלת ללכוד בדיוק מושלם את ההתרחשות הפרספקטיבית. בנייה של תמונותיו של ורמיר מחדש (באמצעות שחזור) מוכיחה כי הדיוק הפרספקטיבי שלו מושלם. אלא שהשימוש בלשכה אפלה אינו מעלה ואינו מוריד כלל. ורמיר השתמש בלשכה אפלה כדי להשיג פרספקטיבה מושלמת, אך הקומפוזיציה של הציור - שנאמנות לה הייתה המטרה אליה חתר באמצעות השימוש בלשכה אפלה - והמבחר הטונלי שבו לא היו תוצר של הלשכה האפלה.

"מוזגת החלב" של ורמיר, לדוגמה, אינה תוצר אקראי. ורמיר לא הציב את משרתת הבית, הורה לה למזוג חלב וצייר את מה שראה בלשכה האפלה. כל פרט בציור מתוכנן בקפידה כדי לתרום לקומפוזיציה שהיא, בו בזמן קפואה ו"נצחית" לחלוטין אך גם רגעית לגמרי. המסמרים על הקיר, החלון השבור במקצת, השולחן שאינו רבוע, האביזרים הפתוחים והסגורים, הזוהמה שעל החלון ועל הקיר ואפילו המסמרים הנעוצים (או עקורים) בו משרתים כולם את הקומפוזיציה הוורמירית המושלמת.

גרסאות שמו

בגלל מיעוט המידע עליו והעובדה כי בתקופתו לא היה נהוג שימוש בשמות משפחה, ישנן גרסאות רבות לשמו של ורמיר. על פי רוב חתימות ציוריו, שמו היה ככל הנראה יאן או יואנס מר או יאן או יואנס ור-מר, שכן הוא מצרף לעיתים תכופות את האות I לחתימתו ולעיתים אף מוסיף סימון המצביע על V לפני השם מר (הקיים תמיד). היו שנטו, במיוחד בתקופות מוקדמות יותר, לצרף גם סיומת "מדלפט". ברישום בודד, המציין את חברותו בגילדת האמנים של לוקאס ה"קדוש" בדלפט מופיע שמו בנוסח Joannes ver meer (יואנס ור-מיר). הצירוף "יאן ורמיר", מכל מקום, אינו מופיע בחתימתו של ורמיר אף פעם.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ורמיר : 1632-1675 רגשות מצועפים, מאת: נורברט שנידר, הוצאת ספרי טאשן

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יאן ורמיר בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0