נאט"ו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ברית נאט״ו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארגון האמנה הצפון-אטלנטית
North Atlantic Treaty Organization (אנגלית)
Organisation du traité de l'Atlantique nord (צרפתית)
סמל נאט"ו
סמל נאט"ו
סמל נאט"ו
דגל ארגון האמנה הצפון-אטלנטית
תחום
שפה רשמית אנגלית, צרפתית
מטה הארגון בלגיהבלגיה בריסל, בלגיה
חברים איטליהאיטליה איטליה
איסלנדאיסלנד איסלנד
אלבניהאלבניה אלבניה
אסטוניהאסטוניה אסטוניה
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
בולגריהבולגריה בולגריה
בלגיהבלגיה בלגיה
בריטניהבריטניה בריטניה
גרמניהגרמניה גרמניה
דנמרקדנמרק דנמרק
הולנדהולנד הולנד
הונגריההונגריה הונגריה
טורקיהטורקיה טורקיה
יווןיוון יוון
לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג
לטביהלטביה לטביה
ליטאליטא ליטא
מונטנגרומונטנגרו מונטנגרו
מקדוניה הצפוניתמקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית
נורווגיהנורווגיה נורווגיה
סלובניהסלובניה סלובניה
סלובקיהסלובקיה סלובקיה
ספרדספרד ספרד
פוליןפולין פולין
פורטוגלפורטוגל פורטוגל
פינלנדפינלנד פינלנד
צ'כיהצ'כיה צ'כיה
צרפתצרפת צרפת
קנדהקנדה קנדה
קרואטיהקרואטיה קרואטיה
רומניהרומניה רומניה
שוודיהשוודיה שוודיה
מזכיר כללי ינס סטולטנברג
תקופת הפעילות 4 באפריל 1949[1] – הווה (75 שנים)
nato.int

נאט"ו – ארגון האמנה הצפון-אטלנטיתאנגלית: NATO, ‏North Atlantic Treaty Organization‏; בצרפתית: OTAN,‏ Organisation du traité de l'Atlantique nord) הוא ברית צבאית בין 32 מדינות צפון אמריקה ואירופה. הארגון מממש את האמנה הצפון-אטלנטית שנחתמה ב-4 באפריל 1949[1].

היסטוריה

האיום ממזרח לאחר מלחמת העולם השנייה

האמנה הצפון-אטלנטית נחתמת על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן בוושינגטון, 4 באפריל 1949, האמנה אושררה על ידי הסנאט האמריקאי באוגוסט אותה שנה
פסגת נאט"ו בשנת 2002

מטרתה העיקרית של הברית מופיעה בסעיף החמישי של האמנה שלה, שנחתמה ב-4 באפריל 1949[1] בוושינגטון על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן:

המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה חמושה כנגד אחת או כנגד יותר מהן, באירופה או בצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה כנגד כולן. בהתאם לכך, הן מסכימות שבמקרה של התקפה כזו, כל אחת מהן, בהתאם לזכותה להגנה עצמית המוכרת על פי סעיף 51 לאמנת האומות המאוחדות, תסייע לפי הנחוץ למדינה או למדינות שהותקפו, באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם המדינות האחרות. הסיוע יכול לכלול, לפי הנחוץ, גם שימוש בכוחות מזוינים. כל זאת, על מנת להחזיר את הביטחון למדינות הברית הצפון אטלנטית.

סעיף 5 של אמנת נאט"ו

סעיף זה בא כהיערכות להתקפה מצד ברית המועצות, אך סכנה זו לא התממשה. הסעיף הופעל פעם אחת בהיסטוריה של הארגון, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר[2].

כמענה לברית נאט"ו הוקמה על ידי מדינות מזרח אירופה ב-1955 ברית ורשה[3]. מטרת ברית ורשה הייתה לבלום את השפעת ארצות הברית, להתייצב כמשקל נגד לברית נאט"ו ולהגביר את ההשפעה באירופה ואסיה.

התקופה שלאחר תום המלחמה הקרה

המהפכות האנטי-קומוניסטיות שהתרחשו באירופה בשנת שנת 1989 הובילו להערכה אסטרטגית מחודשת של מטרת נאט"ו, משימותיו וההתמקדות ביבשת הכמעט בלעדית באירופה. באוקטובר 1990 סופחה גרמניה המזרחית לרפובליקה הפדרלית של גרמניה, גרמניה אוחדה מחדש לשטחי גרמניה המודרנית; כתוצאה מכך המדינה החדשה הייתה חלק מנאט"ו, כמו גרמניה המערבית, ובנובמבר 1990 חתמה הברית בפריז על הסכם הכוחות המזוינים הקונבנציונליים באירופה (CFE) עם ברית המועצות. היא חייבה צמצומים צבאיים ספציפיים ברחבי היבשת, שנמשכו לאחר קריסת הסכם ורשה בפברואר 1991 ופירוק ברית המועצות בדצמבר אותה שנה, מה שהסיר את היריבים העיקריים בפועל של נאט"ו. אז התחיל תהליך של צמצום ההוצאות והציוד הצבאי באירופה. אמנת CFE אפשרה לחתומים להסיר 52,000 כלי נשק קונבנציונליים בשש עשרה השנים הבאות, ואפשרה להוצאות הצבאיות של חברות נאט"ו באירופה לרדת ב-28% מ-1990 עד 2015.

ב־1 ביולי 1991, כתוצאה מההתפוררות ההדרגתית של ברית המועצות והגוש המזרחי, התפרקה ברית ורשה[4], ובשנים 1999 ו-2004 הצטרפו לברית נאט"ו מספר מדינות שהיו חברות בברית ורשה, בהן פולין, הונגריה, צ'כיה, וכן המדינות הבלטיות שהיו חלק מברית המועצות עצמה והצטרפו לברית. מאז ראשית המאה העשרים ואחת התרחבה נאט"ו באזור חבל הבלקן כשהצטרפו אליה ארבע מדינות בלקניות, מקדוניה הצפונית, קרואטיה, אלבניה ומונטנגרו.

בשנות ה-90 של המאה ה-20, הרחיב הארגון את פעילותו למצבים פוליטיים והומניטריים שלא היוו חלק משמעותי בפעולותיו בעבר. במהלך התפרקות יוגוסלביה, ערך הארגון את ההתערבויות הצבאיות הראשונות שלו בבוסניה מ-1992 עד 1995 ואחר כך ביוגוסלביה ב-1999[5]. סכסוכים אלה הניעו ארגון מחדש צבאי גדול ראשון לאחר המלחמה הקרה. המבנה הצבאי של נאט"ו קוצץ ואורגן מחדש, כאשר כוחות חדשים כמו מפקדת הברית של פיקוד אירופה הוקמו. השינויים שחוללה קריסת ברית המועצות במאזן הצבאי באירופה מאז הסכם CFE הוכרו באמנת הכוחות המזוינים הקונבנציונליים המותאמים באירופה, שנחתמה בפסגת איסטנבול ב-1999.

מבחינה פוליטית, הארגון חיפש יחסים טובים יותר עם מדינות מרכז ומזרח אירופה האוטונומיות החדשות, ופורומים דיפלומטיים לשיתוף פעולה אזורי בין נאט"ו לשכנותיה הוקמו במהלך תקופה זו שלאחר המלחמה הקרה, כולל יוזמת השותפות לשלום ויוזמת הדיאלוג הים תיכוני. 1994, מועצת השותפות האירו-אטלנטית ב-1997, והמועצה המשותפת הקבועה של נאט"ו-רוסיה ב-1998. בפסגת וושינגטון ב-1999, הונגריה, פולין וצ'כיה הצטרפו רשמית לנאט"ו, והארגון גם הוציא הנחיות חדשות לחברות עם "תוכניות פעולה לחברות" מותאמות אישית[6]. תוכניות אלו שלטו את הוספת חברות הברית החדשות: בולגריה, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובקיה וסלובניה ב-2004[7], אלבניה וקרואטיה ב-2009, מונטנגרו ב-2017, מקדוניה הצפונית ב-2020, פינלנד ב-2023 ושוודיה ב-2024. בחירתו של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ב-2007 הובילה לרפורמה גדולה בעמדתה הצבאית של צרפת[8], שהגיעה לשיאה עם החזרה לחברות מלאה ב-4 באפריל 2009, שכללה גם הצטרפותה מחדש של צרפת למבנה הפיקוד הצבאי של נאט"ו, תוך שמירה על הרתעה גרעינית עצמאית[9].

בשנת 2007 יחסי רוסיה עם הארגון החלו להתדרדר, בעקבות כוונה ארצות הברית להציב מערכות הגנה נגד טילים בפולין ובצ'כיה. בתגובה הודיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי רוסיה משעה את מחויבויותה ל"הסכם הכוחות הקונוונציונליים באירופה". הסכם שנחתם בסוף ימיה של ברית המועצות, בו הוגבלה בין השאר כמות הכוחות והנשק שמותר לצדדים לפרוס בין האוקיינוס האטלנטי במערב לרכס הרי אורל במזרח. ההסכם עודכן ב-1999 אך ובנאט"ו טענו שרוסיה לא מילאה את חלקה בו, מאחר שהמשיכה להחזיק כוחות צבא בגאורגיה ובמולדובה[10].

באוגוסט 2008, בעקבות מלחמת גאורגיה–רוסיה והכרזת רוסיה על הכרה בעצמאות המחוזות הבדלניים באבחזיה ודרום אוסטיה, ניתקה נאט"ו את הקשרים הדיפלומטיים עם רוסיה[11]. הם חודשו בדצמבר 2008[12]. בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב-2014 יחסי נאט"ו ורוסיה שוב הגיעו למשבר[13], ולמעשה הביאו לחברות הארגון את ההכרה בחשיבות הארגון[14]. מדינות מזרח אירופה קראו לחיזוק כוח ההרתעה של הארגון[15].

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נקלע הארגון למשבר, לאחר שטראמפ הכריז במהלך מסע הבחירות שלו כי אינו מתכוון לכבד בהכרח את הסכמי ברית נאט"ו במקרה של התקפה רוסית[16]. ביולי 2018 נערכה פסגת נאט"ו בה עלה חשש כי טראמפ יודיע רשמית על פרישת ארצות הברית מהארגון, אך לבסוף הביע מחויבות לארגון[17]. עם זאת קיים מיד אחר כך פגישת פסגה ידידותית עם נשיא רוסיה פוטין בהלסינקי[18]. ביוני 2020 הודיע על תוכנית לצמצום נוכחות צבא ארצות הברית בגרמניה[19] אשר כללה באותה העת 5 מבין 7 בסיסי הצבא האמריקאיים הפעילים בשטח אירופה.

ב–4 באפריל 2023 הצטרפה רשמית החברה ה-31 בארגון, פינלנד וב-7 במרץ 2024 החברה ה-32, שוודיה. פינלנד ושוודיה, אשר נחשבות כחלק מן מהמדינות הבודדות באירופה ששמרו על צבא חזק ויעיל בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה נחשבות כמכפילות כוח לברית והשלמת מהלך הצטרפותן של שתי המדינות הנורדיות בהצלחה מעניק התחזקות משמעות ביכולות הקרנות הכוח הצבאי באירופה לברית.

פעולות צבאיות עיקריות של הברית

מטוס F-15 ממריא להפצצות בשטחי יוגוסלביה מאביאנו, איטליה
מגדלי התאומים בוערים בעת מתקפת פיגועי 11 בספטמבר, שבוצעה על ידי אל-קאעידה. אירוע זה היווה את הגורם המיידי למלחמת אפגניסטן
כוחות צבאיים בעיראק
ספינה אמריקאית משגרת טיל טומהוק במסגרת מבצע שחר האודיסיאה

מלחמת המפרץ

ערך מורחב – מלחמת המפרץ

ב-1991 פלשה עיראק בראשות סדאם חוסיין לכווית. הפלישה גונתה על ידי מדינות העולם ובראשן מדינות המערב. נאט"ו, יחד עם עוד צבאות שלא חברים בארגון, תקפו את עיראק במטרה לשחרר את כווית. המטרה הושגה במהרה, וכווית שוחררה. הצבא לא כבש את עיראק.

מבצע כוח מאוחד

ערך מורחב – מבצע כוח מאוחד

מבצע "כוח מאוחד" היה מבצע הפצצות רחב היקף ומאסיבי על הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, אשר נמשך מ-24 במרץ ועד 10 ביוני 1999 ונחשב לחלק חשוב במלחמת קוסובו. "כוח מאוחד" היה המבצע רחב-ההיקף הראשון בהיסטוריה של נאט"ו, לאחר מבצע כוח מכוון (אנ') בבוסניה והרצגובינה במהלך ספטמבר 1995.

מטרותיה המוגדרות של נאט"ו היו לאלץ את הממשלה הסרבית להביא לקץ מלחמת האזרחים בקוסובו בין צבא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה וכוחות פרה-צבאיים סרביים לבין צבא שחרור קוסובו. ממשלת יוגוסלביה טענה כי היא הגנה על המיעוט הסרבי בקוסובו מפני התקפות של צבא שחרור קוסובו. מחלקת המדינה של הממשל האמריקני הגדירה בעבר את צבא שחרור קוסובו כארגון טרור.

מלחמת אפגניסטן

ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001-2014)

מלחמת אפגניסטן, המכונה על ידי צבא ארצות הברית "מבצע חירות מתמשכת", היא מלחמה שיזמה ארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, שהעלו את אפגניסטן כחשודה העיקרית במתן בסיסים לאוסאמה בן לאדן ולארגון הטרור אל-קאעידה. במסגרתה נכבשה אפגניסטן והופל שלטון הטליבאן שהתקיים בה.

ארצות הברית קיבלה תמיכה וגיבוי בינלאומיים רחבים, ובהם שימוש ראשון של ברית נאט"ו מאז הקמתה בסעיף מספר 5 באמנתה, לפיו תקיפת אחת המדינות החברות בברית תפורש כפגיעה בכל המדינות החברות בה[20]. בנוסף לכך, מדינות רבות כדוגמת סין, רוסיה והודו הציעו שיתוף פעולה מודיעיני (ורוסיה אף שלחה כסיוע כוחות ספצנאז של השירות הפדרלי הרוסי ללוחמה בסמים), או כדוגמת יפן וקוריאה הדרומית שהציעו שיתוף פעולה צבאי ורפואי. אחד הביטויים לתמיכה ולגיבוי הרחבים ניתן למצוא בקואליציית "ISAF", שהוקם על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 בדצמבר 2001 ומטרתו לשמור על הביטחון והפיתוח של אפגניסטן לאחר הפלת שלטון הטליבאן.

לאחר הפלת שלטון הטליבאן וכיבוש הבירה קאבול, הוקם שלטון חדש שהתבסס על הברית הצפונית (איגוד של ארגונים המתנגדים לטליבאן אשר שלטו באפגניסטן לפניו).

מאז שנת 2021 חזר הטליבאן לשלטון בעקבות החלטת נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן על נסיגת הכוחות האמריקאים משטח המדינה לאחר קיפאון ארוך.

מלחמת עיראק

ערך מורחב – מלחמת עיראק

בשנת 2003 נכנסו כוחות נאט"ו, בלחץ ארצות הברית, אל עיראק כדי לסייע לכוחות ארצות הברית שם. עשרות אלפי חיילים נשלחו לסייע לאמריקאים, כולל כוחות של מדינות שלא חברות בנאט"ו. לבסוף סדאם חוסיין הופל והוצא להורג, וקיימת נוכחות צבאית בולטת בעיראק שסועת המלחמה. ב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק.

התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב

ערך מורחב – מבצע שחר האודיסיאה

התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב הוא מבצע בינלאומי שנועד לאבטח אזורים אסורים לטיסה בלוב, על פי החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם מיום 17 במרץ 2011, שהתירה למדינות החברות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי למנוע מכוחות הביטחון הנאמנים למועמר קדאפי, שליט המדינה, לפגוע באזרחים באמצעות תקיפות אוויריות על רקע ההתקוממות בלוב, במהלכה ניהלו מורדים חמושים קרבות עזים מול צבאו של קדאפי ואף כבשו ערים חשובות ואזורים נרחבים.

מדינות החברות בנאט"ו

מפה המייצגת את החברות בברית נאט"ו (בכחול כהה)
ערך מורחב – מדינות חברות בנאט"ו

המדינות המייסדות של נאט"ו:

המדינות שהצטרפו בהמשך (לפי שנים):

מדינות מועמדות

בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה

בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בראשית 2022, דעת הקהל בפינלנד ובשוודיה השתנתה באופן חד לטובת הצטרפות לנאט"ו. בסקרי דעת קהל שפורסמו בשתי המדינות בסוף מרץ ותחילת אפריל, הסתמן רוב לטובת הצטרפות לארגון, לעומת רוב גדול שהתנגד לו טרם הפלישה[27]. ברשתות התקשורת בשוודיה התעורר דיון ער בנושא והחלו להופיע כתבות, מאמרי דעה, דיבייטים ותחקירים שהציגו לציבור השוודי בפירוט רב את ההשלכות האפשריות מהצטרפות לארגון זה, בין היתר על ידי נבחרי ציבור, אנשי אקדמיה וקציני הצבא. לבסוף, אישרו ממשלות שוודיה ופינלנד באופן רשמי את רצונן להצטרף לנאט"ו במהלך פגישה משותפת שערכו ראשי הממשלות. ב-15 במאי הודיעה ממשלת פינלנד (אנ') באופן רשמי על רצונה להצטרף לארגון נאט"ו, כשההצבעה בפרלמנט המקומי ב-17 במאי עברה ברוב של 188 תומכים מול 8 מתנגדים בלבד[28]. במקביל, ראש ממשלת שוודיה מגדלנה אנדשון הכריזה על כך ב-16 במאי, אולם טורקיה החלה לפעול תחילה לבלום את הצטרפות שוודיה ופינלנד[29].

ב-29 ביוני הסירה טורקיה את התנגדותה לצירוף שוודיה ופינלנד לנאט"ו[30].

הפרלמנטים של הארצות הנורדיות איסלנד, דנמרק, נורווגיה וכן של קנדה היו הראשונים שאישרו את בקשת שוודיה ופינלנד להצטרף לנאט"ו, כבר ביום החתימה על הבקשה ב-5 ביולי. בהצבעה שנערכה ב-3 באוגוסט העביר הסנאט של ארצות הברית את ההחלטה ברוב של 95 תומכים מול מתנגד אחד.

טורקיה אישרה את מועמדות פינלנד ב-30 מרץ, ובכך התאפשרה הצטרפותה של פינלנד.

ב-4 באפריל 2023, הצטרפה פינלנד באופן רשמי לנאט"ו.

ב-23 בינואר 2024, הפרלמנט הטורקי אישר את בקשתה של שוודיה להצטרף לנאט"ו.

ב-26 בפברואר 2024 הפרלמנט ההונגרי אישר את בקשתה של שוודיה להצטרף לנאט"ו, המדינה האחרונה במדינות החברות לאשר את הצטרפותה[31].

שיתוף פעולה של ישראל עם נאט"ו

ערך מורחב – יחסי ישראל–נאט"ו

למדינת ישראל מעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו החל משנת 1987[32], בעקבות מהלך שיזם שר הביטחון יצחק רבין[33]. ב-3 במאי 2016 הודיעה נאט"ו כי נציגי ישראל יוכלו להשלים את תהליך האמנה ולעבוד ממטה הארגון בבריסל. המהלך התאפשר ככל הנראה לאחר שינוי המדיניות מצד טורקיה, שהתנגדה עד אז למהלך[34]. בספטמבר 2016 הגיש אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל הראשון לנאט"ו (משמש גם כשגריר ישראל לאיחוד האירופי) את כתב אמנתו[35].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 נחתמה אמנת המערב, הארץ, 5 באפריל 1949
  2. ^ מייקל איגנאטיף, ‏לאן נעלמו כל החברים?, באתר גלובס, 2 בספטמבר 2002
  3. ^ קונייב בראש צבאות הגוש המזרחי, דבר, 15 במאי 1955
  4. ^ בטקס בפראג נחתם הסכם לפירוק ברית ורשה, חדשות, 2 ביולי 1991
  5. ^ סוכנויות הידיעות, ‏נאט"ו תפסיק ההפצצות האוויריות וצבא יוגוסלביה יפנה את קוסובו, באתר גלובס, 15 באפריל 1999
  6. ^ נאט"ו מתרחבת. יצרני הנשק בהיכון, באתר גלובס, 14 במרץ 1999
  7. ^ סוכנויות הידיעות, בוש: 7 המצטרפות לנאט"ו "מחזקות מוסריות הברית", באתר הארץ, 29 במרץ 2004
  8. ^ סטיבן ארלנגר, קתרין בנהולד, סרקוזי בתכנית חדשה: "צבא קטן ויעיל ומעורבות בנאט"ו", באתר הארץ, 18 ביוני 2008
  9. ^ ג'ודי דמפסי, הראלד טריביון, סרקוזי פועל לחברות צרפתית מלאה בנאט"ו, באתר הארץ, 10 בפברואר 2009
  10. ^ רויטרס, פוטין: רוסיה אינה מחויבת להסכמי צמצום הנשק באירופה, באתר הארץ, 27 באפריל 2007
  11. ^ סוכנויות הידיעות, בוש בעקבות הכרזת רוסיה על הכרה בעצמאות המחוזות הבדלניים: רוסיה מחריפה את המתח ומסבכת את המצב, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2008
  12. ^ סוכנויות הידיעות, נאט"ו תחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם רוסיה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2008
  13. ^ אתר למנויים בלבד אנשיל פפר, סיפוח קרים: פוטין סימן למערב קו אדום, באתר הארץ, 19 במרץ 2014
  14. ^ אתר למנויים בלבד אנשיל פפר, בגלל סיפוח קרים נאט"ו שוב רלוונטית, באתר הארץ, 22 במרץ 2014
  15. ^ אתר למנויים בלבד האקונומיסט, חברות נאט"ו מעוניינות להפגין קשיחות נגד רוסיה, באתר הארץ, 8 ביולי 2016
  16. ^ נדב איל, טראמפ: "אינני מתכוון בהכרח לכבד את הסכמי ברית נאט"ו אם רוסיה תתקיף", באתר חדשות 13, 21 ביוני 2016
  17. ^ אתר למנויים בלבד מארק סנטורה, הניו יורק טיימס, הן מפחדות - מרוסיה. המדינות שבאמת יפסידו מפגיעה בנאט"ו, באתר הארץ, 12 ביולי 2018
    אקונומיסט, ברית בסכנה: שלושה תרחישים לפסגת נאט"ו שנפתחת היום, באתר הארץ, 11 ביולי 2018
    אתר למנויים בלבד חמי שלו, התוצאה מעידה על הסיבה: הדרכים שבהן משרת טראמפ את רוסיה, באתר הארץ, 6 ביולי 2018
  18. ^ אתר למנויים בלבד אי-פי ורויטרס, הפסגה בהלסינקי: טראמפ רוצה שואו טלוויזיוני, פוטין מסתפק בעצם הפגישה, באתר הארץ, 16 ביולי 2018
  19. ^ אתר למנויים בלבד הניו יורק טיימס, תכנית טראמפ לצמצום נוכחות צבא ארה"ב בגרמניה עשויה לממש את חלומו של פוטין, באתר הארץ, 7 ביוני 2020
  20. ^ ניצן הורוביץ, בניגוד לארה"ב, אירופה "אינה נמצאת במלחמה", באתר הארץ, 17 בספטמבר 2001
  21. ^ 21.0 21.1 מרכז כובד חדש בהגנה האטלנטית, חרות, 19 בדצמבר 1952
  22. ^ הדגל המערב גרמני על מתקנים צבאיים, חרות, 9 במאי 1955
  23. ^ גרמניה המערבית צורפה כבר בשנת 1955, לאחר איחוד גרמניה מחדש צורפה גרמניה המזרחית כחלק אינטגרלי מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה
  24. ^ סוכנויות הידיעות, עוד עימות רוסיה-מערב: מונטנגרו מצטרפת לנאט"ו, באתר ynet, 2 בדצמבר 2015
  25. ^ North Macedonia joins NATO as 30th Ally, nato.int, ‏27 במרץ 2020
  26. ^ פינלנד הצטרפה לנאט"ו, רוסיה מאיימת: "זו מתקפה נגדנו, אנחנו נגיב", באתר ynet, 4 באפריל 2023
  27. ^ אסף אוני, ‏דיווחים בשבדיה: הממשלה החליטה להגיש בקשת הצטרפות לנאט"ו, באתר גלובס, 13 באפריל 2022
  28. ^ אסף אוני, ‏אחרי פינלנד: גם שבדיה הודיעה על כוונתה להצטרף לנאט"ו, באתר גלובס, 15 במאי 2022
  29. ^ אסף אוני, ‏טורקיה תבלום את הצטרפות שבדיה ופינלנד לנאט"ו?, באתר גלובס, 17 במאי 2022
  30. ^ אתר למנויים בלבד גרדיאן וניו יורק טיימס, טורקיה הסירה את התנגדותה לצירוף שוודיה ופינלנד לנאט"ו, באתר הארץ, 29 ביוני 2022
  31. ^ Finland & Sweden Accession, מתוך אתר נאט"ו (באנגלית)
  32. ^ עמנואל רוזן, ישראל עולה ליגה בארה"ב: תהיה במעמד דומה לחברות נאט"ו, מעריב, 11 בדצמבר 1987
  33. ^ אלכס פישמן, רבין בקש זכויות נאט"ו בארה"ב, חדשות, 7 בספטמבר 1986
  34. ^ ברק רביד, טורקיה הסירה את הווטו וישראל תוכל להדק את קשריה עם נאט"ו, באתר הארץ, 5 במאי 2016
  35. ^ אפרים לפיד, ‏השגריר הישראלי הראשון בנאט"ו, באתר "IsraelDefense‏", 18 בספטמבר 2016


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38210417נאט"ו