מלחמת אפגניסטן (2001–2021)
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
 | ||||||||||||||||||||||
| כוחות אמריקניים מתצפתים במחוז קונאר, 2006 | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה העולמית בטרור | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 7 באוקטובר 2001 – 30 באוגוסט 2021 (19 שנים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אפגניסטן | |||||||||||||||||||||
| עילה | פיגועי 11 בספטמבר | |||||||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון לטליבאן
| |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מלחמת אפגניסטן, המכונה על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית "מבצע חירות מתמשכת" (באנגלית: Operation Enduring Freedom - OEF), היא מלחמה שיזמה ארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001, שהעלו את אפגניסטן כחשודה העיקרית במתן בסיסים לאוסאמה בן לאדן ולארגון הטרור האסלאמיסטי אל-קאעידה. במסגרתה נכבשה אפגניסטן והופל שלטון הטליבאן, שעבר למלחמת גרילה, עד שכבש את המדינה מחדש.
ארצות הברית הפעילה, לראשונה מאז הקמתה, את סעיף מספר 5 באמנה הצפון אטלנטית, לפיו תקיפה באחת המדינות החברות בברית משמעה פגיעה בכל המדינות החברות בה. בנוסף לכך, מדינות רבות כדוגמת סין, רוסיה, והודו הציעו שיתוף פעולה מודיעיני (ורוסיה אף שלחה כסיוע כוחות ספצנאז של השירות הפדרלי ללוחמה בסמים[דרוש מקור]), או כדוגמת יפן וקוריאה הדרומית שהציעו שיתוף פעולה צבאי ורפואי. כבר בתחילת המלחמה הוקם כוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בכדי לשמור לשמור על הביטחון והפיתוח של אפגניסטן לאחר הפלת שלטון הטליבאן.
לאחר הפלת שלטון הטליבאן וכיבוש הבירה קאבול, הוקם שלטון חדש שהתבסס על האופזיציה שנקראה "הברית הצפונית". הקואליציה בראשות ארצות הברית ניסתה לייצב את המדינה על ידי ביסוס משטר דמוקרטי וצבא חסין, כדי שיוכל להתמודד עם ארגוני הטרור. בדצמבר 2014 נערך טקס סמלי במטה בקאבול לסיום מעורבותן של ארצות הברית וכוחות נאט"ו בלחימה קרקעית פעילה[3]. במדינה נותרו כ-13,500 חיילים זרים, רובם אמריקנים, שתמכו בצבא אפגניסטן. שלב זה בלחימה נקרא מבצע "שומר החירות" (אנ'). בשלב זה הקואליציה עסקה בפעולות ביטחון שוטף במדינה, שכוללות לחימה במעוזי טליבאן ובפקיסטן השכנה. במאי 2021 החלה נסיגתה של ארצות הברית מאפגניסטן. בתגובה, הטאליבן כבש מחדש את אפגניסטן ועלה חזרה לשלטון.
רקע
בימי המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, תמכה האחרונה בשלטון הקומוניסטי באפגניסטן. בדצמבר 1978 חתמה ברית המועצות עם אפגניסטן על ברית הגנה, לפיה, תוכל ברית המועצות להכניס כוחות צבאיים לאפגניסטן, ככל שתתבקש על ידי הממשל האפגני. בשנת 1979 מורדים מוסלמים החלו בפעולות טרור קשות נגד המשטר. לכן, פתחה ברית המועצות במלחמה באפגניסטן שהתארכה לכ-10 שנים. סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, CIA, חימשו את המורדים האסלאמיסטים, בהם אוסאמה בן לאדן.
לאחר ההפסד והיציאה של ברית המועצות מאפגניסטן השתלט עליה הטליבאן שהנהיג חוקי שריעה אדוקים, דיכוי אכזרי של נשים ולא־מוסלמים, ומתן תמיכה לארגוני טרור רבים, ביניהם אל-קאעידה בראשות בן לאדן. בשנת 1996 התאגדו מספר קבוצות שהתנגדו לשלטון הטליבאן תחת השם הברית הצפונית. ב-10 בספטמבר 2001 נרצח המנהיג של הברית הצפונית על ידי הטליבאן.
לימים, הוביל בן לאדן את פיגועי 11 בספטמבר, סדרה של פיגועי תופת והתאבדות איסלאמיסטיים באמצעות ארגון אל-קאעידה בראשותו. היו אלה פיגועי הטרור הגדולים והקטלניים ביותר בהיסטוריה של האנושות, ולמתקפה הגדולה ביותר על אדמת אמריקה. פיגועים אלו הובילו את ארצות הברית לפלוש לאפגניסטן בכדי למצות את הדין עם בן לאדן וארגונו.
כניסה למלחמה
בנאום בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001 העמיד הנשיא בוש בפני שלטון הטליבאן אולטימטום שדרש להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל-קאעידה שהיו אחראים לפיגועים ולסגור את מחנות האימונים של ארגוני הטרור. הוא דרש גם את שחרור האזרחים הזרים שהוחזקו במאסר, והפסקת ההתנכלות לעיתונאים זרים.
עם הצגת האולטימטום, פעל ממשל בוש כדי לאפשר לכוחות ארצות הברית, מדינות נאט"ו ובעלות ברית נוספות, לפעול באפגניסטן המוקפת במדינות מוסלמיות וחסרת המוצא לים. לשם כך נדרש בראש ובראשונה שיתוף פעולה מצד ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן – מדינה שלצד קשרים הדוקים עם ארצות הברית בימי המלחמה הקרה, גם הייתה לחממה בה גדלה תנועת הטליבאן, ושמרה על קשרים חמים אתה אחרי עלייתה לשלטון. שיתפו פעולה גם כמה ממדינות ברית המועצות לשעבר המוסלמיות, אשר גובלות בצפון אפגניסטן. בשביל לשלוט באפגניסטן נוצר קשר עם אנשי האופוזיציה האפגניים: "הברית הצפונית".
משלחת פקיסטנית רמת דרג דרשה ממנהיגי הטליבאן באפגניסטן להסגיר את אוסאמה בן לאדן, אך היא נדחתה. הטליבאן הודיע כי הם מוכנים לשפוט את אוסמה בן-לאדן בבית משפט אפגני, בתנאי שארצות הברית תספק הוכחות ברורות כנגדו. ארצות הברית דחתה דרישה זו וחזרה על כך שלא יהיה כל משא ומתן בנוגע לדרישתה להסגיר את בן-לאדן. טוני רוברטסון, המזכיר הכללי של נאט"ו, הודיע כי ארצות הברית סיפקה לנאט"ו הוכחות למעורבות של אוסמה בן-לאדן וארגונו בהתקפות הטרור על ארצות הברית. הממשל האמריקאי לחץ על בעלות הברית האירופאיות להסכים למתקפה צבאית שמטרתה הפלת משטר הטליבאן באפגניסטן. הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר הזהירו את הטליבאן מפני המתקפה המתקרבת.
המלחמה
מטרות התקיפה
מזכיר ההגנה של ארצות הברית, דונלד רמספלד, פירט את מטרות הפלישה האמריקנית לאפגניסטן:
- הבהרה לטליבאן ותומכיו כי מתן חסות לטרור אינה קבילה ונושאת עמה מחיר.
- השגת מודיעין לפעולות עתידיות נגד אל-קאעידה והטליבאן.
- חיזוק הקשר עם קבוצות באפגניסטן המתנגדות למשטר הטליבאן ולארגוני הטרור שבחסותו.
- פגיעה בכושר השימוש באפגניסטן כבסיס לפעילות טרוריסטים.
- אספקת סיוע הומניטרי לעם האפגני הנתון תחת משטר הדיכוי של הטליבאן.
כיבוש אפגניסטן
ב-7 באוקטובר 2001 החלו כוחות הקואליציה של ארצות הברית ונאט"ו במתקפה מתואמת עם הברית הצפונית. חיילי הברית הצפונית החלו במרד כנגד הטליבאן שכלל כיבוש שטחים, איסוף מודיעין ותקיפה של לוחמי טליבאן, כשהם תחת פיקוד חיילים מצבאות הקואליציה ומקבלים סיוע אווירי מהקואליציה, שבאותו הזמן תקפה גם יעדים משלה באפגניסטן והצניחה אספקה הומניטרית לתושבים. בנוסף לכך, כוחות מיוחדים של צבאות הקואליציה ביצעו מספר מתקפות נקודתיות על מנת לנסות לתפוס מבוקשים או לאסוף מודיעין. בליל 19 באוקטובר צנחו לוחמים מחטיבת הריינג'רס ופשטו על נמל התעופה הבינלאומי של קנדהאר במסגרת מבצע "קרנף"[4].
בליל 12 בנובמבר 2001 כוחות הטליבאן נטשו את הבירה קאבול. יום לאחר-מכן כוחות הברית הצפונית פלשו אל העיר והחזירו את הנשיא הגולה רבאני, שהעביר בהמשך את השלטון לידי חאמיד כרזאי, לימים בעל ברית קרוב של בוש, ואורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002.
לאחר כיבוש קאבול, מעוזי הטליבאן החלו ליפול לידי הברית הצפונית, וב-7 בדצמבר נפלה העיר האחרונה שהייתה בשליטת הטליבאן, קנדהאר, שהיוותה את המרכז הרוחני של הארגון. לאחר נפילת העיר, חיילי חיל הנחתים האמריקני התחילו לערוך חיפושים בסביבתה אחר מבוקשים[5].
בין 25 בנובמבר ו-1 בדצמבר 2001 התחולל קרב קאלאי ג'נגי במהלכו מרדו מאות שבויים מאנשי הטליבאן, והשתלטו על מבצר קאלאי ג'נגי בו הוחזקו, אך רובם נהרגו בקרב.
בעקבות הכיבוש הנרחב של השטחים והמעוזים של הטליבאן ברחו חיילים רבים של הארגון אל ההרים שלאורך הגבול הפקיסטני, במיוחד באזור דרום מערב אפגניסטן. הדבר הוביל להשערה לפיה בן לאדן ושאר בכירי אל-קאעידה והטליבאן מסתתרים במערות בהרי טורה בורה.
ערך מורחב – קרב טורה בורה
כוחות הברית הצפונית פתו בהתקפה על הרי טורה בורה, בגיבוי כוח דלתא של צבא ארצות הברית. במהלך הקרב הצליחו החיילים האמריקניים להאזין למערכות הקשר ברשות הטליבאן באזור ואף שמעו את קולו של בן לאדן עצמו, דבר שעזר להם לשער את מקום הימצאו ואת המרחק ביניהם[6]. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נתקלו באויבים בעלי מוטיבציה גבוהה, הצליחו הכוחות להגיע למרחק של פחות משני קילומטרים מהמחסה המשוער של בן לאדן[6]. במהלך הקרב, מצביא אפגני פנה אל חיילי הברית הצפונית באומרו שהצליח להשיג הסכם כניעה עם אל-קאעידה והטליבאן, בתנאי שתהיה הפוגה בקרבות. משהבינו החיילים האמריקנים כמה הם קרובים אל בן לאדן הם רצו להתקדם אליו בעצמם, אך חיילי הברית הצפונית אסרו עליהם להתקדם ואף איימו עליהם כי נשקם יופנה נגדם אם יעשו כן[6]. מאוחר יותר, התברר שבן לאדן ובכירי ארגון אל-קאעידה ניצלו את ההפוגה על מנת לברוח לפקיסטן. בתום ההפוגה חידוש כוחות הטליבאן את הקרבות, שהסתיימו בכיבוש ההרים על ידי הברית הצפונית וכוחות הקואליציה.
לאחר כיבוש המדינה הוקם כוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי (ISAF), שהיה מבוסס על הקואליציה שהקימה ארצות הברית לפני היציאה למלחמה. מטרת כוח הסיוע היה לתמוך בשלטון החדש באפגניסטן, ולסייע לו בבנייה מחדש של המדינה, בנוסף לסיוע לשלטון במלחמה בטרור בכלל ובטליבאן בפרט.
מבצע אנקונדה ולאחריו
- ערך מורחב – מבצע אנקונדה
בתחילת 2002 התלכדו כוחות גדולים של טליבאן ותומכיהם בעמק שאח-אי-קוט (אנ'), שבגבול הדרום-מזרחי של אפגניסטן. הקואליציה, יחד עם הצבא האפגני שהוקם מחדש, תקפו ב-1 במרץ את העמק. זה היה המבצע הצבאי הראשון במלחמת אפגניסטן שכלל כוחות יבשתיים גדולים שאינם אפגניים, תחת השם "מבצע אנקונדה". המבצע נמשך כשבועיים במהלכם ארצות הברית שלחה חיילי קומנדו מכוח דלתא ואריות הים, והנחיתה צנחנים ממסוקים על מנת לחסום דרכי מילוט אל פקיסטן, על מנת לאסוף מודיעין על בכירים ששהו במקום, ובשביל לכוון את חיל האוויר אל מטרותיו, ועל מנת לתפוס עמדות להסתערות על האזור. בנוסף לכך, ארצות הברית בסיוע של הצבא האפגני החלו בריכוך של כפרים בקרבת האזור ובכיבושם על מנת ליצור נקודות להתלכדות של כוחות לתקיפה ועל מנת לחסום צירי בריחה. בסיוע לחיילים, ארצות הברית השתמשה במטוס תקיפה כבד מסוג AC-130. לעומתם, כוחות הטליבאן השתמשו בכמויות גדולות של מרגמות, מטולי רקטות נגד טנקים, מכונות ירייה בעמדות שיכלו לפגוע במסוקים, ואף הצליחו להפיל שניים. באחד מהם הופל מסוק חילוץ שנשלח לאתר את לוחם אריות הים ניל רוברטס.
כוחות הטליבאן גרמו 15 הרוגים ועשרות פצועים, אך ספגו 500–800 אבדות. לאחר מבצע אנקונדה כוחות הקואליציה בעיקר עסקו באימון הצבא האפגני, בסיוע לו ובפעולות של ביטחון שוטף ברחבי המדינה. פעילות הטליבאן מתרכזת בשליחת מחבלים החודרים דרך הגבול הפקיסטני על מנת לבצע פיגועים כנגד הצבא האפגני וכוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי.
ביולי 2007 חטף הטליבאן 23 אזרחים דרום קוריאנים, ובנובמבר 2007 התפוצץ מחבל מתאבד במפעל סוכר והרג שישה חברי פרלמנט.
הלחימה במחוז הלמנד
לקראת סוף הקדנציה השנייה שלו, נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש הביע אכזבה מההתמודדות של הצבא האפגני עם הטרור האפגני, ולאחריו גם הנשיא ברק אובמה. לאחר בחירתו לנשיא, קיים ברק אובמה את הבטחת הבחירות שלו, והוציא את הכוחות האמריקניים מהערים בעיראק והעביר כ-30,000 חיילים אמריקניים לאפגניסטן, יחד עם עוד 10,000 חיילי נאט"ו.
ב-25 ביוני 2009 הודיעה התקשורת האמריקנית על המבצע הגדול ביותר מאז כניסת ברק אובמה לבית הלבן, שהוא גם המבצע הגדול ביותר של חיל הנחתים מאז הפלישה לפלוג'ה במלחמת עיראק, ובמהלכו כוחות מצבא ארצות הברית והממלכה המאוחדת תקפו את מחוז הלמנד שבדרום מערב אפגניסטן. המתקפה נועדה לנתק קווי אספקה וקשר של כוחות טליבאן. בזמן זה חייל אמריקני בשם בו ברגדאל נחטף על ידי כוחות הטליבאן, ומאוחר יותר פורסמה קלטת בה הוא מופיע שצולמה על ידי שוביו[7][8].
ב-20 באוגוסט 2009 נערכו הבחירות הראשונות באפגניסטן, בהן המתמודדים העיקריים היו חאמיד כרזאי ועבדאללה עבדאללה. לאחר מציאת זיופים נערך סבב נוסף ב-7 בדצמבר. בשני הסבבים איים הטליבאן על הבוחרים, ואף כרת אצבעות של מצביעים כדי לפגוע בהצבעה[9]. ב-2 בנובמבר עבדאללה עבדאללה הודיע על פרישה מהמירוץ, וחאמיד כרזאי זכה בבחירות.
במהלך המתקפה במחוז נתקלו כוחות הקואליציה בחיילי טליבאן שהתחפרו ומוגנו היטב, דבר שגרם להרג של מספר חיילים אמריקניים ויותר מכ-20 חיילים בריטיים, בהם גם קצין בדרגת לוטננט קולונל, הקצין הבכיר ביותר בצבא בריטניה שנהרג בקרב מזה 25 שנה[10]. הדבר גרם למחאה בבריטניה, בין היתר בגין הקיצוצים שהוחלו על הצבא, שהביאו למחסור חמור במסוקים, תחמושת ואספקה שוטפת. במהלך הלחימה במחוז הלמנד חצה מספר הרוגי הבריטים את רף ה-200, ובכך קרוב לרבע מההרוגים במהלך כל שנות המלחמה הם בריטים[11].
ב-13 בפברואר 2010 החל מבצע רחב היקף בשם מבצע מושתראק, הגדול ביותר מאז תחילת המלחמה, ובו 15,000 חיילים תקפו את העיר מרג'ה, בה התרכזו ב-2,000 לוחמי טליבאן, שנמצאת במרכז המחוז ושימשה כמנוף הכלכלי של הטליבאן, בעיקר בזכות מפעלים רבים לייצור סם האופיום.
הלחימה בפקיסטן
בזמן קרב טורה בורה ואחריו ברחו בכירי אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, אל כר פורה נרחב, שהפך את פקיסטן לביתם של ארגוני הטרור, שביצעו כנגד השלטון פיגועים. בתגובה לכך ארצות הברית נהגה לתקוף מהאוויר יעדים לאורך גבול אפגניסטן–פקיסטן. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני, לפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט (אנ')[12], המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.
לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את הטליבאן ולהבריח אותו עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף החליטו שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל הריגתו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטולה מחסוד ב-5 באוגוסט על ידי כטב"מ אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בערך בין 1,000 ל-3,000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטנים, זאת בנוסף לנזק רב שגרם למיליוני אנשים לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים[13]. בנוסף לכך, כתוצאה של מותו של בייטולה מחסוד, הוצתו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן[14].
ב-17 באוקטובר הצבא הפקיסטני החל במתקפה חוזרת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאים במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר החרפה בפיגועים בארץ, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע ובין היתר חבלי טליבאן הצליחו להשתלט על בניין מטכ"ל פקיסטני. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או הריגה של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חקימוללה מחסוד, ובמידה מועטה, תפיסה או הריגה של מפקדי אל-קאעידה שברחו מאפגניסטן.
ב-15 באוקטובר 2011 החלה ארצות הברית בגישה אגרסיבית יותר כלפי גורמי הטרור בפקיסטן. הכוחות המזוינים של ארצות הברית החלו לתפוס עמדות שולטות על גבעות באזורי הגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן, והקימו נקודות תצפית. בנוסף, פעילותם של מטוסי קרב ומסוקים גברה, כמו גם תקיפות טילים של מל"טים; נחסמה התנועה באחת הדרכים המרכזיות, הוטל עוצר על אזורים במחוז ח'וסת ובוצעו חיפושים מבית לבית אחרי חשודים בפעילות טרור. הפעילות כוונה במיוחד נגד רשת חקאני, הקשורה לטליבן, ועל פי טענות ארצות הברית נתמכת על ידי ממשלת פקיסטן. הדיווחים על פעולות אלה שודרו בטלוויזיה הפקיסטנית ונמסרו גם מאת גורמי ביטחון פקיסטניים ותושבי האזור[15].
ההתנקשות בבן לאדן
- ערך מורחב – מבצע חנית נפטון
בערב 1 במאי 2011 שודר בפתאומיות בשידור ישיר נאום של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, בו הודיע שהטרוריסט אוסאמה בן לאדן נהרג. ההודעה גררה גל התרגשות בציבור האמריקני ולחגיגות ספונטניות ברחובות, כשהבולטות שביניהן היו חגיגות מול הבית הלבן, בטיימס סקוור, ובגראונד זירו.
בהמשך פורסמו הפרטים על ההתנקשות בבן לאדן במסגרת מבצע חנית נפטון: החל מאוגוסט 2010, עם חקירת מתכנן פיגועי 11 בספטמבר, חאליד מוחמד[16], המודיעין האמריקני חקר השערה לפיה אוסאמה בן לאדן מתגורר במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 ק"מ צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי 8 מבית ממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תיל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים[17]. אל האחוזה היו מגיעים משלוחים על ידי שני שליחים אלמונים. החל מחודש מרץ 2011 המודיעין החל להיות יותר מוחשי, כשלאחר מספר פגישות של הנשיא אובמה עם המועצה לביטחון לאומי, הוחלט לפעול בעניין[18].
לשם הפעולה הוסקו כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים האמריקנית אל האחוזה, עם הוראה לחסל את בן לאדן במקרה וייתקלו בו[19]. במהלך הפשיטה על האחוזה החל קרב יריות שנמשך כ-40 דקות בין הלוחמים לבן לאדן עצמו, בסופו בן לאדן נהרג יחד עם אחד מבניו, ועוד אישה ששימשה מגן אנושי. מיד לאחר מכן הועברה הגופה אל אפגניסטן, שם נעשה וידוא באמצעות DNA שהיא אכן שייכת לאוסאמה בן לאדן. משערב הסעודית סירבה לאפשר את קבורתו על אדמתה, הושלכה הגופה בלב ים[20].
בתגובה להריגתו החלו גילויי שמחה נרגשים בכל רחבי ארצות הברית. שיא נרשם כאשר באתר "טוויטר" נשלחו במהלך נאומו של ברק אובמה, שהגיע לקצב של כ-4,000 "ציוצים" בשנייה[21].כלי התקשורת האמריקניים הרבו לתאר את התרגשות הציבור ולתעד מסיבות רחוב ספונטניות בהן הונפו דגלי ארצות הברית, שרו את המנון המדינה, ובמשחקי ספורט קראו האוהדים U-S-A! (אנ')[22]. בכל רחבי העולם נשמעו קריאות תמיכה בארצות הברית. שיוצאי דופן היו ארגוני טרור וארגונים איסלאמיים קיצוניים, שגינו את החיסול. לדוגמה, חמאס כינה את המבצע הוצאה להורג של "לוחם חופש" אשר מת "מות קדושים"[23].
תגובות בעולם
בתחילה ארצות הברית קיבלה תמיכה וגיבוי מלאים מרוב מדינות העולם, והתבטאה בין היתר בקואליציית מדינות רחבה לתקיפה באפגניסטן ושכללה צבאות רבים שהיו מוכנים לקחת חלק במלחמה עצמה ובשיתוף פעולה מודיעיני עם סין ורוסיה (שכאמור לעיל אף שלחה כוח עילית חשאי של הרשות למלחמה בסמים). אך תמיכה זו התחלפה בביקורת ככל שהמלחמה נמשכה, ובמיוחד לאחר הכרזת הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש על ציר הרשע (רשימה של מדינות תומכות טרור, שכוללת את איראן, סוריה, צפון קוריאה, אפגניסטן, עיראק וסודאן) ועל כוונתו לפתוח במלחמה על אחת מהמדינות שמרכיבות אותו, במיוחד על עיראק תחת שליטתו של סדאם חוסיין. לאחר פתיחת מלחמת עיראק שעליה הייתה ביקורת חריפה מצד גורמים רבים בעולם ובארצות הברית, שאמרו בין היתר שהמלחמה לא כוונה נגד הטרור אלא על מנת לקדם אינטרסים אמריקניים של השתלטות על הנפט העיראקי וסיום "החשבון הפתוח" של ג'ורג' בוש האב עם סדאם חוסיין.
המחאה התגברה במיוחד לאחר לכידת סדאם חוסיין, בשל העובדה שחיילי ארצות הברית נשארים בעיראק ובאפגניסטן אף על פי שהשיגו את המטרות (פרשנים אמריקניים אמרו כי אל-קאעידה והטליבאן ספגו מכה קשה באפגניסטן וכי בן לאדן אינו מסוגל להוציא אל הפועל פיגוע ענק נוסף מבלי שצבאות הקואליציה יידעו על כך). ביטוי נוסף למחאה כנגד המלחמה ניתן לראות בסקר גלובלי שפורסם בחודש יוני בשנת 2007 שנערך ב-47 מדינות, ולפיו רק ב-4 מדינות נמצא רוב שתומך בהישארות של כוחות זרים באפגניסטן: בארצות הברית (50%), בישראל (59%), בגאנה (50%), ובקניה (60%)[24]. בכ-41 מתוך 47 מדינות היה רוב שהעדיף שהכוחות הזרים ייצאו מאפגניסטן כמה שיותר מהר[25], ובכ-7 מתוך 12 מדינות החברות בנאט"ו היה רוב שהעדיף הסגה של הכוחות הזרים כמה שיותר מהר[26]. סקר דומה שנערך ביוני 2008 בכ-24 מדינות, היה רוב של כ-21 מדינות שהעדיף הסגת כוחות זרים כמה שיותר מהר, כך שרק ב-3 מדינות היה רוב שהעדיף שהכוחות הזרים יישארו עד שהמצב יתייצב: בארצות הברית (50%), באוסטרליה (60%), ובבריטניה (48%). בסקר נוסף שפורסם באוגוסט 2009 בארצות הברית לפיו קיים רוב כנגד הרצון של ברק אובמה להגדיל את הנוכחות של ארצות הברית באפגניסטן, וכי קיים רוב שמתנגד ללחימה[27]. ב-27 במאי 2014 הצהיר הנשיא אובמה כי החייל האחרון יעזוב את אפגניסטן עד סוף 2016, אם כי רק ב-2021 יצאה לפועל תוכנית סדורה לנסיגת הכוחות מהאזור[28].
גלריית תמונות
-
כוחות מיוחדים (ככל הנראה הכומתות הירוקות) של צבא ארצות הברית רוכבים על סוסים בשלבים הראשונים של המלחמה
-
מטוס תובלה אמריקני מסוג C-17 שב לבסיסו לאחר שהצניח אספקה הומניטרית
-
חיילים אמריקניים ובריטים במחוז הלמנד, 2007
ראו גם
- המלחמה בצפון-מערב פקיסטן
- אוסאמה בן לאדן
- אל-קאעידה
- מבצע חנית נפטון
- מחנה בסטיון
- ציר הרשע
- בסיס מאנאס
- תקיפות אוויריות של ארצות הברית בפקיסטן
- השתלטות הטליבאן על אפגניסטן
לקריאה נוספת
- Woodward, Bob. Bush at War, Simon & Shuster, 2002
קישורים חיצוניים
- מלחמת אפגניסטן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ The Times & The Sunday Times, www.thetimes.co.uk, 2023-07-08 (באנגלית)
- ^ U.S. Department of Labor - Office of Workers' Compensation Programs (OWCP) - Division of Longshore and Harbor Workers' Compensation (DLHWC)
- ^ יצחק בן חורין, תמה המלחמה הארוכה ביותר של ארה"ב, באתר ynet, 28 בדצמבר 2014
- ^ חיילי קומנדו אמריקניים נחתו באפגניסטן ותקפו שתי מטרות, באתר ערוץ 7, 21 באוקטובר 2001
- ^ אפגניסטן: לוחמי המארינס במצוד אחרי בכירי אל-קאעידה, באתר ynet, 9 בדצמבר 2001
- ^ 6.0 6.1 6.2 Delta Force commander explains how close they came to catching Osama Bin Laden
- ^ AP, החייל בשבי הטליבאן: "אני מפחד ורוצה הביתה", באתר ynet, 19 ביולי 2009
- ^ רגדאל שוחרר בעסקת שחרור שבויים על הטליבאן תמורת 5 מחבלים, בסוף מאי 2014.
- ^ AP, אפגניסטן: טליבאן כרת אצבע למצביעים בקלפי, באתר ynet, 22 באוגוסט 2009
- ^ אילן גורן, המלחמה באפגניסטן: ארה"ב ובריטניה עושות חשבון נפש, באתר של "רשת 13", 14 ביולי 2009 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ סוכנויות הידיעות, מספר החללים הבריטים באפגניסטן עלה ל-201, באתר ynet, 16 באוגוסט 2009
- ^ AP, פקיסטן: החוק האיסלאמי יוחל על עמק סוואט, באתר ynet, 13 באפריל 2009
- ^ צבי יחזקאלי, תיעוד מיוחד: לחימת הטליבאן בצפון פקיסטאן, באתר של "רשת 13", 14 במאי 2009 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ AP, קרב ירושה בטליבאן: 70 חמושים נהרגו בפקיסטן, באתר ynet, 12 באוגוסט 2009
- ^ "ארה"ב תגברה כוחות מול הגבול הפקיסטני", באתר nrg, 17 באוקטובר 2011
- ^ CBS News: Bush's counterterror chief defends harsh interrogations
- ^ Bin Laden hid in Pakistan city laden with military
- ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, המבצע: הכוחות המיוחדים באחוזה של בן-לאדן, באתר ynet, 2 במאי 2011
- ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, המטרה, בן לאדן: "רצינו להרוג אותו, לא ללכוד", באתר ynet, 2 במאי 2011
- ^ שירות גלובס, ארה"ב: חיסלנו את בן לאדן והשלכנו גופתו לים, באתר גלובס, 2 במאי 2011
- ^ "Twitter Reactions To Osama Bin Laden's Death (TWEETS)"
- ^ Fox News: What Is Navy SEAL Team 6?
- ^ עמית ולדמן, חמאס מגנה חיסול בן לאדן: "הוא שאהיד", באתר מאקו, 2 במאי 2011
- ^ עמוד 26
- ^ עמוד 24
- ^ עמוד 116
- ^ רוב האמריקנים נגד אובמה: לא לשלוח עוד חיילים לאפגניסטן, באתר של "רשת 13", 20 באוגוסט 2009 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ MARK LANDLER, U.S. Troops to Leave Afghanistan by End of 2016, The New York Times, 27 במאי 2014
39595265מלחמת אפגניסטן (2001–2021)
- המכלול: עדכון - היסטוריה
- המכלול: עדכון - מדינות אירופה
- מלחמת אפגניסטן (2001–2021)
- אפגניסטן: היסטוריה
- מלחמות אפגניסטן
- אפגניסטן: צבא וביטחון
- מלחמות אוסטרליה
- מלחמות איטליה
- מלחמות ארצות הברית
- מלחמות הממלכה המאוחדת
- מלחמות גרמניה
- מלחמות פולין
- אל-קאעדה
- 2001
- שנות ה-2000 בארצות הברית
- שנות ה-2010 בארצות הברית
- נשיאות ג'ורג' ווקר בוש
- אסיה: פלישות