לג'ון

לג'ון

עמודים רומיים או ביזנטיים בין בתי העיירה לג'ון, 1924 (מאוסף מוזיאון רוקפלר)
סיבת נטישה	מלחמת העצמאות
תאריך נטישה	30 במאי 1948
יישובים יורשים	מגידו

לג'ון הייתה עיירה גדולה שהתקיימה מהתקופה הרומית עד לתקופת המנדט הבריטי. מאז הכיבוש הערבי של ארץ ישראל היו רוב תושביה מוסלמים. נקראה גם אל-לג'ון או אללג'ון (בערבית: اللجون).

העיירה נקראה על שמו של האתר הקדום לגיו, שהיה מחנה של הלגיון השישי פראטה של הצבא הרומי בפרובינקיה סוריה פלשתינה. העיירה הייתה מיושבת במשך כ-2,000 שנה, ושימשה כיישוב מרכזי בארץ ישראל בתקופת בית עבאס, בתקופת הסולטנות הממלוכית ובזמן שלטון האימפריה העות'מאנית, שקראה למחוז לג'ון על שמה.

במלחמת העצמאות נכבשה העיירה על ידי חטיבת גולני. רוב תושביה ברחו לאום אל-פחם, ובתי העיירה נהרסו. בשנת 1949 הוקם הקיבוץ מגידו על קרקעות היישוב.

שם המקום

העיירה לג'ון נקראה על שמו של האתר הקדום לגיו, שבו היה מוצב של הלגיון השישי פראטה. במאה ה-3 שונה שמה של העיירה למקסימיאנופוליס ("עיר מקסימיאנוס") על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס לכבוד מקסימיאנוס, שותפו לקיסרות, אך התושבים המשיכו להשתמש בשם הישן. בתקופת הח'ליפות העבאסית נקראה העיירה אל-ליג'וב. לאחר כיבוש ארץ ישראל במסע הצלב הראשון, בשנת 1099, הצלבנים החזירו את השם הרומאי. בשנת 1187 העיירה נכבשה מחדש על ידי המוסלמים ומאז נקראה שוב לג'ון או אל-לג'ון.

גאוגרפיה

העיירה לג'ון נבנתה על מדרונותיהן של שלוש גבעות בשולי עמק יזרעאל, בגובה של כ-135 עד 175 מטר מעל פני הים. לג'ון היא נקודת תצפית טובה על נופי עמק יזרעאל, הרי הגלבוע, גבעת המורה, הר תבור, רכס הרי נצרת וג'נין.

העיירה נבנתה על שתי גדות נחל הקרוי בערבית ואדי א-סיט ("נחל הגברת") שהוא יובל של נחל קישון. הנחל זורם צפונה ואז מזרחה לאורך 6 ק"מ לפני שהוא מגיע ללג'ון, ומקטע זה והלאה הנחל נקרא בערבית ואדי אל-לג'ון. בשנת 1958 החליטה ועדת השמות הממשלתית להשתמש בשם נחל קיני לכל אורכו של הנחל.

הרובע הצפוני של לג'ון נבנה ליד מספר מעיינות, בהם עין אל-ח'ליל, עין נאסיר, עין סיט לילה, ועין ג'ומעא, הקרוי גם עין סיל-לג'ון. הרובע המזרחי נבנה ליד עין אל-חג'ה. הכביש הראשי של העיירה היה מקושר לכביש ג'נין-חיפה מצד אחד, ומהצד השני לאום אל-פחם. מסביב לעיירה שכנו מספר כפרים, בהם זלפה וזובובא.

היסטוריה

גשר לַג'וּן מעל נחל קיני, ברקע – חאן לג'ון. ציור זה מופיע בכרך השני של "ארץ ישראל הציורית" (1881) ומלווה את מאמרה של מרי אליזה רוג'רס על השומרון ועל עמק יזרעאל.

תקופת הברונזה והברזל

לג'ון נמצאת כקילומטר דרומית לתל מגידו, המזוהה עם מגידו העתיקה. נחל קיני, הסמוך ללג'ון, מוזכר בכתבים מצריים של תחותמס השלישי המתארים את קרב מגידו.

התקופה הרומית

העיירה לג'ון נבנתה בסמוך לאתר לגיו שבתל מגידו, שבתקופה הרומית הוצב בו הלגיון השישי פראטה של הצבא הרומי לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 130 לספירה. תל מגידו מזוהה במחקר עם העיירה "כפר עותנאי" או "כפר עותני" הנזכרת רבות במקורות חז"ל. במאה ה-3 עזבו כוחות הלגיון את המקום והחלה בניית בתי מגורים. הקיסר דיוקלטיאנוס קבע ששם היישוב יהיה מקסימיאנופוליס ("עיר מקסימיאנוס") לכבודו של מקסימיאנוס, שותפו לקיסרות, אך התושבים המשיכו להשתמש בשם הישן.

התקופה המוסלמית הקדומה

קרב אג'נדיין התחולל בסביבות שנת 634 בין צבא האימפריה הביזנטית לצבא האימפריה המוסלמית. מיקומו המדויק של שדה הקרב איננו ברור, אך ישנם היסטוריונים מוסלמים הסבורים שהקרב נערך בלג'ון, ובעקבות הניצחון המוסלמי שולבו אזורי ארץ ישראל ודרום סוריה בח'ליפות ראשידון, ולאחר מכן היו חלק מהפרובינציה האומיית והעבאסית של בלאד א-שאם. לג'ון סימנה את הגבול הצפוני של ג'ונד פלסטין.

בשנת 940 התחולל בלג'ון קרב בין צבא בית עבאס לבין השושלת האיח'שידית. לאחר הקרב השיא מוחמד בן טוגג' אל-איחשיד את בתו לבנו של מושל העיירה.

לג'ון מתוארת בכתביו של הגאוגרף מוקדסי משנת 985 כחלק ממחוז ג'ונד אל-אורדון, בו היו גם נצרת וג'נין.

התקופה הצלבנית, האיובית והממלוכית

בשנת 1099 הצלבנים פלשו וכבשו את הלבנט מידי השושלת הפאטמית. הם שבו וקראו לעיירה בשמה הרומי "לגיו" והיא הייתה חלק ממחוז קיסריה. נוצרים רבים התיישבו בעיירה ובסביבתה, והיא התרחבה עד תיעניכ. על פי ז'אן ד'איבלין פעלו בעיר 100 אנשי צבא שדאגו לסדר הציבורי, וכן נבנו בה מנזר וכנסייה, מכספי מעשר של כנסיות בנצרת. בנוסף פעלו בה שווקים, תנור אפייה גדול ומרכזי מסחר.

בשנת 1182 פשטו האיובים על לגיו, ובשנת 1187 היא נכבשה על ידם בהנהגת אחיינו של צלאח א-דין, חוסאם א-דין עמר, שהחזיר לעיירה את שמה הערבי לג'ון.

בשנת 1226 כתב הגאוגרף יאקות אל-חמאווי על המסגד בלג'ון ועל "נחל שופע" הזורם לצד העיירה. הסולטן אל-מלכ אל-כאמל השיא את בתו בעיירה בשנת 1231. בשנת 1241 נכבשה לג'ון על ידי צלבנים, ובשנת 1263 נכבשה שוב על ידי הסולטנות הממלוכית בראשות ביברס. בשנת 1264 פשטו על העיירה אנשי מסדר אבירי היכל שלמה וההוספיטלרים, ולקחו 300 שבויים לעכו. בהסכם בין קלאוון לצלבנים משנת 1283 רשומה העיירה כחלק מהסולטנות הממלוכית.

לאחר מכן לג'ון מוזכרת בכתבים היסטוריים רבים כעיירה מרכזית במחוז וכחלק ממסלול חלוקת הדואר בין קהיר לדמשק.

התקופה העות'מאנית

גשר לג'ון - צילום משנת 1908 מאת גוטליב שומאכר.

ראו גם – טורבאי

בקרב מרג' דאבק, שנערך ב-24 באוגוסט 1516, הכו כוחות האימפריה העות'מאנית את צבא הסולטנות הממלוכית ולאחריו החל שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל.

בלג'ון שלט שבט טורבאי, ובני השבט מונו למושלי העיירה במהלך השנים. מושלי העיירה שיתפו פעולה, בין השאר, עם שושלת רדואן ועם פח'ר א-דין השני.

במאה ה-16 התבססה כלכלת העיירה על גידולי חיטה ושעורה, וכן על משקי עיזים וכוורות דבורים. במפקד אוכלוסין משנת 1596 מנתה לג'ון 226 נפשות.

בני שבט טורבאי היו מושלי העיירה עד שנת 1677, אך בתקופה זו נדדו רבים מבני השבט לעבר הירדן המזרחי, ועקב כך מינה השלטון העות'מאני קצין מטעמו לתפקיד מושל העיירה. לקראת סוף המאה ה-17 מונה מושל עראבה למושל מחוז לג'ון. בשנת 1697 ביקר בעיירה הנרי מונדרל.

במהלך המאה ה-18 חלה בלג'ון התדרדרות כלכלית ונטישת תושבים. ייתכן שזו הושפעה ממספר תקיפות צבאיות של דאהר אל-עומר שהתרחשו בקרבת מקום. בתקופה זו עלה כוחה הפוליטי של עכו, ושכם הפכה למרכז כלכלי. בעיירה לג'ון המשיך לפעול חאן גדול ששימש עוברי אורח, המוזכר בכתביהם של אדוארד רובינסון (1838), צ'ארלס וילסון, ג'יימס פין (סוף המאה ה-19) וגוטליב שומאכר (תחילת המאה ה-20).

בסוף המאה ה-19 החלו ארבע חמולות ערביות מאום אל-פחם (אל-מחג'ינה, אל-ע'בריה, אל-ג'בארין ואל-מחמיד) להשתמש באדמות החקלאיות של לג'ון, ובהדרגה עברו לגור בעיירה ובנו בה בתים חדשים. בתחילת המאה ה-20 ארבע החמולות חילקו ביניהן את השטח.

המנדט הבריטי

לג'ון התפתחה בתקופת המנדט הבריטי, במיוחד בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, אז עברו אליה רבים מערביי ארץ ישראל שנרדפו על ידי הבריטים בשל השתתפותם במרד הערבי הגדול. באותן שנים נבנו בעיירה בתי ספר, מסגדים, תחנה מרכזית לאוטובוסים, טחנות קמח ושטחי מסחר.

בשנת 1941 בנתה ממשלת המנדט הבריטי ליד לג'ון תחנת משטרה השייכת למערכת מצודות טיגארט. בשנת 1943 נבנה בעיירה מסגד אבן לבן.

במפקד האוכלוסין בארץ ישראל (1922) נמנו בלג'ון 417 תושבים. במפקד של 1931 האוכלוסייה הוכפלה, ובעיירה התגוררו 857 איש, מתוכם 829 מוסלמים, 26 נוצרים ושני יהודים. בשנת 1940 חיו בלג'ון 1,103 תושבים, וב-1948 היו בה 1,280 תושבים.

באפריל 1947 ביקשו יהודים לרכוש קרקעות של ערבים, בין השאר בשטחי לג'ון. הוועד הערבי העליון התכנס מספר פעמים כדי לדון בנושא זה. במסקנות הדיונים נכתב: "שמירת האדמות מפני ההשתלטות הציונית הינה חובה חשובה ביותר", ונאסרה מכירת אדמות ליהודים באזורי ירושלים, שכם, חברון ואזורים נוספים. עם זאת הותרה מכירת קרקעות במישור החוף. באזור לג'ון נאסרה מכירת הקרקעות, והוחלט על צעדי חיזוק חיוביים, בהם הלוואות לבעלי הקרקע, רכישת ציוד חקלאי מודרני והסדרת ההשקיה.

מלחמת העצמאות

בתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 לג'ון יועדה למדינה הערבית. במלחמת העצמאות פעלו בה כוחות צבא ההצלה וצבא עיראק. באפריל 1948 נכבשה העיירה על ידי כוחות ההגנה כחלק מקרב משמר העמק. יחידות פלמ"ח פשטו ופוצצו חלק מבתי לג'ון בלילה שבין 15 ל-16 באפריל.

רוב תושבי העיירה ברחו ממנה, ונותרו בה בעיקר כוחות צבא. הלחימה התחדשה ב-6 במאי, ונמשכה עד סוף מאי. מ-27 במאי עד 30 במאי נערך קרב לג'ון שבו נכבשה העיירה על ידי חטיבת גולני, כחלק ממבצע ארז. לאחר מכן חלה הפוגה, בתיווך האו"ם, במהלכה הורשו חקלאים ערבים ויהודים לקצור את יבוליהם. כמו כן שוכנו בלג'ון 1,400 נשים, ילדים וקשישים שגורשו מהכפר איג'זים, ולאחר מכן נשלחו ברגל לג'נין.

רוב תושבי לג'ון ברחו לאום אל-פחם, והם וצאצאיהם מתגוררים בה כיום. תושבי לג'ון הם ערבים ישראלים וכן נפקדים נוכחים.

שרידי העיירה

בשנת 1949 נבנה קיבוץ מגידו על חלק מאדמות לג'ון. בתי העיירה הוחרבו לאחר מכן, ועל השטח נטעו עצי יער. בשנת 1953 נחקק חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) שהכשיר את הפקעת שטחי היישוב על ידי ממשלת ישראל.

בשנת 1978 הגיש חבר הכנסת תופיק טובי שאילתא בכנסת לשר הדתות בה כתב שתושבי קיבוץ מגידו חפרו בור אשפה גדול ליד בית הקברות של לג'ון, שהיה מגודר אבל מוזנח. בשנת 1984 מועצת אום אל-פחם התכוונה לבצע עבודות ניקיון וגידור בבית הקברות, אך נאסר עליה לעשות זאת כי המקום נמצא מחוץ לתחום שיפוטה. בשנת 1999 בית הקברות גודר מחדש על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

בשנת 1984 התלוננה מועצת אום אל-פחם על כך שמבנה המסגד בלג'ון משמש כנגריה, וביקשה לפנות את המבנה, לשפץ אותו ולהשתמש בו כמסגד. התביעה נדחתה על ידי קיבוץ מגידו.

בשנת 1992 תיאר וליד ח'אלדי את שרידי העיירה: "נותרו רק מסגד האבן הלבן, טחנת קמח אחת, מרכז שירותי הבריאות של העיירה, וכמה בתים הרוסים. המסגד משמש כנגריה ובאחד הבתים נבנה לול תרנגולות. מרכז הבריאות וטחנת הקמח שוממים, ובית הספר איננו. בית הקברות נותר, אך הוא מוזנח. קברו של יוסף אל-חמדאן, פעיל ערבי בולט שנפל במרד הערבי הגדול ב-1936, נראה בבירור. האדמות סביב העיירה נטועות בעצי שקד, חיטה ושעורה. יש בהן גם סככות לבעלי חיים, צמחי מספוא ומשאבת מים. האתר מגודר היטב והכניסה אליו חסומה." בשנת 2000 הוזכר המסגד בספר "Sacred Landscape" של מירון בנבנישתי. בשנת 2005 עדיין פעלה נגריה במבנה המסגד, ובשנת 2007 הוא נאטם.

חלק ניכר מהעיירה מצוי כיום בתוך יער מגידו של קק"ל.

מורשת לג'ון

באזור החאן של לג'ון נערכות מפעם לפעם חפירות ארכאולוגיות.

בשנות ה-2000 עתרו באמצעות ארגון עדאלה 486 משפחות שברחו מלג'ון לאום אל-פחם, וביקשו להשיב להן את הבעלות על שטחי הקרקע בעיירה. העתירה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 2007, והערעור נדחה על ידי בית המשפט העליון בשנת 2010.

משנת 2000 בערך מתקיימת באזור לג'ון תהלוכה למען זכות השיבה, בסמוך ליום הנכבה, בה משתתפים אלפי אנשים. בתהלוכה מונף הדגל הפלסטיני והיא עוברת דרך מספר יישובים פלסטיניים שנחרבו ב-1948. בתהלוכה משתתפים גם ארגוני שלום, בהם זוכרות, נשים בשחור, אשה לאשה ובת צפון.

בשנת 2007 פורסמה במקור ראשון עדות להתנהגות צעקנית וטענות להפרות סדר מצד משתתפי התהלוכה.

באום אל-פחם הוקם מוזיאון מורשת אל-לג'ון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לג'ון בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36193674לג'ון