חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים)
 | |
| תאריך לועזי | 20 במרץ 1953 |
|---|---|
| תאריך עברי | ד' בניסן תשי"ג |
| כנסת | הכנסת השנייה |
| תומכים | 22 |
| מתנגדים | 5 |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 122, עמ' 58 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד האוצר |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) התשי"ג-1953 (בקיצור: חר"ם) הוא חוק שהתיר למשך שנה ורטרואקטיבית הפקעת קרקעות בידי הממשלה, בעיקר של ערבים, שלאחר מלחמת העצמאות הוקצו ברובם לבסיסי צבא או ליישובים יהודיים.
תוכן החוק
החוק הסמיך את שר האוצר, למשך שנה אחת, להעביר לרשות הפיתוח קרקעות שב-1 באפריל 1952 לא היו ברשות בעליהם, שימשו לצורכי ביטחון, התיישבות או פיתוח חיוניים בזמן כלשהו בין 14 במאי 1948 ל-1 באפריל 1952 ועדיין דרושים לצורך זה בעת ההפקעה. החוק קבע שהבעלים זכאים לפיצויים בכסף ואם הקרקע שימשה את הבעלים לחקלאות וזאת הייתה פרנסתו העיקרית, יש להציע לו פיצוי מלא או חלקי בקרקע, בין בבעלות ובין בחכירה. הפיצוי בכסף ניתן בהתאם להערכת שמאי ממשלתי בדבר שווי הקרקע ב-1 בינואר 1950 בתוספת של 3% ריבית שנתית. החוק לא הוגבל רק בקרקעות שהיו בבעלות פרטית, וקבע שהוצאת הצו אינה עדות לכך שהקרקע לא הייתה בבעלות המדינה עוד לפני כן. בסעיף 9 החוק גם הגדיר אפשרות לחסינות מתביעות בגין פעולות שנעשו בקרקע עוד טרם הוצאת הצו.
החוק לא דרש שתינתן לבעלים הודעה על הצו, ולחלק מהבעלים נודע על ההפקעה, לטענתם, רק שנים רבות אחריה[1].
היסטוריה
החל מסוף 1950 החלו ערבים ישראלים להגיש תביעות לבתי משפט בישראל בדרישה להשיב להם קרקעות שהוחרמו מהם. באוגוסט 1951 הקים שר החוץ משה שרת ועדה לבחינת הבעיה והוועדה המליצה לחוקק חוק שתכשיר באופן רטרואקטיבי את החרמת הקרקעות ללא קשר לשאלה אם הבעלים היו נפקדים.
החוק אושר בכנסת ב-10 במרץ 1953 ברוב של 22 ח"כים מסיעות הקואליציה, נגד 5 ממק"י, סיעת שמאל של משה סנה וג'בר מועדי מהרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל. חברי חרות ואברהם כלפון ממפא"י נמנעו, ואילו חברי מפ"ם (שהייתה באופוזיציה) נעדרו מההצבעה[2]. הוא פורסם ברשומות ב-20 במרץ 1953. במשך השנה שהחוק חל הוציא שר האוצר 465 צווים שנגעו לקרקעות בשטח שמוערך[דרושה הבהרה] ב-1,200 קילומטר רבוע. על פי ההערכות, כ-325,000 דונם היו קרקעות בבכעלות ערבים והשאר היו אדמות מדינה (כולל נכסי נפקדים) וקרקעות בנגב שהיו בשימוש של בדואים. החוק שימש בין השאר להפקעת קרקעות כפרי איקרית ובירעם. ערביי ישראל קיימו אספות מחאה כנגד החוק ברחבי המדינה. רבים מהערבים לא פנו לקבלת פיצוי. הסבר אחד שניתן לכך היה שהם סירבו לבקש פיצוי מכיוון שראו בכך הכרה בהפקעה. הסבר אחר שניתן לגבי חלק מבעלי הקרקעות היה שלאור עליית מחירי הקרקעות קיוו הבעלים לפיצויים יותר גבוהים אם ימתינו[3].
החל משנת 1956 הפעילה הממשלה לחצים על ערבים כדי שיסכימו לקחת פיצוי על קרקעות שהופקעו. בין השאר הותנו החכרת קרקעות מהמדינה, מתן היתרי בנייה וסיוע בבניית בתים בהסכמה לקבל את הפיצויים[4].
עד שנת 1959 ניתן פיצוי עבור 64,500 דונם, עד שנת 1962 עבור 132,036 דונם[5] ועד שנת 1970 עבור 170,000 דונם. מתוך זה ניתנו 55,629 דונם קרקעות חילופיות כפיצוי. החוק תוקן בשנת 1973 כדי לעדכן את גובה הפיצויים, ושינויים נוספים בנוסחת הפיצוי נעשו בשנים 1979, ו-1989[6].
הפיצוי שניתן בהתאם לערך הקרקע בתחילת 1950 היה נמוך משמעותית מהערך בעת מתן הפיצוי שכן בעת כניסת החוק לתוקפו כבר איבדה הלירה ישראלית 80% מערכה[7]. על פי הערכות, ערך הקרקע ב-1953 היה פי 14-16 מערכו בשנת 1950, בין השאר בגלל ירידת ערך הלירה[8]. בשנת 1959 הועלה הפיצוי על סמך מסקנות ועדת הערכה מיוחדת שרוב חבריה היו ערבים והפיצוי הגיע קרוב למחיר השוק בגליל, הגם שבמשולש הפיצוי עדיין היה נמוך משמעותית. בשנת 1961 הועלה הפיצוי בעוד 15%[3]. במקרה ספציפי בסוף 1999, הוצע למערערים שהביאו הערכת שמאי שקרקע שווה 92,000 דולר אמריקאי, פיצוי בסך 32,406 ש"ח[9].
פולמוס
ההצדקה שניתנה לחוק הייתה שהוא פועל בהתאם לחוק המחלול הכלול בחוק הקרקעות העותמאני על פיו מי שקיבל קרקע מכוח חזקה ונטש אותה למשך שלוש שנים איבד את זכותו בקרקע. נטען שמכיוון שבעלי הקרקעות זכו בקרקע מכוח חזקה הרי שאם אינם משתמשים בה הם איבדו את זכותם, כמו שדייר מוגן מאבד את זכותו אם אינו גר בדירה.
אגודת "איחוד" שהייתה מעין המשך ל"ברית שלום" יצאה במכתב גלוי לועדת חוקה, חוק ומשפט נגד החוק בו נכתב: "לא על רכישת מקרקעין – כאילו מרצונם הטוב של כל הצדדים — מדובר בו אלא על הפקעת מקרקעין, אשר נתפסו באופן שרירותי ובלתי חוקי ... החוק הזה נותן גושפנקא חוקית למעשים פליליים". בנוסף טענה האגודה כנגד חקיקת חוק המפקיע רכוש במליונים בלי לתת לנפגעים זכות ערעור[10].
על חוק רכישת מקרקעים כתבה השופטת דורית ביניש את הדברים הבאים[11]:
"הנה כי כן, קשה לנתק את החקיקה החריגה מהרקע ומהתקופה שבה נחקק חוק הרכישה, ואין ספק כי מדובר בחקיקה חד-פעמית שיש להשקיף עליה על רקע הנסיבות ההיסטוריות ששררו בתקופת הקמת המדינה. חוק הרכישה הביא לפגיעה משמעותית ביותר בזכות הקניין של בעלי המקרקעין שקרקעותיהם הוקנו לרשות הפיתוח מכוח החוק הנ"ל. פגיעתו של החוק הייתה ללא ספק קשה עוד יותר מהפגיעה ממנה נפגע, בדרך כלל, בעל מקרקעין שמקרקעיו מופקעים על-פי פקודת הקרקעות. זאת, משום שחוק הרכישה אִפשר את הכשרתה הרטרואקטיבית של תפיסת חזקה במקרקעין על ידי המדינה, שככל הנראה נעשתה (לפחות בחלקה) בהיעדר הסמכה בדין ... את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה ואת אי השימוש בהסדרי הפקעת המקרקעין הקבועים בפקודת הקרקעות ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה; על רקע צרכי התקופה ובעת שקרקעות ננטשו על ידי בעליהן עקב אירועי המלחמה. נסיבות היסטוריות אלה הביאו לחקיקתו של חוק הרכישה שהוראותיו פוגעות פגיעה ניכרת בזכות הקניין, ואין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות"
— ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, סעיף 7
פסיקה
במספר פסקי דין דן בית המשפט העליון במשמעות של הביטוי צורכי פיתוח והתיישבות חיוניים ופירש אותם במובן רחב ככוללים "פעולות לרוב הצריכות לפיתוחה של המדינה בכלל" ובין השאר שמורת טבע, מגורים, תעשייה, חקלאות, מרעה, כבישים ויער[12].
בית המשפט העליון, בתביעה יונס נגד שר האוצר, קבע שחתימת שר האוצר על צו הפקעה מהווה ראיה לכך שתנאי החוק מולאו ושאין חובה על שר האוצר לתת לבעל הקרקע הזדמנות לטעון את טענותיו. בנוסף, קבע בית המשפט שהחוק חל על מי שלא יכל לעבד את האדמה בגלל צו שניתן על ידי המדינה[13]. בית המשפט שב וקבע ש"ערכה ההוכחתי של התעודה שהוציא שר האוצר מכוח סמכותו שבחוק רכישת מקרקעים, הוא מוחלט, ולא ניתן לתקוף את האמור בה"[14]. עם זאת, בשנת 2010 פתח בג"ץ פתח לדיון לגופו של עניין בעתירה כנגד הפקעה על פי החוק, לאחר שנטען שבמשך 50 שנה לא נעשה דבר כדי לממש את ההפקעה[15].
הסמכות לדון בהשגות על הפקעה על פי החוק נתונה לבג"ץ. עם זאת, נקבע שבעת ביצוע הסדר מקרקעין בבית המשפט המחוזי, רשאי בית המשפט לדון גם בטענות נגד ההפקעה. עם זאת, נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, ציין[16]:
- "ההכרעה לפיה נתונה הסמכות לבית המשפט המחוזי במקרה זה היא במידה רבה בעלת משמעות מוגבלת. זאת, שכן קשה לקבל שבחלוף עשרות שנים מעת המעשה המינהלי – ההפקעה – ניתן יהיה לתוקפו. במילים אחרות, אף שהסמכות קיימת, הרי מבחינה מעשית ההכרעה, ככל שמדובר בחר"ם, היא תאורטית במידה רבה."
ראו גם
לקריאה נוספת
- אברהם הללי, הזכויות במקרקעין: רקע היסטורי כלכלי של התפתחות הקניין בארץ בתוך ארצות הגליל, כרך ב', משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, עמודים 596-594
קישורים חיצוניים
חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- רכישת קרקעות חליפין והסדר מקרקעין, אתר מינהל מקרקעי ישראל
הערות שוליים
- ^ ע"א 3535/04 ברכה דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, סעיפים 1, 11
- ^ אושר חוק רכישת מקרקעין, דבר, 11 במרץ 1953
- ^ 3.0 3.1 גדעון ויגרט, חוק רכישת מקרקעין - בלי תביעות משפטיות, דבר, 18 במרץ 1963
- ^ David A. Wesley, E. Marx, State Practices and Zionist Images, 2008, pages 113-114
- ^ David A. Wesley, E. Marx, State Practices and Zionist Images, 2008, page 113
- ^ Yifat Holzman-Gazit, Land expropriation in Israel: law, culture and society, 2007, pages 111-113
- ^ Yifat Holzman-Gazit, Land expropriation in Israel: law, culture and society, 2007, pages 112-113, remark 27
- ^ David A. Wesley, E. Marx, State Practices and Zionist Images, 2008, page 113
- ^ ראו ע"א 3535/04 ברכה דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, סעיפים 1, 2
- ^ הלל כהן, הנפקדים הנוכחים: הפליטים הפלסטינים בישראל מאז 1948, ירושלים: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, 2000, עמוד 125
- ^ ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל - שר האוצרסעיף 7
- ^ ע"א 4067/07 מחמוד חליל עבד אלפתאח ג'בארין ואח' נ' מדינת ישראל, סעיפים 8, 32, 36
- ^ Yvonne Schmidt,Foundations of Civil and Political Rights in Israel and the Occupied Territories, 2008, page 521
- ^ ע"א 4067/07 מחמוד חליל עבד אלפתאח ג'בארין ואח' נ' מדינת ישראל, פסקה 25
- ^ בג"ץ 9804/09 עוני שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח
- ^ דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' גארד סוילם גארד אבו פריח זל ו34 אח'
32008107חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים)