שמואל זביטקובר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמואל זביטקובר
שמואל זביטקובר. פרט מתוך הציור "בחירת סטניסלאב פוניאטובסקי" של ברנרדו בלוטו (אנ'), ‏1776. רפרודוקציה המוצגת במוזיאון לתולדות יהודי פולין
שמואל זביטקובר. פרט מתוך הציור "בחירת סטניסלאב פוניאטובסקי" של ברנרדו בלוטו (אנ'), ‏1776. רפרודוקציה המוצגת במוזיאון לתולדות יהודי פולין
לידה סצמין (אנ'), האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה 14 באוקטובר 1800
כ"ה בתשרי ה'תקס"א
ידוע בשל פעולותיו ושתדלנותו עבור יהודים ברחבי פולין, ובעיקר בוורשה
מקצוע סוחר, תעשיין, ספק צבאי ויהודי החצר

יוסף שמואל זְבִּיטְקוֹבֶר (בכתיב יידי: זביטקאָווער. לעיתים גם: זוֹננברג, או ברגסון; בפולנית: Szmul Jakubowicz (Sonnenberg) Zbytkower; ‏נפטר בכ"ה בתשרי ה'תקס"א, 14 באוקטובר 1800[1]) היה סוחר בעל הון יהודי-פולני במאה ה-18, עסקן ציבורי-כלכלי, ספק צבאי, תעשיין, פילנתרופ, שתדלן ופרנס ועד ארבע ארצות, מקורב לשלטונות ובעל קשרי סחר עם מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, וכן סוכן החצר של מלכי פרוסיה.

זביטקובר, שהיה בין האישים הבולטים במאה ה-18 ביהדות פולין בכלל וביהדות ורשה בפרט, הפך סמל לנדבנות ושתדלנות, וסביבו נרקמו אגדות רבות. נודע בפעילות ההצלה שניהל בעת טבח פראגה (אנ'). לדברי עמנואל רינגלבלום, מתוך תעודות ומסמכים שנחשפו, נראה כי היה אדם תקיף שנהג בשחיתות, בקשרי הון-שלטון, בגאווה ובעריצות כלפי בני עמו[א]. גם במסורת החסידית זוהרו מעומעם, ולצד מעשי החסד שלו הוא מוזכר כבעל עבירה.

צאצאיו היו אישים מפורסמים בפולין, בפרט כסוחרים, תעשיינים ובעלי הון; ובולטת בהם היא משפחת הברגסונים שבראשה עמדו בנו בר ברגסון וכלתו תמר'ל ברגסון.

ביוגרפיה

ראשית חייו

בתעודות רשמיות הוא מופיע כ"שמואל יעקובוביץ" (שמואל בן יעקב) או כ"שמואל ויגדרוביץ" (שמואל בן אביגדור)[2]. אביו עסק במזיגה[3]. השם זביטקובר הוא כינויו על שם הכפר "זביטקי" (אנ') שבדרום פולין (בווייוודה שלזיה) שממנו בא לוורשה בהמשך חייו. לפי מסורת המשפחה, נולד בעיירה סצמין (אנ') שבמחוז סצמין (אנ') (בווייוודה שוויינטוקז'יסקיה). שנת הולדתו אינה ידועה, וניתן לשער שהייתה היא בשנות ה-30 או שנות ה-40 של המאה ה-18 (בטווח ה'ת"ץ-ה'תק"י)[2].

מהכפר זביטקי הוא הגיע לפרוור הוורשאי פראגה, ככל הנראה בשנת 1756 (ה'תקט"ז) או 1757 (ה'תקי"ז). כעבור שנה או שנתיים, בשנת 1758 (ה'תקי"ח), הוא מצוין כחוכר יחד עם אחיו אברהם, בטרגובק (אנ') (אז חלק מהפרוור פראגה), ושם ישב במשך שנים רבות. לאחר מותו, ואולי אף בחייו, נקראה השכונה על שמו: "שמולוביזנה" (פול') (כיום חלק ממחוז בפראגה, בסמיכות למחוז טרגובק)[2].

על פי איזאק הוסיק, המוזכר אצל נחום סוקולוב בגיליון היובל של היינט (1928), זביטקובר השתייך לתנועת החסידות[4].

כסוחר, סוכן וספק

פעילותו הרחבה בענפי המסחר, התעשייה והאשראי שבימיו הקנתה לו מעמד רב. היה בעל העסקים והעשיר ביותר מבין כל יהודי ורשה בדורו. עסק בענף הבירה, שבו הוא החזיק בקרקעות משלו לגידול השעורים, וייסד מבשלה לייצור הבירה, וכן בתי מרזח ובתי קפה בהם הוא מכר את תוצרתו. עסק גם במסחר הבהמות, הבשר והעורות, וכן החזיק ברשותו בבית המטבחיים ובורסקי.

פרידריך השני פרידריך וילהלם השני
פרידריך השני ופרידריך וילהלם השני, מלכי פרוסיה;
העניקו לזביטקובר את התואר "קומיסר". זביטקובר שימש ספק בית המלוכה הפרוסי

שימש סוכן של מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, לפחות משנת 1771, ופוניאטובסקי כתב לו על כך כתב-זכות 12 ימים לפני שהתפטר ממשרתו ויצא מהמדינה לאחר חלוקת פולין השלישית, ככל הנראה על מנת שידאג לצרכיה הכלכליים של חצרו בהיעדרו; ולאור כך שהיו ביניהם יחסים אישיים קרובים וחמים. וכך ידוע שנעזר בזביטקובר אחר שיצא מהמדינה, במשלוח סוסיו של פוניאטובסקי וחפצים נוספים, וכן במתן אפשרות של השכרת ביתו של זביטקובר בפראגה עבור משרתיו של פוניאטובסקי למקרה שיישארו ללא דירה[5]. את משרת "משרת המלך" קיבל זביטקובר מפוניאטובסקי בשנת 1776, דבר שהקנה לו את הזכות לגור בוורשה[6]. כבר בשנת 1771 הוא נשא בתואר קומיסר שהוענק לו מטעם פרידריך השני, מלך פרוסיה, וכך נשא בתואר דומה שהוענק לו על ידי מלך פרוסיה שאחריו, פרידריך וילהלם השני, בשנתו הראשונה לשלטון, 1787. מקורות שהשתמרו מעידים על היותו סוכן של חצר המלוכה הפרוסי, ובאישור משנת 1787 מופיע כי היה ספק של בית המלוכה הפרוסי[7].:

בשנת 1773 (ה'תקל"ג) הוא מופיע כספק של הצבא הרוסי[8]. הודות לתפקיד זה צבר שמואל הון רב ומעמד איתן. בשנים 1790–1794 (ה'תק"ן–ה'תקנ"ד), הוא מופיע שוב כספק של הצבא הרוסי, וגם של הצבא הפולנים והפרוסיים[9].

קשרי המסחר שלו היו מסועפים ובעלי היקף מרחבי גדול. בפרוסיה היו לו עסקים עם פוטסדאם, עיר הצבא הפרוסי שבה היו גופי ממשל רבים, אליה הוביל עורות; כך גם לעיר הפרוסית ברסלאו היה מוביל בהמות או גם עורות; במיטוי, בירת דוכסות קורלנד וסמיגליה, הוא רכש סוסים; לבירת האימפריה הרוסית סנקט פטרבורג היה נוסע הן לפגישות עם אנשי ממשל, לשם גביית חובותיו כספק הצבאי, והן למטרות מסחר. בשנת 1777 אף הוענק לו דרכון לנסיעה חופשית לסנקט פטרבורג[10].

בשנות ה-90, מעמדו היה איתן, והוא נהג בעצמו בהתאם. בשטח מגוריו – שכנראה כבר אז נקרא על שמו "שמולוביזנה" (פול') – נהגו הוא ואנשיו כברשות אוטונומית, ולא הציגו במעברים את דרכוניהם. זביטקובר לבש בגדי שרד, וחגג בהם למורת רוחם של האזרחים והפוגט שראו בכך עזות וחוצפה[11].

במהלך מרד קושצ'ושקו (1794) שעל ידי תדיאוש קושצ'ושקו, נמלטו זביטקובר ומשפחתו יחד עם הצבא הרוסי, כשהם מותירים אחריהם את הבתים, השדות והמפעלים שברשותו. לדברי רינגלבלום הרקע לבריחה היה שאלת האספקה שלו בשנים שלפני כן, שלא התנהלה ביושר[12]. שלטון המהפכה החדש בדק את עסקיו של זביטקובר ואת חוזיו והתנהלותו מול בעלי האחוזות והממשל; אלו נבדקו מוועדה לוועדה, ועד לבית המשפט לענייני פלילים. באותה השנה התפרסמה בעיתון הממשלתי רשימה של מבוקשים לשם העמדתם למשפט על פשעים ובגידה במולדת; ברשימה נכללו שרים ופקידים גבוהים, ובהם זביטקובר. אצל מספר נחקרים הועלתה השאלה על מידת היכרותם עם זביטקובר[12]. חלק מרכושו ועסקיו שבפראגה, שכללו מחסנים ובתי-חרושת, ובהם בית-החרושת לעיבוד עורות ומטחנות בגולדשנוב (פול'), נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון. קרוביו ושותפיו נאסרו; לדעת פרופ' ו. טוקז' הם היוו מעין מפלגה רוסית, ונאשמו בהסתרת רוסים, ניירות ומרגלים לטובת רוסיה[13]. למעשה, לא ידוע מה עלה בדינו, וככל הנראה לא הוצא פסק דין כלפיו; מכל מקום מחסניו ובתי החרושת שלו הולאמו לצבא המהפכה[12]. בסופו של דבר דוכא המרד על ידי אלכסנדר סובורוב, והרוסים שבו לשלטון. בשנת 1795 חולקה פולין בשלישית, והעיר ורשה וסביבותיה סופחו לשטח הפרוסי.

בשנת 1797, בעוד ורשה תחת השלטון הפרוסי, פרץ סכסוך בינו לבין העירייה הוורשאית, הרשות הפרוסית המחוזית (גר') והשלטון הפרוסי העליון. זביטקובר שב מרוסיה עם משלוח גדול של מעילי פרווה, ופתח מחסן בפרוור הסמוך לקרקוב, שם היה סבור למכור את סחורתו. לאחר התקוממות מתחריו, ובראשם היהודי אליהו מברודי, התערב השלטון המקומי וסגר את המחסן. בין זביטקובר לעירייה פרץ מאבק ביורוקרטי, ובו טענה העירייה כי המסחר הקמעונאי נאסר על יהודים בוורשה, וכן ערערה על הזכות המסחרית של זביטקובר בוורשה, שכן לא היה נוכח בה עם כיבוש המקום והחלת ההסדר הפרוסי בו, ועוד טענה שעל פי ההסדר היה אסור ליהודים לעסוק במסחר ובמלאכה יחד - ואילו לזביטקובר היה באותה העת בורסקי ומבשלה. זביטקובר ניסה להדוף כל טענה נגדו, ועמד על כך שהוא תושב קבוע בוורשה כ-40 שנה. טיעון נגד שתפס מקום נכבד במאבק זה היה משרתו כפרנס ועד ארבע ארצות. עוד קָבל על כך שנטפלו דווקא לחנותו, ולא לשאר הסוחרים. השלטון המקומי נהג עמו אף הוא ביד קשה, אולם בי"א באדר ה'תקנ"ח (סוף פברואר 1798) הוא קיבל תעודת זיכיון המתירה לו לקבוע את מושבו בוורשה, כמו מחוצה לה, ולסחור בה חופשי. כעבור שבוע (בי"ט באדר, 7 במרץ) התקבלה הוראה הקוראת לפתוח את מחסנו[14].

נישואיו וחיי המשפחה

במהלך חייו היה נשוי לשלוש נשים. אשתו הראשונה הייתה שיינדל, וממנה נולדו שני בנים; השני היה בר ברגזון[15].

אשתו השנייה הייתה לייכן (מהשם העברי: לאה. כונתה גם "אליאונורה גבריאלה" או "אופרוז'ינה גבריאל". 1750–1836), ממוצא גרמני. אישה זו הייתה משכילה, כמו יהודיות רבות בגרמניה בתקופה ההיא, וסביר שאף סייעה לבעלה בעסקים המסועפים, וכן עם קציני הצבא הרוסי והפולני שלהם היה נותן אספקה. הנישואין עמה לא עלו יפה, והם התגרשו בשנת 1773, אחר שהיא ילדה ממנו בת יחידה בשם איידל (אטליה). מהלכי הגירושים היו בוטים וקשים. שמואל סירב לדאוג לצורכי בתו איידל לאחר הגירושים, ולייכן הגישה נגדו תביעה לבית המשפט. התביעה לוותה בהאשמות קשות, ונמשכה שבע שנים בגלגולים שונים. לאחר ניסיון יישוב ב-1776, שכשל, הגיעו הצדדים להסכם ביניהם, בשנת 1780 (ה'תק"מ). שמואל התחייב להפקיד בבנק עבור בתו סכום של 114 זהובים מדי כל שלושה חודשים, עד לחתונתה. מלבד זאת הפקיד שמואל בבנק תכשיטים לנדונייתה, ואלו צברו ריבית עד לחתונתה. שמואל עמד בהסכם במלואו, ומילא את מחויבויותיו עד לחתונתה בשנת 1792. לייכן נישאה מחדש לוולפגנג (משה) היימן מוורוצלב, "סוכן מסחרי מלכותי של פרוסיה", שהיה מלפנים סוכן של שמואל והביא עבורו מלח ממכרות המלח בווייליצ'קה. הזוג הופיע באותה השנה (1792) בבית המשפט, והיימן הצהיר על כך ששמואל עמד בהתחייבויותיו שעד החתונה, וכן השתתף בהוצאות החתונה, ועל כן לייכן פוטרת אותו מכל התחייבות כלפיה[ב][16].

שמואל זביטקובר עם אשתו יהודית. פרט מתוך הציור "בחירת סטניסלאב פוניאטובסקי" של ברנרדו בלוטו (אנ'), ‏1776. רפרודוקציה המוצגת במוזיאון לתולדות יהודי פולין[17].

נישואיו השלישיים היו עם יהודית[ג]. לוי (אנ') מפרנקפורט על האודר, בת יהודה ליב בוקי, ממשפחת סוחרים בעלי השפעה (נפטרה ב-1830, ה'תק"ץ). השכלתה הייתה גבוהה, והיא דיברה בגרמנית וכן הייתה לה ידיעות בשפה הצרפתית. יהודית אף השתתפה בסעודות-יום-חמישי (פול'), שכינסו את שכבת האליטה של האינטלקטואלים הפולניים, לדון ולהתווכח על תופעות ספרותיות וחברותיות שונות[19]. נישואיו עם יהודית נערכו בסביבות שנות ה-70 של המאה ה-18, ולפי רינגלבלום היה זה ב-1780 (ה'תק"ם)[20]. לפי הידוע במשפחה, ליהודית הייתה השפעה שלילית על אדיקותו של שמואל ובני ביתו ליהדות, והיא הכניסה רוח מודרנה לבית. כך לדוגמה היא גירשה מביתו יהודים שמרנים שהיו רגילים להיות אצלו. אופי נישואי בנותיה נותן סימוכים להשערה[21]. יהודית חינכה את ילדיה בחינוך חילוני, וחלקם התנצרו בהמשך[22].
יהודית הייתה מעורבת במידה רבה בעסקיו המסועפים, וחלקם היו בידיה. כמו כן היא הופיעה עמו כמעט בכל משפטיו. שמואל, שלא ידע לחתום בפולנית, הסתייע בשליטתה בצרפתית בעסקיו עם אנשי הצבא הפולנים, הרוסיים והפרוסיים[8].
בשנת 1790, בשנותיו המאוחרות של שמואל, החתימה אותו יהודית על התחייבות הדדית לפיה הראשון מביניהם שימות, יוריש לשני את כל רכושם. רינגלבלום מסיק מכך כי שלום-הבית שלהם היה מעורער[23].

פטירתו ומצבתו

שמואל יבנין (יעוונין) כותב על פטירתו כי ”יקר וכבוד אשר עשו לו במותו, לא נעשה כן לנגידי ארץ זולתו”[24].

נקבר בבית הקברות היהודי ברודנו. על מצבת קברו נחקק:

פה נטמן
איש חי רב פעלים נדיב ושוע פרנס דד' ארצות, ה"ה הגביר מו"ה יוסף שמואל נ"ע בהמנוח מ' אביגדור ז"ל, נפטר יום ך"ה לחודש תשרי שנת תקס"א
שוא עמל אדם, תחבולות גבר
כל מעשה איש כמוהו, יכלה ימצא קבר
צדקה מצבת תם, מזכרת נקי חסדו
ינוח בזה, עליהם ימלא בשמים עדו
תנצב"ה

— שמואל יבנין (יעוונין), נחלת עולמים, ה'תרמ"ב (1882), עמ' 7

המצבה הושחתה ואבדה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, יחד עם שאר הקברים שבבית הקברות.

פעילותו ותפקידיו

במסחר

היה פעיל בכל ענפי המסחר, התעשייה והאשראי שבימיו. היה בעל העסקים והעשיר ביותר מבין כל יהודי ורשה בדורו, כשעסקיו כולם הם בהיקף גדול[3].}}[25]; מרצו, יזמותו ומעופו היו ייחודיים ובולטים בכל פולין[3]. רינגלבלום מונה שתי תכונות עיקריות שהביאו אותו למקומו במסחר: יוזמה מפליאה ותכנון מקיף ונצלני; כך הוא מופיע בענף הבירה, שבו הוא החזיק בקרקעות משלו לגידול השעורים, ייסד מבשלה לייצור הבירה, וכן בתי מרזח ובתי קפה בהם הוא מכר את תוצרתו; וכן בענף הבשר והעור, הוא גידל בעצמו שוורים או שרכש אותם בירידים שבפראגה, שחט אותם בבית המטבחיים שברשותו, וכך גם מכירת הבשר התנהלה על ידו. את עורות השוורים היה מעבד בבורסקי שבבעלותו, או שמוכר לסוכנים שלו מחוץ לפולין, או שמספק אותם לצבא[3].

מסחרו הבולט ביותר היה באספקה לצבא הפולני והרוסי, וממנו הוא צבר הון רב. בתוך פעילותו בענף הייצור, ייסד בוורשה בית-בורסקי שהיה מהגדולים שבעיר. בענף תעשיית המזון הייתה ברשותו מונופול על מכירת הבשר הבשר הכשר בפראגה, וכן ייצר ומכר בירה[3]. רכושו כלל מפעלים רבים ובהם בתי מטבחיים, מבשלה ובתי מרזח, מנסרות ובתי לבנים, וכן אחוזות ושדות רבות. במהלך מרד קושצ'ושקו, נמלט זביטקובר יחד עם הצבא הרוסי. חלק מרכושו ועסקיו, כולל בית-החרושת לעיבוד עורות ומטחנות בגולדשנוב (פול'), נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון[ד].

בירה

ציור של ייצור בירה. המאה ה-18

תחילת פעילותו במסחר החלה בחכירת מבשלת בירה, כשבשנת 1771 הוא חכר מסגן הקנצלר הליטאי - הרוזן פְּשֵדזיֶצקי אחוזה עם מבשלה, טחנת רוח ואסם. דמי החכירה היו 8,000 זהובים לשלוש שנים. המבשלה נחשבה לעסק די-גדול, וייצרה כ-1,000 חביות בשנה. לפשדזיצקי היה פטוֹר מתשלום מס המשקאות (פול') (דומה למס בלו), ובחוזה החכירה הוא התחייב לזביטקובר שאף הוא לא יצטרך לשלם את המס. בנוסף על כך התחייב פשדזיצקי בחוזה לזביטקובר על כך שיהיה פטור מחובת הכנסת החיילים הרוסיים, וכן החזקת העובדים ופיטוריהם הייתה בידו של זביטקובר. לעומת זאת התחייב זביטקובר לייצר לפשדזיצקי מכסה מסוימת של בירה בחינם.

לאחר כשנתיים נעשה זביטקובר לספק הצבאי של הרוסים, והוא חדל מלמלא את מחויבותו לפשדזיצקי. זביטקובר טען לעומתו כי לא מילא את מחויבותו לפטור אותו ממס המשקאות. הסכסוך כלל גם תביעה נוספת על זביטקובר בגין בניית מקווה בחצר החכורה שגרמה להצפה במרתף ולריקבון של חפצים שונים שהיו בו. הנזקים שמחמת המקווה גרמו גם לירידה בשווי המבשלה. סך הסכום שנתבע זביטקובר על כך היה 12,851 זהובים. המשפט נמשך זמן רב, ונדד בתוך מערכת המשפט. לאחר למעלה מעשור, בשנת 1787, הכריעה ועדת הכספים והיא חייבה את זביטקובר בסכום חלקי, עם קיזוז דמי מס המשקאות שנאלץ לשלם[26].

בעקבות הסכסוך, עזב זביטקובר את אחוזתו של פשדזיצקי, ועבר לחכור מבשלה. חכירת המבשלות נמשכה שנים רבות לאחר מכן, בהן הוא חכר - בשנת 1779 - אחוזה מפולני בשם אדמובסקי, וכן - בשנת 1783 - חכר הוא מבשלה חדשה מנסיכה לבית לובומירסקי (אנ') בפראגה. גם במקרה זה פרץ סכסוך בין הצדדים, ושוב על סעיף מס המשקאות שעל פי החוזה היה זביטקובר פטור ממנו. במסגרת הסכסוך הוכה סביטקובר בידי יעקב קלרקובסקי, שהיה ככל הנראה חוכר המס, ונפצע קשה על ידו[27].

עסקה נוספת ערך זביטקובר עם משפחת האצילים גוֹסְטוֹמְסְקִי (Gostomski). לגוסטומסקי היה בית מרזח עם אכסניה, וזביטקובר עם אשתו יהודית שידלו אותם לעבור לחצרו של זביטקובר בטרגובק (אנ'), וכך יוכלו להקים תחת זאת בית מרזח גדול במָקום הישן, שבו ימכרו את משקאותיהם ומשקאותיו של זביטקובר. בהמשך, לאחר שהוקם בסיס צבאי בסמוך לפראגה, הציע להם זביטקובר בית מרזח אחר תחת בית המרזח הישן שהיה ברשותם, והם ניאותו. זביטקובר פתח במקום בית קפה גדול, בו הוא מכר וודקה, ליקר, יין, תמד, דבש ושכר אנגלי. במקביל לזאת הוא הקים שלושה בתי מרזח, האחד - בבית המבשלה - לממכר וודקה ושכר-אצילים, השני - בשטח בית המטבחיים והבורסקי - לממכר וודקה ויין, ובית מרזח שלישי נוסף באחוזה לשעבר, שהייתה מוכרת בשם "מפחה". גוסטומסקי תבעו את זביטקובר על שלא עמד בדברו כפי תנאי ההסכם, וכן על כך שעובדיו של זביטקובר אכלו אצלם בסך של 300 זהובים. תוצאות התביעה אינן ידועות[28].

במהלך מרד קושצ'ושקו (1794) ואחריו בהריגה בפראגה, חרבה המבשלה של זביטקובר. לאחר דיכוי המרד והשבת השלטון לידיים הרוסיות, הקים זביטקובר מחדש מבשלה חדשה בשטח של כ-440 מטר רבוע[29].

כחלק ממסחרו בענף תעשיית הבירה, הוא החזיק בקרקעות משלו לגידול השעורים[3].

מסחר הבשר והעור

שוק הבקר בפראגה, טרום מלחמת העולם הראשונה (1912, ה'תרע"ב)

עד שהתמנה לספק צבאי, הפעילות העיקרית שלו הייתה מסחר בבקר. רינגלבלום מניח כי הייתה לכך השפעה ממגוריו בפראגה, שכבר אז הייתה מפורסמת במסחר הבקר. עם תחילת מסחרו בענף, היה סוחר רגיל בלא מתווכים ומשרתים, והיה נודד בעצמו לשווקים כדי לקנות שוורים ולמוכרם[30]. בהמשך, כאשר שימש ספק צבאי, התמנף יותר מסחרו בבקר. שניים מבניו, ברק ואבא'לה, סייעו לו בענף זה, כשחלק מהעסקים הם ניהלו יחד עמו, וחלק באופן עצמאי[31].

מרשומות מהשנים 1782 ו-1783 עולה כי סחר גם בחזירים.

בשר

במקביל למסחר בבקר, סחר גם בבשר הבהמות השחוטות. מסחרו בבשר מונף בשנות ה-80 של המאה ה-18, בהן הוא זכה במונופול הבשר בהכשר פראגה. המונופול עבר מספר שלבים: תחילה הייתה לזביטקובר שותפות עם יהודי ורשאי בשם שמעון בן הענוך (חנוך) מלובלין, בה הם שילמו 9,000 זהובים לשנה עבור השחיטה בוורשה ובפראגה; שנה לאחר מכן אגודת הקצבים הפולנית הציעה סכום גדול יותר לזכייה במונופול, ובסופו של דבר היא הצטרפה לשותפות עמהם, כשזביטקובר ושמעון בן הענוך מונו למפקחי השחיטה בוורשה ובפראג, כשבידיהם סמכות בלעדית למינוי שוחטים; ב-1785 הצליח זביטקובר להתנתק מאגודת הקצבים הפולנית, וזכיינות השחיטה בפראגה הייתה בידו ישירות מידי המרשל. בשנים שלאחר מכן עמדו דמי החכירה השנתיים לממכר הבשר בפראגה על סך של 4,720 זהובים[32].

בסיים הגדול שהוקם בשנת 1788 (ה'תקמ"ח) התקבל חוק חדש בעניין הבשר והעורות, ובו הופיע חיוב מסירת העורות לממשל להחתמתם עבור תשלום מסוים לכל עור ועור. החוק גרם לעליית מחירי הבשר. בעיתונות משנת 1789 מופיעה הצעתו של זביטקובר לזכייה במונופול הבשר הכשר לכל ורשה (שמנתה באותה השנה קרוב ל-100,000 תושבים) בתמורה לאספקת בשר במחיר זול יותר ממחיר שאר הקצבים המקומיים (גרוש פליז פחות מהאחרים), ובנוסף לכך הפרשת אחוז מסוים מההכנסות לטובת קופת הממשל; ההצעה נחשבת ליומרנית, נועזת ומפתיעה, והיה בה כדי נתינת מענה לעליית מחירי הבשר כתוצאה מהחוק החדש[33].

בהמשך הקים זביטקובר משחטה משלו, על מנת למקסם את הרווחים מהמסחר בבשר[31].

בורסקאות

בין סעיפי החוק על עניין הבשר והעורות, התקבל בסיים הגדול חוק חדש נוסף שאסר החוק על יצוא עורות בלתי מעובדים, כדי לקדם את מסחר העור במדינה. החוק דחף מספר סוחרי עור לפתוח במדינה שורה של בתי חרושת חדשים לעיבוד עורות, כשכמה מהם מועתקים מדגמים של בתי חרושת פעילים מחוץ למדינה. זביטקובר, שכבר עסק במסחר הבקר והבשר וכן באספקה הצבאית לרוסים ולפולנים (מה שהקנה לו יתרון בעמידה תחת החוק החדש שאסר את יצוא העורות), הצטרף בקלות לחרשותני העור והקים בית בורסקי בפראגה. על פי נתונים שונים, נראה כי הבורסקי של זביטקובר נבנה לפי דגם של בורסקיות ותיקים והוא היה מהגדולים שבוורשה וסביבתה. בורסקי זה סיפק עורות לצבא. במהלך מרד קושצ'ושקו (1794) בית הבורסקי הולאם (כמו שאר רכושו) על ידי שלטון המהפכה של קושצ'ושקו והורחב למטרותיו בהוספת אגף נוסף שהוקם בתקציב של 910 זהובים[31].

בין המפעלים שצרכו מתוצרת העור של זביטקובר, היה בית החרושת לתעשיית עור בפוטסדאם[31].

סוכנות

שימש סוכן של מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, לפחות משנת 1771[5]. את משרת "משרת המלך" קיבל זביטקובר מפוניאטובסקי בשנת 1776, דבר שהקנה לו את הזכות לגור בוורשה[6]. כבר בשנת 1771 הוא נשא בתואר קומיסר שהוענק לו מטעם פרידריך השני, מלך פרוסיה, וכך נשא בתואר דומה שהוענק לו על ידי מלך פרוסיה שאחריו, פרידריך וילהלם השני, בשנתו הראשונה לשלטון, 1787. מקורות שהשתמרו מעידים על היותו סוכן של חצר המלוכה הפרוסי, ובאישור משנת 1787 מופיע כי היה ספק של בית המלוכה הפרוסי[7].:

מקורות שהשתמרו מעידים על היותו סוכן של חצר המלוכה הפרוסי, ובאישור משנת 1787 מופיע בי היה ספק של בית המלוכה הפרוסי. רינגלבלום משער כי היה עליו לספק תוצרות חקלאיות, כמו סוסים לצורכי הצבא ועורות לבתי החרושת הפרוסיים[34]:

אספקה צבאית

סטניסלאב פוניאטובסקי מלך פולין. זביטקובר זכה לעמדות ומשרות בכירות הודות לקשריו עמו

מסחרו הבולט ביותר היה באספקה לצבא הפולני והרוסי, ובתואר זה ("הספק של צבאות הכתר", "הספק של הגייסות הרוסיים", או "הספק" סתם) הוא מופיע במסמכים רשמיים[35].

בצבא הרוסי - I

לאחר חתימת "ברית שלושת הנשרים השחורים" הסודית, פלשו צבאות פרוסיה, האימפריה הרוסית ואוסטריה בראשית אוגוסט 1772 לשטחי האיחוד הפולני-ליטאי והתמקמו בה בהתאם למסוכם. המורדים ניסו להתנגד בלחימה עיקשת במשך כחצי שנה, עד שמוגרו סופית באביב של 1773. לאחר מכן הפעילו מדינות הברית לחץ צבאי על מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי והסיים בדרישה שיכירו בחלוקה באופן רשמי. הדבר בוצע בשנת 1775.

בשנת 1773 (ה'תקל"ג), אחר שנטלו הרוסים את השלטון בפולין, מופיע זביטקובר כספק של הצבא הרוסי[8], וככזה הוא מופיע עד לשנת 1775 (ה'תקל"ה). הודות לתפקיד זה הוא צבר הון רב באופן מהיר. להערכת עמנואל רינגלבלום את תפקידו זה הוא קיבל הודות לקשריו עם המלך סטניסלאב פוניאטובסקי, שיש עדויות לכך שהיו לזביטקובר קשרים ישירים עם המלך סמוך לאחר תחילת כהונתו כמלך, כעשור לפני שקיבל זביטקובר את תפקידו כספק[36]. את המינוי בפועל הוא קיבל מידי אדם פונינסקי (פול'), שהיה בעל המשרה הגבוהה ביותר בפולין, אחר המלך עצמו, והיו לו סמכויות רחבות לאשר מנויים כאלו ואחרים על פי החלטתו האישית[37].

תפקידו כספק גרר מספר משפטים ותביעות, במהלך השנים בהן שימש כספק ולאחריהן. בכתב אישום אחד מופיעה האשמה נגד פונינסקי על כך שקבע בחוזה כי בעלי האחוזות חייבים לספק את המכסה במועד הנקוב, ולעומת זאת זביטקובר רשאי לאחר את התשלום עבור המכסה; והתובע קובל בכלל על מינויו של זביטקובר היהודי על פני אצילים אחרים שלדעתו נאמנים יותר לממלכה, והוא מציין גם בתביעתו על כך שזביטקובר קיבל למעשה חסינות משפטית מפונינסקי בכך שכל דיון היה צריך להתבצע מול בית הדין של הקונפדרציה הכללית שבה נמנו אנשיו של פונינסקי. תביעה נוספת נגד זביטקובר עלתה בסיים הפולני בשנת 1775 (ה'תקל"ה)[38]. אציל בשם וינקלר, שהיה לבלר של זביטקובר, הסתכסך עם זביטקובר אחר שזה האחרון סירב לשלם לו משכורת של 400 אדומים לשנה. אחר שזביטקובר ערך מאזן של הוצאות והכנסות האספקה, והסיק על פי זאת כי הצבא הרוסי חייב לו כסף, לקח וינקלר את הניירת משמואל ואיים עליו שיערוך מאזן הפוך שעל פיו זביטקובר יהיה זה שחייב כסף לצבא הרוסי. הדבר הגיע לבית המשפט, ושם חויב וינקלר בקנס כספי על הוצאת דיבה[39]. שלושה משפטים נוספים מופיעים מהשנים 1780–1781, שבהן האוכלוסייה הפולנית החלה להשתחרר מעט ממרות הרוסים, ובהם נתבע זביטקובר על אי תשלום עבור סחורה שסופקה לו[40].

גם זביטקובר מצדו לא קיבל את התשלום באופן ישיר ונוח, והיה עליו לפנות למפקדים שונים בבקשות נשנות לתשלום הכסף המגיע לו. בט' באייר ה'תקל"ה (9 במאי 1775) הוא עזב את משרתו כספק לצבא הרוסי, עם חוב של 40,000 אדומים שהיה צריך הצבא הרוסי לפרוע לו. לאחר הסכם עם גנרלים רוסיים ירד החוב ל-7,000 אדומים, עם תאריך פירעון של שבעה ימים מעת עשיית ההסכם. לאחר שלמרות כן לא נפרע החוב בפועל, נסע זביטקובר לפטרבורג לתבוע את חובו מידי השלטון הרוסי העליון, והוא נדחה בלך ושוב בין כמה גנרלים. כאשר עמד המלך סטניסלאב פוניאטובסקי להיפגש עם יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה בעניין ברית צבאית בין רוסיה לפולין, פנה אליו זביטקובר שישתדל אצלה לפעול לפריעת חובו, ופוניאטובסקי אכן מילא את בקשתו, ובנוסף לכך גם עירב בדבר את השר בזבורודקה. גם השגריר שטקלברג סייע בידי זביטקובר להשיג את תביעתו. לא ידוע מה עלה בגורל השתדלויות אלו של פוניאטובסקי והשאר[41].

בצבא הפולני

בין השנים 1788-1792 (ה'תקמ"ח-ה'תקנ"ב) התרחשו בפולין מספר תמורות; מהן הקמתו של צבא בן 100,000 איש להגנה על עצמאות פולין. באותה התקופה, בשנת 1790 (ה'תק"ן), התמנה זביטקובר כספק הצבא הפולני. הוא קיבל משימה לאספקת תבואה חקלאית כמו דגן, גריסים, שיבולת-שועל, חציר ועוד. ניתן לו לשם כך ערבות בנקאי, והתשלום הוקצב לו חלקית במזומן וחלקית בהמחאות בקופות המלוכה[42]. עמנואל רינגלבלום רואה את מינויו של זביטקובר כספק בשנית גם כן הודות לקשריו עם מלך פולין, פוניאטובסקי; למרות שהפולנים שהתנערו מהשלטון הרוסי, ואף הביאו למשפט את פונינסקי, שזביטקובר היה עוזרו, למרות כן מדיניותו של פוניאטובסקי היא זו שהביאה את משרתו של זביטקובר. אחר שבשנת 1788 (ה'תקמ"ח) נבחר סיים חדש עם רוב בולט למפלגה הפטריוטית (פול') שדגלה בשחרור התלות מהאימפריה הרוסית, עמד פוניאטובסקי לצדה של מפלגה זו. מדיניותו זו הייתה לטובת מעמדו, ומאחר שלזביטקובר היו קשרים קרובים עם פוניאטובסקי, הוא זכה לתפקידו כספק מחדש, והפעם לצבא פולין[43].
זביטקובר קיבל מספר הטבות משמעותיות, שהקלו עליו בתפקידו[42]:

  • דרכון המקנה לו זכות תנועה במדינה, לשם מעבר חופשי בין כל הירידים.
  • משמר מלווה בן ארבעה חיילים, לצורכי ביטחון.
  • קביעת מחיר הסחורה הנקנית על ידו, לפי החלטת הפקידים שמטעם ועדת הכספים. הטבה זו פטרה מזביטקובר את הצורך לעמוד על המקח בסחורות שהוא קונה. סעיף זה נועד למנוע הפקעת מחירים.
בצבא הרוסי - II
ההאטמאן שמעון מרצ'ין קוסקובסקי (אנ'), מראשי הקונפדרציה של טַרגוביץ. עמו ערך זביטקובר את חוזה האספקה למחוז ורשה

במסגרת הסיים החדש ניסחו הפולנים בשנת 1791 את חוקת ה-3 במאי, שהעלתה את כוחה הרשמי של המדינה. החוקה כללה מספר שינויים שבאו לתקן את צורת השליטה בפולין - מאנרכיה למונרכיה חוקתית. מול המפלגה הפטריוטית (פול') ששלטה בסיים, פעלה מפלגת המלכות - המפלגה השמרנית (מפלגת האצילים הישנה) שהתנגדה למהלכים ולשינויים שהתרחשו; היא הקימה ברית של אצילים, שכונתה הקונפדרציה של טרגוביץ (פול') ("ברית טַרגוביצה"), ופנתה לבקשת עזרה חיצונית מהאימפריה הרוסית ומאוסטריה. הרוסים, שחשדו כי מטרת הסיים היא שיבה לגבולות פולין מ-1772, ובכלל שאפו לספח אליהם שטחים מפולין, נענו לקריאה ושלחו גייסות שפלשו לפולין על מנת לתמוך במאבק של המפלגה הפרו-רוסית ולפרק את סיים ארבע השנים. עם פלישתם, כבשו למעשה הרוסים את פולין, כשמולם עומדת פרוסיה שבמקום לסייע בידי הממשל - בהתאם להסכם שנחתם עמה ב-1790 - נכנסת אף היא ונוגסת משטחי פולין. לאחר מספר קרבות הובסה המפלגה הפטריוטית וראשיה עזבו את המדינה. ב-23 בינואר 1793 חולקה פולין בשנית.

האספקה לצבא הרוסי הוטלה על המחוזות שתחת האימפריה הרוסית, כשלכל מחוז נקבע רף מסוים של תבואה ומספוא אותם הוא חייב לספק תמורת מחיר נקוב. החל משנת 1792 (ה'תקנ"ב) מופיע שוב זביטקובר כספק של הצבא הרוסי. את החוזה הוא ערך מול ההאטמאן שמעון מרצ'ין קוסקובסקי (אנ'), מראשי הקונפדרציה של טַרגוביץ. במסמכים בני התקופה מופיע כי לאור הזמן הקצר שנקצב לבעלי האחוזות שבמחוז ורשה לספק את השחת, שהם לא ראו את עצמם כמי שיכולים לעמוד בו, הם ערכו חוזה עם זביטקובר שיספק עבורם את המכסה שהוטלה עליהם. מלבד ההתחייבות לספק בהמשך את המכסה הקצובה, התחייבו הם עבור כך סך של 1,150 אדומים לזביטקובר. מלבד מחוז ורשה, לא ידוע אם היה זביטקובר אחראי על המחוזות האחרים, וכן איך נהג עם שאר בעלי האחוזות שבאותם מחוזות[44]. מתוך הרשומות, היקף המסחר של שמואל עמד באותה השנה מעל 200,000 זהובים[11]. לדבריו של רינגלבלום, זביטקובר לא ניהל חשבונות מסודרים, ומעל בכספים רבים[45].

פעולת האספקה האחרונה הידועה מזביטקובר הייתה בשנת 1794 (ה'תקנ"ד). ערב מרד קושצ'ושקו, כשסממני מרידה בצבצו בשטח, הגנרל איגלשטרם ארגן יחד עם גנרלים נוספים צבא להגנת ורשה. על זביטקובר הוטל לארגן את האספקה לצבא, והוא ארגן זאת במחסן צבאי שהוקם בנובידבור מזובייצקי הסמוכה. עם פרוץ המרד, נפל המחסן לידי המורדים[46].

במשך מספר שנים לא סופק לזביטקובר הסכום שהיה חייב לו הצבא (9,000 אדומים, ו-8,000 רובל), והוא נסע לסנקט פטרבורג לתבוע זאת, ונאלץ להתרוצץ מגנרל לגנרל. בסופו של דבר הוא קיבל רק חלק מהסכום. בתשלום שקיבל היו שטרות כסף רוסיים, שהיו אסורים בשימוש מחוץ לשטחי רוסיה, ועל כן הוא רכש בהם עורות ואדרות שער בשווי של 12,000 אדומים (דבר שגרם לו סכסוך לאחר מכן מול מתחריו למסחר)[46].

אשראי

אף בתחום האשראי היה פעיל ביותר, והלוואותיו הגיעו לעיתים לסכומים גבוהים במיוחד, מהן שהיו בעלות אלפי זהובים ואף יותר. בין הלווים אצלו נמנו אצילים, גנרלים, שרים ואנשי ממשל, ואף מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי[47].

נדל"ן

בתחילת דרכו המסחרית היה הוא חוכר אחוזות של אצילים. בהמשך היו לו משלו נכסי נדל"ן רבים באזור ורשה ובסביבתה, שבאו לו מבעלי חובותיו שלא הצליחו לפרוע לו את חובם. בהמשך גם ביצע עסקאות נדל"ן ברכישה מלכתחילה. הוא היה היהודי היחידי שהותר לו להיות בעל נכסי נדל"ן, וכבר בשנת 1776 הוא מופיע כבעל נכס שניתן לו תמורת חוב, וכך גם מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי מסר לו בשנת 1780 אדמה עם טחנת רוח תמורת חוב. הנכסים התפרסו בעיקר בסביבות ורשה: בוורשה, בפראגה, בגולנדזינוב, במריאנשטט, בקמיון ועוד, והם כללו אדמות, בתים ואחוזות, שדות וטחנות רוח. גם בניין בית החולים הרוסי היה בבעלותו. הכפר שווידר (פול') היה בבעלותו למשך 15 שנה, בהם ניתנה לו הזכות לנקז את האדמה, ולהקים בשטח בתי מרזח, מבשלות וטחנות קמח[48].

עיקר מגוריו היו בפראגה, ברובע טרגובק (אנ'). בטרגובק הייתה אחוזתו של המלך פוניאטובסקי, והשטח נחלק לשניים: החלק האחד היה בבעלות פוניאטובסקי, והשני בבעלותו של זביטקובר. השטח בו התגורר שמואל נקרא "שמולוביזנה" (פול'), וייתכן שכך נקרא כבר בימיו של זביטקובר, על מנת להבדיל בין חלקו לבין החלק שהיה שייך לפוניאטובסקי[49]. בתחילה נקראה החווה של זבטקובר "בוינובק"; עם הזמן, יחד עם שטחים שמסביב (כפר ופונדק) שהיו שייכים לזביטקובר, כונה המקום על שמו "שמולוביזנה". כבר בחייו, בשנת 1792, מבוא העיר הסמוך לטרגובק נקרא "המבוא של שמואל"[49].

תעשייה ומסחר נוספים

ברשותו היו עוד מספר עסקים ובתי חרושת נוספים, שעליהם ידוע פחות, וככל הנראה לא היו גדולים ובעלי היקף כמו בית הבורסקי והמבשלה שלו. בהם[50]:

כמו כן ידוע על מסחרים נוספים שניהל, בהם[10]:

בקהילה היהודית

שימש בפועל במשרת פרנס קהילת פראגה. ככזה הוא מופיע גם לאחר חלוקת פולין השלישית, שבה לא נותר לפולין כל שטח טריטוריאלי עצמאי, במכתב שבו הוא חתום בבקשה לקיים קהילה נפרדת ליהודי פראגה, שהייתה באותו זמן (1796, ה'תקנ"ו) כפופה לוורשה[51].

בחצר שהוא חכר מהרוזן פְּשֵדזיֶצקי, הוא בנה מקווה, ומחמת ליקויים בבנייה, גרמו המים להצפה במרתף ולריקבון של חפצים שונים שהיו בו; הנזקים גרמו גם לירידה בשווי המבשלה שחכר, והוא נאלץ לשלם על כך לאחר משפט שנערך בעניין[52].

בשנות ה'תק"נ (שנות ה-90 של המאה ה-18), ייסד זביטקובר בית כנסת בפראגה. בית הכנסת מוזכר במסמכים רשמיים כ"בית הכנסת של שמואל". גבאי בית הכנסת היה הירש אברמוביץ'[53]. לבית הכנסת הויכע שול שבקרקוב הוא תרם 1,000 זהבים לצורכי שיפוץ בית הכנסת, וקיבל עבור כך "מי שברך" שתוקן עבורו. להשערת רינגלבלום את התרומה הוא נידב באחת מן הפעמים שהזדמן לקרקוב, בה היה אחד המחסנים של הצבא, בתור היותו ספק של הצבא[53].

ועד ארבע ארצות

אדם פונינסקי (פול'), מי שמינה את זביטקובר כספק לצבא הרוסי, וכן העניק לו את משרתו כפרנס בוועד ארבע ארצות

ועד ארבע ארצות היה גוף מנהלתי שהתקיים כ-250 שנה, והיה אחראי לגביית המיסים מהקהילות היהודיות, ומסירת המיסים לשלטונות. הוועד פורק רשמית בשנת ה'תקכ"ד (1764), לאחר שנטען כי גבייה ישירה מהיהודים לשלטונות - ללא הפרשת סכומים להחזקת הוועד - תעשיר יותר את קופת האוצר הפולני.

לאחר כעשור, אדם פונינסקי (פול'), מי שהיה גזבר הכתר הגדול (פול') (מקביל לשר האוצר וראש הבנק המרכזי), פרסם הודעה שלמעשה בונה מחדש את מבנה הוועד. בהודעה, שנמסרה בכ"ו בתשרי ה'תקל"ד (13 באוקטובר 1773), נאמר כי מכיוון שהיהודים עוללו רעות בימי קונפדרציית באר (אנ') עליהם לשלוח באי כוח לוורשה שיודו בשמם על הפשעים שביצעו, ושיעבירו את כספי המיסים החדשים שיוטלו עליהם. מאחר שוועד ארבע ארצות בטל יחד עם הוועדים שתחתיו, היה צורך בהקמת מנגנון זהה מחדש. פונינסקי מינה מנהיגים חדשים לפי מחוזות, ומעליהם מנהיגים ראשיים. במערכת מינויים זו מונה זביטקובר בי"ח בכסלו ה'תקל"ד (3 בדצמבר 1773) כפרנס הוועד החדש של ורשה ופראגה. על כתב המינוי חתמו 58 יהודים, שאף התחייבו לפרוע סך של 1,000 אדומים שלוו מזביטקובר, על פי המופיע במסמך החתום. פירעון הסכום יוטל על ידי מס מיוחד לכל תושבי ורשה, וייגבה באמצעות המנהיגים, אולם אם לא תתאפשר הגבייה באופן זה, אותם 58 החותמים יחויבו בפריעת החוב באופן אישי[54]. זביטקובר התהדר כל ימיו בתואר "פרנס ועד ארבע ארצות"[55], והתואר אף נחרת על מצבתו.

אותו החוב של 1,000 האדומים, מסתבר כי נועד עבור העשרת קופתו של פונינסקי[56]. הסכום הגדול של החוב, היווה מוקד סכסוך בין זביטקובר לבין החתומים, ובתווך עוד מספר מעורבים בעסקה. היהודים החתומים התכחשו לחוב זה בטענה שלא לוו ממנו כל סכום, וביצוע החתימות היה באילוץ בכוח על ידי זביטקובר בגיבוי חיילים, בעת שבאו למכור את סחורותיהם בוורשה; על עצם הטלת החוב על היהודים, טענו הם כי זביטקובר בעצמו צריך לשלם את חוב זה, שכן היה זה עבורו בתמורה למינויו למשרת פרנס הוועד. כאשר הגיע התיק לבית הדין של ועדת הכספים, הוא זיכה את זביטקובר וחייב את החתומים בתשלום הסכום; לדעת עמנואל רינגלבלום, היה זה הודות להשפעתו של זביטקובר בחוגי השלטון, בגיבויו של פונינסקי. מערכת המשפט בפולין הייתה מספיק מתקדמת בשביל שהיהודים יוכלו לגלגל זאת בערכאות נוספות מדרגות שונות ולדחות את קיום פסק הדין. הסכסוך התגלגל בבתי משפט שונים, עד שלאחר 12 שנה צבר ריביות גבוהות אשר עם הוצאות המשפט הגיעו ל-1,840 אדומים. בשנת 1785 (ה'תקמ"ה) מכר זיבטקובר את זכות התביעה של החוב ליחיאל בן מאיר, איש המטבעה ומעשירי ורשה[56].
סופו של חוב זה, אחר ששוב ניסו היהודים להתנער מפירעון החוב, ואחר ששוב הכריע בית הדין של ועדת הכספים נגדם וחייבה אותם לשלם זאת ליחיאל בן מאיר, בית הדין מינה ועדה של שלושה רבנים ושלושה פרנסים שיחלקו את הסכום בין כל יהודי ורשה, לפי מצבו הכלכלי של אחד. בינתיים התפשר יחיאל בן מאיר עם כמה עשירים יהודים, מהם קיבל סכום חלקי; ובעזרת שתדלן ורשאי והרב אלכסנדר סנדר מאפטא, שהיה רב בדומברובה, הם הטילו מס גולגולת על כל היהודים בוורשה, שלא כהכרעת בית הדין של ועדת הכספים[57].

רינגלבלום מסכם כי מלבד החוב שהוטל על יהודי ורשה ותואר הכבוד שהוענק לזביטקובר, לא ידוע על כל דבר אחר שיצא ממינוי זה. מעבר למה שלא ברור אם הייתה ממשות בגוף שהקים פונינסקי, לא ברור אם זביטקובר מימש את משרתו בדרך כלשהי. לא ידוע על כל פעילות שתדלנית שעשה דרך תפקידו זה[51].

חברה קדישא

שימש בנשיאות החברה קדישא של ורשה ופראגה. לבחירת גבאי החברה קדישא, שהייתה מתקיימת מדי שנה בחול המועד של פסח, הייתה מגיעה משלחת מיוחדת של שני אנשים להזמין את זביטקובר לאספה[58]. את פעילותו של זביטקובר כיושב ראש החברה קדישא מסכם יצחק שיפר לשבח; רינגלבלום שולל את מסקנה זו לחלוטין, על סמך פנקסי החברה-קדישא שהודפסו[4].

בית הקברות היהודי ברודנו

ערך מורחב – בית הקברות היהודי ברודנו
בית הקברות היהודי ברודנו. ה'תשע"ו (2015)

הקהילה היהודית הראשונה בוורשה התקיימה בפרבר פראגה, ובשנת ה'תק"ך (1760) היא מנתה אלפי יהודים[59]. החל מימי ראשית ההתיישבות היהודית בוורשה, בשנת ה'רפ"ז (1527), ועד למאה ה-18, לא היה בית קברות יהודי בוורשה[60]. לפני ייסוד בית קברות בפראגה היו יהודי המקום קוברים את מתיהם בעיירות הסמוכות: נובידבור, סוכצ'ב וגרודז'יסק[59] (בגרודז'יסק נקבר גם אביו של שמואל[61]).

מועד תחילת הקבורה בפראגה (לימים גם טרגובק) אינו ברור, ועדויות מהמהנדס ע. הרשטיין שביקר במקום לפני מלחמת העולם השנייה ומצא שם קברים כבר מ-1765 (ה'תקכ"ה), מעלים כי הייתה בו קבורה בלתי-חוקית לפני שהושג כתב הזכות לקבורה בו[62]. בשנת ה'תק"ם (1780) השיג שמואל זביטקובר כתב-זכות מהמלך האחרון של האיחוד הפולני-ליטאי סטניסלאב פוניאטובסקי המאשר חכירה לצמיתות של שטח בגודל כ-6 דונם לשם הקמת בית קברות מגודר עם ביתן שמירה, בעלות של 400 זהובים לשנה; בכתב הזכות הופיע זביטקובר כמנהל בית הקברות[51]. קבלת הזכות ניתנה לו הודות לקשריו עם שר הפרובינציה הפולנית מזוביה ובאישורו של הבישוף מפלוצק שהתנה זאת בקיום הלוויות שקטות וצנועות - ללא זמרה וללא תהלוכות פומביות, וכן בהתחייבות לבישוף על מס שנתי ליום יוחנן המטביל עבור הכנסייה בסקרישב[58]. לאחר כ-5 שנים הסתיימו העבודות להכשרת השטח והעניינים הפורמליים, וזביטקובר העביר את הניהול לחברה קדישא, תוך שהוא משאיר אצלו את הבעלות עם התניית הקבורה באישור פרטי ממנו לכל נפטר. עלות התיקונים נפלה על החברה קדישא, והיא קיבצה זאת באמצעות תרומות[58].

זכות הקבורה בשטח הייתה של זביטקובר, והוא דרש סכומים גבוהים עבור הקבורה בבית הקברות; אלו שלא עמדו בדרישה, קברו את הנפטרים שלהם בבית הקברות היהודי בסוכצ'ב המרוחקת כ-60 ק"מ מוורשה. בין אלו שנדדו לסוכצ'ב כדי לקבור שם את מתיהם היו גם יהודים עשירים בוורשה, שהעדיפו את הקבורה בבית הקברות שבסוכצ'ב מאשר להגיש לזביטקובר את בקשת הקבורה בשטחו. כדי למנוע את תופעה זו, נקבע על ידי השלטון שאם הנפטר הוא עשיר ובני משפחתו בחרו לקבור אותו בסוחצ'וב, עליהם יהיה לשלם סך של שליש מדמי הקבורה, 30 אדומים. בית הקברות בפראגה הפך למקור סכסוכים בינו לבין הקהילה היהודית בוורשה ובפראגה. לבעלות זביטקובר על שטח בית הקברות, קשורה גם עובדת היותו נשיא החברה קדישא בוורשה ובפראגה[58].

לאחר שמרד קושצ'ושקו (1794) דוכא על ידי אלכסנדר סובורוב, והגנרל בוכסהבדן (אנ') מונה למושל, התלוננו היהודים לפניו על זביטקובר, על דמי הקבורה הגבוהים שדורש[63]. עוד בחיי זביטקובר, בסוף המאה ה-18, הושג אישור לבניית בית קברות חדש בוורשה. מספר שנים לאחר פטירת זביטקובר, בשנת ה'תקס"ז (1806) - בימיו האחרונים של השלטון הפרוסי בוורשה, נפתח בית הקברות היהודי בוורשה הידוע כבית העלמין "גנשא". באותן השנים ניהלה יהודית אלמנתו של זביטקובר את החכרת בית הקברות לחברה קדישא, ועמה נחתמו החוזים[64].

פעילות ההצלה בטבח פראגה

אחד מסיפורי מפעליו ומעשיו הטובים, ואף הבולט שבהם, הוא על כך שבימי טבח פראגה (אנ'), עם כיבוש פראגה בידי הרוסים (במהלך מרד ורשה, כחלק ממרד קושצ'ושקו), בשנת 1794 (ה'תקנ"ה), ב-4 בנובמבר (י"א בחשוון)[65], ישב זביטקובר בחצרו עם שתי חביות מלאות מטבעות – האחת מטבעות של זהב והשנייה של כסף – ומסר הודעה לקוזאקים כי על כל אדם חי שיביאו לפניו – יקבלו מטבע זהב, ואילו על גוף אדם מת שיביאו לפניו על מנת לקבור אותו – יקבלו מטבע כסף. החביות התרוקנו בתוך זמן קצר, כשבאמצעות כך הציל את חייהם של מאות ממוות בטוח; לפי גרסה שנמסרת מהמגיד מקוז'ניץ סך הניצולים היהודיים עמד על 800[66]. לסיפור זה גרסאות שונות, ועל פי חלק מהן כל המתים שהובאו לפניו נקברו על ידו בבית הקברות שבבעלותו[59].
רינגלבלום נוטה לקבל את הסיפור כנכון, והוא מציין כי מעשה זה חיפה על צדדים אחרים אפלים באישיותו, וטיהר אותו בהכרה העממית[63].

אגדה נוספת מובאת מאת נינו הפילוסוף אנרי ברגסון, בשם אביו המלחין מיכאל ברגסון (פול'), לפיה זביטקובר חילל שבת לשם הצלת נפשות, בהצלת יהודי ממוות בתלייה[67].

דמותו בהיסטוריה

דמותו של זביטקובר הצטיירה במהלך ההיסטוריה כחיובית ואצילית, כשאגדות רבות נרקמות מסביב. שמואל יבנין (יעוונין) מתאר אותו כרחמן ורודף חסד, בעל צדקה מופלג ומקדש שם שמים: ”אביר הגביר, השר בישראל, הר"ר שמואל זביטקובר מפראגה, הוא הגבר הפליא להראות נפלאות במעשה הצדקה, וזרעו סמכתהו לעשות ישועות בעירו לנכאי לב, כאחד גדולי הנדיבים בעם, שרידי דורות עולמים, ועל נדיבות קם בגמילות חסדים, והקדיש שם שמים ושם עמו, ברוב תגמוליו, והמון רחמיו וחסדיו, אשר לא התאפקו לבני עמו, כנודע בשער בת רבים, שמו הטוב לא ימוש מפי תושבי עדתו, וזכרונו כרות על לוח לבותם”[68]. גם פרנק מתאר אותו כבעל צדקה ומכניס אורחים. עם זאת, במסורת מהמגיד מקוז'ניץ הוא מוצג כבעל-עבירה כבד, לפיה "עבר על כל העברות שבעולם, ואין לך עברה שלא היה עובר עליה", ואף בעת פעולות ההצלה שלו בטבח פראגה "נסע מדבר-עברה אחד לדבר-עברה שני"[69].

לדברי ההיסטוריון הפולני קורז'ון, שרינגלבלום מצטרף אליו, שמו של זביטקובר כנדבן ובעל צדקה הוא מוטעה, ובא לו משמועות שהשתרבבו מצדקותיו ונדבותיו של בנו בר ברגזון שהיה מפורסם כנדיב גדול[53].

במסורת החסידית

ציור בו - לפי המקובל - נראה רבי ישראל הופשטיין, המגיד מקוז'ניץ, עם תלמידיו. המגיד סיפר על דינו ומעמדו של זביטקובר בעולם הבא

עמנואל רינגלבלום מביא מסורת חסידית המספרת על כך שרבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ, המגיד מקוז'ניץ, שר באחת השבתות ניגון מסוים, ולאחר מכן סיפר לחסידים את מקור הניגון: שאחר שהציל זביטקובר מאות יהודים בטבח פראגה[70] "נעשה רעש בפמליא של מעלה" וצוינה זכותו בהצלת נפשות מרובות אלו, שנמצא שכל המצוות שנעשות על ידיהם ועל ידי צאצאיהם תלויות בו, אולם נשמעה קטגוריה כבדה עליו בשל היותו בעל-עבירה כבד; לבסוף הועלתה הטענה שיבדקו מה יעשה למחרת אותו היום, ולפי זה ישפטו את טיבו. הסניגור שחשש מכך, ביקש שייקחו את נשמתו בטרם יום המחר, ובקשתו התמלאה. בעת שנשאו אותו המלאכים לעולם העליון, הם שרו את אותו הניגון. המגיד מקוז'ניץ ציין על אותה השבת שהיא יום השנה של זביטקובר, ולכן הוא שר את הניגון[71].

לסיפור קיימות נוסחאות נוספות שונות; בולטת מהן היא גרסת רבי יצחק מאיר אלתר, שהעיד כי היה נוכח במקום - כנער - בעת שהמגיד מקוז'ניץ שר את ניגון זה. לגרסה זו, אחר הצעת הסניגור הוחלט בבית דין של מעלה כי אכן זכאי הוא למקום חשוב בגן עדן, אך עליו לעבור זיכוך מכתמיו הגדולים; זיכוך זה נמשך שלוש שנים. כאשר הסתיים הזיכוך העבירו אותו המלאכים למקומו בגן עדן, כשבתוך כך שרו את אותו הניגון; והמגיד מקוז'ניץ שר עמם. לגרסה זו המגיד הוסיף כי למרות הזיכוך עדיין נשאר כתם במלבושו, ורבי יצחק מאיר אלתר אמר כי כנראה זה משום שבין חטאיו היה גם חטא ניאוף שהזיכוך עליו קשה ביותר[72].

הניגון דומה למארש צבאי, והוא מושר בראש השנה בפי חסידי פולין הקונגרסאית וגליציה[73]. אדמו"רי קוז'ניץ שרו את מארש זה בימים נוראים לפני תפילת "כתר", ואצל רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה שרו זאת על מילות הפיוט אין קצבה[74].

הדים דומים עולים ממסורת חסידית נוספת שסופרה על ידי רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר מגור, לפיה כאשר בא המגיד מקוז'ניץ לסדר קידושין בחופת נכדתו של שמואל זביטקובר בת בנו ברקה, שנישאה לרבי ישכר בריש הורוביץ נכדו של רבי שמואל שמלקה הורוביץ מניקלשבורג, התעכב המגיד בתפילת ערבית כשעתיים, ולאחר מכן אמר שהיה זה לפי שעבד קשה בייחודים קדושים על מנת להוריד את נשמת רבי שמלקה מניקלשבורג שישתתף בחופה, ובתוך כך הופיעה נשמת שמואל זביטקובר, והיה מוכרח לתקנה ולהעלותה למקומה[75].

משפחתו

מאשתו שיינדל:

מאשתו לאה:

  • בתו איידל (או אטליה, ובשמה המלא: אטליה יוזפה אדולפינה. נפטרה ב–1850)[16]. נישאה לבנקאי היהודי קארול יאן לסקי (פול'), ממנו נולדו לה שני בנים. לאחר מותו (1802) נישאה לשמואל פרנקל (פול'), סוחר ובנקאי יהודי.

מאשתו יהודית:

  • בתו חיה שרה (מאוחר יותר: אנה. 1788–1828). נישאה לנוצרי בשם יוזף אלכסי מורבסקי (פול') ‏(1791–1855), חבר מועצת דוכסות ורשה ב-1812, חבר מועצת המדינה, סנטור וחבר מועצת פולין הקונגרסאית בשנת 1830[21].
  • בתו לודויקה. נישאה ליצחק פלאטוי[21].
  • בתו ברברה. נישאה ללודוויק (לייב) אסטריך מקרקוב[21]; בהמשך היה ממשכילי ורשה; בנקאי, סוחר ותעשיין[77].

הנצחה

אחד מבתי העץ הישנים בשכונת שמולוביזנה

השכונה הוורשאית "שמולוביזנה" (פול') ממוקמת על השטח בו התגורר שמואל זביטקובר, והיא נקראת על שמו; השם ניתן ככל הנראה כבר בחייו, על מנת להבדיל בין חלקו לבין החלק שהיה שייך לפוניאטובסקי, ששניהם חלקו יחד את רובע טרגובק (אנ')[49].

ביאורים והרחבות

  1. ^ ראו להלן בגוף הערך.
  2. ^ סופו של היימן, שבימי מרד קושצ'ושקו (1794) הואשם בריגול לטובת פרוסיה והוא הוצא להורג בתלייה.
  3. ^ במצבתה, וכן בעתודות רשמיות מופיעה בשם גיטל[18].
  4. ^ בסופו של דבר דוכא המרד על ידי אלכסנדר סובורוב, והרוסים שבו לשלטון.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמואל זביטקובר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ התאריך לפי הכתוב על מצבתו. מועתקת אצל: שמואל יעוונין, נחלת עולמים, עמ' 7, פריט ב. במקורות אחרים מופיע תאריך מאוחר יותר: 19 בספטמבר 1801. ראו אצל רינגלבלום, עמ' 248. ב-Jewish Encyclopedia, ערך ורשה: שמואל זביטקובר, מופיע כי נפטר ב-3 בספטמבר 1800.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 רינגלבלום, עמ' 247–248.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 רינגלבלום, עמ' 337
  4. ^ 4.0 4.1 רינגלבלום, עמ' 247.
  5. ^ 5.0 5.1 רינגלבלום, עמ' 344.
  6. ^ 6.0 6.1 רינגלבלום, עמ' 345.
  7. ^ 7.0 7.1 רינגלבלום, עמ' 342–343.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 רינגלבלום, עמ' 249.
  9. ^ רינגלבלום, עמ' 249, 258.
  10. ^ 10.0 10.1 רינגלבלום, עמ' 342.
  11. ^ 11.0 11.1 רינגלבלום, עמ' 264.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 רינגלבלום, עמ' 265.
  13. ^ רינגלבלום, עמ' 255–256.
  14. ^ רינגלבלום, עמ' 343–344.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 רינגלבלום, עמ' 248, ובהע' 5.
  16. ^ 16.0 16.1 רינגלבלום, עמ' 248, ובהע' 6.
  17. ^ ראו רינגלבלום, עמ' 249, הע' 14, המציין לתמונה זו, ועל שהאישה שלידו היא אשתו יהודית.
  18. ^ רינגלבלום, עמ' 248, הע' 7.
  19. ^ רינגלבלום, עמ' 248–249.
  20. ^ רינגלבלום, עמ' 249. אמנם הופעתו של שמואל לצד אשתו יהודית בציור "בחירת סטניסלאב פוניאטובסקי" של ברנרדו בלוטו (אנ'), שצויר ב-1776, אינה תואמת את תאריך זה.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 רינגלבלום, עמ' 249 ובהע' 10.
  22. ^ האנציקלופדיה העברית, כללית, יהודית וארצישראלית, כרך תשיעי, עמ' 448. מובא אצל גבריאל וייסמן (עורך), פראגה, תל אביב: ארגון יוצאי פראגה בישראל, תשל"ד (1974), עמ' 126
  23. ^ רינגלבלום, עמ' 249, הע' 16.
  24. ^ שמואל יבנין, נחלת עולמים, ה'תרמ"ב, עמ' 12.
  25. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ט"ז, "זביטקובר, יוסף שמואל", ירושלים תשכ"ג, טור 588.
  26. ^ רינגלבלום, עמ' 337–338 והע' 76.
  27. ^ רינגלבלום, עמ' 338.
  28. ^ רינגלבלום, עמ' 338-339.
  29. ^ רינגלבלום, עמ' 339 ובהע' 80.
  30. ^ רינגלבלום, עמ' 339.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 רינגלבלום, עמ' 341.
  32. ^ רינגלבלום, עמ' 340.
  33. ^ רינגלבלום, עמ' 337 ועמ' 340–341.
  34. ^ רינגלבלום, עמ' 342–343.
  35. ^ רינגלבלום, עמ' 257–258.
  36. ^ רינגלבלום, עמ' 258.
  37. ^ רינגלבלום, עמ' 258–260.
  38. ^ רינגלבלום, עמ' 259–260.
  39. ^ רינגלבלום, עמ' 260–261.
  40. ^ רינגלבלום, עמ' 261.
  41. ^ רינגלבלום, עמ' 261–262, ובהערה 58.
  42. ^ 42.0 42.1 רינגלבלום, עמ' 262.
  43. ^ רינגלבלום, עמ' 263.
  44. ^ רינגלבלום, עמ' 263-264.
  45. ^ רינגלבלום, עמ' 264-265.
  46. ^ 46.0 46.1 רינגלבלום, עמ' 266.
  47. ^ רינגלבלום, עמ' 345 והע' 101.
  48. ^ רינגלבלום, עמ' 346–347.
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 רינגלבלום, עמ' 346.
  50. ^ רינגלבלום, עמ' 341–342.
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 רינגלבלום, עמ' 253.
  52. ^ רינגלבלום, עמ' 255; רינגלבלום, עמ' 337-338 והע' 76.
  53. ^ 53.0 53.1 53.2 רינגלבלום, עמ' 255.
  54. ^ רינגלבלום, עמ' 251–252.
  55. ^ ראו רינגלבלום, עמ' 251, ובהע' 22.
  56. ^ 56.0 56.1 רינגלבלום, עמ' 252.
  57. ^ רינגלבלום, עמ' 252–253.
  58. ^ 58.0 58.1 58.2 58.3 רינגלבלום, עמ' 254.
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 משה פראגר, בית יעקב, גיליון 158–159, תל אביב תשל"ג, עמ' 22.
  60. ^ הרב יהודה לייב פישמן מימון (עורך), ערים ואמהות בישראל, כרך ג', ירושלים תש"ח, עמ' 198.
  61. ^ רינגלבלום, עמ' 248, הע' 4, מפי בן המשפחה ה' הנריק ברגזון.
  62. ^ רינגלבלום, עמ' 253, הע' 30.
  63. ^ 63.0 63.1 רינגלבלום, עמ' 257.
  64. ^ רינגלבלום, עמ' 254, ובהע' 35.
  65. ^ האנציקלופדיה היהודית, הערך ורשה: שמואל זביטקובר.
  66. ^ רינגלבלום, עמ' 256.
  67. ^ גבריאל וייסמן (עורך), פראגה, תל אביב: ארגון יוצאי פראגה בישראל, תשל"ד (1974), עמ' 43.
  68. ^ שמואל יבנין, נחלת עולמים, ורשה ה'תרמ"ב.
  69. ^ רינגלבלום, עמ' 251.
  70. ^ ראו לעיל בפסקה פעילות ההצלה בטבח פראגה.
  71. ^ רינגלבלום, עמ' 256, ובציון 45. רינגלבלום מביא את המסורת איש מפי איש, דרך רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, ששמע מאביו רבי חיים הלברשטאם, ששמע מרבי נפתלי צבי הורוביץ שהיה נוכח באותה השבת אצל רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ, המגיד מקוז'ניץ.
  72. ^ רבי אברהם ישכר בנימין אליהו אלטר, מאיר עיני הגולה, אות ס"א, תל אביב, עמ' 17, באתר אוצר החכמה.
  73. ^ גבריאל וייסמן (עורך), פראגה, תל אביב: ארגון יוצאי פראגה בישראל, תשל"ד (1974), עמ' 62–63.
  74. ^ אברהם מרדכי אלתר, בדרכי פולין האבלות - חלק א', תל אביב תשמ"ז, עמ' 161–162, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  75. ^ רבי אברהם ישכר בנימין אליהו אלטר, מאיר עיני הגולה, אות ס"ד, תל אביב, עמ' 18, באתר אוצר החכמה.
  76. ^ רינגלבלום, עמ' 261, ובהע' 57.
  77. ^ ע.נ. פרענק, "לתולדות היהודים בפולין", בתוך: התקופה, י"ד-ט"ו, עמ' 382.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36699740שמואל זביטקובר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שמואל_זביטקובר&oldid=2615938"