חציר

חציר באיכות טובה הוא ירוק, לא גס מדי וכולל ראשי צמחים ועלים לצד הגבעולים. בתמונה: חציר טרי

חציר (או שחת) הוא סוג של מספוא המוגדר כ"מזון גס". הוא נעשה מצמחים ממשפחת הדגניים, או קטניות, או מיני עשב אחרים, שנקצרו, יובשו ואוחסנו לצורך הזנת בעלי חיים. החציר משמש בדרך כלל לצורכי הזנה לחיות משק כגון בקר, סוסים, עזים וכבשים. כמו כן, משמש חציר להאכלת חיות מחמד כגון ארנבים ושרקנים. ניתן להאכיל חזירים בחציר, אך הם לא מעכלים אותו ביעילות בהשוואה להרביוורים מוחלטים.

חציר משמש להאכלה בזמן או במקום שאין די שטחי מרעה לבעלי החיים, כשתנאי מזג האוויר לא מאפשרים רעייה (למשל בחורף), כשהמרעה לבדו אינו בריא לחיה או כשבעלי החיים לא יכולים לרעות (למשל אם הם מוחזקים באורווה, בדיר או ברפת).

ההבדל המרכזי בין חציר ובין קש הוא שהחציר הוא התוצר הבלעדי מהשדה בו גודל. הוא כולל את כל חלקי הצמח ובהם גם הגרגרים או פרי הצמח ולכן הוא עשיר מבחינה תזונתית. הקש לעומתו, הוא שאריות הצמח לאחר שרוב פריו או גרגריו נאספו והוא למעשה תוצר לוואי של הגידול החקלאי ודל יותר מבחינה תזונתית.

אטימולוגיה

המילה חציר מופיעה בתורה אך משמעותה שונה במקצת בתורה נזכרת כמאכל אדם. מתורגמת כרתי שהוא עשב מאכל ירוק. בלשנים קושרים את המילה למילה למילים ערביות בשורש דומה خضر (תעתיק: ח־צ־ר או ח־ד'־ר) שמשמעו ירק וגם צבע ירוק.

הרכב

מיני החציר הנפוצים בישראל הם:

• דגניים: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, סטריה , עשב רודוס וזון
• קטניות: אספסת, תלתן, אפונה ובקיה. לעיתים נזרע שילוב של צמחים באותה חלקה כדי ליצור חציר מעורב

רוב שטחי הדגן (בישראל בעיקר חיטה ובעולם גם שעורה, שיבולת שועל ומיני דגן נוספים) מיועדים לגרגרים ולאחר שנקצרו אפשר להפיק מהם רק קש, הכולל את הגבעולים והעלים היבשים של הצמח. עם זאת, חלק משטחי הדגן מגודל במיוחד לשחת (או לתחמיץ). לעיתים, שטחי דגן שיועדו במקור לגרגרים, נקצרים מוקדם יותר לשחת. בישראל הדבר נובע בדרך כלל מאחת הסיבות הבאות: שדות שנפגעו מבצורת וצפויים לתת יבול דל של גרגרים, שדות ששובשו בצורה קשה על ידי עשבים שוטים שאינם פוגעים בבריאות או בהזנת הבקר, או עלייה במחירי השחתות עקב בצורת באזורים מסוימים בישראל - דבר המביא לכדאיות קציר מוקדם לשחת על פני המשך גידול לגרגרים.

איכות החציר נקבעת בעיקר על פי בגרות הצמח בזמן הקציר, סוג הצמח ובהתאם לטיב הכנת חציר ואחסונו. קיימים ויכוחים לגבי המועד המיטבי המדויק של הקציר לגבי הצמחים השונים, אולם מקובל כי השלב שבין תחילת הפריחה ובין השלב בו הגרגרים או הפרי נמצאים בתחילת הבשלתם הוא מועד מתאים לקציר. לאחר הקציר מתחיל שלב ההקמלה בו נשארים הצמחים הקצורים בשדה על מנת שיתייבשו. יש ליבש את החציר לרמה שבה לא יתעפש לאחר הכיבוש ובה בעת, לא להקמילו יתר על המידה שכן אז, חלק ניכר מהעלים ייפרדו מהצמח בזמן הגיבוב והכיבוש וערכו התזונתי של החציר ירד. אחוז החומר היבש המקובל בחציר הוא כ-85%.

החציר רגיש מאד לתנאי מזג אוויר, בפרט לאחר שנקצר. חציר שגדל בתנאי בצורת מתאפיין בתוצרי זרעים ועלים מועטים יחסית, היוצרים חציר עם אחוז גבוה של גבעולים גסים ויבשים בעלי ערך תזונתי נמוך. אם יורדים משקעים, החציר הקצור עלול להתקלקל ולהתעפש בשדה לפני שייכבש. גם חציר שלא ספג משקעים לאחר הקציר עלול לפתח ריקבון או עובש לאחר שנכבש; אם בגלל שלא הוקמל כהלכה בשדה ואם בגלל שלא אוחסן בתנאים נאותים לאחר שנכבש. עיפוש זה עלול במקרה הטוב לפגוע בערכו התזונתי של המספוא ובמקרה הגרוע עלול לתרום להיווצרות רעלנים מחוללי מחלות בבעלי החיים. לפיכך, יש למנוע מחציר להירטב בעת אחסנתו.

ראו גם

• קש

קישורים חיצוניים

• אבישי וזה, ענבל שלף, אפרים צוקרמן, הכנת שחת איכותית, "ניר ותלם", גיליון מס' 9, אוגוסט 2008, עמ' 33-30

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22372358חציר