אלכסנדר סובורוב

אלכסנדר סוברוב

לידה	13 בנובמבר (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית
פטירה	6 במאי 1800 (יוליאני) (בגיל 69) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
מקום קבורה	Annunciation Church of the Alexander Nevsky Lavra
השתייכות	צבא האימפריה הרוסית
דרגה	גנרליסימו
עיטורים
פור לה מריט אביר הצלב הגדול במסדר מריה תרזה אביר במסדר אלכסנדר נבסקי מסדר העיט השחור עיטור מסדר העיט הלבן מסדר העיט האדום מסדר סנטה אנה (ספטמבר 1770) מסדר גאורגיוס ה"קדוש", דרגה שלישית (30 באוגוסט 1772) מסדר גאורגיוס ה"קדוש", דרגה שנייה (10 באוגוסט 1773) עיטור אנדריי ה"קדוש" מסדר גאורגיוס ה"קדוש", דרגה 1 (29 באוקטובר 1789) חרב הזהב של גבורה Russian tradition of the Knights Hospitaller מסדר הוברטוס ה"קדוש" מסדר הבשורה הקדושה מסדר סנט מוריס ולזרוס מסדר ינואריוס ה"קדוש" מסדר סנט לזרוס מסדר ולדימיר הקדוש, דרגה 1 מסדר יוחנן ה"קדוש" של ירושלים

ברית המועצות בול דואר, אלכסנדר סובורוב

אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב (רוסית: Александр Васильевич Суворов‏; 24 בנובמבר 1729 או 1730‏ - 18 במאי 1800) היה מצביא רוסי מהולל, אשר רכש תהילה כמי שלא הפסיד אף קרב בחייו. בזכות ניצחונותיו בשדה הקרב קיבל את התארים: רוזן רימניק, רוזן של הקיסרות הרומית ה"קדושה" (בשל ניצחונו על העות'מאנים בשנת 1789 בקרב רימניק), ונסיך איטליה (בשל ניצחונו על הצרפתים במערכה באיטליה בשנת 1799). הגיע עד לדרגה הבכירה ביותר – גנרליסימו.

ראשית הקריירה

סובורוב היה בנו של הגנרל וסילי איוואנוביץ' סובורוב. בגיל 17 (1747) נשלח לשרת בצבא הרוסי. הוא סופח לרגימנט המשמר "סמיונובסקי" בדרגת רב-טוראי, ועד מהרה נשלח ללימודי קצונה, אותם סיים בשנת 1754 בדרגת סגן.

את המוניטין שיצא לו כמצביא החל סובורוב לצבור עוד במלחמת שבע השנים (1756–1763), בהיותו לוטננט-קולונל (סגן-אלוף). בתחילה היה קצין בחיל האספקה, אך הוא רצה להשתתף בלחימה וביקש העברה ליחידות לוחמות - בקשה אשר נענתה בחיוב בשנת 1759. במלחמת שבע השנים התפרסם בזכות התקפותיו המהירות והנועזות שאחר-כך הפכו לסימן ההיכר שלו, וקודם לדרגת קולונל (אלוף-משנה).

אימת הפולנים והעות'מאנים

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) אשר במקביל אליה לחמה רוסיה גם נגד פולין, הביס הבריגדיר סובורוב את הפולנים והעות'מאנים במספר קרבות חשובים וזכה בשל כך לעיטורים ולקידומים נוספים - עד לדרגת גנרל. על אחת מפעולותיו העצמאיות הוא נידון למיתה, אך יקתרינה הגדולה חננה אותו באמרה ש"את המנצח לא שופטים".

בשנת 1787 פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1787–1792. במלחמה זו הופקד סובורוב בהתחלה על אזור שפך הדנייפר החשוב והצליח בכוחות קטנים מאלה של יריביו לסכל ניסיון נחיתה עות'מאני במהלך קרב קינבורן. אולם, לאחר שבשנה שלאחר-מכן הסתכסך סובורוב עם מפקדו, הנסיך גריגורי פוטיומקין, גנרל-פילדמרשל ומקורב לקיסרית יקתרינה הגדולה, פיטר אותו פוטיומקין מהצבא. סובורוב חזר לצבא רק בשנת 1789, לאחר שביקש זאת מהקיסרית, ובאותה שנה ניצח בשני קרבות חשובים: קרב פוקשני וקרב רימניק. בקרב פוקשאני, שהתרחש ב-21 ביולי, הביס סובורוב עם 25,000 חיילים רוסים ואוסטרים (אוסטריה לחמה אז לצד רוסיה) צבא של 30,000 עות'מאנים, אם כי לא הצליח להשמידם, אלא רק הדף אותם.

בקרב רימניק, שהתרחש ב-10 בספטמבר 1789, ניצבו 25,000 רוסים ואוסטרים מול צבא של 100,000 עות'מאנים. הגורם לניצחונו של סוברוב בקרב זה היה מהירות תנועתו. העות'מאנים היו מפוזרים במספר מחנות, ובכך שתקף אותם ראשון, מנע מהם סובורוב להתאחד והביס אותם אחד-אחד. כאות הוקרה על קרב זה קיבל סובורוב את צלב גיאורגי ה"קדוש" דרגה 1 - העיטור הצבאי הגבוה ביותר של רוסיה, את התואר "רוזן רימניק" מקיסרית רוסיה ואת התואר "רוזן של הקיסרות הרומית ה"קדושה"" מקיסר אוסטריה.

הקרב הבא של סובורוב היה בשנת 1790. זה היה כיבוש איזמאיל אשר מצודתו נבנתה על ידי טובי המומחים האירופיים ושנחשב ל"מבצר ללא נקודות תורפה". כאן בא לידי ביטוי לא רק עיקרון המהירות של סובורוב, אלא גם ההכנה שלו לקראת התקפת המבצר והקפדנות שלו בכל הנוגע לפרטים; כך, קודם הקרב חייליו של סובורוב התאמנו במילוי חפיר המבצר ובטיפוס על קירותיו על דגם של המבצר שנבנה בשביל כך. לאחר כיבוש המבצר הסתכסך סובורוב בשנית עם פוטיומקין, ולפיכך הועבר מהחזית העות'מאנית לגבול פינלנד.

בשנת 1794 זומן סובורוב פעם נוספת לצבא, עת נשלח לדכא את ההתקוממות הפולנית בהנהגת תדיאוש קושצ'ושקו. במערכה זו היה זה סובורוב שכבש את ורשה. על הישגיו במלחמה זו הוא קודם לדרגת גנרל-פילדמרשל.

המסע האיטלקי

בשנת 1796 מתה יקתרינה הגדולה, ולכס המלכות עלה בנה, פאבל הראשון, אשר החל לארגן את הצבא הרוסי מחדש לפי הדגם הפרוסי ולשים דגש על הצד החיצוני של הצבא - מצעדים וזוטות. סובורוב, אשר התנגד נחרצות להעתקה עיוורת מהפרוסים ואשר החשיב יותר את מה שטוב לחיילים על פני זוטות חיצוניות, סירב לנהוג כפי שצווה בטענה ש"הרוסים תמיד הכו את הפרוסים", ולכן סולק מהצבא בשנת 1797.

אבל פאבל הראשון עד מהרה זימן את סובורוב חזרה לצבא, כיוון שרוסיה הצטרפה לקואליציה האנטי-צרפתית השנייה בשנת 1798 ובעלות בריתה של רוסיה דרשו באופן נחרץ את החזרתו של סובורוב לצבא. בשנת 1799 הגיע לאיטליה וחבר לכוחות אוסטריים בפיקודו של מיכאל פון מלאס. הצבא המאוחד זכה למספר ניצחונות גדולים על הצרפתים, אך שינויים גאופוליטיים אלצו אותו לסגרת לכיוון שווייץ ולא להמשיך את ההתקפה לעבר צרפת. מסלול הנסיגה היחיד שהיה לו היה דרך מעבר סנקט גוטהרד המסוכן. סובורוב הצליח לעבור בו והציל את הצבא שלו. לאחר מסע זה הועלה סובורוב לדרגת גנרליסימו. אולם הוא שוב הודח מהצבא לאחר שהסתכסך עם הצאר פאבל הראשון על רקע התנגדותו להכנסת מנהגים פרוסיים לתוך הצבא הרוסי.

סובורוב נפטר ב-18 במאי 1800. על קברו, לפי צוואתו, הונחה אבן פשוטה שנכתב עליה: "כאן נח סובורוב".

מורשתו

סובורוב כתב מספר ספרים על "מדע הניצחון" וחינך דור של מצביאים ומפקדים רוסיים מוכשרים. החשוב שבהם הוא מיכאיל קוטוזוב, האיש אשר הדף את נפוליאון מרוסיה בשנת 1812.

בימי מלחמת העולם השנייה, הונהג בברית המועצות עיטור על שמו, אשר הוענק למפקדים על ניצחון מזהיר ומהיר שהושג מול כוח עדיף.

העיר סובורובו שבבולגריה נקראה על שמו לזכר ניצחונו בקרב קוזלודז'ה שנערך ב-9 ביוני 1774 בסמוך אליה.

קישורים חיצוניים

• מ. גור, ‏סובורוב - המצביא יוצא הדופן, מערכות 188 נובמבר 1967, עמ' 26-30

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24555708אלכסנדר סובורוב