שור שנגח את הפרה
| מסכת | בבא קמא |
|---|---|
| סדר | נזיקין |
| נושא עיקרי | נזקי בהמה, נזקי בור |
| מספר הפרק במסכת | 5 |
| מספר משניות | 8 |
| דפים בתלמוד בבלי | דף מ"ו עמוד א' - דף נ"ה עמוד א' |
| מספר דפים בתלמוד בבלי | 9 |
שור שנגח את הפרה הוא הפרק החמישי במסכת בבא קמא העוסק בעיקר בדיני נזקי שור ובור. בפרק 8 משניות[1], ובגמרא הוא כולל כ-9 דפים, וממוקם בין הדפים מו עמוד א'- נה עמוד א'.
נושאי הפרק
ממון המוטל בספק
ערכים מורחבים – המוציא מחבירו עליו הראיה, ברי ושמא, אין הולכין בממון אחר הרוב
המשנה דנה במקרה של ספק בנזיקין, כגון שור תם שנגח למוות פרה הרה ובזירה נמצאה גם גופת הוולד של הפרה, והדבר ספק אם הוולד הופל מחמת הנגיחה או שנולד קודם. וכן במקרה של ספק במזיק, כגון פרה הרה המוגדרת הלכתית כשור תם שנגחה שור למוות, ובזירת הנגיחה נמצא גם העגל הנולד של הפרה. ולא ידוע אם העובר היה ברחמה בשעת הנגיחה והוא שותף בהיזק כחלק מאמו, או שהוא נולד טרם הנגיחה, והוא איננו שותף[2]. דיון זה רלוונטי כאשר העגל שייך לבעלים אחרים, האם ניתן לתבוע גם אותו[3], ולאור ההלכה שבשור תם ניתן לגבות רק מגופו של השור[4] הדיון שייך גם במקרה שלא ניתן לגבות מגוף הפרה, האם ניתן לגבות מגוף העגל[5][6].
סומכוס סבור ש"ממון המוטל בספק חולקים", ולכן בעל השור נדרש לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד. מדובר בפיצויי נזיקין בהתאם לדין שור תם (חצי נזק): נזק הפרה ישולם כמקובל (חצי משווי הפרה). לעומת זאת, נזק הוולד ישולם רק מחצית מן המקובל (רבע משווי הוולד), מחמת הספק הנזכר. חכמים חולקים על סומכוס ולדעתם יחול כאן הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר: בעל השור הנוגח חייב לשלם על הפרה בלבד (חצי נזק), והוא פטור מלשלם על נזקי הוולד, משום שספק אם השור גרם להם, ולא ניתן לחייב בהם עד שיוכח שהנזק נגרם על ידי השור.
המוציא מחבירו עליו הראיה
הגמרא מכנה את כלל: המוציא מחבירו עליו הראיה כ'כלל גדול בדין', וזאת כדי לבטא את התוקף שלו נגד שתי טענות נגדיות. א. במקרה שהתובע טוען ברי - כלומר העובדות ברורות לי שהם לטובתי, והנתבע טוען שמא - איני יודע אם כך היה, בכל זאת עומדת לצידו טענת חזקה ועל התובע להוכיח את טענתו. ב. גם אם מנהג הרוב מצדיק את דברי התובע, תגבר על זה טענת הנתבע המוחזק בכסף[7]. דיון נוסף בסוגיה הוא על מקור כלל זה; רבי שמואל בר נחמני מבסס אותו על הפסוק: מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם[8] יגיש ראיה אליהם, רב אשי אומר כי אין צורך ללמוד כלל זה מהמקרא כיוון שההגיון מחייב כן, כי 'על החולה מוטל ללכת לבית הרופא'[9][10].
הכניס חפציו לחצר חבירו
המשנה[11] דנה על אדם שהכניס חפציו, כגון קדירות פירות או שור[12], לחצר חבירו, על מי מוטלת אחריות הנזיקין, על האדם שהכניס או על בעל החצר. הדין מתחלק לשני מקרים: אם הכניס ללא קבלת רשות מבעל החצר, האחריות היא על המכניס, לפיכך אם החפצים שהוכנסו גרמו נזק לבהמת בעל הבית, חייב המכניס לשלם, ואילו אם בהמת בעל החצר הזיקה את השור או את החפץ שהוכנס, בעל הבית פטור. לדעת רב אם אכלה בהמת בעל החצר בצורה מופרזת מפירותיו של המכניס ומתה, פטור המכניס מדיני אדם, כי 'היה לה שלא תאכל'[13]. אם הכניס ברשות, לדעת חכמים בעל החצר נעשה שומר ואחראי על הנזיקין שקרו בתחום החצר, ואפילו אם השור חנק את עצמו. הגמרא מסתפקת האם אחריותו היא גם על נזק שבא מגורם מבחוץ. לדעת רבי האחריות מוטלת על בעל החצר רק אם קיבל אותה עליו במפורש.
דמי ולדות
כתוב בתורה: "וְכִי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים"[14], התורה מטילה את האשמה על המזיק גם במקרה זה שלא התכוון לאשה, ומחייבת אותו לשלם את מחיר הוולדות[15], אם המכה היתה במקום שיש סבירות שההפלה קרתה כתוצאה ישירה ממנה[16]. את הכסף קובעת התורה לתת לבעל. המשנה דנה איך קובעים את מחירם: לפי חכמים מעריכים את ההפרש בין מחיר האשה להמכר לשפחה בעודה הרה לבין מחירה כעת. לפי רבן שמעון בן גמליאל הערכה זו אינה משקפת את הערך האמיתי, אלא מעריכים את מחיר העוברים אילו היו נולדים חיים, ומחיר זה משלם. בסוגיה דנה הגמרא מי מקבל את דמי הצער ואת ערך גופה של האשה שעלה עקב הריונה[17].
שור שהכה אשה הרה אינו משלם דמי ולדות.
אם מת הבעל לאחר הנזק, התשלום עובר ליורשיו. במידה והבעל הוא גר שאין לו יורשים, המזיק אינו משלם. אם הבעל מת לפני הנזק נחלקו רבה ורב חסדא בענין זה; לפי רבה כיון שכבר נוצר חיוב לשלם לבעל, עוברת הזכות לאשה ש'מחזיקה' בוולד הנמצא בגופה. ואילו לרב חסדא היא לא תקבל את דמי הוולדות, והנימוק לכך: "וכי וולדות הם צרור כסף העובר מיד ליד?!".
נזקי בור
החלק השני של הפרק[18] עוסק בדיני בור; מה הופך את יוצר הבור לאחראי עליו, מה עומק הבור הראוי להמית או להזיק, גורמי הנזק בבור, וכן דין בור בשותפות, ובור מים שנמסר לשימוש הרבים.
הבעלות על בור
מלשון המקרא "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם"[19] משתמע שהאחריות מוטלת עליו בשל הבעלות, ככל שהניזק היה רשאי להגיע עד שפת הבור, מצד שני, מכפילות לשון הפסוק: "וְכִי יִפְתַּח ... אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר" משתמע שעל יצירת מפגע זה מחייבים אותו, ללא קשר לבעלות. ובזה נחלקו התנאים: לפי רבי ישמעאל היוצר תקלה ברשות הרבים - חייבה אותו התורה, גם אם הוא אינו בעליו של המפגע. לפי רבי עקיבא התורה חייבה על בור ברשות היחיד, באופן שלאחר שחפר את הבור הפקיר את רשותו ולא את הבור, או שפתח הבור פונה לרשות הרבים, כך שהבור נגיש לרבים אך המפגע הוא שלו - של החופר. האמוראים רבה ורב יוסף דנו אם נקודת המחלוקת היא בבור ברשות הרבים או בבור בבעלות פרטית הסמוך לרשות הרבים[20].
במפגע שנעשה בהיתר החיוב מותנה בבעלות האדם. הדוגמה לכך בסוגיה זו של הפקיר רשותו – אדם שחפר בור בתוך שטח פרטי, במקרה זה אם 'הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו' – חייב[21] , אך אם 'הפקיר רשותו והפקיר בורו' – פטור[22]. עם זאת, לדעת רש"י, 'הפקיר רשותו והפקיר בורו' דינו כחופר בור ברשות הרבים[23].
הבל וחבטה
חז"ל[24] הבחינו בין שני אופנים שבהם יכול בור לפגוע בבעלי החיים הנופלים לתוכו: על ידי 'חֲבָטוֹ' של הבור – המכה שסופג בעל החיים בפגיעתו בקרקעית הבור, ועל ידי 'הֶבְלוֹ' של הבור – ההרעלה שמקבל בעל החיים מהאדים שבבור. לדעת רב החיוב בבור הנמצא ברשות הרבים הוא רק על ההבל, ואילו על החבטה פטור משום ש'קרקע עולם הזיקתו', כלומר הנזק נגרם מחמת קרקעית הבור שאינה שייכת לו ושהייתה במקומה מאז ומעולם. עם זאת, שיטה זו מודה לחייב בכל הנזקים שנגרמו לבהמה שנפלה לבור, מכיוון שיש לתלות שכל הנזקים נגרמו מחמת ההבל. לדעת שמואל אם על הבל שהוא לא יצר במו ידיו הוא חייב, קל וחומר על חבטה שנוצרה ממעשה חפירתו[25].
בתלמוד הובאו תוצאות שונות מן ההבחנה בין נזקי חבטה לנזקי הבל: בור שקרקעיתו מרופדת[26] ולא ניתן להיפגע בו מהחבטה אלא רק מההבל. תל שהוגבה באמצע רשות הרבים – אין בו הבל אלא רק חבטה, ולכן לפי השיטה שאין חיוב על חבטה, לא יהיה חיוב על הנזקים של מפגע כזה[27][28].
עומק וצורת הבור
- עומק הבור - המשנה[29] קובעת שיש שיעור מינימלי של עשרה טפחים (כשמונים סנטימטרים) לעומק הבור "שיש בו כדי להמית", ובבור שעומקו פחות מכך אין חיוב אלא במקרה שהבהמה הנופלת נפצעה ולא מתה. בור שמונה טפחים ומהם שני טפחים מים המוסיפים הבל לבור נידון כבור עשרה[30].
- הצורה ההנדסית של הבור - המשנה מפרטת חמש צורות הנדסיות של בור, שבמקרה שעומק הבור הוא 10 טפחים חייבים על כולם, בין אם הוא בצורת תעלה, מרובעת, מכוסה בחלקה או בצורת קונוס, מה שעשוי להשפיע על מצב ההבל בבור, בכל זאת קובעת המשנה שבעומק עשרה טפחים, מצב ההבל אינו משתנה בשל צורת הבור[31].
בור השותפים
שני אנשים שחפרו ויצרו בור מים יחד[32] בעומק עשרה טפחים, אחריות הנזק מוטלת על שניהם, ולכן אם בעוד אחד מהם משתמש בבור הלך לו השותף השני, השני חייב. אם לא ידע שהבור אינו מכוסה - פטור. ונחלקו האמוראים עד איזה שלב הוא פטור מאחריות, אם עד שהוא מקבל את המידע, או בטווח הזמן שבאפשרותו להתקין מכסה לבור. אם אדם אחד חפר בור בעומק תשעה טפחים, ואדם שני הוסיף בה טפח עשירי, חלוקים בזה חכמים ורבי אם אחריות הנזיקין מוטלת על שניהם באופן יחסי לפי חלקם בבור, או רק על האחרון שחידש את אפשרות ההמתה של הבור.
מכשול המוגדר כבור
שור שנכנס לחצר פרטית בלי רשות הטיל שם גללים ובהמשך התלכלכו מהם בגדי בעל הבית בצורה שנגרם להם נזק, אין בעל השור חייב לשלם, כיוון שהגללים מוגדרים הלכתית כ'בור המזיק', ולכן פטורים על הבגדים שהם 'כלים' על פי הקביעה בתלמוד: שור ולא אדם, חמור ולא כלים - כלומר חייבים רק על שור וחמור (כלומר בעלי חיים) שניזוקו, ולא כלים[33].
דינים הנוהגים בכל בעלי החיים
המשנה מונה שמונה דינים הנוהגים בכל בעלי החיים, אף שבחלקם מוזכר במקרא לדוגמה בעל חי מסוים כגון שור או חמור, לפי שדיבר הכתוב בהווה: נזקי בור[34], הפרשת הר סיני - האזהרה לפני מתן תורה - בעונש סקילה - לא להתקרב להר סיני[35], תשלומי כפל של גנב[36], מצוות השבת אבידה[37], מצוות פריקה[38], איסור חסימה בשעת דישה[39], איסורי כלאים - הכלאת שני מינים ועשיית מלאכה בשני מינים, ושביתת בהמה בשבת.
סוגיות נוספות
- עובר ירך אמו - פרה מעוברת תמה שנגחה, ניתן לגבות את הנזק מן העובר, מכיוון שהוא נחשב לגוף אחד עם אמו[40], אולם ביצה שלא נולדה אינה נחשבת חלק מהתרנגולת.
- חבטה בפחות מעשרה - האם נפילה מגובה פחות מעשרה טפחים ראויה להמית. השאלה נוגעת לדיני טריפה, בור, סקילה וחובת מעקה[41].
- קניין חזקה - מסירת מכסה בור מפתח בית או משכוכית העדר כאמירת "לך חזק וקני" הנדרשת לעשיית חזקה[42].
- חיוב שמירה בבור - המכסה בור ונתגלה מאליו עד מתי פטור, כיסה באופן הראוי לשוורים ובאו גמלים המזדמנים לעיתים רחוקות וקלקלוהו או שהתליע מאליו האם חייב[43].
- כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי - אופן חלוקת התשלום בשור, אבן או אדם שהפילו לבור[44].
- פטורי בור - פטורים המיוחדים בבור; נזקי כלים, שור פיקח שמוטל עליו להזהר, ושור פסולי המוקדשין שנבלתו אסורה בהנאה[45].
- כלאים - חילוקי המינים לאיסור הרבעה ודין הרבעה והנהגה בדגים[46].
הערות שוליים
- ^ במשניות היא מחולקת ל 7 משניות
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ו עמוד א'
- ^ לפי הסבר אביי בסוגיה. יש שתי דרכים בגמרא בדברי אביי, האם הדין נאמר רק במקרה שהוא פנה קודם לבעל הוולד ובכך הודה בכך שגם הוא נתבע על הנזק, או אפילו כשהוא פנה קודם לבעל הפרה, יכול הוא לטעון: אני יודע שיש לי שותף (ראה הסבר על כך בתוספות)
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ה - ^ לפי הסבר רבא בסוגיה
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ו עמוד א'
- ^ וזה בהתאם לשיטת שמואל שכך גם נפסק להלכה
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ד - ^ ובלשון הגמרא: "מאן דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא"
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ו עמוד ב'
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ז עמוד א'
- ^ המשנה פירטה את שלש המקרים, לומר שלא רק בכלים שהם יותר שבירים, חייב בעל החצר כאשר הכניס ברשות, אלא אפילו על פירות שאינם שבירים, ולא רק על פירות העלולים להתקלקל, אלא אפילו על שור שהוא בסיכון הכי נמוך (תוספות)
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ז עמוד ב'
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב - ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ח עמוד ב'
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ט עמוד א'
- ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ט עמוד א'
- ^ החל מדף מט עמוד ב
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ד - ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ט עמוד ב'
- ^ אף אם המפגע נוצר על ידי גורם אחר כגון שור שנכנס לחצר וחפר שם בור (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ח עמוד א')
- ^ תוספות, מסכת בבא קמא, דף כ"ח עמוד ב', ד"ה הני מילי, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת"י, סעיף ו'
- ^ רש"י, מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד א', ד"ה בעל התקלה, רש"י, מסכת בבא קמא, דף כ"ח עמוד ב', ד"ה דאפקרינהו
- ^ מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד ב'
- ^ פירוש רש"י, ד"ה שמואל אמר להבלו
- ^ בלשון הגמרא: "מלא ספוגין של צמר"
- ^ מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד ב'
- ^ אמנם יש ראשונים הסוברים שבמקרה שנחבטה הבהמה בתל כזה, יודו גם בעלי שיטה זו שיש חיוב על חבטה, שאין זו 'קרקע עולם', אלא קרקע שהוגבהה על ידו באופן מלאכותי. לשיטה זו המחלוקת בין השיטות השונות תתבטא במקרה שהתל גרם לבהמה להיחבט בקרקע שלידו, או במקרה שהתל לא נעשה על ידי הגבהת הקרקע אלא על ידי חציבה סביבו (תוספות, מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד ב', ד"ה לשמואל)
- ^ מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"א עמוד ב'
- ^ מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד ב'
- ^ שאת העפר שהעמיק את הבור בטפח עשירי הוציאו יחד.
- ^ ראה להלן בקטע: דינים שנאמרו לכל בעלי החיים
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ג - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק י"ט, פסוק י"ג - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח' - ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק א'
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ה' - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ד' - ^ מסכת בבא קמא, דף מ"ז עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ג עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ד עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ד עמוד ב'