שרפת גווייה
שרפת גווייה היא הליך, לרוב טקסי, שבו גופה של אדם נשרפת זמן קצר לאחר מותו, בין אם במשרפה (בלטינית: קרֶמָטוריום) שהיא כבשן מיוחד שמגיע לטמפרטורות מתאימות, ובין אם במדורה שהובערה במיוחד לצורך זה. טקס שרפת הגופה מקובל כמנהג לוויות בתרבויות רבות בעולם.
בסיום הטקס נותר מן הגופה אפר הנשמר בכד מיוחד או מפוזר במקומות שונים. בין השאר מקובל פיזור האפר בים או במקומות בעלי משמעות לנפטר. במקומות מסוימים נחקקו חוקים האוסרים על פיזור האפר במקומות ציבוריים, כך למשל במדינת ניו יורק.
ביהדות
התורה מצווה:
וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה
מפסוק זה נלמד איסור כללי על הלנת המת, וביהדות נהגה מאז ומעולם קבורה של המתים, אף שאופן הקבורה השתנה.
בעקבות התעוררות הנוהג לשרוף גוויות ברחבי אירופה במאה ה-19 והצטרפות יהודים רבים ליוזמות של שרפת גוויות בגרמניה[1] בשיעור שעלה בהרבה על חלקם באוכלוסייה[2], עלתה שאלת שרפת הגוויות בפני פוסקי ההלכה, שפסקו שאסור לשרוף את גוויית הנפטר[3]. בין הכותבים הראשונים ניתן למנות את רבי צבי הירש קלישר[4] ורבי יצחק איזיק טאובס[5]. רבי יצחק יהודה שמלקיש הביא בספר שלו תשובה של חתנו, הרב נתן לוין, שאוסר את שרפת הגוויות מפני שיש חובה לקבור את הנפטר באדמה[6] וכך גם כתב רבי בנימין אריה וייס בספרו "אבן יקרה"[7] ורבי חיים ברלין ב"ראש מנשה"[8]. רבי אליהו בן-אמוזג פרסם בשנת 1888[9] תשובה בנידון בספר בשם "יענה באש", וטען שאין לשנות ממנהג הקבורה בקרקע ואין לקיים את צוואתו של אדם שמבקש שישרפו את גווייתו[10]. גם רבי נתן מרקוס אדלר ענה ששרפת הגווייה אסורה[11]. בעת מגפה בווינה צוטט רבי משה גידמן, שקבע כי שרפת מתים אסורה, אך בעת סכנה "אפשר להתיר לעשות איזה שינויים"[12].
בדיון שנערך במועצת הרבנות הראשית לישראל אושרר האיסור ונקבעו כללים חמורים ביחס למי שנשרפה גופתו, כללים שלא חלים על אנשים שעברו עבירות חמורות יותר. איסור השרפה מקובל ביהדות האורתודוקסית[13] ואצל הקונסרבטיביים[14]. בעיתונות של תנועת ההשכלה נכתבו מאמרים המערערים על האיסור, כמו יהודה ויסטיניצקי[15] ושלום רבינוביץ'[16].
התנהגות כלפי הנשרף שלא מציית לאיסור
בשנת 1885 סירבה בתחילה הקהילה היהודית לקבור אפר של שרפת גווייה והוכרחה להסכים בפקודת השלטונות[17]. רבי אליהו בן-אמוזג כתב שאין להימנע מביצוע טהרה למי שמתכוונים לשרוף את גווייתו ושניתן לקבור את האפר בבית הקברות אם הכוונה היא לקבורה ממש בקרקע ולא להצגה של כלי האפר על מדף[10]. השאלה התעוררה בהמבורג בשנת 1897 והרבנים נחלקו בדעותיהם[18].
בשנת 1902 יצא רבי מאיר לרנר בחריפות נגד שורפי הגוויות וטען שאין לקבור את האפר בבית קברות יהודי, אפילו לא בקצה בית הקברות. לטענתו, קבורת האפר אינה מקיימת את המצווה לקבור את המת וכדי למנוע מאנשים לצוות לשרוף את גופם אין להסכים לקבור את אפרם בבית הקברות[19]. הרב לרנר לא הסתפק בפרסום תשובתו אלא אסף תשובות של רבנים והוציא ספר שחלק נכבד ממנו הוקדש לתשובות של רבנים נגד קבורת אפר הנשרפים. בין הרבנים שהוזכרו בספר כמתנגדים לקבורת אפר הנשרפים היו רבי יצחק פייגנבוים, רבי צבי יחזקאל מיכלסון, רבי יצחק יעקב ריינס, רבי בן ציון שטרנפלד, הרב דוד פרידמן, רבי יחזקאל ליבשיץ, רבי אליהו פוסק, רבי שלמה הכהן ורבי אליהו ברוך קמאי. רבי אליהו בכור חזן הביא את תשובתו בספרו[20]. היו מהרבנים שכתבו בחריפות נגד הנשרפים. רבי חיים אלעזר שפירא כתב שלא רק שאין לקבור את אפר הנשרפים אין גם להתאבל עליהם כי הם פורשים מדרכי ציבור[21]. רבי מאיר דן פלוצקי כתב: "ודאי מנהג ישראל ישר וכשר לקבור אפר השרופים באונס בקבר ישראל משום כבוד המת וכבוד החיים. ... אמנם באלו ... שפירשו מדרכי ציבור לגמרי ואינם בכלל ישראל כלל שגם אם מתים על מטתם אין צריך להתעסק בקבורתם אם הוא בדין ודת תורתנו הקדושה, מכל שכן אלו האנשים שמוסיפים חטא על פשע שגם במיתתם פורשים את עצמם מדרכי ישראל ותורתנו הקדושה, בוודאי מלבד שאין צריך לקברם בקבר ישראל אלא איסורא איכא להזדקק להם ולקברם בקבורת ישראל ... לבי לא יתנני להאמין, שאותן האנשים אשר רוצים להשרף לאחר מותם יניחו בנים אחריהם שהבנים ירצו שאפר אביהם יהיה נקבר בקבורת ישראל."[22] רבנים אחרים שהובאו בספר העדיפו להשתמש בלשון רכה יותר. כך, הרב רפאל גארדאן כתב: "לדינא אני מסכים לכת"ר דאף שהרשב"א והחתם סופר דעתם להתעסק בקבורתם, אך כאן למיגדר מילתא בכדי שידעו שאנחנו מופרשים מהם ואינם מסכימים לדעתם מהראוי שלא להתטפל בהם ובפרט שהם עצמם יטפלו בהם."[23] ורבי יוסף רוזין כתב: "על דבר אפר הנשרפים הנה אני הארכתי דיש ג' מצות בקבורה א' משים דין דקבורה והב' משום כפרה והג' משום דהוה מאס"ה דנקברין ... על כל פנים כיון דאין לו שכונת קברות אסור לקברו בבית הקברות"[24]. רבי דוד צבי הופמן כתב: "יש לאסור לקבור בקבר ישראל משום מגדר מילתא, אף דמדינא היה מותר לטמון אפר זה בבית הקברות ... גם אין להחליט שמי שמצוה לשרוף את גויתו עושה זה להכעיס, כי הרבה עושים מחמת מורא ... או מחמת דקדוקי הידור לבריאות"[25].
בשנת 1930 הוכרחה קהילת פראג על ידי השלטונות לקבור אפר של שרפת גווייה[26].
הרב לרנר ציין בספרו: "וידעתי כי במדינות הנאורות נקל למצוא לעומת רב אחד שאוסר לקבור אפר הנשרפים הרבה מורים המקילים, ולא בלבד המורים המכחישים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה אלא גם מאלה אשר עודם מחזיקים ביסודי תורתנו הקדושה כי יותר נוח לאמר מותר ..."[27]. רבי מנחם מנדל קירשבוים, רבה של יהדות פרנקפורט פרסם בתרצ"ט תקנות על פיהם יש לקבור את אפר הנשרפים ככל שאר הנפטרים בלא הבדל[28].
שרפת גוויות בעם ישראל בזמני קדם
בתנ"ך מוזכרים מספר מקרים של "שרפה" ביחס למלכי ישראל, בלשון "וישרפו לו" או "ישרפו לך"[29], כשהכוונה אינה לשרפת הגופה אלא לשרפת כלי תשמישם כדי להראות שאין אדם אחר ראוי להשתמש בכלי שהשתמש בו המת[30], או לשרפת בשמים לשם כבוד או חניטה[31]. לאחר מיתת שאול המלך ובניו, נאמר[32]: "וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם". לפי תרגום יונתן, פירוש רש"י, פירוש מהר"י קרא, פירוש הרי"ד והמלבי"ם, גם שם הכוונה לשרפת חפצים או בשמים. אך הרד"ק, האברבנאל והמצודות הציעו לפרש שהשרפה האמורה שם היא שרפת הבשר, ונעשתה לכבוד המתים משום שהסריח הבשר והעלה רמה ולא רצו לקברם כך כי אין זה דרך כבוד, לכן שרפו הבשר וקברו העצמות.
נמצאו כדים המכילים אפר באתרי קבורה שונים בארץ כמו בית שערים, אולם מקרים אלו הם מיעוט ולא מעידים על כלל או נוהג.
בתרבויות אומות העולם
בנצרות הקתולית התקיים ויכוח בין שמרנים שטענו ששרפת הגופה סותרת את האמונה בתחיית המתים ובחיי נצח, אל מול המתנגדים לאיסור על שרפת הגווייה. בשנת 1963 התירה הכנסייה הקתולית לשרוף את גופת המת[33]. דתות אחדות רואות בשרפת גופות אחד מהפתרונות הלגיטימיים לטיפול בגופה, ואילו דתות אחרות רואות בטהרה המתבצעת על ידי שרפת הגופה כאמצעי העדיף לטיפול בגופה (לדוגמה הינדואיזם ובודהיזם).
הכבשנים בשואה
ערך מורחב – השואה
במהלך השואה שחוללו גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך מלחמת העולם השנייה, נרצחו כשישה מיליון יהודים (מתוך כ-11 מיליון אנשים) באמצעים שונים, וחלקם הגדול במחנות ההשמדה באירופה, באמצעות גז רעיל שהזרימו הנאצים, לחדרי מקלחות ציבוריות, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי. מספר גופות היהודים הלך ועלה, דבר שיצר בעיה לנאצים – מאחר שהמקום לקבורת היהודים במסגרת קברי אחים המוניים הלך והצטמצם, וכן האדמה שהעלתה צחנה בלתי נסבלת, וכן כדי להעלים את הראיות לתהליך ההשמדה עליהם היה למצוא פתרון.
כדי לפתור בעיה זו בחרו הנאצים לשרוף את הגופות. במחנות המוות של מבצע ריינהרד (טרבלינקה בלז'ץ וסוביבור) ובמחנה חלמנו נשרפו הגופות במדורות ענק מדי יום, אך תהליך זה היה איטי מדי, והנאצים חיפשו דרך לייעל את השרפה. לשם כך הוקמו במיידנק משרפות אחדות – תנורים שיועדו לשרוף גופות. התהליך התבצע במהירות וביעילות.
באושוויץ-בירקנאו – המחנה הגדול ביותר, הוחלט להגדיל את "תפוקת" ההשמדה עוד יותר – נבנו במחנה ארבעה מבני קרמטוריום שכללו תאי גזים ותאי התפשטות מתחת לאדמה, חמישה עשר תנורים מעל לאדמה ומגורים לאנשי הזונדרקומנדו שעסקו בשרפת הגופות. תא גז אחד בבירקנאו הכיל כ-2,500 איש.
השפעה על איכות הסביבה
שרפת גופות יכולה לחסוך שטחי קרקע רבים ויקרים שמוקצים לבתי קברות. מנגד, לשרפת גופות דרוש דלק רב ששרפתו פולטת כמות גדולה של גזי חממה. באזורים נחשלים שבהם השרפה מתבצעת באמצעות עצים הרי שיש לכך השפעה על יערות הסביבה.
שרפת גופות בישראל
במדינת ישראל כמעט לא מתבצעת שרפת גופות, אף שהחוק אינו אוסר זאת, ובשני פסקי דין נקבע שלקרובי משפחתו של המת נתונה זכות לשרוף את גופתו[34]. המוסד לביטוח לאומי מממן קבורה, אך אינו מממן שרפת גופה.
לפי ההלכה ולהבדיל, גם השריעה המוסלמית, שרפת גופות אסורה.
במשך שנים לא בוצעה בפועל שרפת גופות בישראל בקנה מידה מסחרי. מקרה שרפת הגופה הבולט בהיסטוריה של המדינה היה שרפת גופתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן[35], ואפר הגופה פוזר בים התיכון.
התמונה השתנתה עם הנהגת האפשרות לקבורה חילונית. חברת הקבורה והטיפול במת "עלי שלכת" הקימה בשנת 2004 משרפה שפעלה במושב חיבת ציון. בקשתה של החברה להעברת תשלומי דמי הקבורה לאזרחים הבוחרים בשרפת גופתם מהמוסד לביטוח לאומי, כנהוג לגבי קבורה, נדחתה בידי פקידי המוסד. באוגוסט 2007 פורסם מיקומה של המשרפה בעיתונות החרדית, וימים אחדים לאחר מכן המקום הוצת ונשרף[36][37]. בעלי החברה חנכו מתקן חדש לשרפת גופות בדצמבר של אותה שנה[38]. בשנת 2015 הוקמה בישראל חברה נוספת המציעה שירותי שריפת גופה, "היי ספיריט".
בנובמבר 2015 קבע בית המשפט העליון כי גופתה של מאי פלג, שהתאבדה באותו חודש, תישרף כפי שביקשה בצוואתה, ולא תובא לקבורה בטקס יהודי מלא כפי שדרשה אימה[39].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שרפת גופה |
- שרפת גווייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט: "לנפש לא יִטַּמָא בעמיו", גיליון פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, ה'תשס"ו, גיליון 250 (מובא באתר דעת).
- אשר שמחה ויסמן, על דבר שרפת המתים, לעמבערג, תרל"ח / 1878, באתר היברובוקס
מורן שריר, איפה התנור? מורן שריר יצא לבדוק איך שוק שריפת הגופות בישראל מתחמם, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2018
הערות שוליים
- ^ חדשות שונות מתפוצות ישראל, בערלין, הלבנון, 1 באפריל 1874
- ^ שרפת המתים, הזמן, 10 בפברואר 1905
- ^ ד"ר שמואל קולומבו, שרפת המתים, בתוך אנציקלופדיה אוצר ישראל (איזנשטין, יהודה דוד, עורך), כרך י', תשי"ב, עמ' 214–216, באתר היברובוקס
- ^ צבי הירש קלישר, אדות שריפת המתים ח"ו, עברי אנכי, 5 ביוני 1874
- ^ יצחק איזיק טאובס, חות דעתי על דבר שריפת המתים, עברי אנכי, 24 ביולי 1874
- ^ שו"ת בית יצחק, יורה דעה, סימן קנ"ה, פרעמישלא, תרמ"ט, באתר היברובוקס
- ^ בנימין אריה הכהן ווייס, שו"ת אבן יקרה ב', תנינא, סימן ס"ד, פרעמישלא, תרס"ב, באתר היברובוקס
- ^ מנשה גרוסברג, ראש מנשה, וינה, תרנ"ח, עמ' 3–9, באתר היברובוקס
- ^ ספרים חדשים מקרוב באו, עברי אנכי, 1 בפברואר 1889
- ^ 10.0 10.1 יענה באש, ליוורנו, תרס"ו, עמ' 19, 25-27, באתר היברובוקס
- ^ אנגליה, הצבי, 23 בדצמבר 1887
- ^ בישראל - בחו"ל, הצפירה, 18 בנובמבר 1898
- ^ מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט, דף פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, ה'תשס"ו, גיליון 250 (מובא באתר דעת).
- ^ Harold M. Schulweis, SHAILOS & TSUVAS: QUESTIONS AND ANSWERS, Valley Beth Shalom.
- ^ תשובה ע"ד אפר הנשרפין, המגיד, 14 בנובמבר 1889
תשובה ע"ד אפר הנשרפין, המגיד, 28 בנובמבר 1889
תשובה ע"ד אפר הנשרפין, המגיד, 12 בדצמבר 1889 - ^ תשובה כהלכה, העברי, 24 בדצמבר 1893
- ^ מאסף לכל המחנות, חבצלת, 23 באפריל 1885
- ^ בחוץ לארצינו, המליץ, 16 בפברואר 1897
- ^ מאיר לרנר, סימן כ', מנוחה נכונה, המאסף, 5 בדצמבר 1902
- ^ אליהו חזן, תעלומות לב, חלק ד', אלכסנדריא, תרס"ה, סימן ל"ג, באתר היברובוקס
- ^ מאיר לרנר, חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 91–92, באתר היברובוקס
- ^ מאיר לרנר, חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 14–15, באתר היברובוקס
- ^ מאיר לרנר, חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 18, באתר היברובוקס
- ^ מאיר לרנר, חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 20–21, באתר היברובוקס
- ^ מאיר לרנר, חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' 101, באתר היברובוקס
- ^ אפר מתים יהודים לקבורת ישראל, הארץ, 5 באפריל 1931
- ^ מאיר לרנר, חיי עולם, חלק ראשון, ברלין, תרס"ה, עמ' IX, באתר היברובוקס
- ^ מנחם מענדיל קירשבוים, תקנות איך להתנהג כעת באפר הנשרפים בעוה"ר, בתוך ציון למנחם, קראקא, תרצ"ט, עמ' 362–365, באתר היברובוקס
- ^ ירמיהו, ל"ד, ה'; דברי הימים ב', ט"ז, י"ד; ודברי הימים ב', כ"א, י"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"א עמוד א', וכן כתבו רש"י והמצודות על אתר.
- ^ רד"ק ואברבנאל על פי הנאמר בדברי הימים ב', ט"ז, י"ד.
- ^ בשמואל א', ל"א, י"ב
- ^ ישראל לנדרס, השריפה זולה יותר, דבר, 26 בינואר 1971
- ^ יעל רוטשילד, נדחתה העתירה הראשונה נגד שרפת גופה, חדשות מחלקה ראשונה, 31 בדצמבר 2006
ישראל דורון, על חוקיות שרפת גופות בישראל, "דורות", 17 באפריל 2011 (הקישור אינו פעיל) - ^ משה ויסטוך, "אבא אמר: 'הדלקתי את התנור, הכנסתי את הגופה וזהו. כל מה שעשיתי זה להפוך את אייכמן לאפר'", באתר ישראל היום, 26 במאי 2022
- ^ רוני זינגר,אנשיל פפר,-חרותי, משרפת גופות הוצתה לאחר שמיקומה נחשף בעיתון חרדי, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
- ^ רענן בן צור ונטע סלע, חשד: הוצת המתקן הראשון בארץ לשריפת גופות, באתר ynet, 23 באוגוסט 2007
- ^ מתקן שריפת הגופות נפתח מחדש, באתר וואלה!, 11 בדצמבר 2007
- ^ בית המשפט העליון קבע: גופתה של מאי פלג תישרף לפי בקשתה, באתר וואלה!
34294353שרפת גווייה