פילוסופיה אנליטית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
פילוסופיה אנליטית היא זרם של הפילוסופיה שהתפתח החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ועיסוקה בראשיתה היה בעיקר בניתוח (אנליזה) של השפה ובניתוח משמעותם של מושגים ומילים, והיחסים הלוגיים ביניהם. הפילוסופיה האנליטית בראשיתה תפסה כתנאי בל-יעבר לדיון פילוסופי שללא האפשרות לבטא, באופן חד משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כשייך לפילוסופיה. האירוע המכונן של הפילוסופיה האנליטית מכונה המהפך הלשוני, מהפך שהציב את השפה במרכז העיסוק הפילוסופי למשך מרבית המאה ה-20. מאפיינים חשובים של הפילוסופיה האנליטית הם השימוש הנרחב בלוגיקה ככלי מרכזי במחקר הפילוסופי, וכן עיסוק בפילוסופיה של השפה, פילוסופיה של המתמטיקה ופילוסופיה של המדע. הלוגיקה והמתמטיקה משמשות בפילוסופיה האנליטית הן ככלים וכמודלים לחשיבה פילוסופית נכונה והן כמושא מחקר בפני עצמן.
אבות הפילוסופיה האנליטית הם גוטלוב פרגה, ברטראנד ראסל, ג'ורג' אדוארד מור, לודוויג ויטגנשטיין והוגי החוג הווינאי. פילוסופים בולטים נוספים הם קוויין, אוסטין, דונלד דייווידסון, קריפקי, פאטנם ורורטי.
ההוגים האנליטיים חלוקים ביניהם בנקודות מגוונות. מאפיינים משותפים להגותם הם העיסוק בלשון ובשפה, השאיפה לאובייקטיביות ולשחרור מהמגמות הפסיכולוגיסטיות בפילוסופיה (ובעיקר מהמסקנות של קאנט בדבר התנאים הסינתטים-אפריורים להכרה), ועיסוק בבעיות התיחום של הפילוסופיה ושל המדע. ההוגים האנליטיים לא קיבלו את עמדותיהם של הגל, ניטשה, מרקס או פרויד ואף התנגדו להן במפורש.
ניתן לומר שהמקור לשאיפותיה של הפילוסופיה האנליטית הוא הרצון להסיר את הבלבול והמבוכה מתוך הפילוסופיה ולעשות זאת על ידי בירור מדוקדק ומפריד (אנליזה לוגית) של טענות פילוסופיות. בראשית דרכה ניסתה הפילוסופיה האנליטית למצוא קריטריונים לפיהם ניתן לנתח כל אמירה פילוסופית ולקבוע לאילו מהן יש משמעות ומובן ואילו אמירות הם נעדרות משמעות ונוצרו בגלל שימוש לא נכון בשפה.
על אף שורשיה הגרמניים הפכה הפילוסופיה האנליטית לזרם הפילוסופי המרכזי במדינות דוברות האנגלית ולעיתים היא אף מוגדרת כפילוסופיה של העולם האנגלו-אמריקני במאה העשרים. מקובל לראות בפילוסופיה הקונטיננטלית זרם מנוגד לפילוסופיה האנליטית.
ראשית הפילוסופיה האנליטית
גוטלוב פרגה
נקודת המוצא לדיון המודרני בשפה היא עבודתו של גוטלוב פרגה. בספרו כתב מושגים הציג פרגה את השאיפה לשחרר את הפילוסופיה מהבלבול שמקורו בחוסר הדיוק המאפיין את השפה הטבעית. לשם כך פיתח פרגה מערכות אקסיומטיות המתארות שתי שפות בעלות דרגת מורכבות שונה - תחשיב הפסוקים ותחשיב הפרדיקטים. השאיפה של פרגה, אותה ירש מלייבניץ, הייתה ליצור שפה מדעית מושלמת שאין בה חוסר בהירות, ושמאפשרת ניתוח לוגי של כל מושג ומשפט המראה כיצד הוא קשור ביחסי היסק עם כל משפט אחר בשפה. במאמרו "על מובן והוראה" מ-1892[1] ניסח פרגה תורת משמעות חדשה שבבסיסה מספר עקרונות חדשים ליחס שבין מילים למושגים ולדברים שאותם הן מציינות.
עיקרון ההקשר, מובן והוראה
ערך מורחב – מובן והוראה
על פי עקרון ההקשר (עקרון הקונטקסט) של פרגה, לא ניתן להבין מילים אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. פרגה תופס את המשפטים כמורכבים מפונקציה - הפרדיקט או הנושא - אשר פועלת על אובייקטים - המיוצגים על ידי הנושא - ומחזירה ערכי אמת, דהיינו אמת או שקר. ערך האמת של משפט נקבע על ידי היחסים הלוגיים בין המושגים והאובייקטים, או, כאשר מדובר במשפט מורכב הכולל קשרים לוגיים, ערך האמת של המשפט הראשי נקבע על ידי היחסים בין ערכי האמת של המשפטים היסודיים. למשל: שני משפטים יסודיים המחוברים על ידי הקשר "וגם" יתנו ערך אמת חיובי רק אם כל אחד מהם נותן ערך אמת חיובי בפני עצמו - "אחד ועוד אחד הם שתיים וגם השמש זורחת במזרח".
פרגה הבחין בין שני אופנים בהם תורם ביטוי לשוני ל"משמעות" - מובן והוראה. בעבור ביטוי כמו שם, המובן (Sinn, Sense) הוא התוכן המחשבתי -המושג -המקושר אליו וההוראה (Bedeutung, Reference) היא הדבר החיצוני שאליו השם מצביע. כך למשל המובן של המילה "חד-קרן" היא אוסף התכונות המקושרות עם החד-קרן, אך למילה אין הוראה, שכן הקבוצה בעולם אליה המילים מתייחסות היא קבוצה ריקה. ברמת המשפט, המובן הוא המחשבה השלמה, אולם מהי הוראת המשפט?
הצורך המקורי בהבדלה בין מובן והוראה עלה כתגובה לחידה של פרגה בנוגע לזהות - כיצד ניתן להבחין בין המשפטים "א' הוא א'" ו-"א' הוא ב'", במקרה בו שני המשפטים אמיתיים? נהוג לומר כי המשפט הראשון נכון תמיד עקב המבנה הלוגי שלו והמשפט השני נכון מפני שא' הוא שם לאותו דבר שאנו מכנים בשם ב'. מכיוון שבלוגיקה של פרגה כל ביטוי בעל משמעות תורם לקביעת ערך האמת של המשפט בו הוא מופיע, וההחלפה בין שני ביטויים בעלי הוראה זהה, א' וב', באותו משפט, אינה משנה את ערך האמת שלו, הרי שזו ההוראה של המשפט בה אנו מעוניינים כשאנו מעוניינים בערך האמת. מכאן גוזר פרגה שמה שמבדיל בין המשפטים, ומאפשר לנו בכל זאת למצוא ערך בגילוי כי "כוכב הבוקר הוא כוכב הערב", למשל, אינו ההוראה של הביטויים ושל המשפט עצמו, אלא המובן שלהם, קרי התוכן המחשבתי שהם מחוללים. ההוראה של המשפט אינה אלא ערך האמת שלו.
עולם שלישי
כאמור, פרגה סבר כי על הפילוסוף לעסוק אך ורק במאפיינים האובייקטיבים של השפה, ואת המובן וההוראה, המחשבה וערך האמת החשיב כתכונות אובייקטיביות כאלו. משפטים בעלי מובן שונה הם שונים מבחינה אובייקטיבית, ולא רק מבחינה סובייקטיבית. אולם כיצד מעוגן התוכן האובייקטיבי של אלו? שיקולים כאלו הובילו את פרגה להציע את קיומו של עולם שלישי של ישים.[2] אשר אליו שייכים התכנים האובייקטיבים - המחשבות והמובנים - המשותפים לבני אדם שונים. זרמים שונים בפילוסופיה האנליטית נחלקים במידה שבה הם מוכנים לקבל ריאליזם בנוגע לקיומו של עולם שלישי שכזה, כמתחייב מן האובייקטיביות של השפה, או מתנגדים לכך.[3]
ברטראנד ראסל
ברטראנד ראסל החל לפעול מעט לאחר פרגה, והושפע ממנו עמוקות. תחילת הקשר ביניהם בחליפת מכתבים שיזם ראסל לאחר שגילה כי הפרדוקס שנקרא על שמו חושף את הפילוסופיה של פרגה לסתירות מהותיות. גילוי זה הוביל את פרגה, בסופו של דבר, לזנוח את הלוגיציזם שלו - שאיפתו לבסס את המתמטיקה כולה על הלוגיקה בהסתמך על הלוגיקה (בתוספת תורת הקבוצות הנאיבית).
ראסל, כמו פרגה, תפס את הלוגיקה כקודמת לשפה, ושאף אף הוא לבסס לוגיקה שתוכל לסלק את העמימות והבלבול שמקורן בשפה הטבעית. ראסל המשיך בפיתוח הלוגיקה של פרגה, המבוססת על תחשיב הפרדיקטים, תוך שהוא מבקש לפתור שתי בעיות: הבעיה שנוצרה על ידי הפרדוקס של ראסל עצמו ובעיות שנוצרות כתוצאה של הבחנתו של פרגה בין מובן והוראה. ראסל הרבה להשתמש בעקרון התער של אוקהם ואף הרחיב אותו לשימושים נוספים. שאיפות אלה הובילו את ראסל לנסח עמדה הידועה כאטומיזם לוגי, ותורת ידיעה המתבססת על ההבחנה בין ידע מתוך היכרות וידע מתוך תיאור.
תאורים מיידעים ושמות לוגיים טהורים
ההבחנה בין מובן והוראה הובילה את פרגה לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים רק במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם יוצרים שונה. במאמרו משנת 1905, על ההוראה (On Denoting) הציג ראסל פתרון משלו לבעיות אלו.
ראסל טען שהתפיסה של פרגה לפיה לכל ביטוי יש הוראה ומובן מציעה פתרון חלקי בלבד לשלוש בעיות לוגיות, שתורתו של ראסל אמורה לפתור באופן מספק:
- הצבת זהים: כאשר מחליפים מונחים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות. "יצחק" זהה בהוראתו ל-"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו-"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה.
- השלישי הנמנע: באופן כללי או ש-א' אמיתי או ש-א' שקרי ולא תיתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קרח" ו-"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך. על פי תורתו של פרגה, ביטויים אלו אינם אמיתיים או שקריים, אלא חסרי מובן.
- בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו. כיצד ניתן לפיכך לומר ש"פגסוס אינו קיים"?
הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם ביטויים בשפה שאינם שלמים, בפני עצמם, ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם מחליפים ביטויים מורכבים יותר, שרק באמצעותם נקבעת ההוראה. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" מורכב למעשה מכמה חלקים עצמאיים, ויש לנתחו כ"יש דבר אחד בלבד שהוא פגסוס, ויש לו צבע לבן", ומשפט זה הוא שקרי משום שחלקו הראשון ("יש דבר אחד...") הוא שקרי. "המלך של צרפת" הוא ציון המקצר את הביטוי "קיים דבר אחד בלבד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי, ואינו חסר מובן).
גם שמות ממשיים כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האילדיאה והאודיסאה". למעשה רק כינויי הגוף כמו "הוא" או "זה" הם שמות לוגיים טהורים, שיש לנו היכרות ישירה עם נושאיהם.
אטומיזם לוגי
בהשראת תורת התאורים המיידעים, ראסל הציג את תורת האטומיזם הלוגי, לפיה הלוגיקה משמשת לאנליזה שמטרתה סילוק יישים מיותרים, ברוח התער של אוקהם. יש לנסות להחליף כל מושג במשפט בקונסטרוקציות לוגיות המתבססות על מושגים פשוטים יותר - המורים על יישים פשוטים ובלתי תלויים בהכרה האנושית. יש להפריד את הסדר והתכונות מהיישים עצמם ולהמירם במבנים לוגיים, כך למשל מספר מונה איננו יש, אלא התאמה חד-חד ערכית בין קבוצות.
סילוק היישים המיותרים נעזר בהיותה של הלוגיקה לשון אידיאלית, בניגוד ללשון היום-יומית. משפט אטומי, שאינו כולל דבר מלבד שם ופרדיקט כמו "דני נמוך", הוא משפט המורה על עובדה פשוטה. העובדות קודמות למשפטים המתארים אותן.
תורת הידיעה של ראסל
תורתו של ראסל מעניקה קדימות לאובייקטים שעמם ניתן ליצור היכרות ישירה, חושית, ולכן הטענות היסודיות ביותר בשפה מורכבות רק מאובייקטים כאלה ומכוללים. ראסל, כמו רוב הפילוסופים בעת החדשה, עסק בשאלת הקשר בין ההכרה ובין העולם החיצון לה (ראו גם סוליפסיזם). בתחילה פנה ראסל לבניית העולם החיצוני על סמך ההיכרויות שיש לנו ול"צופים אפשריים" כמותנו, ברוח הפנומנולוגיה, ואולם המימד הפסיכולוגיסטי בגישה זו הביא אותו לקבל, בסופו של דבר, שיש לבסס את ידיעת העולם החיצון לנו על בסיס משפטים וטענות שאינם מתבססים רק על מבנים לוגיים ואובייקטים אותם ניתן להכיר באופן ישיר אלא גם על טענות שלא ניתנות לביסוס מסדני, כמו טענות אינדוקטיביות וסיבתיות, מתוך ההנחה שהעולם סדור ואינו אקראי.
ראסל ציין שעבור מי שמחזיק בגישה אמפריציסטית זוהי מסקנה קשה לעיכול ואולם הקושי נובע מפירוש לא נכון של מושג הידיעה. ראסל טען שמקורו של מושג הידיעה הוא בחיים המדעיים והפרגמטיים של טרם הפילוסופיה; ולדוגמה ידיעה שפרי מסוים הוא בשל בזכות הצבע שלו היא ידיעה אמיתית גם אם לא ניתן להצדיק אותה על סמך הניסיון בלבד (מכיוון שהיא תלויה באינדוקציה).
ג'י.אי. מור
מור (G.E. Moore) הוא בן תקופתו של ראסל, ומי שמשך אותו מהעיסוק במתמטיקה אל הפילוסופיה. מור התנגד לקביעותיו של עמנואל קאנט בתחום המוסר וייסד את המטא-אתיקה ובמסגרתה טבע את המושג כשל נטורליסטי. עבודתו של מור הובילה בסופו של דבר לפיתוח (בעיקר על ידי אוסטין) זרם של הפילוסופיה האנליטית בשם פילוסופיה של הלשון היום-יומית.
אתיקה ומטא-אתיקה
מור ממשיך את הקו שהוביל פרגה וקובע בספרו פרינקיפיה אתיקה (Pincipia Ethica, 1905) שהמקור לקשיים בתחום האתיקה הוא "הניסיון לענות על שאלות מבלי לגלות קודם לכן מהי השאלה שעליה מבקשים לענות",[4] כלומר בלבול וחוסר בהירות מושגיים. לפי מור קיימים למעשה שני סוגים של שאלות: שאלה המטא-אתיקה ושאלות האתיקה הרגילה (או היישומית). המטא-אתיקה עוסקת בשאלות כמו "מהו הטוב?" או "מה המעמד של משפטים ומושגים מוסריים?", בעוד האתיקה היישומית שואלת מה נכון לעשות במצבים מסוימים, כלומר עוסקת בפתרון בעיות מוסריות קונקרטיות. מור טען שהבנה של המושג "טוב" על ידי מחקר מטא-אתי תקדם את היכולת לפתור בעיות אתיות קונקרטיות. מרגע ש"הטוב" מזוהה כראוי ניתן לבחור בפעולות שיובילו לקידום הטוב באופן היעיל ביותר.
מור קבע שהפרדיקט "טוב" הוא פרדיקט פשוט ביותר ולכן אינו ניתן להגדרה מלאה על ידי פרדיקטים אחרים. כפי שלא ניתן להגדיר מהו "צהוב" בעזרת מושגים אחרים באופן מילולי, מכיוון שהוא מושג פשוט מאוד, לא ניתן להגדיר את הטוב בעזרת מושגים אחרים. מור אינו טוען שהמושג טוב אינו מציין דבר או שלא ניתן להבין שהטוב הוא תכונה של דברים מסוימים, אלא רק שלא ניתן להגדיר אותו. את הטוב אנו מכירים באינטואיציה. ההוכחה לאי היכולת להגדיר את הטוב מתבססת על רעיון הכשל הנטורליסטי שהגה מור. אם היה ניתן להגדיר את המושג טוב באמצעות מושג אחר, כמו למשל "הטוב הוא מועיל" אזי מתעוררות שתי בעיות. הבעיה הראשונה נובעת מכך שאם ההגדרה נכונה ניתן להחליף "טוב" ב"מועיל" ונקבל את המשפט "המועיל הוא מועיל" שהוא משפט חסר תוכן, בעוד ההגדרה לא הייתה חסרת תוכן. הבעיה השנייה נובעת מכך שגם אם יש תכונה שהיא מהות ה"טוב" לשאלות כמו "האם טוב לעשות מעשה זה?" הייתה תשובה ברורה, אולם ידוע שאין תשובה שכזו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יצחק (יאני) נבו, אזמל שקהה - הפילוסופיה האנליטית לתמורותיה, הוצאת רסלינג תל אביב 2009
- פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, סדרת בדיוק: הפילוסופיה האנליטית (ירושלים: מאגנס, 2009)
- מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח, כפר חסידים 2007
- מיכאל אברהם, את אשר ישנו ואשר איננו, כפר חסידים 2006
- Richard Rorty, Philosophy and the Mirror of Nature, 1979
- Menachem Fisch, Taking the Linguistic Turn Seriously, The European Legacy, Vol. 13, No. 5, pp. 605–622, 2008
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
26600491פילוסופיה אנליטית