פורטל:צרפת/ערך נבחר/אוסף
אוסף ערכים נבחרים של פורטל צרפת
לעריכת הערכים הנבחרים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע אוברלורד"; באנגלית: "Operation Overlord") הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי שבצרפת הכבושה, שהתחוללה ב-6 ביוני 1944 עד 30 ביוני 1944 במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה השתתפו 156,000 חיילים של בעלות הברית, בסיוע 12,000 כלי טיס ו-6,900 כלי שיט. זהו מבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית.
תכנון מבצע אוברלורד, שהחל בראשית 1943, היה קפדני, מפורט וממדיו היו חסרי תקדים. ההכנות לפלישה היו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית אלפי כלי שיט ומטוסים רבים, וריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדיים גדולים בדרום אנגליה. בחודשים שקדמו לפלישה ניהלו בעלות הברית מבצעי הונאה מורכבים שסייעו להטעות את הגרמנים בדבר מועד הפלישה ומיקומה. הפיקוד העליון של גרמניה, שצפה פלישה מאנגליה, החל כבר ב-1942 להקים את החומה האטלנטית, מערך ביצורים אדיר שהשתרע על פני אלפי קילומטרים לאורך חופי מערב אירופה ונועד לעצור כל ניסיון נחיתה מהים.
ב-6 ביוני 1944, מעט אחרי חצות, הוצנחו מהאוויר כ-23,000 חיילים אמריקאים ובריטים בנורמנדי. בשעות הבוקר המוקדמות פתחו ספינות מלחמה בהפגזה ארטילרית של החופים, ובשעה 06:30 החלו לנחות עשרות אלפי חיילים וכלי רכב בחמשת חופי הנחיתה המתוכננים. עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הפלישה היה קטן, ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך הושג היעד העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראשי גשר על אדמת צרפת. במהלך השבועות הבאים הנחיתו בעלות הברית כוחות גדולים בנורמנדי, ופתחו בתנועה איטית אך מתמדת אל תוך צרפת, נוכח התנגדותם העיקשת של הכוחות הגרמנים. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי שבמהלכם ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך היא הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת, ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה.
2
פול-מישל פוּקוֹ (בצרפתית: Paul Michel Foucault; 15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם כמו גם התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי היסטוריה של מערכות חשיבה.
3
דאגֵרוֹטִיפּ (בצרפתית: Daguerreotype) הוא שמו של אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836 הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם. הדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, והיה נפוץ בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. הפיכת הצילום לטכניקה שנמצאת בהישג ידו של הציבור הרחב, יצרה מצב חדש שהיו לו השלכות חברתיות, מדעיות ותרבותיות ניכרות.
4
האיסור על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת עוגן בחוק מס' 2004-228, של הרפובליקה הצרפתית ונודע בשיח הציבורי בשם הלא מדויק "חוק הרעלה". על החוק חתם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ב-15 במרץ 2004, והוא נכנס לתוקף ב-2 בספטמבר 2004.
שמו המלא של החוק (בצרפתית) הוא -Loi N° 2004-228 du 15 mars 2004 encadrant, en application du principe de laïcité, le port de signes ou de tenues manifestant une appartenance religieuse dans les écoles, collèges et lycées publics
"חוק מס' 2004-228 מן ה-15 במרץ 2004, המסדיר, תוך יישום עקרון החילוניות, לבישת סמלים או בגדים המצהירים על השתייכות דתית בבתי הספר היסודיים, חטיבות-ביניים ותיכונים ציבוריים".
החוק אינו מזכיר במפורש סמל דתי מסוים שהצגתו בבתי הספר תיאסר, אך חקיקתו באה בעקבות משבר מתמשך, שפרץ בשנת 1989, כאשר נערות מוסלמיות ביקשו ללבוש כיסוי ראש מסורתי, צעיף בשם חימאר, בבתי הספר שבהם הן למדו בצרפת, כחלק מן החג'אב, קוד הלבוש הצנוע המחייב את המוסלמי המאמין.
"משבר הרעלה" כפי שנודע ברבים (בצרפתית - l'affaire du foulard) מעמת ערכים מתנגשים בסיסיים בתרבות הצרפתית. רפובליקניזם מול דמוקרטיה, הלאומיות הצרפתית מול חופש הביטוי, הפרדת הדת מהמדינה, מול חופש הדת, הזהות הלאומית הגאלית המטופחת בצרפת לכדי ערך יסוד, אל מול זכותו של מיעוט אתני לשמור על זהותו הלאומית והדתית. ערכים שהגיעו לביטויים הקיצוני בצרפת, אך במידה זו או אחרת יישומם מהווה קושי ברבות מן הדמוקרטיות הליברליות.
כיסוי הראש שבו מדובר אינו "רעלה" במובן זה שאינו מסתיר את הפנים, אלא נכרך על השיער, האוזניים, הלחיים, ונרכס מתחת לסנטר. הביטוי הצרפתי "foulard" פירושו "צעיף", ואף הוא אינו מתאר נכונה את ה"חימאר" שבו מדובר. בשיח הציבורי בעברית התקבל הביטוי "רעלה" ובו ייעשה שימוש בערך זה.
5
קתדרלת שָארְטְר, או בשמה המלא קתדרלת נוטרדאם ("גברתנו") דה שארטר (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame de Chartres), היא קתדרלה גותית בשארטר שבצרפת, כ-80 ק"מ דרומית-מערבית לפריז. לפי ארגון אונסק"ו, שהגדיר את אותה בתור אתר מורשת עולמית, הקתדרלה היא "יצירת מופת" ו"נקודת שיא של האדריכלות הגותית הצרפתית". היא מציגה את מיטב האמנות והפיסול הגותיים. הקתדרלה, ששרדה אסונות, שרפות ומלחמות לאורך ההיסטוריה, היא מושב הדיוקסיה של שארטר, ומהווה אתר עלייה לרגל לצליינים רבים.
6
אוֹפֵּרָה צָרְפָתִית הוא מונח המתאר את המסורת האופראית של צרפת, מן החשובות באירופה. המסורת כוללת יצירות משל מלחינים בשיעור קומתם של ז'אן-בטיסט לולי, ז'אן-פיליפ ראמו, הקטור ברליוז, ז'ורז' ביזה, קלוד דביסי ופרנסיס פולנק. גם למלחינים זרים היה מקום במסורת האופראית הצרפתית, בהם כריסטוף ויליבלד גלוק, לואיג'י כרוביני, ג'ואקינו רוסיני, ג'אקומו מאיירבר וג'וזפה ורדי.
לעומת הפקות מיובאות של אופרה איטלקית, יצר האיטלקי ז'אן-בטיסט לולי מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך לואי ה-14. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי אקדמיה למוזיקה ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם הליבריתן שלו פיליפ קינו, את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת מחול וכתיבה כוראלית. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב לרצ'יטטיב עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה הצרפתית.[1]
במאה ה-18 היה ז'אן-פיליפ ראמו ממשיכו החשוב ביותר של לולי. ראמו חיבר חמש טרגדיות במוזיקה, ואינספור יצירות בסוגות אחרות, כגון "אופרה-בלט", המצטיינות כולן בתזמור עשיר ובהעזה הרמונית. האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי", המבוססת על "פדרה" של ז'אן רסין, נכתבה בשיתוף פעולה עם הסופר ואב המנזר סימון ז'וזף פלגרן ובוצעה לראשונה בשנת 1733. ראמו נתן למרכיב המוזיקה באופרה משקל רב יותר מקודמו, לולי. כדבריו, "לולי זקוק לשחקנים אבל אני זקוק לזמרים". ההרמוניה הנועזת של ראמו, כפי שהתגלתה באופרות "ההודים האציליים" (1735) ו"הקטור ופולוקס" (1737) זיכתה אותן בהצלחה עצומה וביססה את מעמדו של ראמו כממשיכו של לולי.[2] אחרי מותו של ראמו, שוכנע המלחין הגרמני גלוק להפיק שש אופרות לבימה הפריזאית בשנות ה-70 של המאה ה-18. באופרות אלה ניכרת השפעתו של ראמו, אך הן מפושטות יותר וממוקדות יותר בדרמה. באותו זמן, באמצע המאה ה-18, הייתה סוגה אחרת שצברה פופולריות בצרפת: "אופרה קומית". זו הייתה המקבילה הצרפתית לזינגשפיל הגרמני, וגם בה התחלפו לסירוגין אריות בדיאלוגים מדוברים.
בשנות ה-20 של המאה ה-19 פינתה השפעתו של גלוק בצרפת את מקומה לאופרות של רוסיני. "סמירמיס" שלו, שנכתבה לוונציה לפי מחזה של וולטר, יחד עם "וילהלם טל", הצטרפו לסוגה החדשה של הגראנד אופרה שראשיתה בו"וסטלות" של ספונטיני. התומך הנלהב ביותר של סוגה זו היה ג'אקומו מאיירבר. גם האופרה הקומית, הקלילה יותר, נחלה הצלחה עצומה בידי פרנסואה-אדריאן בואלדייה, דניאל אובר ואחרים. באקלים זה נאבקו האופרות של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז על זכותן להישמע. יצירת המופת האפית של ברליוז, "הטרויאנים", שיא הגשמתה של השפעת גלוק בצרפת, לא זכתה להפקה מלאה במשך קרוב למאה שנה לאחר השלמתה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 משל בכיפה ז'אק אופנבך בסוגה החדשה, האופרטה, ביצירות שנונות וציניות כמו "אורפיאוס בשאול"; שארל גונו קצר הצלחה ראויה לשמה ב"פאוסט"; וביזה חיבר את "כרמן", מן הסתם האופרה המפורסמת בכולן. בו בזמן, השפעתו של ריכרד וגנר הייתה כקריאת תגר כלפי המסורת הצרפתית. התגובה המעניינת ביותר, אולי, להשפעה הווגנרית הייתה יצירת המופת האופראית היחידה במינה של דביסי, "פליאס ומליסנד" (1902). עוד שמות נודעים מן המאה ה-20 הם מוריס ראוול, פרנסיס פולנק ואוליבייה מסייאן.
הערות שוליים
7
אטיין-ז'ול מארה (בצרפתית: Étienne-Jules Marey; 5 במרץ 1830 - 15 במאי 1904) היה מדען צרפתי רב-תחומי. בהכשרתו היה מארה רופא והתמחה בעיקר בפיזיולוגיה. הוא היה ממייסדי הביומכניקה ונחשב בתקופתו למדען שידו בכל; למחקריו נודעה השפעה על תחומים רבים, ביניהם קרדיולוגיה, תעופה, מכניקה ופיזיולוגיה. עם זאת, מארה מוכר בעיקר הודות למחקר ופיתוח של מכשור מדעי ויישומים מדעיים של צילום, קולנוע והנפשה. לניסוייו ולטכניקות שהמציא הייתה השפעה גדולה על התפתחות הסינמטוגרפיה. מארה היה חבר בקולז' דה פראנס ובאקדמיה הצרפתית למדעים.
8
פריז (בצרפתית: Paris, להאזנה (מידע • עזרה)) היא בירת צרפת ובירת חבל איל דה פרנס. היא ממוקמת בעיקול של נהר הסן, במרכזו של האגן הפריזאי, בין מפגש נהרות המארן והסן במעלה הזרם ובין האואז והסן במורד הזרם.
פריז היא העיר הגדולה בצרפת ואחד ממוקדי ההשכלה, הדת והכוח הראשיים של אירופה, כבר מאז המאה העשירית. כיום מהווה העיר את מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, והמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). פריז נחשבת כסמל התרבות של צרפת ומהווה מוקד משיכה לשלושים ושניים מיליון תיירים בקירוב מדי שנה (פריז רבתי).[1] כמו כן, משמשת הבירה הצרפתית נקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה. מעמדה המרכזי של פריז בצרפת הוא תוצר של התפתחות לאורך ההיסטוריה הצרפתית, ושורשיו בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
פריז היא העיר דוברת הצרפתית הגדולה בעולם. בשנת 2007 עמדה אוכלוסייתה על 2,193,030 תושבים על פי אומדן של המכון הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת (INSEE). עם זאת, באזור המטרופולין (פריז רבתי) התגוררו 12,067,000 תושבים.[2] האזור המטרופוליטני של פריז הוא ה-20 בגודלו בעולם. פריז היא גם אחת משלוש הערים בעלות צפיפות האוכלוסין הגדולה ביותר באירופה, לצד לונדון ומוסקבה. שטח העיר ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.93 קילומטר רבוע.
בעיר ממוקמים מטות הארגונים אונסק"ו והארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי.
הערות שוליים
- ^ פעילות מלונאית בסיכום שנה באתר המכון הלאומי לסטטיסטיקה
- ^ אוכלוסיית 2007 באתר המכון הלאומי לסטטיסטיקה
9
המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה הוא השם שניתן לפלישתה של גרמניה לצרפת ולארצות השפלה במלחמת העולם השנייה, שהחלה ב-10 במאי 1940, וארכה כחודש וחצי. פלישה זו סיימה את תקופת "המלחמה המדומה", שבה עמדו צבאות שתי הארצות ובעלות בריתן בחזית המערב זה מול זה ללא לוחמה פעילה, כשהם מחופרים מאחורי שני קווי ביצורים - קו מאז'ינו בצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמני.
המערכה הורכבה משני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, שתוכנית המבצע שלו קיבלה את שם הקוד "Fall Gelb" ("מקרה צהוב"), תקף כוח משני גרמני את ארצות השפלה, במטרה למשוך לשם חלק גדול מהצבא הצרפתי ואת כוח המשלוח הבריטי. במקביל התבצע המאמץ העיקרי הגרמני באזור הארדנים. עיקר הכוח המשוריין של הצבא הגרמני הבקיע דרך מערך ההגנה הצרפתי על נהר המאז, ולאחר מכן פנה לכיוון דרום-מערבה, הגיע עד לחוף התעלה, וכיתר את הכוחות הצרפתים והבריטים על אדמת בלגיה. חלקים ניכרים מכוח המשלוח הבריטי וחלק מהצבא הצרפתי הצליחו לחצות את תעלת למאנש דרך נמל דנקרק, ולהימלט מהכוחות הגרמנים במסגרת מבצע דינמו.
השלב השני של המערכה, שתוכנית המבצע שלו קיבלה את השם "Fall Rot" ("מקרה אדום"), החל ב-5 ביוני 1940. הכוח העיקרי של הצבא הגרמני תקף דרומה, מוטט את מערך ההגנה הצרפתי החדש על נהר הסום, כבש את הבירה פריז, איגף את ביצורי קו מאז'ינו ותקף אותו מעורפו. איטליה הכריזה מלחמה על צרפת ב-10 ביוני, אך הכוח הפולש האיטלקי לא הגיע להישגים משמעותיים.
המערכה הסתיימה בכניעת הצבא הצרפתי. צרפת חולקה לשטח כיבוש גרמני בצפון ובמערב, שטח כיבוש איטלקי זעיר בדרום-מזרח, ושטח שכונה צרפת של וישי שבו שלטה ממשלה של משתפי פעולה עם גרמניה בראשות אנרי פיליפ פטן ופייר לאוואל. ב-10 בנובמבר 1942 נכבש גם שטח זה על ידי הגרמנים, ונותר בידם עד לנחיתת בעלות הברית בנורמנדי ביוני 1944, וכיבוש השטח הכבוש על ידי הגרמנים ב-1944 וב-1945.
במערכה על צרפת היה הוורמאכט בשיאו. תורת הלוחמה הממוכנת החדישה, הבליצקריג, הביאה לתבוסה מכרעת של צבא, שנחשב לאחד החזקים בעולם, בתוך שישה שבועות. היטלר היה לאדונה של אירופה היבשתית, מחוף האוקיינוס האטלנטי ועד לגבולה של ברית המועצות. הייתה זו אחת מנקודות השפל של המלחמה עבור בעלות הברית, כאשר נראה היה שאין כוח בעולם המסוגל לעמוד בפני צבא גרמניה הנאצית. הישגים צבאיים אלו של הוורמאכט לא מונפו לכדי הישג מדיני. היטלר לא הצליח להכניע את בריטניה, או לאלץ את הבריטים לחתום על הסכם שביתת נשק/שלום עם גרמניה, בטרם תקף את ברית המועצות כשנה לאחר מכן, ובטרם הצטרפה ארצות הברית למלחמה. למרות זאת, המערכה על צרפת נחשבת אחת המערכות הצבאיות המכריעות בהיסטוריה הצבאית המודרנית, והניצחון בה נחשב אחד ההישגים הגדולים של הוורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה.
10
קתדרלת נוטרדאם דה פארי (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame de Paris) היא קתדרלה גותית בעיר פריז, מקום מושבו של הארכיבישוף של פריז. הקתדרלה נמצאת בלבה הגאוגרפי וההיסטורי של פריז, באי איל דה לה סיטה (Île de la Cité) שבלב נהר הסן, במקום שמשמש לפולחן מזה כ-2,000 שנה. בניית המבנה הגותי הנוכחי החלה ב-1163, תחת שלטון לואי השביעי, והסתיימה ב-1345.
משמעות שמה של הקתדרלה בצרפתית היא "גבירתנו", על שם מרים, אם ישו. כנסיות וקתדרלות רבות בצרפת ובמדינות דוברות צרפתית אחרות קרויות בשם "נוטרדאם", ולכן נהוג להבדיל את זו שבפריז על ידי הוספת הסיומת "דה פארי", כלומר: "של (העיר) פריז". הקתדרלה נחשבת ללבה ההיסטורי של העיר ולאחד מסמליה המפורסמים, והיא אחד ממוקדי התיירות החשובים והמרכזיים בעיר עד היום.
הקתדרלה נבנתה תחילה בסגנון גותי מוקדם (Early Gothic) בעקבות בזיליקת סן דני והקתדרלות בסנס, בנואיון ובלאן באמצע המאה ה-12, במטרה להתעלות עליהן, אך בעקבות הדוגמה של קתדרלת שארטר, עברה שיפוצים בסגנון גותי בשל (High Gothic). ב-1240 הייתה קתדרלת נוטרדאם אחת הראשונות ששילבו באדריכלותן את הסגנון הגותי הקורן (Rayonnant Gothic), דבר שהתבטא בעיקר בשני חלונות רוזטה בקצות בית הרוחב הנחשבים לטובים מסוגם. בניית הקתדרלה הושלמה רק ב-1345 ומאז היא מהמבנים הידועים בפריז. בזכות מעמדה הרם היא שרדה גם בתקופות קשות כמו המהפכה הצרפתית בה נהרסו עשרות מבני דת וכנסיות גותיות. במאה ה-19, בעקבות התחזקות התנועה הרומנטית והתחייה הגותית ומאמציו של ויקטור הוגו, החלו עבודות לתיקון ושיפוץ הקתדרלה, עליהן הופקד אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק, אדריכל נאו-גותי, משמר והיסטוריון ידוע, מחשובי האדריכלים של התקופה. לה-דוק הוסיף צריח מחודד מעל מקום המצלב במקום מגדל פעמונים שנהרס במאה ה-18 וכן פסלי גרוטסק, חימרות וגרגוילים. מלבד אדריכלותה הקנונית, הקתדרלה ידועה באוצרות האמנות שלה הכוללים פסלים, ציורים, חלונות ויטראז' ושרידי קדושים.
הקתדרלה היא אתר סיפורו של ויקטור הוגו, הגיבן מנוטרדאם. הוגו היה פעיל מרכזי בתנועת התחייה הגותית לשימור ולשחזור מבנים וקתדרלות שנבנו בסגנון הגותי.
11
מלחמת גאליה (בלטינית: Bellum Gallicum) הייתה מלחמת כיבוש שניהלה הרפובליקה הרומית המאוחרת כנגד השבטים הקלטיים השונים בשטח גאליה העתיקה בין 58 ל-50 לפנה"ס. היא הסתיימה בניצחון רומאי ובהחלת השפעת הרפובליקה על כל הארץ. יוליוס קיסר, שפיקד על הצבא הפולש, יזם את המערכה במטרה להאדיר את שמו ולזכות ביוקרה הפוליטית המתלווה לכיבוש ולסיפוח שטחים חדשים.[1] במהלך המלחמה ניצל קיסר לתועלתו את הסכסוכים בין השבטים השונים. גאלים רבים שירתו בצבאו, בעיקר בחיל הפרשים, שיתפו עמו פעולה וסיפקו אספקה לצבאו.
המלחמה ארכה תשע שנים, ובמהלכן הצליח יוליוס קיסר לכבוש את כל שטחה של גאליה, לפלוש פעמיים לאי הבריטי, ואף לחצות את נהר הריין ולהפיל את חיתתו על השבטים הגרמאניים. המלחמה לוותה בהרס רב וגרמה לפגיעה קשה באוכלוסיית גאליה. הצבאות הגאלים הובסו, והתושבים שהתנגדו לכיבוש הרומי נטבחו או נמכרו לעבדות. ההשתלטות על גאליה הסתיימה אמנם בשנת 51 לפנה"ס, אך קיסר נותר בה גם במהלך שנת 50 לפנה"ס. האוצרות שנשדדו מגאליה, ומכירת מקומיים רבים לעבדות העשירו את קיסר ואת מקורביו.
כפי שציפה יוליוס קיסר, המלחמה העלתה את קרנו בעיני הרומאים ושימשה לו קרש קפיצה לעמדת מתחרה בכיר על השלטון. הצבא, שאיתו כבש את גאליה, ראה בו מנהיג נערץ והעניק לו גם את הניצחון במלחמת האזרחים שפרצה שנה מתום המערכה. כתוצאה מכך הפך קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו.
הערות שוליים
- ^ A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36
12
אונורה דה בלזק (בצרפתית: Honoré de Balzac; 20 במאי 1799 - 18 באוגוסט 1850), סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי זרם הריאליזם בספרות ואחד מהסופרים המשפיעים והבולטים במאה ה-19. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.
בלזק נולד בעיר טור שבצרפת. נעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא עצמו, אף על פי שנשלח לבית-ספר איכותי, היה שקוע בדמיונות ובקריאה מרובה.
משפחתו רצתה שיהיה עורך־דין. בשנים 1816 עד 1819 עבד בלשכות של פרקליטים, ורכש בהם ידע רחב בחוק הפלילי. עם הזמן נאלצה משפחתו להסכים לכך שבלזק אינו מעוניין לעסוק בתחום זה, ולקבל את רצונו - הכתיבה.
יצירתו הראשונה, טרגדיה בחרוזים בשם "קרומוול" (Cromwell), נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים, בין לבדו ובין בשיתוף עם סופרים אחרים. בצעדיו הראשונים בדרכו הספרותית פרסם בעילום שם סיפורי הרפתקאות כגון "סטני" ו"ארגו שודד הים" (Argow le pirate). ניסיונות אלה לא עלו יפה והוא שקע בחובות כבדים.
ב-1825 החל לעסוק במו"לות ובדפוס - עסקים שבהם כשל וכמעט הגיע לכדי פשיטת רגל. הוא נכשל במועמדותו לבית הנבחרים ב-1832, וכשל גם כשניסה להתקבל לאקדמיה הצרפתית בשנים 1848 ו-1849.
אחר כך החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" אף על פי שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים.
בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות.
בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולנייה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.
13
צרפת החופשית (בצרפתית: "France libre") הוא כינוי לכוחות הצרפתיים שלחמו נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר במלחמת העולם השנייה, כצבא מאורגן בראשות הגנרל שארל דה גול בין 1940 ו-1945. עד שנת 1944 הם פעלו מחוץ לגבולות צרפת, והחל מקיץ 1944 גם בצרפת עצמה. כוחות צרפת החופשית פעלו גם נגד משטר צרפת של וישי ששיתף פעולה עם מדינות הציר והוכר על ידן כשלטון הצרפתי הלגיטימי בצרפת ובמושבותיה, ובשלבים מסוימים אף הוכר כך גם על ידי מדינות כארצות הברית.
אנשי "צרפת החופשית" פעלו בגלות מיולי 1940, לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, ובניגוד למרבית מדינות העולם, ובכללן מדינות מבעלות הברית, טענו כי משטר "צרפת של וישי" אינו לגיטימי, ואינו מהווה המשכיות ראויה של המדינה הצרפתית. "צרפת החופשית" היוותה מסגרת מדינית, בראשותו של דה גול, ולרשותה עמד צבא שכלל יחידות יבשה, אוויר וים. ההנהגה שעמדה בראש אנשי צרפת החופשית כינתה את עצמה "הוועד הלאומי הצרפתי" (Comité National Français), ומ-13 ביולי 1942 קראה לעצמה בשם "צרפת הלוחמת" (France combattante). סמלה של צרפת החופשית היה צלב לוריין.
לאחר מבצע לפיד, שבמהלכו עברו מושבותיה של צרפת בצפון אפריקה לשליטת הגנרל אנרי ז'ירו, שאהד את מטרת בעלות הברית, אך היה מתחרה לדה גול, הגיעו דה גול וז'ירו באוגוסט 1943 להסכמה על שיתוף פעולה במסגרת משותפת בשם "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" (Comité français de la Libération nationale). מסגרת זו הפכה לאחר שחרור צרפת לממשלתה הלגיטימית של צרפת. יחידות הצבא שעמדו לרשות הגוף החדש נקראו "צבא השחרור הצרפתי" (Armée française de la Libération), וכללו את אנשי צבא צרפת החופשית, וכן את אנשיו של ז'ירו. צבא זה נלחם במערכה האיטלקית, במערכה לשחרור צרפת, ואף לאחר מכן בקרבות על אדמת גרמניה. לאחר שחרור צרפת הצטרפו אל הלוחמים אנשי מחתרות הרזיסטאנס.
צבא צרפת החופשית, שהחל לפעול ב-1940 ומנה רק אלפים בודדים של חיילים, גדל והתעצם ככל שנמשכה המלחמה, וביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, מנה כ-300,000 חיילים.[1] לצבא זה נוספו לאחר שחרור צרפת עוד כ-300,000 חיילים מאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, ועד סוף המלחמה גויסו מאות אלפי צעירים נוספים שהגיעו לגיל הגיוס.[2] צבא זה לחם במערכה באיטליה, ועל אדמת צרפת וגרמניה, והיה אחד הגדולים שבצבאות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, אך חימושו היה דל, והוא הסתמך בעיקר על אספקה אמריקאית.[3]