קמרה אובסקורה
קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בלטינית: Camera Obscura - לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצרת דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה, ומכאן שמה באנגלית: Camera.
קמרה אובסקורה שימשה מאז המצאתה ככלי עזר לציירים, כאלמנט בידורי, וכנדבך מרכזי בהתפתחות הצילום. בנוסף, נעשה בה שימוש מדעי לצורך תצפיות על השמש, לצורך מחקרים באופטיקה ולצורך הבנת מנגנון הפעולה של העין. לקמרה אובסקורה נודע גם תפקיד מטאפורי בפילוסופיה, והיא שימשה כמודל לאופן שבו תצפית מובילה למסקנות (היקשים) אמיתיים על העולם.
קָמֶרָה היא מילה לטינית, שמקורה ביוונית: Kamarion - חדר, קמרון עם קירוי קשתי. השורש ק-מ-ר (קמור, קמר, התקמר) הגיע לעברית מאותו מקור יווני.
אופן פעולה
הגרסה המוקדמת של קמרה אובסקורה מורכבת מתא סגור שבאחת מדפנותיו יש נקב זעיר. קרני אור אשר מוחזרות מהעצם חודרות דרך הנקב ויוצרות דמות הפוכה בדופן הנגדית. הנקב הזעיר מבטיח שמקורה של נקודה אחת בדמות הוא באור המוחזר מנקודה אחת על פני העצם. ללא הנקב כל נקודת דמות הייתה מקבלת אור מהחזרה של נקודות רבות על העצם ולא הייתה מתקבלת דמות ברורה. הקטנת גודל הנקב משפרת את המיקוד, אך גם מגדילה את השפעת תופעת העקיפה ומעוותת את הדמות. מצלמת חור סיכה פועלת על אותו עיקרון.
הדמות המתקבלת היא גרסה הפוכה, מבחינת שמאל-ימין ומעלה-מטה, של העצם. ההיפוך נוצר משום שקרני האור נעות בקו ישר, וכך למשל קרן אור אשר מוחזרת מראש העצם נעה מטה לעבר הנקב ומאירה את החלק התחתון של גב הקמרה, ואילו קרן אור מתחתית העצם מאירה את החלק העליון של גב הקמרה (ראו תרשים).
בגרסה מתקדמת יותר של קמרה אובסקורה הוחלף הנקב הזעיר בעדשה. העדשה משמשת לריכוז קרני האור, המוחזרות מפני העצם, על הדופן הנגדית של הקמרה. מיקוד התמונה הושג על ידי הזזת הדופן שבה קבועה העדשה. לקמרה אובסקורה המבוססת על עדשה יש יכולת איסוף אור גדולה יותר, יכולת מיקוד טובה יותר ועיוותי צבע מעטים, אך עלולים להיות לה עיוותים גאומטריים גדולים יותר.
היסטוריה
עקרון הפעולה של קמרה אובסקורה התגלה לפני למעלה מאלפיים שנה; אריסטו הבחין במאה הרביעית לפנה"ס כי מעגלים של אור שנוצרים תחת עצים מקבלים אט אט צורה של חרמש בעת ליקוי חמה, ובכך זיהה את התופעה הבסיסית עליה מבוססת קמרה אובסקורה - יצירת דמות בעזרת נקב קטן. אריסטו זיהה את העיקרון שבעזרתו ניתן לצפות בבירור בשמש או בליקוי חמה: מחזיקים לוח אטום בו מנוקב חור קטן, ודמות השמש מופיעה בתוך צל הלוח. בצורה דומה, כאשר מניחים את הלוח מול חפץ או נוף מוארים ומניחים דף מאחוריו נוצרת על הדף דמות החפץ. קרני האור החוזרות מהחפץ לכיוון הלוח נחסמות על ידיו, אך חלקן עובר בדיוק דרך הנקב. אותן קרניים ממשיכות בקו ישר ויוצרות על הדף דמות מדויקת והפוכה של החפץ שממנו יצאו. במאה ה-6 לספירה, מתמטיקאי ביזנטי וארכיטקט בשם אנת'מיוס מטראלס (הידוע כמי שתכנן את האיה סופיה), השתמש בסוג של קמרה אובסקורה בניסיונותיו[1].
בשנת 1038 תיאר המלומד הערבי איבן אל-היית'ם ניסוי דומה לזה שתיאר אריסטו. הוא הראה בעת ליקוי חמה כיצד ניתן לייצר את דמותה של השמש על קיר בעזרת נקב בקיר הנגדי. עבודתו של אל-היית'ם השפיעה על מחקרי האופטיקה של הפילוסוף רוג'ר בייקון, איש ימי הביניים, שהצליח ליצור בשנת 1267 אשליות אופטיות תוך הסתייעות בעקרונות הבסיסיים של קמרה אובסקורה בשילוב עם מראה. בייקון תיאר בספרו De Multiplicatione Specierum את אופן הפעולה של קמרה אובסקורה, אך הוא לא הזכיר את המכשיר עצמו. רבי לוי בן גרשון, הרלב"ג, פילוסוף ומתמטיקאי יהודי, תיאר, בדומה לאל-היית'ם, דרכים לצפייה בליקוי חמה בעזרת המכשיר, כך שלא ייגרם נזק לעיניים. הוא פיתח מכשיר שנקרא הלשכה האפלה, תיבה סגורה מכל צד, שאליה חודר אור דרך נקב קטנטן שבאחת מדופנותיה. המסתכל דרך הנקב אל תוך התיבה רואה על הדופן שמול הנקב תמונה אמיתית והפוכה של גוף הנמצא מחוץ לתיבה מול הדופן שבו נמצא הנקב. בעזרתה יכול היה להשוות את קוטר הירח לקוטר השמש ולמדוד את גודל ההתכסות בעת ליקוי החמה. לאונרדו דה וינצ'י תיאר בצורה נרחבת את אופן פעולת קמרה אובסקורה, וניתן למצוא עשרות תרשימים של המכשיר בין כתביו, אך בשל כתב הסתרים שבו השתמש, לא ניתן היה להבין את התיאורים. הטקסט פוענח רק בשנת 1797. המכשיר תואר כקופסת עץ עם חריר ובפנים מראה (פריסקופ) שהייתה משקפת תמונה על תקרת הקופסה שהיא זכוכית מט ובעצם כאשר מניחים נייר פרגמנט על הזכוכית ניתן היה לצייר את מה שמתחת לנייר מאחר שהנייר הוא די שקוף.
בשנת 1550 הציע ג'ירולמו קרדאנו שיפור משמעותי לקמרה אובסקורה בספרו "On Subtlety" - החדרת עדשת זכוכית קמוּרה במקום הנקב שבקיר. כך הופקה דמות בהירה וחדה מזו שהתקבלה בעזרת הנקב הפשוט. בשנת 1585 הוסיף ג'מבטיסטה בנדטי (Benedetti) שיפור נוסף: הכנסת מראה אלכסונית לתוך הקמרה שתפקידה להפוך את הדמות. כך יכול הצופה לראות את הדמות ללא היפוך.
גרסה נוספת של קמרה אובסקורה הציג ג'מבטיסטה דלה פורטה במהדורה הראשונה של ספרו "Magia Naturalis" מ-1558. דלה פורטה, שחקר תהליכים טבעיים ומכניים, והיה גם מחזאי ואמרגן מפורסם, התעניין בקמרה אובסקורה בעיקר כאמצעי להקרנת הופעות תאטרליות בפני קהל שהיה ממוקם בתוך החדר החשוך. במהדורה השנייה והמורחבת של ספרו מ-1589 פיתח דלה פורטה קמרה אובסקורה שמכילה עדשה. לדבריו, הצופים "יראו דימויים של דברים שנמצאים בחוץ בצורה כה ברורה ופתוחה עד כי לא יפסיקו להתענג ולהשתאות"[2]. דלה פורטה רצה להשתמש בעקרון של קמרה אובסקורה כדי לבנות חדר מוחשך, שבו יוקרנו הצגות של ציד, קרבות, משחקים "ופלאות אחרים" שיתרחשו מחוץ לחדר.
האסטרונום יוהנס קפלר התעניין בפרסומיו של דלה פורטה אודות קמרה אובסקורה, והשתמש בהם כבסיס למחקריו על יצירת הדמות בתוך העין האנושית. קפלר, שנעזר בקמרה אובסקורה לשם תצפיותיו על השמש, היה גם מי שניסח את העקרונות האופטיים על פיהם עובד המכשיר. קפלר הוא זה שטבע את השם "קמרה אובסקורה".
קמרה אובסקורה כעזר לציירים
כבר בשנת 1490 חשב לאונרדו דה וינצ'י שקמרה אובסקורה יכולה להיות לעזר עבור אמנים. ואולם נראה שבימיו, אם נעשה שימוש במכשיר לשם ציור, הרי שהיה זה במקרים נדירים. בספרו "Magia Naturalis" מ-1589 יעץ דלה-פורטה לבורים באמנות הציור להיעזר בקמרה אובסקורה כדי לרשום מראות מהטבע. ראשית נתפס המכשיר כעזר רק עבור חובבנים ולא עבור אמנים מקצועיים, אך החל מהמאה ה-17 השתמשו גם אמנים - בעיקר פלמים - בקמרה אובסקורה כמנגנון לקביעת הקומפוזיציה וככלי עזר לרישום ולעשיית מתווים לציורי נוף או מראות אורבניים. קמרה אובסקורה סיפקה מראה בעל היטל פרספקטיבי מושלם, מראה שחפף את מודל ייצוג המציאות ששלט בעשייה הפלסטית המערבית מאז תקופת הרנסאנס.
אחד הוויכוחים הלוהטים והפוריים ביותר סביב מיקומה של קמרה אובסקורה בעשייה האמנותית ניטש סביב יצירתו של האמן הפלמי יאן ורמיר. עבודתו של ורמיר נקשרה על ידי היסטוריונים שונים של האמנות לקמרה אובסקורה, וחוקרים שונים ניסו לייחס את הקסם והאופי המיוחד של ציוריו למכשיר האופטי; אלו איתרו בציוריו אפקטים מיוחדים שיוצרת בדרך כלל האופטיקה של קמרה אובסקורה (כגון חדות סלקטיבית); הצביעו על הפרספקטיבה הייחודית של ציוריו, שמזכירה את הפרספקטיבה שנוצרת במכשיר; בחנו את הקומפוזיציות של הצייר, את הטיפול שלו באור ואת הטונאליות הצבעונית האופיינית לו ביחס לאפקטים שיוצרת הקמרה. על אף שישנה כמעט תמימות דעים כי ורמיר אכן השתמש במכשיר, עדיין נמשך הוויכוח בשאלת חשיבות שימוש זה בציוריו.
עד המאה ה-17 הייתה קמרה אובסקורה מכשיר גדול כחדר ומסורבל לתפעול ולהזזה. במאה ה-17 פותחו גרסאות קטנות, מתקפלות וניידות של קמרה אובסקורה ("camera portabilis") כך שניתן היה לשאתה ביד. עם זאת, הדמות שנוצרה בעזרת קמרה אובסקורה לא הייתה מספקת לעשייה הפלסטית, משום שהעדשה גרמה על פי רוב לקימור של קווים ישרים, שינתה את טווח הגוונים והצבעים, והגבירה את הניגודיות משום שלא העבירה בעדינות מספקת את מעברי הצללים והמבהקים. העיוותים הללו הביאו את כותביו של מדריך מהמאה ה-18 לרישום בעזרת קמרה אובסקורה, להוסיף את האזהרה הבאה: "אכן ניתן לרשום [עם קמרה אובסקורה] כמה דברים כלליים כמו גושים גדולים של צללים ואורות: עם זאת, העתקה מדויקת תגרום לעיוות; משום שהאופן בו אנו רואים אובייקטים דרך קמרה אובסקורה שונה מהדרך בה אנו רואים אותם באופן טבעי"[3].
קמרה אובסקורה בהגות המערבית
הסברים רבים של קמרה אובסקורה, במיוחד אלו העוסקים במאה ה-18, נוטים להחשיב אותה רק במונחי שימושה כעזר בעשיית ציורים, כבת לווייתם הסודית של אמנים. אך למעשה העתקה בעזרת קמרה אובסקורה הייתה רק אחת ממגוון שימושיה, שאף הוצנעה במספר מאמרים חשובים באמצע המאה ה-18; למשל, המאמר על "קמרה אובסקורה" באנציקלופדיה הגדולה של דידרו וד'אלמבר, מציין את תפקידיו של המכשיר האופטי בסדר הבא:
"[קמרה אובסקורה] שופכת אור רב על טבע הראייה; היא מספקת חיזיון משעשע, בכך שהיא מציגה דימויים הדומים לחלוטין לאובייקט; היא מתארת (represent) את הצבעים והצורות של אובייקטים טוב יותר ממה שמסוגל לעשות כל אמצעי ייצוג אחר". רק מאוחר יותר מצוין כי: "באמצעות מכשיר זה, מי שאינו יודע לרשום מסוגל בכל זאת לצייר בדיוק רב מאוד"[4].
במשך למעלה ממאתיים שנה שימשה הקמרה כמטאפורה פילוסופית, כמודל מדעי של אופטיקה פיזיקלית, וגם כמנגנון טכני בו השתמשו במגוון רחב של פעילויות תרבותיות. אובייקט בעייתי זה היה הרבה יותר מאשר מכשיר אופטי פשוט. במשך שתי מאות הוא עמד כמודל, הן במחשבה הרציונליסטית והן באמפיריציסטית, לאופן שבו תצפית מובילה למסקנות (היקשים) אמיתיים על העולם; בה בעת, מכשיר הקמרה אובסקורה הממשי שימש לצפייה בעולם הנראה, והיה מכשיר לבידור פופולרי, לחקירה מדעית ולעשייה אמנותית.
המדען אייזק ניוטון, למשל, פתח את ספרו על האופטיקה ("Opticks") שפורסם ב-1704, בתיאור מילולי של קמרה אובסקורה, האתר שבו ערך את ניסוייו: "בחדר חשוך מאוד, בפתח עגול ברוחב של שליש האינץ' לערך, שנקבע בחלון סגור, מיקמתי מנסרה מזכוכית, באמצעותה קרני אור השמש שעברו דרך הפתח, השתברו על הקיר הנגדי של החדר, ויצרו שם דמות צבעונית של השמש"[5]. ואילו הפילוסוף ג'ון לוק מצא בעקרון של הקמרה דימוי אשר מגלם את תפיסת העולם של הנאורות: "סבור אני", הוא כותב, "שההבנה אינה שונה בהרבה מארון האטום לגמרי לאור, כשרק פתח קטן נותר בו...שמאפשר לדימויים ויזואליים חיצוניים להיכנס, או לרעיונות על דברים מבחוץ. האין התמונות הנכנסות לתוך חדר חשוך מעין זה אך נותרות שם מונחות בסדר דומות להבנתו של אדם"[6].
קמרה אובסקורה והעין האנושית
לאנלוגיה בין הקמרה אובסקורה והעין יש היסטוריה ארוכה בשיח האינטלקטואלי המערבי. הוגים מרוחקים זה מזה כגון אריסטו, איבן אל-היית'ם, רוג'ר בייקון, לאונרדו דה וינצ'י וקפלר שעסקו בתופעת הקמרה אובסקורה, שיערו באופנים שונים אם וכיצד היא קשורה לתפקוד הראייה האנושית.
במהלך המאות ה-17 וה-18 הייתה קמרה אובסקורה המודל הנפוץ ביותר להסבר פעולת העין האנושית, ולייצוג היחס בין קולט ובין העמדה של סובייקט המכיר את העולם החיצוני. המכשיר האופטי תפס מקום מרכזי בעבודתם של מספר הוגים חשובים בני המאה ה-17, כולל לייבניץ, דקארט, ניוטון ולוק. בייצוג זה, הסובייקט והעולם נתפסו כישויות נתונות, נפרדות ומובחנות. כתוצאה מכך, פעולת הראייה הובנה כהשתקפות פסיבית של העולם הנצפה, וכמו כן, נתפסה כמנגנון אוניברסלי שאינו תלוי בגוף הפיזי של צופה מסוים.
דקארט, למשל, מייעץ לקוראיו לערוך הדגמה הכוללת "לקיחת עין מתה מאדם שנפטר לאחרונה (או, אם לא ניתן, עין של שור או חיה גדולה אחרת)", לחתוך את חלקו האחורי של האיבר, ואז להשתמש בעין העקורה כעדשה שתמוקם בנקב של הקמרה אובסקורה: "אין לאפשר לשום אור לחדור לחדר מלבד זה החודר דרך העין, שכל חלקיה שקופים לגמרי. לאחר שעשינו זאת, אם נתבונן בבד הלבן נראה שם, ודאי עם הנאה ופליאה, תמונה המייצגת בפרספקטיבה טבעית את כל החפצים שבחוץ"[7].
חוקר התרבות ג'ונתן קריירי (Crary) הצביע על העובדה שבמאות ה-17 וה-18 מודל הראייה, שגולם בפעולת הקמרה אובסקורה, הבנה סובייקט נפרד מהעולם החיצוני, ומנגנון ראייה אל-זמני, הנפרד מגוף אנושי ספציפי. עבור דקארט, למשל, הדימויים הנראים בתוך הקמרה אובסקורה נוצרים באמצעות עין קיקלופית נטולת גוף, המנותקת מכל צופה, ואולי אף לא אנושית. ואולם, בראשית המאה ה-19, טוען קריירי, התרחש שבר רחב וסיסטמטי בהיסטוריה של הראייה, שסימן את סוף תפקידה של הקמרה אובסקורה כפרדיגמה המרכזית לראייה-ידע-ואמת. העניין הפילוסופי, הפיזיולוגי והאופטי בראייה הושם אז בעיקר על האפקטים הפיזיולוגיים, הזמניים והגופניים שנוצרים על הרשתית האנושית. בעקבות השבר הזה התהפך התפקיד המטאפורי שמלאה הקמרה אובסקורה בהגות המערבית; כך למשל, בטקסטים של מרקס, פרויד, ברגסון ואחרים, מנגנון הקמרה אובסקורה, שמאה אחת קודם לכן היה אתר לגילוי וצפייה ב"אמת" פיזיקלית, הפך למודל של הליכים ולכוחות שמסתירים, מעוותים ומבלבלים את האמת (לדוגמה, אצל מרקס הדימוי המהופך והמעוות של הקמרה מהדהד את מושג התודעה הכוזבת).
בשנים אלו של ראשית המאה ה-19 החלו אנשי מדע ואמנות שונים לשאוף לקַבֵּע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה. בכתביהם תיארו לא אחת אותם ממציאים מוקדמים של הצילום את הקמרה אובסקורה שלהם כ"עין מלאכותית" או "רשתית מלאכותית".
קמרה אובסקורה והמצאת הצילום
במרבית ההסברים ההיסטוריים להמצאת הצילום מופיעה הקמרה אובסקורה כמבשר הישיר של הצילום, וכמודל המיידי ממנה הוא התפתח. למרות שממציאי הצילום התאימו, למעשה, את הקמרה אובסקורה כך שתכיל את ההליך הכימי המוכר לנו כ"צילום", חשוב לזכור כי לצילום אין מקור אחיד, או "אב קדמון" אחד וברור, משום שיישומיו הרבים של המדיום אינם מקבלים בקלות את המרות של הגדרה מאוחדת; ניתן, למשל, להגדיר את המאפיין המרכזי של הצילום כאמצעי להכנת מספר רב של העתקים (שעתוקים), ואז הצורה הקודמת שלו יכולה להיות בין סוגי ההדפס הקודמים, כגון תחריט-העץ או התגליף. אך אם הצילום מוגדר כאמצעי להעתקה מדויקת של מציאות נצפית, אזי האב הקדמון שלו ימוקם ודאי במגוון רחב של קידודים ויזואליים של החוויה האופטית, שמתוכם מתבלט תפקידה המרכזי של הקמרה אובסקורה.
הרעיון לנסות ולקבע את הדימוי שמוקרן על הדופן האחורי של הקמרה אובסקורה עלה כמעט במקביל אצל אנשים רבים במקומות שונים ומרוחקים, מאז העשורים האחרונים של המאה ה-18 ועד ההכרזה הרשמית על המצאת הצילום ב-19 באוגוסט 1839; "שעתה של ההמצאה [של הצילום] הגיעה ולא אחד בלבד חש בה", כותב ולטר בנימין, "אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה, אשר היו ידועות לכל המאוחר מאז לאונרדו"[8]. התשוקה לצלם, או הרצון לתפוס את הדימוי שבקמרה, היו כה נפוצים עד כי פרנסואה ארגו (Arago), מי שהכריז על המצאת הצילום בפני האקדמיה הצרפתית למדעים, טען כי "כל מי שהתענג על דימויים אלו [שנוצרים בקמרה אובסקורה] הצטער שאי אפשר לקבע אותם"[9].
הצילום הומצא כמה פעמים כמעט בו זמנית ובטכניקות שונות, אך כולן מתבססות על מכשיר הקמרה אובסקורה. עם זאת, היסטוריונים של הצילום הצליחו לאתר מעל עשרים עדויות של אנשים שהרעיון עלה בראשם בטרם פורסמו ברבים טכניקות הצילום של דאגר וויליאם הנרי פוקס טלבוט (Fox Talbot 1800-77). בין הראשונים לנסות לשעתק באופן ספונטאני, באמצעות האור, את הדימוי שבגב הקמרה היה הממציא האנגלי תומאס וג'ווד (Wedgewood 1771-1805). וג'ווד ערך ניסויים עם ניטראט הכסף, חומר שהתגלה זה מכבר כרגיש לאור, והצליח ליצור בעזרתו "הדפסות-שמש"; הדפס מגע שבו הונח דימוי על גבי משטח עם החומר הרגיש לאור, ש"קלט" את הדימוי עם היחשפו לשמש. וג'ווד ניסה לקלוט בעזרת חומרים רגישים אלו את הדימוי שמוקרן בגב הקמרה, אך כפי שדיווח ידידו, סר המפרי דייבי (Davy) לאגודה המלכותית, "הדימויים שנוצרים בעזרת הקמרה אובסקורה נמצאו חלשים מכדי להפיק בזמן סביר, אפקט כלשהו על גבי ניטראט-הכסף"[10].
המלומד האנגלי טלבוט, אחד מממציאי הצילום וממציא תהליך הפוזיטיב-נגטיב בשנת 1835, דיווח כי הרעיון צץ במוחו בעת שניסה ללא הצלחה לצייר בעזרת קמרה לוצידה וקמרה אובסקורה: "בראשית אוקטובר 1833 השתעשעתי בגדות אגם קוֹמוֹ (Como) היפה, ורשמתי רישומים, ליתר דיוק, ניסיתי לרשום, בעזרת קמרה לוצידה, אך עם מידת הצלחה מעטה מאוד...לאחר כמה ניסיונות כושלים הנחתי למכשיר, והסקתי כי הוא דורש ידע מוקדם בציור, שלצערי, לא היה לי". טלבוט עבר לנסות לצייר עם הקמרה אובסקורה, אך לאחר שנכשל "הדבר הוביל אותי לחשוב על היופי המיוחד של התמונות שהטבע מצייר, אותן מקרינה וממקדת עדשת הקמרה אובסקורה על הנייר - יצורי פֵיוֹת, יצירות של הרגע, הנידונות להיעלם כהרף עין. בזמן שחשבתי מחשבות אלו הגיח בקרבי הרעיון...כמה יפה היה זה אם אפשר היה לגרום לדימויים הטבעיים הללו לרשום את עצמם באופן יציב, ולקבע את עצמם על הנייר!"[11].
ב-1826 או 1827 הצליח הממציא הצרפתי ניספור נייפס לקבע לראשונה את הדמות שנוצרה בעזרת קמרה אובסקורה, ולייצר את תצלומו המפורסם – נוף מחלון בלה-גרא – המוכר כיום כתצלום הראשון בהיסטוריה. לטכניקת הצילום שלו קרא נייפס הליוגרפיה (Heliogrphie = רישום שמש). רבים ניסו, כאמור, לקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה, אך הדימויים שייצרו היו נגטיביים על-פי-רוב (האזורים הבהירים במקור הפכו לשחורים בדימוי), וחמור מכך - הם נעלמו מיד כשהוצאו מהקופסה החשוכה ונחשפו לאור. הממציא הצרפתי עסק אף הוא בניסויים בחומרים רגישים לאור מאז 1816, והמציא תמיסות שונות שמגיבות לקרני השמש. לשם הכנת התצלום "נוף מחלון בלה-גרא" הכין נייפס לוח פְּיוּטֶר (סוג של מתכת) ממורק שנמשח בתמיסת ביטומן (bitumen of Judea - סוג של זפת). את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה בעלת עדשה דו-קעורה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות; הביטומן התקשה באזורים שנחשפו לאור. לאחר החשיפה נשטף הלוח בעזרת שמן לבנדר ונפט, שהמיסו את הביטומן באזורים שלא נחשפו לאור ולכן לא התקשו. כך הצליח נייפס לא רק לגרום לחומר להפסיק להגיב לאור לאחר שהושגה התמונה, אלא גם ליצור ישירות דימוי פוזיטיבי.
החשיפה הארוכה והמסורבלת, ואולי גם צניעותו של הממציא, גרמו לכך שההליוגרפיה לא זכתה לפרסום רב ולמקורות מימון, ובתסכולו חבר נייפס לצייר, המעצב וממציא ה"דיורמה" הפריזאי לואי ז'אק מנדה דאגר, בשותפות שנועדה לשכלל את ההמצאה. דאגר, אמביציוזי אך חסר השכלה מדעית פורמלית, ניסה מזה זמן, אך ללא הצלחה, לקבע את דימוי הקמרה אובסקורה, כחלק ממאמציו להשיג אפקטים מרשימים למופע הדיורמה שהמציא. השמועות על הצלחתו של נייפס הביאו אותו לפנות אל הממציא בבקשה להיכנס לשותפות. בשנת 1833 מת נייפס משבץ לב, ודאגר המשיך לפתח את טכניקת הצילום, אך הסב את שמה לדאגרוטיפ, על-שמו. דאגר הצליח לייצר בעזרת הקמרה אובסקורה דימויים חדים ומפורטים על גבי לוחות מתכת שעברו אידוי בחומרים רגישים לאור, ואף עלה בידו לקצר מאד את זמן החשיפה (למספר דקות). התמונות שהשיג היו תצלומים פוזיטיביים ויחידאיים (כלומר, בלתי ניתנים לשכפול). בשנת 1839 קנתה ממשלת צרפת את זכויות הפטנט על ההמצאת הדאגרוטיפ וההליוגרפיה מדאגר ומיורשיו של נייפס, ובמחווה אצילית שחררה את הידע לשימוש חופשי בציבור. יום פרסום הנוסחה לייצרית דאגרוטיפים בעזרת הקמרה אובסקורה נחשב עד היום ליום שבו הומצא הצילום.
ראו גם
לקריאה נוספת
ההיסטוריה של קמרה אובסקורה
- John J. Hammond, The Camera Obscura: A Chronicale, Bristol, 1981
- Lindberg, D. C., "The theory of pinhole images from antiquity to the thirteenth century." Archive for History of the Exact Sciences 5, pp. 154–157, 1968-1969
- Lindberg, D. C., "The theory of pinhole images in the Forteenth century." Archive for History of the Exact Sciences, pp. 229–325, 1970.
קמרה אובסקורה כמודל לראייה האנושית
- Jonathan Crary, Techniques of the Observer: On Vision and Modernity in the Nineteenth Century, MIT Press, 1992, Chapter 2: "The Camera Obscura and Its Subject"
קמרה אובסקורה כעזר לציירים
- Charles Seymour, Jr., "Dark Chamber and Light-Filled Room: Vermeer and the Camera Obscura", Art Bulletin 46, no. 3 (September 1964), pp. 323–331
- Daniel A. Fink, "Vermeer's Use of the Camera Obscura: A Comparative Study", Art Bulletin 53, no. 4 (December 1971), pp. 493–505
- Kemp, Martin, The Science of Art: Optical Themes in Western Art from Brunelleschi to Seurat, New Haven, 1990
- Van Helden, Anne, "Camera Obscura" in The Scholarly World of Vermeer, Zwolle, 1996
קמרה אובסקורה והמצאת הצילום
- Aaron Scharf, Art and Photography, Harmondsworth, 1974
- Geoffrey Batchen, Burning with Desire: The Conception of Photography, The MIT Press, 1997, pp.78–90
- Gilbert Pontonniee, Histoire de la Photographie. Paris, 1925
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קמרה אובסקורה |
- טענותיו של דייוויד הוקני על שימוש בקמרה אובסקורה אצל ציירים מתקופת הרנסאנס ואילך
- ספרו של פיליפ סטדמן על שימוש ב"קמרה אובסקורה" אצל ורמיר ותמצית טענותיו ותשובה למבקרים
- ההיסטוריה של גילוי הסינמטוגרפיה
- קישורים לאתרים המכילים מידע אודות קמרה אובסקורה
לשכה אפלה הגדולה בעולם בהאנגר של מטוסים בקליפורניה, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 2006- ד"ר אבי סאייג, מצלמה מגלילי נייר (קמרה אובסקורה), במדור "ניסויי מדע בבית" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 23 מרץ 2016
הערות שוליים
- ^ אליסטר קמרון קרומבי, Science, optics, and music in medieval and early modern thought,p.205
- ^ Magiae Naturalis libri XX Ab ipso authore expurgati, & superaucti, 2nd Ed. Naples, Italy: Apud H. Saluianum, 1589, book XVII, chap. VI.
- ^ Charles-Antoine Jombert's instructional book on drawing, as quoted in Aron Scharf, Art and Photography, 1974, p. 21.
- ^ Encyclopédie ou dictionnaire des sciences, des arts et des métiers, vol. 3 Paris, 1753, pp. 62-64. מצוטט אצל: Crary, Techniques of the Observer, p.33
- ^ . Newton, Opticks, as quoted in: Batchen, Burning with Desire, n.74, p. 237
- ^ Essay Concerning Human Understanding, 1690, as quoted at: Crary, ibid, pp. 41-2
- ^ Descartes, The Philosophical Writings, vol. 1, p. 166, tras. John Cottingham, Robert Stoothoff and Dugald Murdoch, Cambridge, 1984
- ^ ולטר בנימין, היסטוריה קטנה של הצילום, תל אביב: הוצאת בבל, תרגום: חנן אלשטיין, 2004, עמ' 7.
- ^ ארגו בנאום בפני האקדמיה למדעים, 7 בינואר 1839, מצוטט אצל: Gernsheim, L. J. M. Daguerre, Dover Pub., 1968, p. 82
- ^ On An Account of a Method of Copying on Glass and Making Profiles by the Agency of Light Upon Nitrate of Silver, Invented by Thomas Wedgewood
- ^ Fox Talbot, "Brief Historical Sketch of the Invention of the Art", The Pencil of Nature, no. 1, Longman, Brown, Green and Longmans, London 1844
24291988קמרה אובסקורה