ניטל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נִיטָל או נִיתָּל (נהגה "ניטְל", בשווא נח), וכן נִיטְל נאַכט (ביידיש: "ליל ניטל") או בלינדע נאַכט (ביידיש: "לילה עיוור"), הוא כינויו של ליל חג המולד בפי יהודים מארצות אשכנז, הנוהגים בין היתר להימנע בו מלימוד תורה. המנהגים נשמרים כיום בעיקר על ידי החסידים.

מקור המונח

ככל הנראה, מקור השם בשמו של חג המולד בלטינית של ימי הביניים, Natale Domini - "הולדת האדון" (בלטינית עתיקה: Dies Natalis - "יום הלידה")[1].

ישנן מספר אטימולוגיות עממיות:

  • השם נובע מכך שמדובר ב"ליל נטילתו מן העולם של אותו האיש". יהודים לאורך הדורות נמנעו פעמים רבות מלציין את שמו של אותו האיש.
  • ראשי תיבות של "נישט יידן טאָרן לערנען" (יידיש, בתרגום חפשי "ליהודים אסור ללמוד תורה", מעין ביטוי משוכל כדי לשמור על ראשי התיבות)[2].
  • במזרח אירופה כונה הלילה "בלינדע נאַכט" (יידיש: "לילה עיוור"), אולי מפני שכבה בו אורו של לימוד התורה[3].
  • ניטל - שקראו על יום זה "ישב בדד וידום כי נטל עליו"[4].
  • ראשי תיבות של "נולד אותו האיש ט' לטבת" (ישנם הסוברים שיום הולדתו של אותו האיש חל באותה שנה בט' בטבת)[5].
  • לפי הסבר אחר, קראו במקור לחג המולד "חג הניתול", כלומר החג של ה"תלוי" - כינוי מקובל לאותו האיש, משום שלפי המסופר בגמרא הוא נתלה בערב פסח לאחר שנהרג במיתת בית דין "על שכישף והסית והדיח את ישראל". המונח "תלוי" מופיע כבר במאה ה-13 בשם רש"י, אך לפי הסבר זה, משום פחד הגויים שונה עם הזמן צורת הכתיבה מ"חג הניתול" ל"חג הניטול" על מנת שהגויים לא יבינו[6].

מקורות המציינים את ייחודו של היום

במשנה במסכת עבודה זרה נקבע כי "לפני אידיהן (חגיהם) של עובדי כוכבים שלשה ימים - אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן". המשנה מונה אלו חגים מדובר, "קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה (של המלך) ויום המיתה"[7]. חג המולד הושפע במקור ממסורות מחגים אליליים עתיקים באירופה, בכללם החגים המוזכרים במשנה קלנדא וסטורנאליה, שנחגגו לקראת בוא החורף בסוף דצמבר ותחילת ינואר. הנצרות מילאה את החגים העממיים הללו בתוכן דתי נוצרי כדי למשוך את המוני העם לדת החדשה.

בספרות ההלכתית התקיים דיון בשאלה אם יש להתייחס לנוצרים כעובדי עבודה זרה שאסור לסחור איתם בימי חגיהם. בעניין זה מופיע המקור הקדום ביותר לכינוי "ניטל", במאה ה-13 אצל רבי מאיר הכהן מרוטנבורג: "ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה זקנו (רש"י), דמן הדין אינו אסור (לסחור) אלא ביום האיד שעושין בשביל אותו האיש, כגון ניטל וקינה, אבל שאר איד שלהן אין תופשין בו ממשות". ברוב הדפוסים הושמט אזכור זה ואלו שבאו אחריו על ידי הצנזורה או מטעמי צנזורה עצמית[8]. רבי ישראל איסרלן (1390-1460) מזכיר כעבור למעלה ממאה שנה את היום בכתיב שונה, "ניתל", בתוך תשובה לשאלה האם טוב הדבר ש"בכמה עיירות נוהגים היהודים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמיני לניתל כשמתחדשין להם השנה"[9]. פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא (1515–1445) כתב אודות יום זה כי "אסור לשאת ולתת עם הנוצרים בכל יום ראשון, וכן בכל יום איד שלהן שעושין אותו כגון נט"ל ופשקוו"ה, אבל שאר ימי אידם שעושים לשם הקדושים שלהם שאין תופסין בהם שם אלהות מותר"[10].

אזכור מפורש אודות מנהגים מיוחדים עבור ליל יום זה הופיע במאה ה-14, בהגהות ל"ספר המנהגים" של רבי יצחק אייזיק מטירנא המציין מנהג לומר את תפילת עלינו בקול רם בליל ניטל, שכלולים בה המילים "שהם משתחוים להבל וריק", אף שלא נהגו כן כל השנה מפני החשש לתגובת הסביבה הנוצרית. רבי יאיר חיים בכרך, רבה של יהדות וורמס במאה ה-17, מדווח לראשונה על "מנהג ביטול הלימוד בליל חוגה (חג[11]) פלונית"[12]. הוא אף מלין על כינוי הגנאי 'ניטל' ותמה על מנהגים נוספים המתריסים נגד הנצרות, "פן יבולע גדי בין שבעים אריות. ולא סמכינן אניסא (=אין סומכין על הנס)."[13]

מקורות חיצוניים המזכירים את יום הניטל

לאורך הדורות מיהרו משומדים אחדים לנצל מנהג זה כדי להבאיש את ריח היהודים בסביבתם החדשה. בשנת 1616 העיד על המנהג המשומד האנטישמי דיטריך שוואב, בספרו הפולמוסי "המסווה היהודי" (Jüdischer Deckmantel): "בזמן שאנו הנוצרים לפי מנהגנו הקדום והיפה חוגגים בכבוד רב, עם פעמונים מצלצלים, בתפילה, בשירה ובהודאה... והיהודים שומעים את הפעמונים מצלצלים הם אומרים דברי גידוף... "כעת הממזר זוחל בין הכיסאות והאשפתות, דהיינו הממזר חייב לזחול דרך כל בתי השימוש. ומטעם זה שומעים דפיקות בבית". ואחר כך הם אומרים, "הוא כאן", כדי להכניס פחד בלבם של הילדים ושאר בני הבית, עד כי אין ברצונם ללכת לבית השימוש אלא אם יש להם צורך גדול בכך... כמו כן אין הם מתירים לעצמם ללמוד או להתפלל בזמן ליל חג המולד, שאותו הם מכנים ניט"ל, זאת אומרת חג הנטלה. והסיבה לכך היא שהם מאמינים שבליל זה אותו האיש בצער נורא ועל ידי כך שמונעים מלימוד ותפלה לא תהיה לו מנוחה ושלוה. על כך מעדיפים הם לשבת לבטלה ולקלל ולחרף אותו"[14].

המנהגים

המנהגים שונים מקהילה לקהילה והם פשטו בעיקר בקהילות החסידיות במזרח אירופה. המנהג העיקרי הוא להימנע מלימוד תורה ביום חג המולד מהשקיעה ועד חצות הלילה. תלמידי החתם סופר הלכו לישון מוקדם ולמדו אחר זמן חצות. מנהג נוסף הוא כאמור קריאה בקול של תפילת "עלינו לשבח" ובכלל זאת המשפט "שהם משתחווים להבל וריק", שהיה נאמר בדרך כלל בלחש, מפני זעם הנוצרים[2].

בחלק מן החסידויות קיימות פעילויות מאורגנות, כגון הרצאות בנושאי חולין שונים; באחרות משחקים שחמט או משחק קלפים. בחסידות מטרסדורף נוהגים לטגן מאכלים הנודפים ריח חזק ומרתיע במיוחד, "רמז לסירחונם". האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור נהג ביום זה לחתוך רצועות נייר טואלט לשבת עבור כל השנה[15], שהוא גם עיסוק סמלי – מתוך ראיית הנצרות כפסולת אשר הופרשה מגוף העם היהודי[16]. מסופר על המהרש"א שחישב בלילה זה את הוצאותיו והכנסותיו והפריש מעשר לעניים. כך מנצלים רבים את הניטל לטפל בחשבונות, לתייק מסמכים או לעסוק בעבודות בית שונות[2]. היו ששקעו בקריאת סיפורי צדיקים. בנוסף, בחלק מקהילות החסידים נוהגים על פי מאמר הבעל שם טוב שאסר לקיים מצוות עונה, וטבילה במקווה בלילה זה[17], ויש מתירים לאחר חצות[18] ויש שהתירו לגמרי[19]. וכן נהגו להימנע מלהינשא בלילה זה.

יש שנהגו לקרוא ביום זה את ספר תולדות אותו האיש, ספר עברי מימי הביניים המוקדמים שגם תורגם ליידיש, המציג את קורותיו של אותו האיש בצורה לעגנית. כמו כן הופיע במאה ה-19 "מגילת ניטל", המגוללת את קורות אותו האיש, ומיוחסת לאחד מתלמידי החת"ם סופר שהעתיק אותה מכתבים שהיה מונחים אצל רבו[20].

בעבר נהגו בחסידות ויז'ניץ לקרוא סיפורי צדיקים בשעות אלו, אך האדמו"ר הרב ישראל הגר ביטל זאת, באמרו ששאל את זקינו האמרי חיים האם מותר לספר סיפורי צדיקים והשיב לו בשלילה, מכיון שיש לסיפורי צדיקים את הכח הטמון בלימוד התורה.

בחסידות גור וליובאוויטש נוהגים ניטל ב-24 בדצמבר, ובחסידות בעלזא נוהגים ניטל ב-5 בינואר מהשעה 12:00 בצהריים ועד ל00:00 בלילה, בהרבה חסידויות[21] נוהגים ניטל ב-6 בינואר, ובחסידות ויז'ניץ נוהגים לעשות גם "ניטל גדול" וגם "ניטל קטן" - גם בערב חג המולד של הכנסיות המערביות (ה-24 בדצמבר), מהשקיעה עד חצות הלילה, וגם בערב חג המולד של הכנסיות המזרחיות (ה-6 בינואר), מחצות היום עד חצות הלילה, וישנם חסידים ה"בוחרים" בין שני מועדי חג המולד, בדרך כלל לפי מנהג הרוב הנוצרי באותה מדינה[2].[22]

טעמים

רבי נתנאל וייל, שחי בקרלסרוהה במאה ה-17, כתב כי הטעם שאסור בלימוד התורה בליל ניטל הוא משום אבילות שנולד בו אותו האיש[23]. אולם החת"ם סופר דוחה את טעם האבלות כי גם בעת אבלות ישנם לימודים המותרים ללמוד, וכן הוא תמה מה ההבדל בין קודם חצות לאחר חצות. לפיכך הוא מציין שהאיסור ללמוד תורה נועד כדי למנוע מתלמידי החכמים ללמוד וממילא מחוסר מעש יילכו לישון מוקדם בלילה, ויקומו בחצות כאשר קמים הנוצרים לתפילתם, וזאת כדי למנוע מצב הפוך ומעורר קטרוג שבו היהודים ישנים בשעה שהנוצרים כבר קמו[24].

בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים, מסוף המאה ה-19, מצוטט בין היתר הסבר המיוחס לספרו של רש"י "לקוטי הפרדס", לפיו בליל חג המולד היו נפוצות התגרויות והצקות ליהודים שיצאו לרחוב, ולפיכך החליטו רבנים שלא לקיים לימודים בליל זה. ההסבר אינו מופיע בספר לקוטי הפרדס, אך ייתכן שהושמט כחלק מהצנזורה על ספרים עבריים. נימוק זה התקבל על ידי חוקרים אחדים כמקור למנהג[25][26]. חלקם אף סברו שהחסידים, מחוסר רצון לקבל את ההסבר הפשוט, הגו בדעתם הסברים שונים. לעומתם יש הסבורים כי ההסבר אודות הסכנה תלוש, שהרי ניתן ללמוד בבית וכן לא ידוע שבוטלה תפילה בציבור. לפי טענה זו הסיבה המקורית טמונה בתורת הנסתר, והיא עברה כ"תורה שבעל פה" מדור לדור ולא הופיעה בספרי הקודש עד המאה ה-19 מפחד הנוצרים.

חשש זה מהסביבה הנוצרית בא לידי ביטוי בנימה האפולוגטית ולעיתים המתכחשת של רבנים, כאשר הללו נדרשו להשיב לנוצרים מלומדים אם אמיתית הטענה שיהודים אינם לומדים תורה כדי לטרוד את מנוחתו של אותו האיש. דוגמה אחת מני רבים לכך ניתן לראות בהתכתבות בין צנזור הספרים היהודיים בפראג, קארל פישר, לרבי אלעזר פלקלס (ה'תשובה מאהבה', 1754-1826), שמתאמץ להניח את דעת השואל על ידי זלזול בנוהגים כן ובהסברים מפולפלים על מקור השם "ניטל"[27].

פראג יום ד' כ״א תמות תקע״ב לפ־ק שלום, וכל טוב והצלחה תמידית להרב הגדול ר' אלעזר פלעקלש, רבן של כל ישראל במדינת בעהמען!... הנה תמול נשאלתי... להודיע דעתי אם אמת שהיהודים בליל ארוכה הנקרא ניטל או ניתל וכבר קודם ליל ההיא (ההוא) אינם עוסקים בתורה, כי אם מצחקים ומשחקים ואוכלים שום ברב, כדי שלא תהיה מנוחה לאותו רשע — אבל לא יצטרך להאריך. שאלה: אם מנהיג (מנהג) ההוא יוסד בדת ודין תורת משה או בדת ודין תורה שבעל פה או בתקוני הרבנים? ומי אותו רשע אשר נידון בגיהנם? ולמה נקרא ניטל? גם נשאלתי... אם אני אוהב היהודים או אם אנכי מליץ היהודים? אמרתי: כל מי שמדבר אמת, ואוהב ערקה והולך בררך ישרים יהיה יהודי או מערי או יוני או ישמעלי הוא חשוב וראוי לאהבה. הלא נודע לכל אדם מה שאמר המלך החכם פרידריך השני? אמר: כל תושבי מדינותי יאמינו כרצונם ובחפצם וואן זיא נור עהרליכע לייטע זינד (=כל עוד אנשים ישרים המה)

משיב לו רבי אלעזר פלקלס:

...ועל שאלת איש נכבד אה"ט (אדוני הטוב) יחי', אם נקח מועד לבאר המלות זרות השגורות בפי האספסוף אבל תכלה העת והן לא תכלנה. ואצלי יסוד המוסד: כל דבר שאינו מובא בתלמוד גדול ובהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא אשיב עליהם דבר והצי דבר. כי המון עם לא בינות מכל אום ואום ממציאים ומאמינים מה שלבם חפץ. והנה לא נמצא בספרים הנזכרים שקראו ליל ארוכה בשם ניטל. ואפשר שעם הארץ היו מכנים ליל ארוכה בשם ניטל נאכט, בעבור שהיא בתכלית ארוכה וכבדה על האדם וחשבו לומר בשווערליכע נאכט (=לילה כבד). ובדו מלבם ניטל נאכט, ומלת ניטל מלשון נטל חול שאמר שלמה. או שרצו לומר עמפפאנג נאכט (=ליל הנטילה או העיבור) כי לשון זו רגילה על מילדתיהן... והעתיקו הבורים בלשון ניטל, אשר בלשון המשנה והתלמוד פירושו נעמן (=לקחת) עמפפאנגן (=ליטול) וקראו ניטל נאכט. והוא כמו עמפפאנג נאכט ודעת לנבון נקל.

...ומה שכתב שאינם עוסקים בתורה בליל ארוכה, מעיד אני עלי שמים וארץ, אני, ורבותי, וחברי ותלמידי למדנו מעולם בליל זה כשאר לילות. ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אנחנו בני ישראל נצטוינו והגית בו יום ולילה. ומאכילת שום לא שמעתי ולא ראיתי מאבותי ומאבות אבותי. ועל דברות הראשונות אני חוזר: בכל אום ולשון בארץ ערב רב עלה אתם הנוהגים מנהגים הישרים בלבותם. זכור אני, בהיותי בילדותי ישבתי לכיסא שופט צדק במדינת מעהרין, ראיתי נשים זקנות היו מקלפות שומין במספר שנות בניהם ובנותיהם הקטנים והניחו בתשעה באב על מצבות בבית הקברות. ומי יודע החלומות וההבלים שחלמו להם. וזה הדבר אשר דברתי, מי יובל לבאר ולפרש מלות ומנהגי חסרי דעת. לכן כלל גדול בתורה, מה שלא נמצא בתלמוד ובהרי"ף והרמב"ם כנ"ל אין לו יסוד ואין להשיב.

הנימוקים הקבליים התייחסו לכך שהלילה נחשב לטמא בשל לידתו של אותו האיש, ולכוחות הטומאה מיוחסים כוחות מיוחדים באותו ליל[28]. לפי האדמו"ר מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הטעם לאי לימוד התורה הוא כדי שלא להחיות את אותו האיש ואת המאמינים בו על ידי הזרמת "חיות דקדושה" באמצעות לימוד התורה[29]. הסבר אחר, אותו נתן רבי שלום רוקח, האדמו"ר מבעלז, הוא על פי דבריו של רבי דוב בער ממזריטש האומר כי בשעת לימוד התורה, קשה על האדם הדביקות המחשבתית באלוקים, אלא שדבר זה מותר. ביום זה, הוסיף הרב מבעלז, בו פושטת הטומאה בעולם, לא ניתן לסמוך על כך, ולכן יש לעסוק בדביקות מחשבתית[30].

נימוק נוסף הוא כי יום ט' בטבת, שחל בסמוך לחג המולד, מוזכר כיום צום ברשימה של כ-20 ימי צרה המופיעה בספר הלכות גדולות[31] והועתקה ממנו לשולחן ערוך. אולם בניגוד לשאר הימים ברשימה לא מובאת בשולחן ערוך סיבה לצום זה, אלא מצוין: "לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו"[32]. מפרשים שונים כתבו שהטעם לצום הוא יום לידתו של אותו האיש והוא לא נכתב במפורש מטעמי צנזורה עצמית: "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום ט' טבת"[34] עם זאת, לא ידוע על מנהג כלשהו לצום בחג נוצרי זה.

התנגדות

חלק מפוסקי ההלכה התנגדו לחלק מהמנהגים שנכרכו ליום זה. החת"ם סופר כתב כי "מנהג העולם שאוסרים גם תשמיש וסוגרים שערי טבילה, ולדעתי מנהג שטות הוא ויש למחות ביד הנוהגים כן"[35]. בקרב עדות ספרד כלל לא התקבל המנהג לא ללמוד תורה. הרב עובדיה יוסף פסק על עניין זה ש"אין ממש בדברי האומרים כן, ואין לדבריהם כל יסוד כלל."[36] לטענתו הייתה גזירה על הלומדים לא לשוטט ולצאת לבית המדרש וכך השתרבבה הטעות שאין ללמוד כלל. גם לפי הרב מרדכי אליהו "כל המנהג הזה היה בחוץ לארץ, ואצל האשכנזים. אבל הספרדים בכל מקום, וגם האשכנזים הבאים לארץ ישראל לא קיבלו מנהג זה, וממילא ביטלו מנהג זה". אכן, בחסידות סלונים בארץ ישראל הורה האדמו"ר ללמוד כרגיל. גם רבי יוסף צבי דושינסקי (הראשון) מכשעלה לארץ ישראל לימד כרגיל לתלמידיו, וכך נוהגים היום בחסידות דושינסקי. חסידי חב"ד ממשיכים במנהג גם בארץ. הרב צבי יהודה קוק ביטל מכל וכל את המנהג וגער במתבטלים מלימוד בנימוק שלא ראוי לפעול לפי מנהגי הנוכרים ובמיוחד במדינת ישראל שאין ממה לחשוש.

נוסף לכך, יש הסבורים שבארץ ישראל אין כל סיבה לציין את הניטל, בשל קדושת הארץ. רבי מרדכי חיים סלאנים קבע כי אין בארץ ישראל שליטה לקליפות[37], אפילו לא בירושלים שבה מצויות הרבה כנסיות, מפני שארץ ישראל אינה תחת השפעת המזלות ושרי השמים, אלא עיני ה' בה[38]. לטענתו גדולי האדמו"רים שבאו לארץ המשיכו לקיים את מנהג הניטל, וחסידיהם חיקו אותם. אמנם יש שדייקו שרבי שמואל הלר אמר זאת דווקא בעירו - צפת שהיא ללא כנסיות[39]. לעומת זאת היו כאלו ששימרו בכל זאת את המנהג גם בארץ ישראל ולכן הם נוהגים ניטל אחד קצר מהשעה 18:00 בערב של ה-5 בינואר כמו בחסידות דאראג. הליטאים והספרדים, לעומת זאת, אינם מתייחסים כלל לניטל[2].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יוסף ליברמן, 'בעניין ליל חגם הנקרא "ניטל"', מוריה, שנה יד (תשרי תשמ"ו), גיליון ה-ח, עמ' קלא.
  • בנימין שלמה המבורגר, 'הערה בעניין ליל "ניטל"', שם, גיליון ט-י, עמ' צב.
  • יעקב הלוי ליפשיץ, '"ניטל" וזמן לידת הנוצרי', שם, עמ' צג.
  • ישכר דוד קלויזנר, '"ניטל" במשנת חב"ד', שם.
  • יהושע מונדשיין, '"ניטל" בליל ש"ק', שם, עמ' צה.
  • ישראל ברוך מעסינגער, ניטל ומאורעותיו, ספרינג ואלי, תש"ס
  • יעקב אפשטיין, s:חבל נחלתו ז לא
  • ישראל מ. תא-שמע, 'ימי אידיהם', ׳תרביץ׳, מז (תשל״ח), עמ׳ 215-197. וביקורת עליו: שלמה איידלברג, •בנתיבי אשכנז — מחקרים בקורות יהודי אירופה בימי הביניים, ברוקלין ניו-יורק תשס״א, עמ׳ 314

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ד"ר יום-טוב לוינסקי, על הפולקלור בליל ה"ניטל", דבר, טור 1, 28 בדצמבר 1934; משה זאב סולה, אנציקלופדיה למועדי ישראל, תל אביב: יסוד, תש"מ 1980, עמ' 138.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 שחר אילן, על החסידים וליל הניטל, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2004
  3. ^ Nittel (Nacht), in: Isaak Landman, The Universal Jewish Encyclopedia, Volume 8, p. 225
  4. ^ רבי יחיאל מיכל היבנר מניזנוב, שו"ת הד"ר תנינא סי' כ"ט אות רע"ו
  5. ^ הרב אהרן אוסיבל, המחנה החרדי, ט"ז טבת תשנ"א עמו' 2
  6. ^ אלעזר בריזל, הערת המהדיר לספר האגודה, מסכת עבודה זרה
  7. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ג'
  8. ^ אולם שריד ממנו מופיע במפתחות, הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה א
  9. ^ אזכור זה הובא ברמ"א בסימן קמח בשו"ע, וצונזר בשו"ע וילנא
  10. ^ פירוש למסכת ע"ז פ"א מ"ב, דפוס ויניציאה שנת ש"ט. צונזר במהדורה המאוחרת מנטובה שנת שכ"ב
  11. ^ "חוגה" הוא כינוי בהברה יידית לחגאות הנוצרים
  12. ^ מקור חיים, או"ח סי' קנ"ה א'
  13. ^ שם, סימן צ"ז אות ב'
  14. ^ מובא אצל דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, ח"ד עמ' שכט
  15. ^ אבישי בן חיים, כריסמס, הגרסה החסידית, באתר nrg‏, 30 בדצמבר 2005
  16. ^ הרב מרדכי גנוט, לוח דבר בעתו התשס"ו, בני ברק
  17. ^ ראה כאן מספר נטעי גבריאל.
  18. ^ באגרות קודש מהרבי מליובאוויטש (כרך י"ב עמ' תכ"ד) כתב: יכולה לטבול, ובאם אפשרי לדאוג שהמצוה תהיה לאחרי חצות, בלי שהדבר יגרום לעניינים לא רצויים - עדיף. להשתדל לא לחשוב כלל על כך שזהו ליל "ניטל" בעת קיום המצוה.
  19. ^ כך מביא בנטעי גבריאל מהחתם סופר והאדמו"ר מקלוזנבורג.
  20. ^ ספר מנהג אבותינו בידינו: מאמר ממנהג לבטל מלימוד התורה בליל ניטל: ומצורף בתוכו מגילת ניטל, 2008
  21. ^ כמו חסידות צאנז, סאטמאר, תולדות אהרן, ועוד
  22. ^ הרב מרדכי גנוט, דבר בעיתו
  23. ^ הועתק מכתב ידו בספר נטעי גבריאל, חנוכה, מאמר על ניטל
  24. ^ שו"ת ודרשת וחקרת ח"א עמ' קמז בשם החת"ס באגרות סופרים סי' ב.
  25. ^ אברהם יצחק שפרלינג, טעמי המנהגים, ליקוטים, סימן יט, באתר היברובוקס
  26. ^ ראו יום-טוב לוינסקי, המסתמך על "ליקוטי הפרדס" (ועל מאמרו של יעקב רייפמן, השחר ב (תרל"א), 35–433), על דבריו של אליעזר צווייפל בספר לקוטי צבי של הרב צבי הירש סג"ל מרובנה, שתיקן והגיה צווייפל (הרב ר’ צבי הירש סג"ל ז"ל מראוונא, ספר לקוטי צבי: דברי תורה וחכמה; הגהתיו ותקנתיו אני אליעזר צבי הכהן צווייפעל, ז'יטומיר: דפוס א"ש שפדאוו, תרכ"ו 1886, באתר היברובוקס), ועל ההיסטוריון הפולני יוזף שויסקי (Józef Szujski) (ד"ר יום-טוב לוינסקי, על הפולקלור בליל ה"ניטל", דבר, טורים 5–6, 28 בדצמבר 1934).
  27. ^ בעניין לימוד התורה בליל ניטל
  28. ^ Nittel (Nacht), in: Isaak Landman, The Universal Jewish Encyclopedia, Volume 8, p. 224
  29. ^ ספר "שערי הלכה המנהג" חלק יורה דעה, עמ' סד.
  30. ^ ספרו של ר' יצחק מנחם וינברג האדמו"ר מטולנא, עמ' 150, בשם רבי פנחס מנחם אלתר האדמו"ר מגור. מפענח נעלמים שם הערה סח בשם שו"ת דברי ישראל ח"ב סי' כא
  31. ^ שמעון קיירא, הלכות גדולות, הלכות ט' באב, מהדורת עזריאל הילדסהיימר, חלק א', מקיצי נרדמים, ירושלים, תשל"ב, עמ׳ 397, באתר היברובוקס
  32. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, סעיף ב'
  33. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, סעיף ב'
  34. ^ ם ברשימה לא מובאת בשולחן ערוך סיבה לצום זה, אלא מצוין: "לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו".[33]. "תוספות חדשים" שם מציין שיום הולדתו של אותו האיש חל באותה שנה בט' טבת ולכן גזרו תענית ביום זה. ראו גם הגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים, וראה עוד במקורות לשיעור על ניטל וט' בטבת
  35. ^ שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן לא
  36. ^ שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן כ
  37. ^ רוזנפלד, שמשון, זכור לאברהם - ד, ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  38. ^ ראה: הרב יוסף ליברמן, בענין ליל חגם הנקרא "ניטל", בתוך מוריה קנז-קנח (שנה יד א-ב), הוצאת מכון ירושלים, עמ' קלח, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  39. ^ הרב גבריאל ציננער, נטעי גבריאל - [הלכות חנוכה], באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24089102ניטל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ניטל&oldid=2440723"