סיפורי חסידים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סיפורי צדיקים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סיפורי חסידים (או סיפורי הצדיקים) הוא תת-סוגה ספרותית בהגיוגרפיה היהודית, המאפיינת בייחוד את החסידים, אך קיימת גם בקבוצות אחרות ביהדות, ועוסקת בעיקר בסיפורי שבח על תולדות חייו ומעשיו ונפלאותיו של צדיק מסוים. הסיפורים מסופרים בדרך כלל בזיץ החסידי ומלוקטים למקבצים שונים של סיפורים.

מטרת הסיפור החסידי

בהקדמה לספרו "סיפורי חסידים", תיאר הרב שלמה יוסף זווין כמה מגמות אפשריות בסיפורי חסידים. חלקן חינוכיות, כמו בירור נקודה על ידי מתן פרשנות מחודשת לפסוקים ומאמרי חז"ל, להראות את יד ה' המתגלה בעולם באופן ניסי באמצעות הצדיק ולבטא מגמה מוסרית של עשיית צדק בעולם, וחלקן פולקלוריסטיות, ונועדו להמחיש את חכמת החיים והפקחות של גיבור הסיפור, או לתאר את האווירה ואורח החיים של התקופה.

יואל רפל, בהקדמה לספרו "יראה ואהבה: סיפורים ומימרות חסידים", הציג את הסיפור החסידי הבא על מנת לתאר את ההבדלים בין סיפור חסידי לבין סיפורת רגילה:

"שאלו פעם חסידים את רבי מנחם מנדל מקוצק, כיצד הוא שנולד כמתנגד הפך והיה לחסיד. השיב להם רבם: נעשיתי חסיד, מפני שבימי ילדותי היה איש זקן שסיפר מעשיות נפלאות על צדיקים. הוא סיפר רק מה שידע, ואני שמעתי רק מה שהייתי צריך.

לפי רפל, סופר שהיה נדרש לאירוע דומה היה מאריך בפרטי פרטים על הבית שבו נולד רבי מנחם מנדל; על עולמו של מתנגד; על ההווי בעיירה ועוד כהנה וכהנה. אך בסיפור החסידי, התמציתי, הכל לכאורה - ורק לכאורה - מושמט, ונשארים השורשים, הגזע והתפרחת, הנותנים לאדם רשות ואפשרות לדמיין את העץ הגדול.[1]

היחס לסיפורי חסידים

סוגה חדשה זו, שהכילה סיפורים רבים שנועדו לפאר דמות מסוימת ובייחוד דמויות חסידיות, הובילה לפולמוס רעיוני, שכמעט לא הורגש לעומת פולמוסים אחרים על החסידות, והביא לפילוג דעות אף בתנועה החסידית עצמה.

על מייסד החסידות הבעש"ט סופרו סיפורים רבים, שלוקטו בספר שבחי הבעש"ט. על סיפורים אלו יש אמרה, לפיה, "מי שמאמין כי כל הסיפורים קרו כפי שהם מסופרים - הוא פתי, אך מי שלא מאמין כי יכלו לקרות - הוא כופר". החסידים היו ערים לעובדה כי הסיפורים המסופרים מפה לאוזן אינם בהכרח מדויקים, אך גם לכך שאין זה מהנמנע שבכוחו של הצדיק לעשות מופתים כמו שמספרים עליו. בכתבי חסידויות שונות, כגון חב"ד, יש המקפידים על סיפורי צדיקים עד כדי דיוק במילים מהסיפור.

רבי נחמן מברסלב, מייסד חסידות ברסלב, כותב בספרו ליקוטי מוהר"ן בשבח סיפורי חסידים. הוא אף כתב את הספר סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שלהבדיל מסיפורים חסידיים רגילים, הסיפורים בספר הם מעין אגדות על מלכים, נסיכות ודמויות אגדיות, ולמעשה מולבשים בהם רעיונות קבליים עמוקים. עם זאת, בספר כוכבי אור של רבי אברהם בר נחמן מחסידי ברסלב מצוטט ר' נחמן כמתנגד לסיפורים לא אמיתיים על הבעש"ט, לעומת סיפורים אמיתיים ומבוררים שסופרו על ידי צדיקים.

רבי ישראל פרידמן מרוז'ין אמר על אמרה נפוצה בקרב חסידים "סגולה לפרנסה לספר במוצאי שבת סיפורי בעש"ט"; "ואני אומר, לא רק מהבעש"ט אלא מכל הצדיקים, ולא רק לפרנסה אלא לכל הדברים, ולא רק במוצאי שבת אלא כל זמן שמדברים מצדיקים זהו סגולה לכל מה שצריך".

רבי יצחק אייזיק מספינקא כותב: "נודע מפי סופרים וספרים דספורי צדיקים הוא כמו מעשה מרכבה, והוא מטעם, כדי שהחי יתן אל לבו, ללמד לעצמו לעשות כמעשיהם, ולהתנהג כמנהגיהם, ועל ידי זה זכותם יעמוד לנו"[2].

ביקורת על סיפורי חסידים הושמעה, באופן טבעי, בקרב מתנגדי תנועת החסידות. כך למשל אמר הנצי"ב לבנו, רבי חיים ברלין, שכל מטרת הסיפורי צדיקים היא עצת היצר הרע לבטל מלימוד. באופן דומה מסופר על רבי אלחנן וסרמן שחסידים שאלו אותו שיספר להם מופתים על רבו החפץ חיים אמר להם הרב וסרמן: "אתם מספרים איך הקב"ה עושה רצון צדיק אנו מספרים איך הצדיק עושה רצון הקב"ה".

הסטייפלר כתב באגרותיו שכל מספר חסידי לוקח את הנקודה שמעניינת אותו, כך שאחרי כמה מספרים משתנה הסיפור לבלי היכר. למעשה, גם בין החסידים עצמם היו שהתנגדו לסיפורים לא אמינים. הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, כתב בספרו ויואל משה נגד סיפורי חסידים "שמתחלפים מפה לאוזן" ואינם אמינים דיים. בחב"ד ישנה נטייה לייחס לסיפורים אמינות המגובה בפירוט ובאזכור שמות ותאריכים, אף כי גם בחסידות זו קמו עוררים על הדיוק ההיסטורי של הסיפורים, ביניהם ידוע במיוחד החוקר הרב יהושע מונדשיין שעסק בכך.

האדמו"ר מצאנז בספרו "שפע חיים" חלק א' כתב כנגד סיפורי צדיקים ואמר שכל מטרת הסיפורים הייתה להראות לעמי הארץ שאינם לומדים שיש אפשרות לקיים מופתים, אך באמת אין להתעסק בכך.

מוטיבים ומושגים שונים המופיעים בסיפורי חסידים

האחים הקדושים

בין הסיפורים החסידיים מפורסמים הסיפורים על האחים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, הידועים גם בכינוי "האחים הקדושים". מכיוון ששני האחים עברו מקומות רבים ונודעו כאנשים קדושים, התפתחה סביבם מסורת סיפורים ייחודית. חלקם לוקים בחוסר דיוק היסטורי, כגון תיאורים של מפגשים של האחים הקדושים עם אנשים שנפטרו זמן רב לפניהם או נולדו אחריהם[דרושה הבהרה].

ישנם אחים נוספים שכונו בשם זה, כגון רבי שמעלקע מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ בעל ההפלאה, וכן נכדיו של רבי פנחס מקוריץ, שכונו גם "האחים הקדושים מסלאוויטא" וגם "המדפיסים הקדושים". בחסידות בעלז מכונים האדמו"ר רבי אהרן ואחיו רבי מרדכי מבילגוריי בכינוי "האחים הקדושים".

ראו גם

לקריאה נוספת

קבצים של סיפורי חסידים:

חקר סיפורי חסידים:

  • יוסף דן, הסיפור החסידי, ירושלים, כתר 1975, מהדורה שנייה, תש"ן
  • גדליה נגאל, הסיפורת החסידית, המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ב
  • גדליה נגאל, לקסיקון הספור החסידי, המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ה
  • גדליה נגאל, נשים בסיפורת החסידית, המכון לחקר הספרות החסידית, תשס"ה
  • גדליה נגאל, האחר בסיפור החסידי, המכון לחקר הספרות החסידית, 2007
  • גלן דיינר, The Hasidic Tale as a Historical Source,‏ 2009.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יואל רפל, יראה ואהבה: סיפורים ומימרות חסידיים, מודן, 1996.
  2. ^ הקדמה לאמרי יוסף בראשית, מאמר א אות ג, באתר היברובוקס
  3. ^ אתר למנויים בלבד דרור בורשטיין, המדריך החסידי לבלבול, באתר הארץ, 22 במאי 2015


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0