אליעזר צבי צווייפל
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
 | |
| אליעזר צבי צווייפל, כפי שהופיע על כרטיס ביקור שהופק בז'יטומיר |
אליעזר צבי צְוַויפֶל (בכתיב יידיש, שנהג בזמנו: צווייפעל; 15 באפריל 1815, מוהילב על הדנייפר – 21 בפברואר 1888, גלוחוב, רוסיה) היה סופר, משורר, מתרגם, חוקר ומורה עברי. פרסם מאמרים רבים בעיתונות העברית ושימש שנים רבות מורה לדת ואגדה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. על אף היותו שייך לעידן ההשכלה העברית, שביקרה בדרך כלל את תנועת החסידות, היה הראשון שניסה לפשר בין הזרמים השונים, וספרו: "שלום על ישראל" סלל את הדרך למשכילים וסופרים רבים אחרים, שהתקרבו לעולם החסידות וספרותה, כמו למשל, י.ל. פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וש"י עגנון.[1]
קורות חייו
אליעזר צבי הכהן צווייפל נולד בשנת 1815 במוהילב. קיבל חינוך תורני אצל אביו, דוד בן יקותיאל, אשר לימד אותו תלמוד וגם את תורת חסידות חב"ד. בעקבות גל של "נישואי בהלה", השיא אותו אביו בגיל צעיר מאוד (12), והנישואים לא צלחו. צווייפל נאלץ לנדוד בערים ועיירות שונות, הן כדי לעקוף את חוק המדינה שאסר נישואים מוקדמים, והן כדי להתיר את הנישואים. נדודיו אלו הפגישו אותו עם אנשים רבים מזרמים שונים, והוא הרבה להתעמק בספרות ההגות וההשכלה ולפרסם מאמרים ומחקרים בנושאים שונים.[2] באודסה התוודע גם לבצלאל שטרן, מי שהיה תלמידו של יוסף פרל ומנהל בית הספר העברי הראשון באודסה.
כשנפתח בית המדרש לרבנים בז'יטומיר, בשנת 1847, הוא החל ללמד שם לימודי דת ואגדה, והתמיד במשרה זו עד שנסגר המוסד בשנת 1873. במהלך תקופה זו גם פרסם את מרבית חיבוריו.
ספרו הראשון, "מינים ועוגב", שכלל מכלול מעורב של שירים, מליצות, דברי מחקר, דרשות, תרגום ממשלי קרילוב - יצא בווילנה, 1858, וספג ביקורת חריפה מפי ש.י. אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, שהיה תלמידו לשעבר של צווייפל. בספרו הראשון "משפט שלום" תקף מנדלי את הספר "מינים ועוגב"; הוא לא אהב את הערב רב של הלקט שבחר צווייפל להציג בספרו ותקף אותו ואת סופרי הדור הישן על כך שהם מזלזלים בקוראים ובמבקרים. למעשה, טוען שמואל פיינר, הייתה זו מערכה ידועה של הדור הצעיר שמתקומם כנגד הדור המיושן והמקובע, ולא נותן ידו לזרם המתמרד של ההשכלה הרדיקלית.[3]
"מינים ועוגב", לדעת יוסף קלוזנר, היה "שמרני בעיני המשכילים ומשכיל בעיני האדוקים". מנדלי כעס במיוחד על קביעתו של צוויפל שההשכלה "גוזלת מאיתנו אמונה, חיי נצח ואלוקים חיים". לא ייתכן להאשים את ההשכלה "הנאורה" בטיעון שכזה, התמרמר. הפרסומים השונים עוררו הד רב בעיתונים "הכרמל" ו"המליץ", וקלוזנר סבור שפולמוס זה נתן את הדחיפה העיקרית לקריירת הכתיבה של צווייפל.[2]
אך הפולמוס העיקרי שעורר צווייפל היה בעקבות ספרו "שלום על ישראל" שיצא בארבעה כרכים בשנים 1868–1873. בניגוד לרוח ספרות ההשכלה המקובלת, שהייתה עוינת לספרות החסידית, ערך צווייפל מעין ריהביליטציה של ספרות זו, הציג את הצדדים החיוביים היפים שבה וניסה לפשר בין כל פלגיה של היהדות. פרסומו של הספר פתח דיון נוקב שהתפרסם במאמרי נגד מתלהמים לצד מאמרים תומכים משבחים, והדבר תרם לא מעט לפרסומו של הספר.[4]
בניגוד לפולמוסים שעוררו לעיתים ספריו היה צווייפל ידוע כאיש שלום, המנסה תמיד לפשר בין הקצוות, ויש שהאשימו אותו בכך שפסח על שתי הסעיפים.[5] תלמידיו בבית המדרש לרבנים אהבו את המורה, שלא הייתה לו כל הכשרה מדעית, אך היה ידוע כאיש אשכולות ותיבל את הוראתו באגדות ובהומור.[6] הוא עבד במקום עד שנסגר על ידי המדינה, לא מעט בעקבות החרמת בית הספר על ידי הקהילה היהודית, שלא הייתה מרוצה הן מרמת לימודי היהדות במוסד, והן מדרך התנהגותם של תלמידיו.
אליעזר צבי צווייפל נפטר בשנת 1888, והוא בן 73.
שלום על ישראל
הספר "שלום על ישראל" היה הספר העברי הראשון מתקופת ההשכלה שצידד בזכותה של החסידות. צווייפל אסף חומר רב מהספרות החסידית ובאמצעותו ניסה להוכיח, שהתנועה החסידית מייצגת תפיסת עולם פילוסופית עמוקה. השקפה זו עמדה בניגוד לעמדה המשכילית מחד גיסא, ולעמדת הממשלה הרוסית מאידך גיסא, והספר לא עבר את הצנזורה בז'יטומיר. הצנזור בקייב היה מתון יותר ואישר את הוצאת הספר לאחר שצוויפל עידן קמעה את התוכן. הספר יצא בז'יטומיר בשנת 1868.[2]
חברי תנועת ההשכלה לא פרסמו משנה סדורה לגבי עמדותיהם כלפי נושאים השנויים במחלוקת הקשורים בהלכה היהודית, טוען אליעזר שביד[7]. הם לא הזדהו בצורה גלויה עם תנועה ממוסדת. הם התמקדו יותר ביצירתם העיונית והספרותית שמיזגה בין למדנות מסורתית והשכלה כללית. המשכיל היחיד שיצא מהכלל הזה ומיקד את מחקריו בתנועות הפעילות בעם היהודי הוא צווייפל. ספרו "שלום על ישראל" השתדל להתמודד עם ההתפלגות בעם ולנסות לגשר עליה. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה; המשכילים הרדיקלים מצאו בספר מעין כפירה בעיקר, בכך שמצא נקודות אור בחסידות, שהייתה מאז ומעולם אויבתה המוצהרת של ההשכלה, ואף שימשה מספר פעמים כנושא מותקף בספריה. הם ראו את עצמם כיורשים המתקדמים של שלוש התנועות שצמחו כמעט באותו הזמן, בעוד שצווייפל ראה את כל שלוש התנועות הללו, החסידות, ההתנגדות לחסידות וההשכלה היהודית כעומדות בפתח של תקופה חדשה שתמזג בין כל הפלגים.
המשכילים לא אהבו את הספר. אברהם גוטלובר הוציא פרסום בשם "תולדות הקבלה והחסידות" שנועד להתקיף את ספרו של צווייפל. חיים זליג סלונימסקי, שהיה גם הצנזור וגם מנהל בית המדרש לרבנים, שבו עבד צווייפל כמורה, פרסם בעיתונות מכתב אפולוגטי על פרסום הספר, והיה חשש רציני למשרתו של צווייפל בבית המדרש. לצד האוטוביוגרפיה של צווייפל בספר "אוצר הספרות" כתב המו"ל (ש. א. גראבער) על יציאת הספר והוסיף כמה מילים על התגובות הקשות שעורר הספר: "וימררוהו ורבו וישטמוהו חבריו המורים, ויוציאו גם דבת הספר רעה אל הממשלה"[8]
שנה לאחר צאתו של החלק הראשון של הספר יצא חלקו השני, בו הוא מודיע שלשווא קצפו עליו המקטרגים, שהרי כל כוונתו הייתה "לבטל את המחלוקות, לשתק את המריבות ולעשות שלום בין מתנגדים, חסידים ומשכילים".[2] שני החלקים הבאים יצאו בשנת 1873, שנה בה גם נסגר בית המדרש לרבנים. פולמוס ער התנהל מעל דפי העיתונים והפרסומים השונים. החשש שהתעורר בעקבות הספר היה שיווצר הרושם בציבור שההשכלה עתידה להביא לידי הרס היהדות המסורתית, אם לא יחשפו ויבליטו את המרגליות הטובות שבספרות העתיקה. אין פלא, אפוא, שרבים מהמשכילים נזעקו להגן לא רק על דרכם והשקפת עולמם, אלא על המסורת של מלחמתם בחסידים, כפי שהתבטאה ביצירותיהם של רבים מחבריה, כמו למשל יצחק ארטר, יוסף פרל, פרץ סמולנסקין, ישראל אקסנפלד ואחרים.
יוסף קלוזנר מתרשם שהפולמוס הביא ברכה לספרות העברית, ולו רק מעצם העובדה שמאמרים רבים התפרסמו בעקבותיו בשפה העברית. במהלך השנים השתנתה כליל הגישה של רוב המשכילים, החוקרים והסופרים, והיחס אל החסידות השתנה. השינוי התבטא היטב בכתביהם של שמעון דובנוב, י.ל. פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר ואחרים.[2] שמואל פיינר כותב שספרו של צווייפל פתח את המחקר החסידי המודרני. כל דיון במחקר היסטוריוגרפי של החסידות פותח בספר "שלום על ישראל".[9]
דברי הערכה וביקורת
מדברי ההספד ומאמרי הזיכרון של בני זמנו, ניתן להתרשם שאנשים העריכו מאוד את אופיו ואת תרומתו רבת השנים לספרות וללשון העברית יותר מאשר את חידושיו.
נחום סוקולוב כותב בהספד לזכרו, שצוויפל מהווה חלק מהמרקם המגוון של עידן ההשכלה העברית. אמנם איננו מזהיר ומיוחד כרמח"ל למשל, או אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל, או יל"ג וכדומה. צווייפל היה שונה. לא הייתה לו נטייה מיוחדת למשהו, אבל הוא התחבר לכל הנטיות. היה בו הכל מהדור שבו הוא חי. הדור יכול היה לראות בצוויפל ובכתביו את פניו שלו, להשקיף אל הדרך, ודרך זו הובילה לאיחוד ולאומיות. אמנם ביקרו אותו על פשרנות יתר, פסיחה על פני שתי הסעיפים, מורך לב, ולא שמו לב שהוא עולה על כולם בידיעותיו ובכיוונו. הוא הבין, מסביר סוקולוב, שאין המשכילים כל האומה, אין החסידים כל האומה ואין המתנגדים כל האומה, אלא כולם חלק אינטגרלי מהאומה, והוא עצמו עמל ויצר כדי לחבר את כל החלקים.[10]
ברוח דומה כותב יוסף קלוזנר שצווייפל היה בעל נפש פיוטית, אהב לקרוא ולחקור והיה עממי מאוד, אך לא ממש חידש בשום תחום. צווייפל עצמו העיד על אישיותו: "מצאתי את עצמי תמיד נעזר על הפשרה ועל ההפיכה בזכות". אמנם היה איש האמת, אך לא היה חזק מספיק ולא נלחם על דעותיו.[2]
המקום הרב שנתנו חוקרים מאוחרים יותר, דוגמת אליעזר שביד ושמואל פיינר, לדיון בספריהם על "שלום על ישראל" - מעיד על זווית ראייה שונה לחלוטין לגבי תרומתו וייחודו של צווייפל. שביד מדגיש את ראשוניות של צווייפל בניסיון לפרסם משנה סדורה של הפלגים השונים ביהדות ובחתירתו לאיחוד ביניהם. פיינר קובע בפשטות שכל מחקר היסטוריוגרפי מודרני בחסידות צריך להתחיל בספרו של צווייפל: "שלום על ישראל".[3][7]
רחל אליאור, חוקרת החסידות והקבלה, מציינת בספרה על הבעל שם טוב, שהמשכיל אליעזר צווייפעל, מחבר "שלום על ישראל", היה ראשון המשכילים הליטאים שטרח לקרוא בספרי החסידים ולא רק בכתבי מתנגדיהם.[11]
מבחר ספרים
- מינים ועוגב ; והם הערות במקראי קודש בנוסח התפילות ובדברי חז"ל, מעט מחקר וביקורת... מעט מליצה ושיר..., וילנה, תרט"ז
- מוסר אב; שני מכתבים... משני אבות העולם... האחד הרמב"ם לבנו אברהם... והשני רבי יהודה אבן תבון לבנו..., ז'יטומיר, תרכ"ה
- ילקוט חדש; ספריית האגדה לקידום החינוך בקרב יהודי רוסיה..., וילנה, תרי"ח
- תושיה (סיפורים מתורגמים מרוסית וגרמנית), ז'יטומיר, תרכ"ז
- ליקוטי צבי; דברי תורה וחכמה...
- שלום על ישראל; מעניין הבעש"ט ותלמידיו..., תרכ"ח - תרל"ג
- ספר מוסר השכל (ספר מוסר ביידיש), וילנה, תרמ"ב
- חשבונו של עולם; להגיד כי ישר ה'...
- נצח ישראל; על ארך והתמדת קיום האומה הישראלית...
- סנגור; מליץ יושר ופרקליט לעם ישראל ותורתו מול מגידי פשעיהם..., ורשה, תרמ"ה
לקריאה נוספת
- שמואל פיינר, "המפנה בהערכת החסידות: אליעזר צווייפל וההשכלה המתונה", ציון, כר' נ"א (תשמ"ו), עמ' 167 - 210
- שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה : תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1995
- אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שני : חוכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות, עם עובד, 2002
- יעקב כנעני, "א. צ. צוייפל מגלה המאור שבחסידות", מזרח ומערב, ה' - ו' (תרפ"ט), עמ' ג' - כ"ד
קישורים חיצוניים
- ספריו של אליעזר צבי צווייפל בספרייה הלאומית
- פרסומים הדנים באליעזר צבי צווייפל בספרייה הלאומית
- דוד פרישמן, אליעזר צבי הכהן צווייפל (פרויקט בן-יהודה)
- נחום סוקולוב, אלעזר צבי הכהן צויפל (פרויקט בן-יהודה)
- הרמן רוזנטל, יהודה דוד אייזנשטיין, "Zweifel Lazar" ב-Jewish Encyclopedia (באנגלית)
- ש"י איש הורוויץ, "מאמרי מדע: שני כתובים הבאים כאחד" (כולל שני מכתבים לצווייפל - אחד מלא שטנה והכפשות והשני של גרץ משבח ומעריך), המליץ, 20 באפריל 1888
- נחום סוקולוב, "ר' אליעזר צבי הכהן צוויפעל איננו" (הספד), הצפירה, 28 ביוני 1888
- יעקב בן ישעיהו מזא"ה, "אליעזר צבי הכהן צווייפעל" (הספד), המליץ, 16 ביולי 1889
הערות שוליים
- ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 יוסף קלוזנר, קיצור ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה, ירושלים, 1954, עמ' 255 - 269
- ^ 3.0 3.1 שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה : תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית מרכז זלמן שזר, 1995, עמ' 417
- ^ וראו שלאנגענייט, "חכמים היזהרו בדבריכם", המליץ, 10 בדצמבר 1868 הדוחק במבקרים להימנע מלכתוב על הספר "מינים ועוגב" כי הפולמוס סביב הספר יוצר לו פרסומת
- ^ נחום סוקולוב, אלעזר צבי הכהן צויפל (פרויקט בן יהודה)
- ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, 1960, כר' ו', עמ' 16
- ^ 7.0 7.1 אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק שני : חוכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות, עם עובד, 2002, עמ' 168 - 169
- ^ אוצר הספרות [כתב עת], מוקדש לתורה וחכמה, אמרי ביקורת ודברי שי ומליצה, העורך, שאלתיאל אייזיק גראבער, יאראסלוי, 1886, כר' ב', עמ' 274 - 275
- ^ שמואל פיינר, "המפנה בהערכת החסידות: אליעזר צווייפל וההשכלה המתונה ברוסיה" ציון, כר' נ"א (תשמ"ו), עמ' 167 - 210
- ^ נחום סוקולוב, אלעזר צבי הכהן צויפל (פרויקט בן יהודה)
- ^ רחל אליאור, ישראל בעל-שם-טוב ובני דורו; מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, כרמל, 2014, כר' ב', עמ' 555
28808408אליעזר צבי צווייפל