מגלן חום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןמגלן חום
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: שקנאים
משפחה: כפניים
סוג: מגלן בוהק
מין: מגלן חום
שם מדעי
Plegadis falcinellus
תחום תפוצה

מגלן חום או מגלן מצוי (שם מדעי: Plegadis falcinellus) הוא עוף מים במשפחת הכפניים. בתי הגידול המועדפים עליו הם ביצות ואזורים הסמוכים למקווי מים, בנוסף ללגונות, מישורי הצפה, מאגרי מים ואתרי שפכים. למגלן מקור ארוך ומעוקל, דמוי מגל, ומכאן שמו העברי.[1] המין תואר על ידי קארולוס ליניאוס בשנת 1766. המגלן ידוע מימי קדם; מגלן חום תועד על ידי הפילוסוף והזואולוג היווני אריסטו, ביצירתו "Historia animalium".[2] המגלן היה ידוע על ידי ההיסטוריון הרודוטוס, שתיאר את ה"מגלן השחור" והמגלן ה"קדוש", תוך שהוא מזכיר את נוכחותם במצרים.[2]

מאפיינים

המגלן הוא עוף בינוני בגודלו בצבע חום ערמוני. אורך המגלן 52–58 ס"מ, מוטת כנפיו כ-90 ס"מ, ואורך המקור הוא כ-11 ס"מ. משקל המגלן החום נע בין 580 ל-485 גרם. הצוואר והרגליים ארוכים, והמקור ארוך וכפוף. מקורו ורגליו חומים אדמדמים. הכנפיים והזנב מבריקים בירוק מתכתי.[3] הכנפיים בינוניות באורכן, מקומרות מטה ומעוגלות בקצותיהן, הצוואר והמקור בולטים קדימה והרגליים מתוחות לאחור. הזכר והנקבה דומים מאוד במראה אבל הזכר גדול יותר. אצל המגלן הבוגר הצוואר מבריק באדום. עור הפנים כחול-אפור, הדונגית לבנה וקשתית העין כהה.[4] בחורף, הצוואר נהיה מנוקד בנקודות לבנות. המגלן הצעיר דומה לפרטים בוגרים, אך בהיר יותר.[5] במהלך עונת הרבייה, צבע הנוצות מתעצם עד לחום ערמון חזק. ברק סגול-ירוק מופיע על הראש, הגב, הזנב והכנפיים. עור הפנים הופך לכחול חיוור במהלך עונת החיזור, ודוהה לסגול כהה לאחרה.

התנהגות

המגלן הוא עוף פעיל יום. המגלנים עפים בלהקה דמוית קו או חץ. תוחלת החיים הממוצעת היא 8 שנים, אך ידוע על פרט שהיה לפחות בן 21 שנים במותו.[6] המגלן החום מקנן במושבות, לרוב בין מינים אחרים של מגלנים, אנפות, כפנים, וקורמורנים. המושבות שלהם ממוקמות בחופי אגמים, דלתות נהרות וביצות.[2] לקינון במושבות יש את היתרון של עיניים רבות שמתריעות מפני טורפים. מושבות עשויות להיות גם מקומות שבהם מינים קהילתיים מאוד כמו מגלנים יכולים לחלוק מידע על אזורים פורים מאוד במזון.[6]

המגלן בדרך כלל שקט, אך בזמן התעופה עשוי להשמיע קולות דמויי עורב שנשמעים כמו "גאר גאר". בשטח הרבייה ישמעו נהמות גרוניות שונות, שריקות ונשיפות.[7]

תזונה

תזונתו של המגלן החום משתנה לפי העונה בשנה וזמינות המזון. אם כי, חרקים בוגרים ופגיות מהווים חלק גדול מתזונתו, בין השאר חיפושיות, שפיריות, צרצרים, חגבים, זבובים ושעירי כנף; המגלן ניזון גם מתולעים טבעתיות כמו עלוקות; מרכיכות, בין השאר שבלולים וצדפות; סרטנים; ולעיתים רחוקות דגים, דו-חיים, זוחלים, נחשים קטנים וגוזלים של מיני עופות אחרים. הגוזלים ניזונים בעיקר מצפרדעים קטנות, שפיריות, חיפושיות מים וחלזונות מים,[8] וסרטנים.[9]

רבייה

המגלן מקנן בחצי הכדור הצפוני מאפריל עד יוני, אך בחצי הכדור הדרומי מאוקטובר עד מרץ.[10] הקן מוקם בדרך כלל על צמחי קנה או עצים כמו אקליפטוס או ערבה.[11] הקוטר החיצוני הוא 280–550 מ"מ, הפנימי 150–190 מ"מ, גובה הקן 180–300 מ"מ ועומקו 40–80 מ"מ.[11] הקן בנוי מזרדים ושורשים ומרופד בעשב ועלים הנקבה מטילה 3–4 ביצים בצבע טורקיז אפרפר, שגודלן 52.4x35.8 מ"מ;[12] היא והזכר דוגרים עליהן לסירוגין במשך 20 עד 28 יום. כשהגוזלים צעירים הם מואכלים במזון מעוכל למחצה מתוך מקור ההורים וכשהם גדולים יותר הם ניזונים מטרף שהובא על ידי ההורים לקן. בגיל שבועיים מתחילים הגוזלים לשוטט בסביבות הקן אבל חוזרים אליו לקבל מזון. הגוזלים פורחים מהקן בגיל 25–28 ימים. המגלן מגיע לבגרות מינית בגיל שנה – שנתיים.

התאמת בית גידול לרבייה נקבעת על ידי מספר גורמים: נפח המים, משך ההצפה, זמינות בתי גידול לבניית קנים, כמות משאבי המזון וכו', כשהגורם העיקרי הוא נפח המים הכולל. הפחתת זרם המים יכולה להוריד את מפלס המים, להפחית את משך ההצפה, ובכך לגרום לנטישות קן ולתמותה גבוהה. הסבר נוסף הוא שהמים הרדודים מאפשרים גישה לטורפים קרקעיים כגון חזירים ושועלים שעלולים לגרום לתמותה המונית משמעותית.[10]

תפוצה ובית גידול

המגלן מצוי באזורים חמים באפריקה, דרום אירופה, הקווקז, המזרח התיכון, דרום אסיה ודרום מזרח אסיה, אוסטרליה, ניו זילנד ואמריקה סביב הים הקריבי; שם הוא נמצא בתהליך התפשטות מאז הגיע לשם לראשונה במהלך המאה ה-19. הוא מוצא את מזונו במקווי מים רדודים. שטח התפוצה הוערך כ– 180,000,000 קילומטרים רבועים. גודל האוכלוסייה הוא 230,000 – 2,220,000 פרטים, על פי הערכות משנת 2015. באירופה מקננים בערך 28,300–37,700 זוגות. בתי הגידול המועדפים על המגלן החום הם ביצות בשולי אגמים ונהרות, לגונות, מישורים מוצפים, כרי דשא רטובים, שדות אורז ואזורים מעובדים תחת השקיה. באזרבייג'ן נדידת האביב מתרחשת מסוף מרץ עד אמצע מאי. נדידת הסתיו מתרחשת מאמצע אוגוסט עד תחילת אוקטובר אך בשנים מסוימות הנדידה נמשכת עד נובמבר-דצמבר.[12]

באוסטרליה

המגלן מצוי ברחבי אוסטרליה בביצות של מים מתוקים ובתי גידול ימיים מוגנים, והוא מתרבה בצפון, מזרח ומערב האי, בעיקר באגן מארי-דרלינג. המגלן החום מוגן ברמה הפדרלית, והוא לא בסכנת הכחדה ברוב מדינות אוסטרליה, מלבד ויקטוריה, שם הוא פגיע. התיעוד הראשון של קינון באוסטרליה של מגלן חום היה ב–1899, שלושת הקנים שנצפו בלאקלן שייר. המושבה המתועדת הגדולה ביותר מנתה 4,000 קינים בביצות לכלן, ניו סאות' ויילס, בשנת 1984. אזורי הביצות של אוסטרליה נמצאים תחת לחץ מאיומים רבים כולל חקלאות, עיור, זיהום, ניצול משאבי מים ובניית סכרים. ההערכה היא שיותר יותר מ-50% משטחי הביצות באוסטרליה אבדו ב–230 השנים האחרונות מאז ההתיישבות האירופית, למגוון רחב של שימושי קרקע, ויסות מים וניקוז. האובדן בקנה מידה גדול ואובדן רחב של שטחי ביצות תרם לירידות ארוכות הטווח באוכלוסיות עופות המים. זרימת נהרות מופחתת והצפות מצומצמות בשטחי ביצות במהלך עונת הרבייה מפחיתה את ההזדמנויות לרבייה במושבות מעורבות, בהם המגלן החום מקנן. סקרי EAWS הראו ירידה מתמשכת בכמות עופות המים באוסטרליה. טורפים קרקעיים כמו חזירים ושועלים עלולים לגרום לתמותה המונית משמעותית. לכן, הרבייה נוטה להיות אופורטוניסטית ולא עונתית.[10]

באזרבייג'ן

מגלן חום הוא מין מקנן באזרבייג'ן. במהלך המאה ה-20, גודל האוכלוסייה הצטמצם בין שנות ה-40 לשנות ה–60 (בשנות ה-40 באגם מחמודצ'לה, בשנות ה-60 בשמורת הטבע גיזילר'ץ') ולאחר מכן, חל גידול באוכלוסייה בשנים 1970–1980. מחקר משנת 2018 של אלצ'ין סולטנוב מעריך את גודל האוכלוסייה בין השנים 1990–2006 באזרבייג'ן ב– 10,000-15,000 פרטים. הערכה זו מהווה בערך חצי מהערכה קודמת שפורסמה בשנות ה-90, שדיווחה על 12,500–18,000 זוגות (25,000–36,000 פרטים). עם זאת, נראה כי הצמצום באוכלוסייה לא היה קבוע לאורך המדינה; האוכלוסייה קטנה באגמי אר'גל (בערך פי ארבעה) ומחמודצ'לה (פי יותר מ-30), בעוד שהאוכלוסייה גדלה בשמורת גיזילר'ץ' ובאגם סריסו. על אף שהוא לא ברשימת המינים המותרים בציד, המגלן החום אינו מין מוגן באזרבייג'ן. אין אזורים מוגנים המוקדשים למגלן, אך שני פארקים לאומיים (אר'גל ושירוואן (אנ')) ושמורת טבע אחת (גיזילר'ץ') כוללים יותר מ–63% מכלל האוכלוסייה המתרבה באזרבייג'ן. האיומים העיקריים עבור המגלן החום הם ציד בלתי חוקי ותנודות בגובה המים, עקב נוכחות של סכרים או הפקת מים שבוצעו ברוב אתרי הקינון.[12]

באיטליה

המגלן החום יציב, חורף חולף ומקנן באיטליה בסרדיניה, סיציליה, עמק הפו ולחופי הים הטירני והים האדריאטי. התיעודים הראשונים של המגלן באיטליה מגיעים מהמאה ה-15. בשנים 1916–1917 תועדו כמה מאות זוגות מקננים בפיימונטה, אך עקב הפרעות אנתרופוגניות נעלמו המושבות עד 1927. מאוחר יותר, המגלן נצפה מקנן בטורינו בשנים 1959–1964 ומשנת 1970 ליד פוג'ה ורוונה. משנת 1980 עד 2009 דווח גם על רבייה מזדמנת בדרום סרדיניה, סיציליה, טוסקנה, ונציה וכמה יישובים במזרח עמק הפו, וחריפה בסרדיניה, עמק הפו וסיציליה. משנת 2010 הוא תועד מקנן גם באוריסטאנו וקמפניה וחורף לאורך הים הטירני, האדריאטי, ובכמה ביצות במרכז איטליה. הוא תועד נודד בדרום מזרח איטליה ובסיציליה באביב ובעמק הפו ולאורך הים הטירני בסתיו. כיום, האוכלוסייה הכוללת גדלה, אבל בקצב איטי בהשוואה לאוכלוסיות בפורטוגל, ספרד, צרפת ואלג'יריה. למרות מוגן מאז 1977, ציד בלתי חוקי הוא עדיין איום בכמה אזורי קינון וחריפה. איומים נוספים הם הרס בתי גידול, שריפות וזיהום מים.[13][14]

בסרדיניה

האי סרדיניה מהווה בית גידול למספר מצומצם של מגלנים הנצפים באופן קבוע במהלך הנדידה והחורף אך לעיתים רחוקות בעונת הרבייה. היסטורית, המגלן היה ידוע כחולף וחורף בסרדיניה במהלך המאה ה-19, אבל טענות על חריפה שלו בשאר איטליה הוטלו בספק. המגלן החום יישב מחדש את החלק הדרומי של סרדיניה בשנות ה-80,[15] והתיעוד הראשון של מגלנים חורפים בסרדיניה מתוארך לחורף 1982–1983 במפרץ קליארי (בדרום האי). הרבייה הראשונה תועדה ב-1985 עם חמישה עד שישה זוגות של מגלנים במושבה מעורבת עם לבניות, אנפיות בקר ואנפיות סוף בשמורת הטבע האזורית מולנטארג'וס-סאלינה, מפרץ קליארי. בתקופה שבין 1985 ל-1993, הרבייה של המגלנים במפרץ קליארי הייתה יציבה אבל במספרים נמוכים. אוכלוסיית הרבייה הראשונה נכחדה בשנת 1993 עקב הפרעות אנושיות כבדות שגרמו להשמדת כל המושבה (שכללה כ–700 זוגות של אנפתיים), שהייתה באותה תקופה המושבה הכי חשובה בסרדיניה. לכן, בתקופה שבין 1994–2013, הרבייה הייתה לא קבועה עם זוג אחד או שניים בעונת רבייה. בתקופה שב– 2014–2018, המין התרבה ​​רק במפרץ אוריסטאנו, שם הוא כנראה הופך להיות מקנן קבוע בשני אתרים (ארבוראה וקאבראס) עם אוכלוסייה כוללת של שישה עד תשעה זוגות במושבה מעורבת עם אנפות ארגמניות. האתרים בהם תועד קינון מגלנים במפרץ קליארי ובמפרץ אוריסטאנו נמצאים תחת הגנה משפטית. עם זאת, אזורים אלה מאוימים על ידי דיג וציד, שרפות, ושינויים בגובה המים.[14]

באלג'יריה

ישנם תיעודים של מגלן חום מקנן באלג'יריה לפחות מהמאה ה-19,[15] אך הוא נעדר ממנה למשך כמאה שנים. הסיבות מדוע המגלן נעלם ממערב הים התיכון עדיין לא ברורים אם כי לחצים אנתרופוגניים הכרוכים באובדן של בתי גידול וציד הם הסברים אפשריים. כיום הוא מקנן בצפון מזרח המדינה, בעיקר בביצות בפארק הלאומי אל־קאלה (محمية القالة الوطنية). האוכלוסייה האלג'יראית, כמו מקבילותיה ברחבי דרום אירופה עוברת צמיחה מהירה ומתרחבת. הוא גם נמצא באל-מניעה (المنيعة). בין השנים 2008–2017, האוכלוסייה באלג'יריה גדלה במהירות. אף על פי שהמין נראה רגיש ביותר להפרעות אנושיות, הוא מצליח להתרבות באזורים עירוניים. למרות שהמין מוגן רשמית, עתידו רחוק מלהיות בטוח: בתי הגידול נמצאים תחת לחצים אנושיים חמורים, והוא סובל מציד לא חוקי.[8]

בבולגריה

המגלן החום מתרבה בבולגריה בעיקר לאורך נהר הדנובה ובחלק המרכזי של חוף הים השחור הבולגרי. שתי מושבות קיימות לאורך נהר הדנובה: בשמורת סרברנה (עד 175 זוגות) וביצת קאלימוק (עד 150 זוגות). מושבה אחת קיימת לאורך חוף הים השחור בשמורת פודה ליד בורגס (4-11 זוגות). במהלך התקופה שבין 1890–1950 קינן המגלן לאורך נהר הדנובה, באזורי הביצות של בורגס וכנראה בכמה מהביצות הגדולות בפנים הארץ. האוכלוסייה עמדה בפני צמצום משמעותי לאחר הניקוז ההמוני של הביצות במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 ובתקופה שבין 1951–1999 רוב המושבות נעלמו. כמה יישובי רבייה שרדו לאורך נהר הדנובה, שם תועדו עד 695 זוגות באי בלנה, עד 500 זוגות בשמורת סרברנה ו–200 זוגות ליד בורגס. במהלך תקופה זו חלק ממושבות הקינון נכחדו (באגם מאנדרה, באגם בורגס ובמפרץ אוזונגרן), אם כי חלק מהזוגות עברו לאתרים שכנים והוקמו מושבות קטנות יותר (כ-30 זוגות בשמורת פודה שם הוא מקנן מאז 1986). המין נמצא בבולגריה בסכנת הכחדה חמורה.[16]

בבוסניה והרצגובינה

המגלן חולף ומקנן בבוסניה והרצגובינה. ישנם מספר תיעודים היסטוריים בבוסניה והרצגובינה, בעיקר בזמן הנדידה. הקינון הראשון תועד ב-1972 בבריכת הדגים בארדאצ'ה. הוא קינן ​​שם עד 1980, עד שנכחד משם עקב הרס בתי גידול. בשנת 2013 הוא תועד מקנן מחדש בחוטובו בלאטו ליד נהר נרטווה, במושבה מעורבת עם אנפות וקורמורנים, עם כ-80–100 פרחונים ביולי. לא ידוע על חריפה.[17]

בטורקיה

המגלן החום יציב, חורף, וחולף בטורקיה. כ-2,500-2,795 זוגות קיננו לפחות ב-16–24 אתרים במהלך שנות ה-50 וה-60. במהלך תקופה זו, דלתת המריץ', ואגמי מאניאס ואמיק היו בית גידול לאוכלוסיות המקננות הגדולות ביותר ובסך הכל קיננו כ–2,000 זוגות רק בשלושה אתרים אלו. בעשור הראשון של המאה ה-21, קיננו בטורקיה בין 500 ל-1,000 זוגות בלבד. נכון ל–2017, המין מקנן באופן קבוע בשמונה ובאופן לא סדיר בחמישה אזורי ביצות. באותה שנה קיננו בטורקיה כ– 282-421 זוגות. ניקוז שטחי ביצות, זיהום מים, שינויים בבתי גידול עקב כריתת עצי ערבה ושריפות הן סיבות עיקריות לירידות באוכלוסייה.[18]

ביוון

המגלן ידוע ביוון עוד מאז אריסטו. המין תועד לראשונה מקנן בשנת 1960, במושבה המורכבת מכ-1,000 זוגות בדלתא של אברוס, צפון מזרח יוון; וכמה שנים לאחר מכן בעוד שלושה אתרים (אגמי איסמאריס וקרקיני ומפרץ אמברקיקוס עם כ-40 ו-10 קנים באגמים ו–150 במפרץ, בהתאמה). סך כל אוכלוסיית הקינון במהלך שנות ה-60 הוערכה ב-1,500-1,840 זוגות. במהלך שנות ה-70 הוקמה לפחות מושבה אחת נוספת באגמי פרספה (צפון מערב יוון). סך אוכלוסיית הקינון במהלך השנים 1971–1973 הוערך כיותר מ-1,500 זוגות בארבע מושבות (מתוכם, לפחות 1,100 זוגות באברוס). בשנות ה–80, שלוש מושבות קרסו (נהר אברוס, ואגמי איסמאריס ופרספה) והוקמה חדשה (בדלתת אקסיוס). עד 1990 הוא תועד בלפחות שלוש מושבות קינון, ואוכלוסיית הקינון שלו הצטמצמה ל– 71–45 זוגות. ייתכן כי זיהום וניקוז אדמת ביצות איימו על אזורי הביצות ביוון במהלך שנות ה-80 וה-90, מה שפגע באוכלוסיות המקננות. ב–2003 האוכלוסייה עמדה על 95 זוגות מקננים והחלה לגדול בהדרגה עד שבשנת 2017 האוכלוסייה עמדה ל-639 זוגות, רובם באי פראסודי, במפרץ אמברקיקוס, ובנהר אקסיוס. באותה תקופה טווח הקינון הגאוגרפי שלו התרחב בשמונה מושבות בעיקר בצפון ומערב יוון. זיהום מים, כמו גם צמצום בכמות השטחים המוצפים באזורי ביצות נחשבים לאיומים העיקריים על המין. העלייה שתועדה בין 2003 ו–2017 באוכלוסיית המקננים כנראה קשורה למעקב טוב יותר ולניסיונות מאורגנים לניהול שטחי ביצה המתרחשים ביוון במהלך העשור האחרון. המין מוגן על פי הוראת הציפורים של האיחוד האירופי והוא נכלל ב"Red Data Book of animals in Greece" בסכנת הכחדה קריטית.[2]

בישראל

כיום, המגלנים נפוצים בארץ ישראל, חלקם חולפים (עוברים בנדידה), חורפים (נשארים לאורך החורף) ואף יציבים (נשארים לאורך כל השנה ומקננים כאן).[19] בעבר המגלנים רק חלפו וחרפו, אך בעשורים האחרונים הוא נצפה דוגר מצפון הארץ ועד גוש דן. הקינון המתועד הראשון בארץ היה ב–1969 בעמק זבולון. בשנת 1975 תועד מקנן לראשונה בעמק החולה. בשנת 2011 רשות נחל הקישון גילתה מושבת קינון באזור שפך נחל סעדיה, יובל של נחל קישון.[20][21]

במדגסקר

המגלן מקנן יציב במדגסקר, ולא ידוע על נדידה של מגלנים באי. לפי הערכה משנת 2017, אוכלוסיית המין במדגסקר מונה בין 8,500 ל-11,000 פרטים. המגלן תועד לראשונה במדגסקר ב– 1879 – 1885. המגלן נפוץ בעיקר במערב האי, היכן שתועד בתוך חמישה שטחים מוגנים. המגלנים נצפו מחפשים מזון בקבוצות גדולות (יותר מ-10 ציפורים) בשדות אורז, אך לא במנגרובים. תצפיות המתפרשות על פני 23 שנים (1993 עד 2016) מראות עלייה מתונה באוכלוסיית המגלן במדגסקר. הסיבה היא כנראה בשל ריכוז גבוה של ציפורים (> 80%) שתועדו בתוך השטחים המוגנים; כל אתרי הקינון הידועים נמצאים בתוך שטחים מוגנים. האיומים העיקריים על המגלן במדגסקר הם הרס בתי גידול, הפרעות אנושיות בכל בתי הגידול וציד.[22]

במונטנגרו

המגלן החום תועד מקנן וחולף במונטנגרו, אך לא ידוע על חריפה. בפלבניצה ליד אגם סקאדאר, בסך הכל 118 פרטים נצפו ב-8 באפריל 1965. בתקופה שבין 2000 ל-2002 רק 1–2 זוגות התרבו, והייתה ירידה באוכלוסייה של 30-50%. על פי אומדן משנת 2017, במדינה מקננים בין 5 ל–10 זוגות.[17]

בספרד

המגלן החום חולף, חורף ומקנן בספרד. המגלן החום תועד מקנן בפארק הלאומי דוניאנה בין סוף המאה ה-18 לתחילת המאה ה-20. כשהוא נכחד כמקנן בספרד. לאחר עשרות שנים של היעדרות, בשנת 1973 המין החל לקנן מחדש בחצי האי האיברי, תועד מקנן לראשונה בפארק הטבעי לה אלבופרה (Parque Natural de la Albufera) בשנת 1993, ובשנת 1996 נצפה מקנן בדלתא של האברו. בשנה זו, קיננו בדוניאנה 7 זוגות. מאז, האוכלוסייה בספרד גדלה באופן מעריכי, ככל הנראה בגלל גידול אורז בכמות הולכת וגדלה, שכן המגלנים מחפשים מזון בשדות האורז המוצפים.[6] התיעוד הראשון של חריפה באברו הוא מינואר 1998. אוכלוסיית הדלתא של אברו הכילה פחות מ-300 זוגות מקננים בשנת 2015, ובשנת 2017 קיננו בפארק הלאומי דוניאנה 10,463 זוגות ובפארק הטבעי לה אלבופרה קיננו 765 זוגות.[23][24] בחורף 2017–2018 חרפו באברו כ–6,600 פרטים, שהם בין חמישית לרבע מכל האוכלוסייה החורפת בספרד.[25]

בסרביה

המגלן מקנן וחולף נדיר בסרביה. התצפית המתועדת הראשונה היא מסוף המאה ה-17, וויבודינה. הדיווחים התרבו במהלך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, במיוחד לאורך נהר הסאווה. במחצית הראשונה של המאה ה-19, זה היה מין מקנן נפוץ, בעיקר באזורי ביצות לאורך נהר הסאווה, בעיקר בקרבת אובדסקה בארה, שם קיננו בסביבות 1,000 זוגות. לובנשטיין דיווח ב–1840 על מושבה גדולה ליד בלגרד. באובדסקה בארה קיננו כ–4,500 זוגות ב-1869, אולם המין כבר לא השתמש באתר זה לרבייה בתחילת שנות ה-60. בתחילת המאה ה-20, המין היה קינן בכמויות גדולות לאורך נהר הסאווה, עד שנעלם בהדרגה במהלך העשורים הבאים. לא תועד קינון בסרביה בין 1963 ל-1985, למעט התקופה שבין 1963 ל-1969, אז זוג אחד או שניים קינן בצארסקה בארה. אתר הקינון היחיד בין 1986 ל-2002 בסרביה היה דובובאצ'קי ריט, אזור ביצות על יד הדנובה בוויבודינה. פרויקט "החזרת האיביס" יצא לפועל באובדסקה בארה החל משנת 1992. במהלך 25 השנים הראשונות, כ-220 דונם של בתי גידול שוחזרו ותוחזקו ומפלסי המים שופרו. בתקופה שבין 2003 ל-2007 זוהה אתר רבייה חדש בבריכת דגים. במהלך התקופה שבין 2008 ל-2013 המגלן החל לקנן בשטח מוצף לאורך הנהר טאמיש. בשנים 2016–2017, מושבות רבייה בסרביה היו רק באובדסקה בארה ולאורך הטאמיש.[17] האוכלוסייה המקננת בסרביה נמצאת בסכנת הכחדה חמורה, האוכלוסייה הלא מקננת נמצאת בסכנת הכחדה, והאוכלוסייה הנודדת הוערכה בפחות מ-250 פרטים בוגרים בין השנים 1997–2017. מחוץ לעונת הרבייה המגלן החום תועד מדי פעם באגמים, בריכות, שטחי מרעה רטובים ונהרות ברחבי סרביה עד לגובה 1,200 מטרים מעל פני הים. ישנם מספר איומים בסרביה המשפיעים על מין זה: הרס בתי גידול עקב ניקוז ביצות, נהרות וצמצום גודלם של אזורי הצפה; שריפות; ציד למטרות פחלוץ או כהרג בשוגג, כמו גם הפרעה לציפורים בקינון ובאזורי חיפוש מזון והקמת מטעי צפצפה וערבה באזורים החשובים לחיפוש מזון. בשנים מסוימות כל האוכלוסייה מקננת בתוך האזורים המוגנים (למשל ב–2016 בדליבלאטסקה פשצ'ארה ואובדסקה בארה, שתיהן שמורות טבע), בעוד שבשנים אחרות כל הזוגות מקננים מחוץ לאזורים מוגנים. השטחים ליד הטאמיש, שמהווים מוקדי קינון עיקריים, הוצעו להגנה.[17]

בפורטוגל

המגלן חורף, חולף ומקנן בפורטוגל. פליקס קאפלו תיאר את המגלן כנפוץ בדרום פורטוגל בשנות ה–30, אך מאז, המגלן לא נצפה במדינה עד שנות ה–90. עם זאת, מאז 1994, חלה עלייה משמעותית בתיעוד של פרטים, בעיקר באלגארבה. בעשור האחרון המגלן נצפה בתדירות גבוהה יותר ברחבי פורטוגל, בעיקר בשפכי הנהרות טז'ו וסאדו, אך גם כמעט בכל אזורי הביצות של החוף ואפילו בפנים הארץ, במרכז ודרום המדינה ובמספרים משמעותיים מאוד. בתחילת התפשטותו, נצפה המין בעיקר בתקופת הנדידה, אך גם בתקופת החורף. תיעודי הקינון הראשונים היו בשנת 2005 בשמורת הטבע פאול דו בוקילובו ורוב הזוגות המקננים נמצאים באגן הטז'ו. האוכלוסייה הצטצמה ב–2016 כתוצאה מבצורת.[26]

בצרפת

המגלן החום מקנן וחולף בצרפת והאוכלוסייה גדלה באופן אקספוננציאלי. המגלן החום קינן ​​לעיתים רחוקות מאוד בצרפת עד המאה ה–21; במהלך המאה ה-19, תועד רק מקרה אחד, בשנת 1844 בקאמארג, בדלתת הרון בדרום צרפת. איג ומיוד דיווחו בסוף שנות ה–30 על קינון מזדמן בקאמארג. הוא קינן שם בשנות ה–90, ולאחר מכן, רק ב–2006 החל לקנן מחדש במושבת אנפות בקאמארג. במקביל, ניסיונות קינון התרחשו באופן קבוע באזורים אחרים, בעיקר בלואר האטלנטי, ומ–2013 בארו. מאז, מספר הזוגות המקננים בצרפת גדל באופן אקספוננציאלי והגיע ל-2,087 זוגות בשנת 2017, מתוכם 1,236 קיננו בקאמארג. הגידול באוכלוסייה של המגלן החום בקאמארג עולה בקנה אחד עם הגידול בזוגות המקננים בדוניאנה, דרום ספרד, ותצפיות מקומיות רבות תומכות בקשר המשוער בין האוכלוסיות. המושבה בקאמארג נמצאת בשמורת טבע מוגנת.[9]

ברומניה

המגלן נודד ומקנן ברומניה. על פי תיעודים היסטוריים, בתחילת המאה העשרים המגלן החום היה מין נפוץ באזורי הביצות של חלקה הדרומי והמזרחי של רומניה. עקב אובדן בתי גידול ברחבי הדנובה ויובליו העיקריים, אוכלוסיית הרבייה עברה ירידה דרמטית; חלק מהמושבות נעלמו בעוד שאחרות סבלו מצמצום ניכר. באותה תקופה, דלתת הדנובה נחשבה לאזור המחיה העיקרי של המין ברומניה, בו קיננו לכל היותר 12,000 זוגות בשנת 1977, עם ירידה חדה לכ-6,000 בשנת 1979 ו-525 בשנת 1983. בתקופת 1984–1995 גדלה האוכלוסייה ל-3,340 זוגות ונעה בין 2,000 ל-3,000 זוגות מקננים במהלך שנות ה–90. כל המושבות הידועות של המגלן ברומניה ממוקמות באזורים מוגנים והוא אינו בסכנת הכחדה שם.[11]

בתונסיה

המגלן חורף וחולף מצוי ומקנן נדיר בביצות תוניסיה. הקינון המתועד הראשון היה בסכר לבנה (سد لبنة) בראס א-טיב (الرأس الطيب) בצפון מזרח תוניסיה, בשנת 2008. 4 זוגות תועדו מקננים ביוני 2014 בפארק הלאומי אישקל בצפון תוניסיה. מאז, אוכלוסיות הקינון של מגלן חום לא היו יציבות בשני אתרי הרבייה; ב-2017, לראשונה בשלושת העשורים האחרונים, לא הייתה להקת עופות מים מעורבת בפארק הלאומי אישקל, ולכן אין קינון של מגלן חום. מנגד, בלבנה המשיך מספר המגלנים לרדת משנה לשנה עד לזוג בודד שתועד בשנת 2017. איומים בתוניסיה כוללים גישה בלתי חוקית והפרעות של דייגים ומקנה במושבות, והפרעות בגובה המים בשל סכרים. בנוסף רוב האתרים נמצאים כעת תחת איום ממקורות שונים כמו ניקוז, עיור ובצורת ממושכת.[15]

שימור

הערכות שטח התפוצה (180,000,000 קילומטרים רבועים) וגודל האוכלוסייה (230,000 – 2,220,000 פרטים) גבוהות בהרבה מהקריטריונים למין בסיכון; מגמות האוכלוסייה העולמיות לא כומתו, אך לא מאמינים שהמין מתקרב לספי קריטריון הירידה באוכלוסייה של הרשימה האדומה של IUCN (כלומר ירידה של יותר מ-30% בעשר שנים או שלושה דורות). מסיבות אלה, המין הוגדר כמין ללא חשש. אוכלוסיית הרבייה האירופית שלו בגודל 28,300-37,700 זוגות, ועברה ירידה מתונה בין השנים 1970–1990. למרות שאוכלוסיות מפתח ברוסיה ובאזרבייג'ן היו יציבות במהלך השנים 1990–2000, אוכלוסיות המין המשיכו לרדת בחלקים של דרום מזרח אירופה, ועברו ירידה מתונה של כ–10% בסך הכל.[27] באירופה נפגע קשות משינוי בתי הגידול הלחים, שימוש בחומרי הדברה בחקלאות וציד. פעילויות הכוללות ניקוז מים והטייתם להשקיה והפקת חשמל הידרואלקטרית פוגעים בבתי גידול מתאימים לחיפוש מזון ורבייה. רגיש לשפעת העופות ועלול להיפגע מהתפרצויות עתידיות של המחלה. טורפים קרקעיים כמו חזירים ושועלים עלולים לגרום לתמותה המונית משמעותית.[10] ייתכן שקיימת תחרות מסוימת בין המגלן לכפן המצוי, כשנוכחות של אחד המינים מלווה לעיתים קרובות בהיעדר או ירידה משמעותית בגודל האוכלוסייה של המין האחר.[12] המין מוגן על פי הוראת הציפורים של האיחוד האירופי.[2]

גלריה

  • Museum specimen - Bitola, Macédoine
    Museum specimen - Bitola, Macédoine

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מגלן חום בוויקישיתוף
שקנאים
מנעלניים
מנעלן (סוג ומין יחיד) מנעלן

טגואניים
טגואן (סוג ומין יחיד) טגואן
שקנאיים
שקנאי שקנאי מצוי • שקנאי מסולסל • שקנאי קטן • שקנאי פיליפיני • שקנאי אוסטרלי • שקנאי אמריקני • שקנאי פרואני • שקנאי חום
כפניים (כפנים ומגלנים)
כפן כפן מלכותי • כפן שחור-פנים • כפן אפריקאי • כפן אירופאי • כפן צהוב-מקור • כפן ורוד
מגלן מגלן לבן • מגלן שני
מגלן אתיופי מגלן זיתי • מגלן זיתי גמד • מגלן מנוקד-חזה • מגלן הסוואנה • מגלן מדולדל
מגלן חד-זנב (סוג ומין יחיד) מגלן חד-זנב
מגלן מצויץ מגלן מצויץ צפוני • מגלן מצויץ דרומי
מגלן מדגסקרי (סוג ומין יחיד) מגלן מדגסקרי
מגלן ירוק (סוג ומין יחיד) מגלן ירוק
מגלן יפני (סוג ומין יחיד) מגלן יפני
מגלן לוחש (סוג ומין יחיד) מגלן לוחש
מגלן בוהק מגלן חום • מגלן לבן-פנים • מגלן הפונה
מגלן אסייתי מגלן אדום-ציצה • מגלן לבן-כתף
מגלן ענק (סוג ומין יחיד) מגלן ענק
מגלן ארגנטיני מגלן אפור • מגלן חום-צוואר • מגלן שחור-פנים • מגלן האנדים
מגלן קדוש מגלן קדוש אפריקני • מגלן קדוש מדגסקרי • מגלן שחור-ראש • מגלן קדוש אוסטרלי • מגלן לבן-צוואר
אנפתיים

הערות שוליים

  1. ^ האקדמיה ללשון העברית - המוסד העליון ללשון העברית, באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Savas KAZANTZIDIS1*, Evangelia KATRANA2 , Theodoros NAZIRIDIS3 , Theodoros KOMINOS4 , Nikolaos BUKAS4 , Evangelia KARTA5 , Dimitrios BOUSBOURAS6 , Danae PORTOLOU7 , Chrysoula ATHANASIOU8, The Glossy Ibis in Greece, עמ' 27–32
  3. ^ מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ ישראל - בעלי חיים, כרך 2, ה׳תשנ״ה, 1995, מסת"ב 956-05-0763-9
  4. ^ מגלן חום - eBird, באתר ebird.org
  5. ^ תצפית סיורי צפרות- מגדיר ציפורי ארץ ישראל - חסידאיים - מגלן חום, באתר www.tatzpit.com
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Glossy Ibis Overview, All About Birds, Cornell Lab of Ornithology, www.allaboutbirds.org (באנגלית)
  7. ^ Glossy Ibis (Plegadis falcinellus) - BirdID's Bird Guide - Nord University - Birdid, www.birdid.no
  8. ^ 8.0 8.1 Riad NEDJAH1 , Abdennour BOUCHEKER1,2 , Laïd TOUATI1,3 , Farrah SAMRAOUI1 , Boudjéma SAMRAOUI4,*, Ecology and Conservation of Glossy Ibis in Algeria: Synthesis and Perspectives, עמ' 39–42
  9. ^ 9.0 9.1 Jocelyn CHAMPAGNON1*, Yves KAYSER1 , Jérémiah PETIT2 , Loïc MARION3 , Sébastien REEBER4 , Hector RODRIGUEZ-PEREZ3 , Thomas BLANCHON1 , Samuel HILAIRE1 , Irene BADONE1 , Pierre CROUZIER5 , Régis PURENNE6 , Michel GAUTHIER-CLERC7, The Settlement of Glossy Ibis in France, עמ' 50-55
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 K.J. BRANDIS, The Past, Present, and Future of Glossy Ibis in Australia, עמ' 33-38
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Alexandru DOROȘENCU* , Mihai MARINOV, Vasile ALEXE, Mitică CIORPAC, Iulian NICHERSU, Irina CERNIȘENCU, Marian TUDOR, Past and Current Situation of Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Romania, עמ' 65–71
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Elchin SULTANOV, The Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Azerbaijan, עמ' 10–15
  13. ^ Stefano VOLPONI, [http://kenya.birdmap.africa/docs/GlossyIbis_LGUnderhill_2019.pdf#page=112 The Current Status of the Glossy Ibis in Italy with an Update on Distribution and Population Trend], עמ' 110-115
  14. ^ 14.0 14.1 Marcello GRUSSU, The Breeding and Wintering of Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Sardinia (Italy), עמ' 21–26
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Aymen NEFLA , Ridha OUNI , Saïd NOUIRA, Past and Present: The Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Tunisia, עמ' 16–20
  16. ^ Petar IANKOV* , Georgi POPGEORGIEV, Breeding Status of the Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Bulgaria, עמ' 56–59
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Slobodan PUZOVIĆ1* , Ištvan HAM2 , Marko TUCAKOV1, Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Serbia and Neighbouring Balkan Countries, עמ' 43–49
  18. ^ Ortaç ONMUŞ1 , E. Sühendan KARAUZ2, Historical and Current Status of Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Turkey, עמ' 90–97
  19. ^ מגלן חום - מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל, באתר www.birdsbase.com
  20. ^ רשות נחל הקישון, מושבת קינון גדולה של מגלן חום התגלתה בנחל קישון, באתר חי פה - חדשות חיפה, ‏26 יוני 2011,
  21. ^ חבר חדש בנחל קישון: מגלן חום, באתר nrg, ‏26 ביוני 2011
  22. ^ Rivo RABARISOA, [http://kenya.birdmap.africa/docs/GlossyIbis_LGUnderhill_2019.pdf#page=62 Status Assessment and Population Trends of the Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Madagascar between 1993 and 2016], עמ' 60–64
  23. ^ Manuel MÁÑEZ, Luis GARCÍA, José Luis ARROYO, José Luis DEL VALLE, Rubén RODRÍGUEZ, Antonio MARTÍNEZ, Alfredo, Twenty Two Years of Monitoring of the Glossy Ibis Plegadis falcinellus in Doñana, עמ' 100
  24. ^ Pablo VERA1, 2* , M. FORTI2 , Juan S. MONRÓS2, [http://kenya.birdmap.africa/docs/GlossyIbis_LGUnderhill_2019.pdf#page=129 First Insights into the Glossy Ibis Plegadis falcinellus Population Dynamics in l’Albufera de València (Eastern Spain)], עמ' 127-134
  25. ^ Antoni CURCÓ MASIP* , Yago BRUGNOLI SEGURA, Status of Glossy Ibis Plegadis falcinellus in the Ebro Delta (Catalonia), עמ' 104–109
  26. ^ Vitor ENCARNAÇÃO, Status of the Glossy ibis Plegadis falcinellus Breeding and Wintering in Portugal, עמ' 78–81
  27. ^ admin, Glossy Ibis (Plegadis falcinellus) – Planet of Birds (באנגלית אמריקאית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33689346מגלן חום

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מגלן_חום&oldid=2368953"