מקס נורדאו
 | |
| מקס נורדאו | |
| לידה |
 פשט, אוסטריה |
|---|---|
| פטירה |
 פריז, צרפת |
מקס נוֹרְדַאוּ (Max Nordau, לעיתים נהגה על דרך היידיש: נוֹרְדוֹי (נאָרדוי); 29 ביולי 1849, בודפשט – 23 בינואר 1923, פריז) היה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, הוגה חזון "יהדות השרירים".
תולדות חייו ופועלו
משפחתו ונעוריו
נורדאו נולד בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד (Südfeld) בעיר פשט שבממלכת הונגריה (כיום בודפשט, הונגריה), למשפחה יהודית-אורתודוקסית מצאצאי יהדות פורטוגל.[1]
אביו, גבריאל שהיה משורר עברי, נולד ב-1799 בקרוטושין בדוכסות הגדולה של פוזנן, הוסמך לרב על ידי הרבנים הגדולים יעקב לורברבוים ועקיבא איגר, עבד כמחנך בבתיהם של הרבנים שלמה יהודה רפפורט ומשה סופר ושל משפחת פישהוף, שם לימד במשך שש שנים את אדולף פישהוף. הוא נפטר ב-1872.
נורדאו מעיד כי אביו לימד אותו עברית בהיותו ילד. אמו של נורדאו הייתה ממשפחת נלקין מריגה. היא נפטרה ב-2 בינואר 1900 ונקברה בפריז. לדברי נורדאו, הוריו קראו לו בבית "שמחה" ואילו רק בנוכחות זרים השתמשו בכינוי "מקס".[2]
נורדאו החל את לימודיו בבית ספר יהודי, אך בגיל 15 עבר ללמוד בגימנסיה הקתולית הממשלתית ולאחר מכן בגימנסיה הקאלוויניסטית, בה עשה את בחינות הבגרות.[2] לבסוף השלים תואר ברפואה באוניברסיטת פשט. בתום לימודיו הועסק ככתב במספר עיתונים קטנים בבודפשט וביניהם הפסטר לויד, ובאביב 1873 היגר לברלין והחל לכתוב תחת השם מקס נורדאו (כלומר, "אחו צפוני", בניגוד לשמו המקורי זידפלד, "שדה דרומי"). ב-11 באפריל 1874 החליף את שמו ל"נורדאו" באופן רשמי.[2]
בשנת 1880, היגר לפריז, השתקע בה ועבד ככתב עבור העיתון הליברלי הברלינאי Vossische Zeitung(אנ'), וכתב גם עבור העיתון הווינאי "נוֹיֶה פְרַאיֶה פְּרֶסֶה" (Die Neue Freie Presse). נורדאו חי בפריז עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), אשר אילצה אותו, כאזרח אוסטרו הונגרי, לעזוב את צרפת. הוא היגר לספרד והתגורר במדריד במשך שש שנים, עד אשר עבר ללונדון ב-1920.
נורדאו, שנישא לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית: ”בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד.”
הוגה דעות
במהלך חייו התבסס נורדאו בחברה כהוגה דעות גדול, בעיקר בתחומי החברה, הדת, והאמנות, ומאמריו, שבהם ביקר בחריפות את צביעותה וניוונה של התרבות האירופית בת זמנו, עוררו לא פעם פולמוסים וסערות רבות. הוא היה אחד ממייצגיו הגדולים של הזרם הפוזיטיביסטי השמרני של המאה ה-19, וכתב מספר ספרים מעוררי-מחלוקת, ובהם "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית" (בגרמנית: Die conventionellen Lügen der Kulturmenschheit; יצא לאור ב-1883, ותורגם ל-15 שפות, בהן סינית ויפנית), "התנוונות" (Entartung, 1892) ו"פרדוקסים" (1896). ספרו המוכר והנזכר ביותר הוא "התנוונות". בספר זה תקף נורדאו בחריפות מאפיינים רבים של התרבות המודרנית בתקופתו כ"אמנות מנוונת", המביעה לדעתו סממנים של מחלת נפש; בין השאר תקף את היצירה של פרידריך ניטשה, ריכרד וגנר כנגועים באגואיזם. למחזאי הנורווגי הנריק איבסן הקדיש נורדאו פרק שלם, בו טבע את המילה "איבסניזם" כדי לתאר את ההתנוונות ביצירתו, וכן שירתו של וולט ויטמן בשל אי צניעות הנרמזת בה. הספר הוקדש למורו של נורדאו, צ'זארה לומברוזו, ומרבה להסתמך על כתביו. התאוריות האאוגניות של לומברוזו עסקו בעיקר במחלות נפש ובפשיעה, שלומברוזו ראה בהן סוג של ניוון גופני אטוויסטי ועובר בתורשה; נורדאו הרחיב את התזה של לומברוזו כדי לכלול בה מה שראה כניוון אמנותי ותרבותי - בספרו הוא תקף את האמנים המובילים של זמנו במילים קשות, הציג אותם כחולי נפש או רפי-שכל, והרחיב הרבה על הקשר בין עבודתם האמנותית לבין פגמיהם הגופניים. בפרק המסכם של הספר קרא נורדאו לחברה להילחם בהשפעות המנוונות והמזיקות כדי להחלים ממה שראה כמגפה של ניוון הפושה בחברה. מיד עם פרסומו, עורר הספר פולמוס רב. אחת התגובות הידועות ביותר כנגד הספר וטענותיו של נורדאו הגיעה מהמחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שאו, שטען שזהו ספר פתולוגי של איש חולה.[3]
ציונות
בשנת 1892 התוודע נורדאו לבנימין זאב הרצל ולרעיונות הציונות. בניגוד להרצל, אשר הדגיש בכתביו כי ברצונו ליצור מדינה יהודית-ליברלית בעלת מאפיינים של קידמה אירופית, נורדאו רצה לשקם את הכבוד הלאומי היהודי באמצעים רומנטיים, המתבססים על התודעה ההיסטורית הקדומה. עם זאת, נורדאו ראה עצמו כשותף אמת לביקורתו החריפה של 'חוזה מדינת היהודים' כנגד ההון הספקולטיבי שהיה אחראי למשברים הכלכליים, למצב החברתי וגם להתרחשויות בשדה המדיני. נורדאו הקדיש רבות לביקורת על מה שהוא כינה בבוטות "פרזיטים", כלומר אנשים שבאמצעות "ניירות ערך" שולטים בחייהם של מיליוני בני אדם ומשעבדים עמים ואומות. עם פרסום ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' שכלל בין השאר פרק חריף בביקורתיותו כנגד בית רוטשילד ותפקידו הכלכלי ההרסני שנבע מהיותו הגורם המרכזי בכלכלה הספקולטיבית, כינה נורדאו את הרצל 'נביא' בשימו דגש על דבריו הנוקבים של הרצל כנגד "הפלוטוקרטיה", כלומר שלטון הממון.
נורדאו לקח חלק נרחב בפעילות בקונגרסים הציוניים, כיהן כסגן-נשיא בקונגרסים הראשון עד השישי וכנשיא בקונגרסים השביעי עד העשירי. בהמשך פרש מהשתתפות בקונגרסים הציוניים עקב חילוקי דעות עם חסידי הציונות המעשית. נורדאו היה מראשי זרם הציונות המדינית, מייסדה של תנועת הנוער "המכבי הצעיר".
בזמן הקונגרס הציוני הראשון, ביקר בשבת יחד עם הרצל בבית הכנסת, לראשונה מזה שנים.[4]
בקונגרס הציוני השני 1898 קרא נורדאו בעד החזרת "יהדות השרירים האבודה" ליושנה: יש להחזיר ל"יהודי הגלותי" את תדמית "היהודי הלוחם", ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה של היהדות באירופה ולתופעת האנטישמיות. גם רעיון זה הושפע מתורות אאוגניות שהיו פופולריות באותם הימים. השיקום הפיזי של היהדות, לדעת נורדאו, קודם אף לשיקומה המוסרי והפוליטי: ”עלינו ליצור שוב יהדות חזקה! כן! ליצור שוב! דברי ימינו מעידים, כי לפנים הייתה קיימת יהדות כזאת... היינו בוחרים בחיסון הגוף במקום בהמתתו.” רעיון "יהדות השרירים" שימש זרז להקמת אגודות ספורט יהודיות ברחבי העולם, אשר נשאו שמות מייצגי כוח ועוצמה: "מכבי", "שמשון", "הכוח", "בר כוכבא ברלין" ועוד.
תמיכתו של נורדאו בתוכנית אוגנדה הביאה לניסיון התנקשות בחייו, ב-19 בדצמבר 1903, במהלך נשף-חנוכה בפריז. המתנקש, סטודנט יהודי רוסי בן 27 בשם חיים זליג לוּבַּן, ירה לעברו שני כדורי אקדח, תוך שהוא צועק בצרפתית "Mort a Nordau Afrikanzi" (מוות לנורדאו האפריקני), אך החטיא.[5] נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. במשפט שנערך למתנקש, נקבע שהוא חולה נפש והוא אושפז.
נורדאו הרופא מצא סיבות לניוון היהודי - מיעוט האור והאוויר המים והאדמה: ”בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני... נחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים ונהייה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט”.[6]
נורדאו הביע את דעתו, כי תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד של היהודים, אך למרות זאת, רובם לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. הוא טען כי בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו. תנאי חשוב לכך הוא פעילות חינוכית ציונית.
אחד הביטויים המרכזיים של פעילויותיו הציוניות התבטא בשנת 1920, כאשר פעל למען הבאתם של כ-600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במטרה לבסס בה רוב יהודי, אשר בסופו של דבר יהפוך למדינה ריבונית. הוא הציע לממש את התוכנית באמצעות מלווה לאומי ופעל רבות לקידומה, אך בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל משום שלא הושג רוב שהאמין כי היא בת ביצוע.
מקס נורדאו נפטר בשנת 1923, בעת ביקור בפריז. הוא הותיר אחריו את רעייתו, אנה-אליזבט דונס, דנית נוצרייה שהייתה זמרת בארצה ואלמנתו של הסופר הדני (וציר דנמרק בפריז) ריכרד קאופמן,[7] ואת בתם המשותפת, מקסה. ב-1926 הובאו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.[8]
הנצחתו
על שמו של נורדאו נקראו היישוב נורדיה, שכונת נורדיה ותל נורדוי בתל אביב, גימנסיה נורדיה בתל אביב, שכונת קריית נורדאו בנתניה, וכן רחובות בערים השונות בארץ, בהם שדרות נורדאו בתל אביב, בכפר סבא תחנת הרכבת כפר סבא – נורדאו נקראת על שמו. במאי 1946 הפליגה אוניית המעפילים מקס נורדאו מרומניה לארץ ישראל. ב-1923 הוקמה בראשון לציון אגודה ספורטיבית שנקראה "נורדיה" על שמו.[9] החל מ-8 באוגוסט 1947 ועד ל-29 בנובמבר 1947 שיחקה בית"ר ירושלים בשם "נורדיה ירושלים" על שמו. הסיבה הייתה שהבריטים הוציאו את תנועת בית"ר אל מחוץ לחוק ולאחר מכן אסרו על קיום קבוצות הספורט של בית"ר. על שמו קרויה קבוצת בית"ר נורדיה ירושלים, המשחקת בליגה א'.
על שמו – "פרס נורדאו לאמנות" שנוסד על ידי התאחדות עולי הונגריה ומחולק לאמנים בשטחים שונים, יוצאי הונגריה.
מכתביו
- געקליבענע שריפטן, ניו יורק: קעמפפער, [תר"ע].
- חלק לעולם הבא: א אמת'ע מעשה, ורשה: יהודיה, [תרע-].
- כה אמר נורדוי: לקוטים מנאומיו ומכתביו (מתורגמים בידי אהרן ורדי; עם תמונת נורדוי ועם מבוא), ירושלים: אחיעבר, תרפ"ח.
- כתבים נבחרים (עורך: פ. לחובר), ירושלים–תל אביב: מצפה, תרפ"ט–תר"ץ. (6 כרכים)
- מכס נורדאו אל עמו: כתבים מדיניים (שני כרכים, תרגום: י. ייבין, עריכה: ב' נתניהו), הוצאה מדינית, תל אביב, תרצ"ז 1937.
- כתבים ציוניים (ערוכים על ידי ב' נתניהו), ירושלים: הספרייה הציונית, תשט"ו-תשכ"ב.
- האגדות למכּסה: שסיפר לה אביה מכס נורדאו (תרגום: דב קמחי) תל אביב: י' צ'צ'יק, תשט"ו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע חנא רבניצקי, אחד העם ו'מכס נורדאו', חוברת מאזנים, כרך א', חוברת ד', אדר שני, תרפ"ט, 1929.
- מקס נורדאו – התנוונות – פרק א': דמדומי האומות (מגרמנית: ידידיה טרבלסי), דחק, כרך יב', 2020.
- Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle: Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau, Frankfurt am Main: Fischer, 1997, מסת"ב 3596136113 (בגרמנית)
- Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race (Series: Studies in German History, 4), New York: 2007, מסת"ב 978-0-8204-4185-6
- Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001.
- Anna und Maxa Nordau, Max Nordau: A Biography, New York: 1943.
- Hedwig Ujvári, Dekadenzkritik aus der „Provinzstadt“: Max Nordaus Pester Publizistik, Budapest: 2007, מסת"ב 963-446-414-9
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מקס נורדאו |
 טקסט בוויקיטקסט: Max Nordau (באנגלית) |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקס נורדאו |
- תקציר על מקס נורדאו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- כתבי מקס נורדאו בפרויקט בן-יהודה
- בן-ציון אייזנשטט, דוקטור מאקס נארדוי, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ג, עמוד 30, באתר HebrewBooks
- "נַארְדוֹי, מאקס", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 5–6, באתר HebrewBooks
- משה גליקסון, מכס נורדוי איננו!, "הארץ", 7 בנובמבר 1923, בפרויקט בן-יהודה
- מכס נורדאו, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
עליה לקברו של נורדאו לכבוד מאה שנים להולדתו, יומני כרמל נובמבר 1949 (התחלה 4:56)- אמיר לוי, מקס נורדאו ויהדות השרירים, באתר מידה
- מקס נורדאו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מקס נורדאו, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
- מקס נורדאו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מקס נורדאו (1849-1923), דף שער בספרייה הלאומית
מפרי עטו
- כתבי מקס נורדאו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- כל עשרים האגדות - בתרגומו (מגרמנית) של דוד פרישמן, בפרויקט בן-יהודה:
הערות שוליים
- ^ יצחק פרי (פרידמן), תולדות היהודים בהונגריה, כרך שלישי, עמ' 54.
- ^ 2.0 2.1 2.2 מכס נורדאו אל עמו, כרך ראשון: תולדות־חיי (1909), עמ' 259-257.
- ^ אפרים קציר, אתיקה ומוסר בעולמה של הגנטיקה המולקולרית(הקישור אינו פעיל)
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 264.
- ^ פינחס בלומנטל, אין זו אגדה, עמ' 283-4.
- ^ מצוטט בביקורתו של דן לחמן על ספרו של מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, מתאריך 10 באפריל 2008, באתר e-mago
- ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 121, הערה 166; עמ' 132.
- ^ ברק בר-זוהר, 'פניו היפות של המוות': סיקור העלאת ארונות מנהיגים בעיתונות העברית, קשר 49, 2017
- ^ התחרות בכדור רגל, דואר היום, 20 במאי 1923
36262946מקס נורדאו
- תנועת מכבי
- ראשי ההסתדרות הציונית
- ראשוני הציונות
- משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון
- משתתפי הקונגרס הציוני העולמי השני
- פעילים ציונים בצרפת
- פעילים ציונים בספרד
- רופאים יהודים הונגרים
- סופרים יהודים הונגרים
- סופרים יהודים צרפתים
- עיתונאים יהודים צרפתים
- רופאים יהודים צרפתים
- מסאים יהודים
- עיתונאים יהודים הונגרים
- סגל הצבי
- רטוריקנים ונואמים יהודים
- סופרים אסורים (הונגריה 1944)
- פריז: אישים
- אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
- אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- אישים שעל שמם שכונות בישראל
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- ילידי 1849
- נפטרים ב-1923