לוחמה ימית במלחמת העולם הראשונה

הלוחמה הימית במלחמת העולם הראשונה, אף שזו הייתה בעיקרה מלחמה יבשתית, התאפיינה בשליטה ימית של מדינות ההסכמה, אשר אפשרה להן להטיל הסגר ימי (blockade) על מעצמות המרכז. מעצמות המרכז, מנגד, השקיעו מאמץ רב בניסיון לפרוץ הסגר זה, ואף ניסו, בעיקר הקיסרות הגרמנית, לשבש את התעבורה הימית של מדינות ההסכמה, ולהטיל הסגר ימי בעזרת צוללות על הממלכה המאוחדת. מלחמת העולם הראשונה הייתה שיאו של מרוץ חימוש בין המעצמות השונות. אוניית המערכה הייתה בשיאה, כנשק העיקרי של כל מעצמה. ואולם, כלי נשק ימיים חדשניים הבשילו באותה תקופה, ובעיקר הצוללת והטורפדו, ובסוף המלחמה גם המטוס. כלי נשק אלה בישרו על שינוי מהותי בלוחמה הימית.

מרוץ החימוש לקראת המלחמה

אחד הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה מרוץ החימוש הימי בין המעצמות. מרוץ החימוש החל עוד בשליש האחרון של המאה ה-19; הצי המלכותי הבריטי, ששמר על עליונותו בים מאז קרב טרפלגר ב-1805, גילה בשליש האחרון של המאה כי מאזן הכוחות הולך ומשתנה לרעתו, בשל ההתקדמות הטכנולוגית המהירה. כדי לשמור על עליונותה בים, קבעה בריטניה מדד שהוגדר כ"מדד שני הציים", שקבע כי גודלו של הצי הבריטי יהיה כגודלם של שני הציים הבאים אחריו יחד. מדד זה הביא להאצה בבניית הצי הבריטי, שהביאה עמה האצה בציים האחרים.

אלפרד תייר מהן

אחד האנשים שהשפיעו מאד על האצת מרוץ החימוש העולמי היה אלפרד תייר מהן (Alfred Thayer Mahan), אדמירל-משנה בצי האמריקני וגֵאוֹ-אסטרטג. מהן הגה את תאוריית העוצמה הימית (Sea Power), הנשענת על הלקח ההיסטורי, על פי מהן, ששליטה של מדינה בים ובנתיבי הים היא הגורם הקריטי לניצחון במלחמה. הצלחה של אחד הצדדים בסכסוך למנוע מן הצד השני את היכולת להשתמש בנתיבי הים יביא לקריסה בלתי ניתנת למניעה של כלכלת האויב, ולניצחון. מהן הטיף ליצירת צי של אוניות מלחמה, במיוחד אוניות מערכה, שיביא לתוצאה כזו. תפיסתו של מהן אמרה, כי על מעצמות לבנות צי מלחמה גדול, שיעמוד ביחס הנכון למסחרן הימי ולאינטרסים הימיים שלהן. צי זה ישאף לקרב ימי אחד ומכריע, שיהרוס את צי האויב וינחיל לו את העליונות בים.

הגותו של מהן השפיעה מאד על מקבלי החלטות בציי המלחמה ברחבי העולם, אך השפעתו הייתה רבה במיוחד בגרמניה, ובמיוחד השפיעו ספריו של מהן על הקיסר, וילהלם השני, שעלה על כסאו ב-1888. וילהלם עמד בראשה של קיסרות שהלכה והתעצמה, והגדלתו של הצי הייתה בעיניו ביטוי הכרחי לעוצמתה הגדלה והולכת של גרמניה. אוטו פון ביסמרק, קאנצלר גרמניה התנגד להגדלת הצי, ביודעו כי הדבר יביא לעימות עם בריטניה; לאחר פיטוריו של ביסמרק ב-1890 הייתה הדרך פתוחה להתעצמות הצי. בשנת 1895 חנך הקייזר את תעלת קיל, אירוע שסימן את תחילת הניסיון להפוך את גרמניה למעצמה ימית. וילהלם, שהיה קשור בקשרי משפחה קרובים עם משפחת המלוכה בבריטניה (הוא היה נכדה של המלכה ויקטוריה), העריץ את הצי המלכותי הבריטי, וחלם על צי משלו, שיוכל להתחרות בו. בשנת 1897 התמנה הקצין הדינמי אלפרד פון טירפיץ לשר הימייה הגרמני. טירפיץ היה שותף לחלומו של וילהלם על הצי הגדול, ופעל ללא הרף למימושו.

בשנת 1898 אישר הרייכסטג את תקציב ההתעצמות הימית הראשון, ושב ואישר תקציבים נוספים בשנים 1906, 1907 ו-1908. הקיסר היה לתועמלן החרוץ ביותר בזכות ההתעצמות הימית, ונשא אין ספור נאומים ובהם סיסמאות כ-"Reichsgewalt bedeutet seegewalt" (כוח מדיני משמעו כוח ימי). בתמיכת הקיסר, היה טירפיץ הרוח החיה בהפיכת הצי הגרמני למתחרה אמיתי של הצי הבריטי.

אוניית המערכה "דרדנוט", 1906

ב-1906, שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה, השיקה בריטניה דגם מהפכני של אוניית מערכה. אונייה זו נקראה אה"מ "דרדנוט", והיא היוותה זינוק טכנולוגי משמעותי. ל"דרדנוט" הייתה עליונות טכנולוגית מלאה על כל אוניית מערכה קיימת, ולמעשה היא הפכה את כל ציי העולם בן לילה למיושנים; הרף שהעמידה היה לרף הכרחי לכל אוניית מערכה עתידית, וכל אוניית מערכה חדשה נקראה מעתה "דרדנוט", בנויה על פי הסטנדרט שהציבה. בנייתה של "דרדנוט" הציתה מרוץ חימוש קדחתני, כאשר כל אחד מהציים העיקריים עשה מאמץ עליון להצטייד באוניות מערכה דומות ל"דרדנוט".

גם לאחר השקת "דרדנוט", שהפכה את כל הצי הגרמני הקיים למיושן, היה טירפיץ בטוח שבזכות עליונותה הטכנולוגית והתעשייתית של גרמניה תצליח גרמניה להשתוות לבסוף לבריטניה. תוך איום בהתפטרות, הצליח טירפיץ לכפות על הרייכסטג לאשר בניית אוניות מערכה נוספות, ואף להקצות סכומים לבניית צוללות. קצב הבנייה שכפה טירפיץ עתיד היה להביא למצב בו יהיו לגרמניה 13 אוניות מערכה דרדנוט ב-1912, לעומת 16 אוניות מערכה דרדנוט של בריטניה.

כאשר דלפה התוכנית הגרמנית לידיעת הציבור הבריטי באביב 1909, התחוללה בבריטניה סערה ציבורית נרחבת. הציבור דרש לבנות שמונה אוניות מערכה חדשות ולא ארבע, כמתוכנן. כהגדרתו של וינסטון צ'רצ'יל: "האדמירליות דרשה שש אוניות; הכלכלנים הציעו ארבע; לבסוף התפשרנו על שמונה". גם הליברלים השולטים בבריטניה הבינו כי עליהם להתחמש, אך בנייתן של שמונה אוניות מערכה חדישות רק העצימה את מרוץ החימוש, וגרמניה הגבירה את קצב הייצור בהתאם. הצי הבריטי כבר לא יכול היה לעמוד ב"מדד שני הציים", והסתפק ביעד פחות: עליונות של 60% על הצי הבא אחריו בגודלו.

טכנולוגיה

אוניות מערכה

אוניית המערכה הגרמנית "קייזר"

ערכים מורחבים – אוניית מערכה, דרדנוט

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת השיא של אוניות המערכה. אוניות אלו היו מרכזם של ציי המלחמה הגדולים: הן היו האוניות הגדולות ביותר בכל צי, בעלות החימוש הכבד ביותר והמיגון הטוב ביותר. כאמור, ב-1906 השיקה בריטניה דגם מהפכני של אוניית מערכה. אונייה זו נקראה אה"מ "דרדנוט", והיא היוותה זינוק טכנולוגי משמעותי; אונייה זו הציבה רף טכנולוגי, שעל פיו נבנו כל אוניות המערכה מכאן ולהבא.

ייחודה היה בסוללת החימוש הכבד שלה: אוניות המערכה שקדמו ל"דרדנוט" (ושנקראו לימים פרה-דרדנוט) נשאו ארבעה תותחים עיקריים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) ועוד סוללת תותחים משניים בקוטר קטן יותר, בין 8 ל-10 אינץ' (203 - 254 מ"מ). ב"דרדנוט", לעומתן, ויתרו המתכננים כמעט על כל החימוש המשני, והאונייה נשאה סוללה של 10 תותחי 12 אינץ' - חימוש כבד בהרבה מכל מה שהיה מקובל עד אז. כל אוניות המערכה שנבנו לאחר "דרדנוט" אימצו סידור תותחים כזה, והקוטר הלך וגדל; במהלך המלחמה הותקנו באוניות מערכה חדישות תותחים בקוטר 13.5 אינץ' (343 מ"מ) ואף בקוטר 15 אינץ' (381 מ"מ).

חידוש נוסף שהביאה "דרדנוט" היה מנועיה החדישים. לראשונה הונעה אונייה באמצעות מנועי טורבינה. מנועים אלה איפשרו ל"דרדנוט" לפתח מהירות רבה מזו של קודמותיה: אוניות המערכה פרה-דרדנוט הגיעו למהירות שנעה בין 12 ל-17 קשר (בין 22 ל-31.5 קמ"ש), ואילו "דרדנוט" הגיעה למהירות 20 קשר (37 קמ"ש). אוניות מערכה שנבנו כמה שנים מאוחר יותר הצליחו להגיע למהירות 24 קשר (44 קמ"ש). בשנים שלקראת המלחמה החל מעבר משימוש בפחם כדלק, לנפט ותוצריו. נפט יעיל יותר מפחם בהפקת אנרגיה: אותו נפח של דלק נוזלי מייצר 40% אנרגיה יותר מנפח דומה של פחם. הדבר אפשר את הגדלת הטווח של האוניות, ותכנון פנימי נוח יותר. יתרון נוסף היה בהקטנת העשן שפלטו ארובות האוניות.

"דרדנוט" חידשה עוד הוספת מערכות תצפית וירי מהפכניות: הירי נעשה באמצעות מרכז בקרת אש אחד (Director), ובו מערכת בקרת אש מיוצבת, בין השאר בעזרת גירוסקופ. שיפור בקרת האש הביא לשיפור משמעותי מאד ברמת הירי ובטווח. אוניות המערכה שנבנו לפני תחילת המאה ה-20 היו בעלות טווח יעיל של כ-1,800 מטרים; ל"דרדנוט" היה טווח גדול פי 4, כ-7,300 מטרים, ולאוניות שנבנו אחריה היה טווח יעיל של יותר מ-9,000 מטרים. בקרבות הימיים במלחמת העולם הסתבר שטווחי הירי היו אף הרבה מעבר לכך, וירי לטווח 15,000 מטרים היה אפשרי בהחלט.

המהפך שחוללה ה"דרדנוט" היה כה גדול, עד ששמה הפך לכינוי לכל אוניית מערכה שנבנתה מאז והלאה, על פי כללים אלה. מעבר למרוץ החימוש שהציתה, הניעה "דרדנוט" גם מרוץ טכנולוגי; ההתקדמות הטכנולוגית הייתה כה מהירה, עד שבמלחמת העולם, כבר נחשבה "דרדנוט" מיושנת.

הבריטים והגרמנים נחלקו ביניהם על העקרונות החשובים בבניית אוניות מערכה. באוניות המערכה היו שלושה מרכיבים עיקריים: מיגון, מהירות וחימוש. מיגון כבד משמעו משקל רב יותר, שיבוא על חשבון מהירותה של האונייה וקוטר החימוש שלה. בהתאם, ככל שקוטר החימוש גדול יותר, יהיה משקלו רב יותר, ויבוא על חשבון משקל המיגון שניתן לשאת. אדמירל ג'קי פישר, לורד הים הראשון ואחת הדמויות הבולטות והחשובות בהפיכתו לכוח מודרני ועוצמתי, העדיף מהירות וחימוש על פני המיגון; לדעתו, חימוש בעל קוטר גדול יותר יאפשר פגיעה קשה יותר באוניות האויב, ואילו מהירות תאפשר לאונייה לנתק מגע מאוניות אויב עדיפות. אבי הצי הגרמני, אלפרד פון טירפיץ, ראה כמטרת העל את שרידותה של האונייה, ולכן העדיף מיגון כבד על פני חימוש כבד. תפיסות שונות אלו הביאו לכך שהאוניות הבריטיות נשאו תותחים בקוטר גדול מזה של האוניות הגרמניות - אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת נשאו תותחים בקוטר 15 אינץ' (381 מ"מ), לעומת תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) שנשאו אוניות המערכה מסדרת קניג הגרמניות. הקוטר הרחב יותר אפשר ירי של פגז גדול יותר לטווח רחוק יותר. לעומת זאת, האוניות הגרמניות היו בעלות יכולת שרידות גבוהה בהרבה, ובקרב יוטלנד הוכיחו את יכולתן לספוג פגיעות קשות ולשוב לנמל. יתרון נוסף של האוניות הגרמניות היו מערכות תצפית ובקרת אש משופרות, ונהלים טובים יותר לטיפול בתחמושת באוניות. הכשל הבריטי בנקודה זו הביא לכמה אסונות בקרב יוטלנד.

סיירות מערכה

סיירת המערכה הגרמנית "פון דר טאן"

ערך מורחב – סיירת מערכה

תפיסת העולם הבריטית, שהעדיפה כאמור מהירות וחימוש על פני מיגון, הגיעה לשיאה עם כניסתן של סיירות המערכה לסיור. אוניות אלו היו חידוש של הצי הבריטי, פרי רוחו של ג'קי פישר. פישר ראה בסיירות המערכה אוניות מהירות מאד, יותר מכל אוניית מערכה, ובעלות תותחים בקוטר כזה של אוניות מערכה; המהירות והמיגון היו על חשבון המיגון, שהיה חלש בהרבה מזה של אוניות המערכה. מטרתן של סיירות המערכה הייתה להטביע כל אונייה נחותה מהן, ולחמוק מכל אונייה כבדה מהן; הן נועדו למלא תפקיד דומה לזה שנועד גם לסיירות: לאתר את האויב ולדווח על מיקומו, להיות כוח הסיור של הצי הבריטי, ולהיות נוכחות באזורים בהם אין נוכחות של אוניות מערכה. מהירותן הרבה של סיירות המערכה הקנו להן תדמית זוהרת של מעין "חיל פרשים ימי". עם זאת, תפקידן של סיירות המערכה מעולם לא הוגדר באופן מלא, וחימושן רב העוצמה הטעה את האדמירלים לחשוב שניתן לשבץ אותן במערך הקרבי של הצי יחד עם אוניות המערכה. תדמית מוטעית זו סיבכה את סיירות המערכה של הצי הגרמני בקרב שונית דוגר, ועלתה לבריטים בשלוש סיירות מערכה שהוטבעו בקרב יוטלנד.

גם כאן הייתה החשיבה הצבאית הגרמנית שונה מזו של הבריטים. הגרמנים העדיפו להקטין מעט את קוטר התותחים על אוניות המערכה שלהם (11 או 12 אינץ', 279 - 305 מ"מ, לעומת 13.5 אינץ', 343 מ"מ באוניות הבריטיות), ולשמור על מהירות גבוה ומיגון כבד.

טכנולוגיות חדשות

עם תחילת מלחמת העולם היו רוב אוניות המלחמה מצוידות בקשר רדיו, אך בחלק מן הציים, ובמיוחד בצי הבריטי, העדיפו עדיין להשתמש באיתות דגלים או באיתות אור. איתותים אלה היו חסינים מפני האזנות, אך בתנאים של ראות גרועה היו מוגבלים לטווח קצר; תנאים של ראות גרועה היו נפוצים למדי, בשל מזג אוויר גרוע (מצב שכיח מאד בים הצפוני, זירת ההתנגשות העיקרית בין הצי הבריטי לצי הגרמני), העשן הסמיך שפלטו ארובות האוניות, והעשן הכבד שהתחולל בעת ירי.

עוד לפני המלחמה הקימו הבריטים תחנות איכון רדיו - תחנות שנועדו לזהות מיקומו של המשדר. לא היה בכך כדי לדעת את תוכן השדר, אך בתוך ארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הצליחו הבריטים להשיג את שלושת ספרי הצופן הגרמניים: האחד נלכד על אוניית סוחר גרמנית שנתפסה ב-11 באוגוסט 1914 ליד מלבורן בידי הצי האוסטרלי; השני נתפס שבועיים לאחר מכן על ידי הרוסים על הסיירת הקלה "מגדבורג" שעלתה על שרטון במפרץ פינלנד ב-26 באוגוסט, והועבר לבריטים; וב-3 בדצמבר הגיע לאדמירליות הבריטית הספר השלישי, שנמשה מקרקעית הים לאחר שהושלך לשם על ידי קברניט משחתת גרמנית שהוטבעה באזור ששה שבועות לפני כן. כך, בתחילת 1915, היה בידי האדמירליות הבריטית המפתח לכל התשדורת המוצפנת הגרמנית. כדי לטפל בכמות החומר הרבה שנקלטה הוקמה מחלקה מיוחדת באדמירליות, שנקראה חדר 40. הגרמנים לא גילו את פריצת הצופן עד תום המלחמה

מטוסים היו בראשית דרכם במלחמה זו. מטרתם העיקרית הייתה סיור, והמפציצים הראשונים היו בעלי יכולת נשיאת מטען קל מאד בלבד. נושאת המטוסים הראשונה, אה"מ "ארגוס" (Argus), הושקה ב-1918; קדמו לה אוניות שנשאו מטוסים ימיים.

אויבים חדשים

מול אוניות השטח הגדולות החלו להופיע באותם ימים אויבים חדשים: הטורפדו, וכלי השיט שהיו יכולים לשגר חימוש זה, הצוללת וספינת הטורפדו. מתקפה של עשרות ספינות טורפדו מהירות וזולות על צי מלחמה הייתה עלולה, תאורטית, להביא לנזק כבד לאוניות הגדולות. כדי להתגונן מאיום זה הוכנסו לשירות ספינות מלחמה קטנות ומהירות, חמושות בתותחים בעלי קוטר קטן וקצב אש גבוה, שנועדו להדוף את ספינות הטורפדו. אוניות אלו נקראו "משחתות ספינות טורפדו", ובמהרה קוצר שמן למשחתות. תוך זמן קצר התברר שגם אותן ניתן לחמש בטילי טורפדו, והן הפכו לאיום בפני עצמן.

המשחתות היו מענה טוב לאיום ספינות הטורפדו, אך הצוללת נותרה למעשה ללא מענה. ברוב ציי העולם פקפקו הקצינים הבכירים ביכולתן; הן יועדו בתחילה לפעילות הגנתית, סמוך לחוף. ואולם, כבר בתחילת המלחמה הוכיחו הצוללות את כוחן ההרסני בתקרית 22 בספטמבר 1914; המשך המלחמה הוכיח שהמדובר בכלי נשק מהפכני, שההתמודדות מולו הייתה בעייתית ביותר.

נשק נוסף שהגיע לבשלות במלחמה היה המוקש הימי. מוקשים ימיים נזרעו כצעד הגנתי, כדי למנוע מאוניות מערכה של היריב להתקרב לחוף, וכצעד התקפי, כדי לפגוע בתעבורה הימית, המסחרית והצבאית, של האויב. מעריכים כי כ-235,000 מוקשים ימיים הונחו במהלך המלחמה; ב-51 חודשי המלחמה הוטבעו בידי מוקשים 46 אוניות מלחמה בריטיות, ובהן חמש אוניות מערכה, וכן אוניות מסחר בנפח כולל של למעלה ממיליון טון.

האסטרטגיה הימית של שני הצדדים לקראת המלחמה

מרכיב מרכזי באסטרטגיה הבריטית הייתה השליטה בים, שהייתה קריטית עבורם. השליטה בים אפשרה לבריטים בראש ובראשונה להמשיך ולקבל מזון, חומרי גלם, דלק וציוד מלחמתי. העליונות הימית הבריטית אפשרה להעביר לצרפת ציוד וחיילים מבריטניה, וכן להעביר לזירות הלחימה היבשתית תגבורות ואספקה ממדינות האימפריה הבריטית בכל העולם, כמו גם מארצות הברית וממדינות נייטרליות. תבוסה של הצי הבריטי הייתה עלולה להיות גורלית: משמעותה הייתה אובדן השליטה בים, ותבוסה במלחמה. לא לחינם אמר וינסטון צ'רצ'יל, שהיה שר הימייה הבריטי בשנה הראשונה למלחמה על מפקד הצי הבריטי אדמירל ג'ון ג'ליקו: "הוא היה האיש היחיד, בשני הצדדים, שהיה מסוגל להפסיד במלחמה באחר צהריים אחד" ('The only man on either side who could lose the war in an afternoon'). תבוסה של הצי הגרמני, מאידך, לא הייתה מביאה לסיומה של המלחמה; גרמניה, כמעצמה יבשתית, נשענה בעיקרה על צבאה.

עם פרוץ המלחמה היה הצי הבריטי הגדול ביותר בעולם, ובו עשרים אוניות מערכה וארבע סיירות מערכה, מול שלוש עשרה אוניות מערכה ושלוש סיירות מערכה גרמניות. הגרמנים היו מודעים לכך שכוחם נחות מזה של הבריטים, אך הם קיוו לשחוק את כוחו של הצי הבריטי. אלפרד פון טירפיץ ניסח תאוריה שנקראה "תאוריית הסיכונים" (Risk Theory, בגרמנית: Risikogedanke), שעמדה בבסיס תורת הלחימה של הצי הגרמני. על פי תאוריה זו, הצי הגרמני לא יוכל להגיע לשוויון מספרי מול הצי הבריטי, שלא לדבר על עדיפות. ואולם, אם יצליח הצי הגרמני להביא את הצי הבריטי לקרב מכריע עלולים הבריטים לשלם מחיר כבד, גם אם הצי הגרמני ישלם מחיר דומה; במצב כזה יאבד הצי הבריטי את עדיפותו מול ציים אחרים, כמו צי ארצות הברית, הצי הרוסי, ועוד - מחיר שהבריטים לא יהיו מוכנים לשלם.

הגרמנים קיוו לשחוק את הצי הבריטי גם בדרך פעולה אחרת. המסורת של הצי הבריטי הייתה מסורת של נקיטת יוזמה ואגרסיביות, עוד מזמן קרב קופנהגן ב-1801, אז הסתער הצי הבריטי על הצי הדני בתוך נמל קופנהגן והשמיד אותו. הגרמנים ציפו להסתערות דומה על הצי הגרמני, שעגן בנמליו לחופי מפרץ הלגולנד. כדי להדוף את הסתערות, זרעו הגרמנים מוקשים ימיים והכינו צוללות וספינות טורפדו, שיוכלו לפגוע קשות באוניות הבריטיות. הגרמנים קיוו כי התקפה כזו תסייע לשחוק את יתרונו המספרי של הצי הבריטי.

ואולם, הבריטים הבינו את הסכנה הגדלה והולכת, והחליטו על אסטרטגיה אחרת. הצי הבריטי רוכז בצפון בריטניה, רובו במעגן סקפה פלו באיי אורקני, מצפון לסקוטלנד. מסקפה פלו יכול היה הצי הבריטי לחלוש על כל היציאות מן הים הצפוני ולמנוע את יציאת הצי הגרמני מבסיסיו אל האוקיינוס האטלנטי בדרך זו. הגרמנים מצאו עצמם בבעיה חמורה: במקום להביא את הצי הבריטי לקרב המכריע סמוך לחופי גרמניה שם יוכלו להסב לבריטים אבדות כבדות, היה עליהם להפליג כעת צפונה, למרחק של כ-30 שעות הפלגה שבהן יהיו חשופים להתקפות של צוללות ולפגיעת מוקשים ימיים, ובסופו של דבר הצי הבריטי יהיה זה שיבחר את מקום הקרב. צי הים הגדול הגרמני מצא עצמו לכוד למעשה בבסיסיו, ומנוטרל מפעילות.

יחד עם התסכול הגרמני, גם הבריטים מצאו עצמם בבעיה, תודעתית ומחשבתית בעיקר: הצי הבריטי, גאוות האומה הבריטית והצי החזק ביותר בעולם, מצא עצמו מנהל מדיניות הגנתית בעיקרה. בעוד הצבא הבריטי מעורב בלוחמה הקשה והעקובה מדם בחפירות צרפת, הרי שהצי הבריטי כמעט ולא יצא מנמליו בשנתיים הראשונות למלחמה. היה זה מצב מוזר ובעייתי מאד לצי שהתחנך על המסורת האגרסיבית והתוקפנית של הוריישו נלסון; הציבור הבריטי ציפה לקרב החלטי שבו ישמיד הצי הבריטי את אויבו, קרב בסגנון קרב טרפלגר.

• 
  אדמירל אלפרד פון טירפיץ, שר הימייה הגרמני
• 
  אדמירל ג'קי פישר, הלורד הראשון של הימייה הבריטית
• 
  אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח הגרמני בקרב יוטלנד
• 
  אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול הבריטי בקרב יוטלנד

זירות

הים הצפוני

הצי הבריטי מפליג במבנה של טורים

הים הצפוני היה, אם כן, הזירה העיקרית בעימות הימי במלחמת העולם הראשונה. האסטרטגיה הימית הבריטית לכדה, כאמור, את צי הים הפתוח (Hochseeflotte) הגרמני, ואפשרה לבריטים להטיל הסגר ימי על גרמניה. ההסגר לא הורגש מיד, אך עם התמשכות המלחמה החל לתת את אותותיו בכלכלה הגרמנית, ולהכביד עוד ועוד על גרמניה. הצי הגרמני נותר בנמליו, מוגן בשדות מוקשים ימיים, צוללות וספינות טורפדו. כדי לנסות ולשבור את הקיפאון, החלו הגרמנים בגיבוש אסטרטגיה חדשה. אם לא ניתן להכות את הצי הבריטי כולו בבת אחת, ינסו הגרמנים לשחוק את הצי הבריטי: הגרמנים החלו לתכנן פעולות שבהן יצליחו לבודד ולהשמיד יחידה קטנה של הצי הבריטי, כך שלאחר כמה התנגשויות כאלה יוכלו להגיע קרוב יותר לשוויון מול הצי הבריטי. בדרך זו יוכל הצי הגרמני גם לשבור את ההסגר הימי. הבריטים מצדם עדיין שאפו לקרב הגדול והמכריע שבו יושמד הצי הגרמני. זו הייתה השאיפה העממית בבריטניה, אך מפקד הצי הגדול (Grand Fleet) הבריטי, אדמירל סר ג'ון ג'ליקו הבין את המצב טוב יותר; מבחינתו, שמירה על כוחו של הצי הייתה חשובה יותר, והשמדת הצי הגרמני הייתה מטרה משנית.

הגרמנים ניסו למשוך יחידות של הצי הבריטי לקרב, כדי להפתיע אותן ולהשמיד אותן בעזרת כוח גדול יותר שיפתיע אותן. הדרך לגרות את הבריטים לפעולה הייתה הפגזת ערי חוף בריטיות, כפי שהיה בפשיטה על ירמות' ב-3 בנובמבר 1914 ובפשיטה על סקרבורו, הרטפול וויטבי ב-16 בדצמבר 1914, בה נמנע עימות בין שני הציים עקב מזג אוויר גרוע וקשיי תקשורת. פשיטה דומה הביאה לקרב שרטון דוגר ב-24 בינואר 1915, בה התכתשו סיירות המערכה הבריטיות בפיקוד תת-אדמירל דייוויד ביטי עם סיירות המערכה הגרמניות, בפיקוד פרנץ פון היפר. הבריטים הצליחו להטביע סיירת משוריינת גרמנית אחת ולפגוע קשות בסיירת מערכה אחת, אך החמיצו הזדמנות להשמיד את כל סיירות המערכה הגרמניות עקב טעויות תקשורת ופיקוד.

גם הקרב הימי הגדול של המלחמה, קרב יוטלנד, שהתחולל ב-31 במאי 1916, החל בניסיון גרמני למשוך את שייטת סיירות המערכה הבריטיות למארב. הכוונה הייתה ששייטת סיירות המערכה הגרמניות תמשוך אחריה את הבריטים, שייתקלו בצי הים הפתוח כולו הממתין במארב. אולם, הבריטים ידעו מראש על תנועת הגרמנים, וצי הים הגדול כולו יצא גם הוא אל הים. הגרמנים אמנם הצליחו למשוך את השייטת הבריטית למארב, אך הבריטים נסוגו ומשכו את הצי הגרמני בתורו אל המארב של הצי הגדול. אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול, הצליח לחצות את ה-T של הצי הגרמני פעמיים, אך מפקד הצי הגרמני, ריינהרד שר, הצליח לחמוק. היה זה אחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה - השתתפו בו כ-250 אוניות משני הצדדים - ברם תוצאותיו לא היו ברורות, ובוודאי לא מכריעות. בקרב יוטלנד הצליחו הגרמנים להסב לבריטים אבדות כבדות בהרבה מאלה שספגו בעצמם, אך לא הצליחו לשנות את המאזן בין שני הציים, ולא הצליחו לשבור את ההסגר הימי; הצי הבריטי הצליח לאלץ את הצי הגרמני להישאר בנמליו עד תום המלחמה.

מעבר לקרבות לאלה, התחוללו בים הצפוני תקריות רבות, שהגדולה ביניהן הייתה קרב מפרץ הלגולנד, ב-28 באוגוסט 1914, ובה היו מעורבות עשרות אוניות, רובן קטנות (משחתות וסיירות). ההכרעה בקרב, לטובת הבריטים, באה בזכות סיירות המערכה הבריטיות.

הקרבות הימיים הם המושכים את עיקר תשומת הלב ההיסטורית, אך המצור הימי הממושך הוא זה שתרם את התרומה המכרעת למפלת גרמניה, בכך שהביא את העם הגרמני אל סף הרעב ואל קריסה כלכלית.

מערכת הצוללות

הצוללת הגרמנית U9

ערך מורחב – מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה

מכיוון שהצי הגרמני היה מנוטרל, למעשה, מצאו הגרמנים כלי נשק חדש: לוחמת צוללות. במהלך 1915 הפעילו הגרמנים לוחמת צוללות נרחבת נגד הבריטים, מולה לא הייתה להם תשובה יעילה. הגרמנים קיוו שהצוללות יוכלו להכריע את המלחמה, אך ארצות הברית ומדינות אחרות ראו בלוחמת הצוללות הפרה של החוק הבינלאומי; על פי האמנות הבינלאומיות שנחתמו בסוף המאה ה-19, היה על כלי שיט התוקף אוניית סוחר להזהיר את הצוות, לאפשר לו לרדת לסירות הצלה ולהתרחק מן המקום. צוללות, מעצם טבען, לא היו יכולות לעשות כך מבלי לאבד את גורם החמקנות שלהן, מקור כוחן. בשל כך אירעו מקרים רבים של הרג צוותים אזרחיים, דבר שהפך לאסון של ממש בהטבעת אוניות נוסעים. הגרמנים כיוונו את לוחמת הצוללות כנגד תעבורה ימית בריטית, אך לא ניתן היה להימנע מהטבעתן של אוניות נייטרליות. תקרית מפורסמת של הטבעת אוניית נוסעים נייטרלית הייתה תקרית "לוסיטניה", שהביאה ללחץ כבד מצד ארצות הברית להפסקה מידית של לוחמת הצוללות. הגרמנים לא היו יכולים לעמוד בלחץ, וחששו להפנות נגדם את המדינות הנייטרליות; בסוף ספטמבר 1915 הופסקה לוחמת הצוללות, והן הוחזרו לבסיסיהן.

הצי הגרמני חש שבידיו נמצא המכשיר להכרעה במלחמה, ותסכולו גבר יותר ויותר למול ההגבלות שהוטלו עליו. גם הפיקוד הגרמני העליון, בראשות פאול פון הינדנבורג וסגנו, אריך לודנדורף, תמכו בהסרת המגבלות על לחימת הצוללות. הממשלה הגרמנית התנגדה למהלך, בשל החשש הכבד מפני כניסתה של ארצות הברית למלחמה לצד בעלות הברית; גם הקיסר התנגד לכך, אך שינה את דעתו לקראת סוף דצמבר 1916 מול לחצם המשותף של ראשי הצבא והצי. הגרמנים סברו שארצות הברית לא תתערב במלחמה; וגם אם תתערב, לא תספיק להתערב בזמן כדי להציל את בריטניה. ההחלטה הסופית התקבלה ב-9 בינואר 1917, ועל פיה הכריזה גרמניה על חידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת ב-1 בפברואר 1917. החזרה ללוחמה בלתי מוגבלת אכן הובילה את ארצות הברית למלחמה, יחד עם מדינות נייטרליות נוספות, כברזיל.

בשלב הראשון לא היה לבריטים כמעט כל מענה נגד הצוללות: למעשה, לא היו כלי שיט שהתאימו לסוג זה של מלחמה; אוניות המערכה וסיירות המערכה היו למעשה חסרות ערך בלוחמה זו. רק המשחתות התאימו, וגם הן נדרשו להתאמות מיוחדות. לא היו כלי נשק מתאימים שהיו יכולים לפגוע בצוללת מתחת לפני המים. כדי להתגבר על קושי זה פותחה פצצת העומק, אך רק ב-1916 פותחה פצצה יעילה, וקצב הייצור היה כה איטי עד שב-1917 היו על כל אונייה רק ארבע פצצות כאלו. רק בתחילת 1918 החלו האוניות לקבל את המטען המקובל שכלל 35 פצצות עומק. גם כשהיו פצצות כאלו, לא היה אמצעי גילוי שיכול היה לאתר את הצוללת מתחת לפני הים. רק באפריל 1917 פותחו דגמים יעילים של הידרופון, ורק לקראת סוף השנה היו די מכשירים כאלה בשימוש הצי. לקראת סוף השנה כבר היה קיים מכשיר הסונאר (שנקרא אז "אסדיק", ASDIC), אך עד סוף המלחמה צוידו בו רק שבע אוניות.

רק עם הנהגת השיירות הצליחו בעלות הברית לצמצם את היקף הטבעות הצוללות. סיורים אוויריים, שכלול אמצעי הגילוי וכלי הנשק, הנחת מוקשים ימיים שנועדו לחסום את דרכן של הצוללות, ושכלול הנהלים באדמירליות הבריטית, הביאו לירידה בהיקף הנזק. 178 צוללות גרמניות הוטבעו, ועימן טבעו כ-5,000 קצינים ומלחים גרמניים. היקף האבדות שגרמו הצוללות היה עצום: הן הטביעו כ-5,000 אוניות, מתוכן 1,764 אוניות גדולות שנועדו לשיט חוצה אוקיינוס. בסך הכל הטביעו הצוללות אוניות בתפוסה כוללת של 12.8 מיליון טון. כ-15,000 מלחים ונוסעים נספו במערכה. הצוללות הטביעו גם אוניות מלחמה: עשר אוניות מערכה, 13 סיירות מסוגים שונים, ו-21 משחתות.

הים התיכון

ערך מורחב – מערכת גליפולי

בניגוד לים הצפוני, שהיה זירת המאבק בין שני ציים, הייתה בים התיכון נוכחות של כמה ציים. חלקו המערבי של הים התיכון היה בשליטת הצי הצרפתי, ואילו הצי האיטלקי והצי האוסטרו-הונגרי התמודדו על שליטה בים האדריאטי. מעבר לציים אלו, שהיו ציי מדינות השוכנות לחוף הים התיכון, היו בזירה זו גם יחידות של הצי המלכותי הבריטי והצי הגרמני הקיסרי, ומאוחר יותר גם של הצי הקיסרי היפני, שהגיעו כתגבורת לצי הבריטי. איטליה הייתה חלק מהברית המשולשת, שנחתמה ב-1882 בין האימפריה הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה, ומעמדה בתחילת המלחמה לא היה ברור. לו הייתה איטליה מצטרפת לגרמניה ואוסטרו-הונגריה, היה נוצר עימות על השליטה הימית בים התיכון. בפועל, נקטה איטליה מדיניות נייטרלית בתחילת המלחמה, אך לאחר מכן, ב-1915, הצטרפה למדינות ההסכמה.

המשימה הראשונה שהוטלה על הצי הצרפתי הייתה העברת הגיס ה-19 של צבא צרפת שהיה בצפון אפריקה למרסיי, כדי לתגבר את צבא צרפת מול צבא הקיסרות הגרמנית הצפוי לפלוש לצרפת. הצי הבריטי בים התיכון קיבל הוראות לסייע לצרפתים במהלך זה, אך התיאום בין הציים היה לקוי ולא הוסדר כיאות. איום על תנועת הצי הצרפתי בא מצדה של סיירת המערכה הגרמנית "גֶּבֶּן" (Goeben) שהוצבה בים התיכון. "גבן" והסיירת הקלה "ברסלאו" היו בחיפה כאשר קיבלו את ההודעה על רצח הארכי-דוכס האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד בסרייבו, ב-28 ביוני 1914. האדמירל הגרמני וילהלם סושון שפיקד על האוניות הסיק נכונה שעומד לפרוץ משבר עולמי, והחל לנוע למערב הים התיכון. "גבן" הייתה בין האוניות המהירות ביותר ובעלות החימוש הכבד ביותר בים התיכון, אם כי לבריטים היו במלטה שלוש סיירות מערכה מהירות וחזקות כמוה. לו הייתה "גבן" מצליחה לתקוף את שיירות האוניות נושאות החיילים הצרפתיים, הייתה עלולה לגרום לנזק חמור. בשל כך סומנה האונייה הגרמנית כיעד חשוב של הבריטים.

המערכה הימית בים התיכון נפתחה במרדף דרמטי של יחידות הצי הבריטי אחרי "גבן" ו"ברסלאו". המרדף החל בחופי אלג'יריה, לשם הגיעו האוניות הגרמניות כדי להפגיז את ערי החוף. הגרמנים קיבלו הוראות ממפקדת הצי הגרמני להפליג לטורקיה, שעמדה להצטרף למעצמות המרכז. הבריטים רדפו אחרי שתי האוניות, אך עקב פקודות לא ברורות לא הצליחו ללכוד אותן. "גבן" הצליחה לחמוק ולהגיע לקונסטנטינופול, שם הועברה לצי הטורקי; צוותה המקורי נותר עליה, אך חבש תרבושים ורשמית הוגדר כצוות טורקי. האדמירל הגרמני, וילהלם סושון (Souchon) נתמנה כמפקד הצי הטורקי. האימפריה העות'מאנית עדיין התלבטה בשאלה אם להצטרף למעצמות המרכז, כאשר "גבן" הכריעה עבורה; האונייה הגרמנית-טורקית הפליגה יחד עם "ברסלאו" ועוד 14 אוניות טורקיות אל ערים רוסיות לחוף הים השחור. הצי הטורקי הפגיז ערים אלה וגרם לנזק כבד, ובכך הכריח את כניסתה של טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז.

אוניית המערכה הבריטית אה"מ "איריזיסטבל" טובעת במערכה על גליפולי

המערכה הימית הנרחבת ביותר במלחמה הייתה מערכת גליפולי, ב-1915. כדי לשבור את הקיפאון במלחמה שהשתרר ב-1915, הועלה בבריטניה הרעיון לתקוף את האימפריה העות'מאנית ולהוציאה מהמערכה על ידי משלוח צי שיפרוץ דרך מצרי הדרדנלים אל ים מרמרה, ושם יכבוש את קונסטינופול ויכריע את הטורקים. ב-19 בפברואר 1915 החל צי צרפתי-בריטי משולב, ובו 14 אוניות מערכה פרה-דרדנוט, שלוש אוניות מערכה ושתי סיירות מערכה להפגיז את המבצרים שחלשו על המצרים, כדי לאפשר לשולות מוקשים לפנות את המוקשים הימיים שחסמו את המעבר. למרות כמה שבועות של הפגזה, נכשל הניסיון, והוחלט על הנחתת כוחות יבשתיים בחצי האי גליפולי, השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים. הכוחות הונחתו החל ב-25 באפריל 1915, אך לאחר חודשים אחדים הסתבר כי נכשל הניסיון להזיז ממקומו את הצבא העות'מאני. לאחר נפילת 131,000 חיילים ופציעת 252,000 אחרים החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. למרות הכישלון, המשיכו הבריטים והצרפתים בהסגר ימי על הדרדנלים, ומנעו יציאה של הצי הטורקי אל הים התיכון. הייתה זו המערכה הימית העיקרית במלחמה בזירה זו בין אוניות שטח.

עם כניסת איטליה למערכה לצד מדינות ההסכמה, הטילו מדינות ההסכמה הסגר ימי על הים האדריאטי, כדי למנוע מהצי האוסטרו-הונגרי מלפעול. אסטרטגיה זו הצליחה, אם כי הגרמנים והאוסטרו-הונגרים הגיבו בלוחמת צוללות, שהטביעו שתי אוניות מערכה מן הדרג השני, שתי סיירות משוריינות, חמש משחתות, ושתי צוללות. זאת, מעבר לאוניות סוחר רבות.

ההסגר הימי על הים האדריאטי ועל הדרדנלים העניק למדינות ההסכמה שליטה מלאה על הים התיכון, וכך היו נתיבי הים פתוחים עבורם למעבר סחורות וציוד, בין השאר למצרים ולתעלת סואץ.

לוחמת הצוללות בים התיכון

מול העליונות המלאה שהייתה למדינות ההסכמה בתחום אוניות השטח, הצליחו מעצמות המרכז להפעיל לוחמת צוללות מוצלחת בים התיכון, שגרמה למדינות ההסכמה נזקים כבדים. צוללות פעלו בים האדריאטי, כפי שהוזכר לעיל, כבר מ-1914. לאחר תחילת המערכה בגליפולי שלחה גרמניה צוללות לטורקיה; עד סוף 1915 כבר היו לגרמניה שבע צוללות שבסיסן בקונסטנטינופול, ואלו הסבו לצי הצרפתי-בריטי אבדות משמעותיות, ובהן שתי אוניות מערכה.

שנת 1915 הביאה עמה גם לוחמת צוללות נגד נתיבי האספקה של מדינות ההסכמה בים התיכון; חלק משמעותי מהתעבורה הימית הבריטית עברה בים זה, כמו גם התעבורה הימית האיטלקית והצרפתית. תנאי מזג האוויר בים התיכון טובים גם בחורף, ולא הקשו על פעילות הצוללות כפי שקרה בים הצפוני ובאוקיינוס האטלנטי; יתרון נוסף שהיה לצוללות נעוץ בקיומן של נקודות מפתח בים התיכון, שבהן חייבת התעבורה הימית לעבור: תעלת סואץ, המעבר ליד כרתים ומלטה, ומצר גיברלטר. יתרון נוסף שהיה לצוללות בים התיכון היה מיעוטן של אוניות נייטרליות, שיחסית לא הפליגו באזור זה. למרות זאת נגרמה תקרית חמורה כאשר הצוללת "U-38" הטביעה את אוניית הנוסעים האיטלקית "אנקונה" ב-8 בנובמבר 1915, ללא אזהרה מוקדמת. למעלה מ-200 נוסעים טבעו, ובהם תשעה אזרחי ארצות הברית; התקרית אירעה כששה חודשים לאחר הטבעתה של "לוסיטניה", והגבירה את הזעם בדעת הקהל האמריקנית כנגד גרמניה. ב-30 בדצמבר הטביעה אותה צוללת אוניית נוסעים נוספת ליד כרתים, הטבעה בה נספו 343 איש. ההטבעה הייתה בניגוד לחוק הבינלאומי, שחייב מתן אזהרה ואפשרות לנוסעים לרדת לסירות הצלה.

לוחמת הצוללות בים התיכון הביאה לנזק כבד למדינות ההסכמה, שהלך וגדל ב-1916. כמפורט לעיל, צעדי הנגד של ציי מדינות ההסכמה היו בלתי-יעילים, והתיאום ביניהן היה קטוע ולא מוצלח. ב-1916 הוטבעו 415 אוניות של מדינות ההסכמה, בנפח כולל של 1,045,058 טון, חצי מכלל הטבעות הצוללות באותה שנה בכל הזירות. שיאה של לוחמת הצוללות הגיע ב-1917, כאשר גרמניה הכריזה על לוחמת צוללות בלתי מוגבלת. שייטת הצוללות בים התיכון גדלה ל-28 צוללות. ואולם, עם הנהגת שיטת השיירות באפריל 1917 החלו אבדות מדינות ההסכמה לרדת; במאי 1918 כבר ירדו האבדות אל מתחת לקו ה-100,000 טון. זאת, לעומת עלייה איטית במספר הצוללות שהוטבעו. מערכת הצוללות נמשכה עד סוף המלחמה; האונייה האחרונה שהוטבעה הייתה אוניית המערכה הבריטית "בריטניה", שהוטבעה יומיים לפני תום המלחמה ליד גיברלטר, על ידי הצוללת "UB-50".

הים השחור

הסיירת הגרמנית-טורקית "גבן"

הים השחור היה זירת מאבק בין הצי של האימפריה העות'מאנית והצי הרוסי הקיסרי. הצי העות'מאני היה בשלב של מעבר מספינות מיושנות לצי חדש; שתי אוניות מערכה חדישות שנבנו עבור הצי העות'מאני בבריטניה הוחרמו על ידי הבריטים והוכנסו לשירות בצי הבריטי. למרות זאת, כניסתן של "גבן" ו"ברסלאו" לצי הטורקי, כפי שהוזכר לעיל, נתנה לטורקים אוניות קרב חדישות ובעלות עליונות על הצי הרוסי. "גבן" הייתה מהירה מאד ובעלת חימוש כבד, והייתה יכולה להטביע כל אונייה רוסית קטנה ממנה, או לחמוק מכל אונייה גדולה ממנה. הרוסים היו יכולים לגבור על "גבן" רק אם היו מצליחים להיכנס מולה לקרב ביתרון מספרי של אוניות מערכה עידפות. שתי השנים הראשונות של המלחמה היו איפוא מעין משחק חתול ועכבר בין שני הציים, כאשר כל אדמירל מנסה להשיג את היתרון הטקטי שברשותו; בשנתיים אלו אירעו מספר רב של התנגשויות בין הציים, שהסבו זה לזה נזקים.

ואולם, ב-1916 החל היתרון לעבור לידי הרוסים. ל"גבן" לא היה נמל ובו מתקנים מתאימים לתחזוקה מלאה שלה, וכשירותה החלה לרדת. מאידך, הרוסים הכניסו לשירות שתי אוניות מערכה חדישות; על אף שהיו איטיות מ"גבן", בכל זאת יצרו איום חדש עליה שהגביל את פעילותה. הרוסים הצליחו להגיע לשליטה על רוב הים השחור. יחידות קלות של שני הציים המשיכו להטריד את האויב לאורך כל המלחמה, אך הרוסים שלטו בים עד למהפכה הבולשביקית בנובמבר 1917. סיוע נוסף לרוסים ניתן על ידי צוללות בריטיות וצרפתיות שהצליחו לחדור לים השחור באביב 1915, ולפגוע בתעבורה הימית הטורקית. עם פינוי הדרדנלים בינואר 1916 נסוגו צוללות אלו.

הים הבלטי

בים הבלטי התכתשו הצי הרוסי והצי הגרמני. הצי הגרמני היה גדול ומודרני יותר; הבסיסים הגרמניים העיקריים שכנו אמנם לחוף הים הצפוני, אך אוניות מלחמה גרמניות היו יכולות להגיע בקלות לים הבלטי דרך תעלת קיל. בשל כך היה הצי הרוסי בעיקר בעמדת מגננה, והסתפק בהתקפת שיירות גרמניות לשוודיה. בפעולה זו הוא הסתייע בשייטת בריטית בת 9 צוללות שסופחה אליו ובסיסה היה בטאלין.

אירוע רב חשיבות אירע בים הבלטי ב-26 באוגוסט 1914, כאשר הסיירת הקלה הגרמנית "מגדבורג" עלתה על שרטון בשל ערפל כבד. התאונה אירעה במפרץ פינלנד, במהלך משימת סיור. אוניות גרמניות שהיו יחד עם "מגדבורג" ניסו לחלצה, אך לנוכח כוח רוסי עדיף שהתקרב לאזור הוחלט לנטוש את האונייה הגרמנית ולהטביעה. צוללים רוסיים שבדקו את האונייה הטבועה גילו בה ספר צופן, שהועבר לבריטים. ספר הצופן סייע לבריטים בפיצוח הצופן הגרמני, והיה מרכיב חשוב בעליונותם הימית.

בשל המיקוש הרב שהיה בים הבלטי הוגבלו מאד פעולות הציים ויכולתם לסייע לצבאות היבשה. הצי הגרמני תקף פעמיים במפרץ ריגה: באוגוסט 1915, מתקפה שלא הצליחה, ובאוקטובר 1917, מתקפה שבה הצליחו הגרמנים לכבוש את האיים במפרץ (לאחר שהצבא הגרמני כבש את העיר ריגה) ולפגוע באוניות הרוסיות שיצאו מן העיר. במתקפה זו התרחש הקרב הימי היחיד בזירה זו, ובו הוטבעה אוניית המערכה הרוסית "סלבה".

לאחר מהפכת אוקטובר בסוף 1917 וחוזה ברסט-ליטובסק השיגו הגרמנים שליטה מלאה על הים הבלטי.

זירות אחרות

"אמדן" בוערת על חופי האי קוקוס

עיקר הלוחמה הימית התרחש בזירות שהוזכרו לעיל, סביב אירופה, אך היו זירות לוחמה ימית גם באוקיינוסים רחוקים. צ'ינגדאו שבסין הייתה בסיסה של שייטת גרמנית, ובה שתי סיירות משוריינות ושלוש סיירות קלות. עם פרוץ המלחמה היה ברור למפקד השייטת, תת-אדמירל מקסימיליאן פון שפיי שלא יוכל להישאר בבסיסו, לאור העדיפות הימית הרבה של ציי מדינות ההסכמה, במיוחד של הצי הקיסרי היפני החזק, בעל בריתה של בריטניה. שפיי החליט לנסות ולהפליג סביב כף הורן חזרה לגרמניה. סיירת אחת, "אמדן" (Emden), נשלחה למשימה עצמאית: לפשוט על נתיבי הים בדרום-מזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. "אמדן" הצליחה במשימתה למעלה מן המשוער: בחודשיים שבהם פעלה לכדה והטביעה 18 אוניות סוחר, תקפה מטרות חוף, חמקה ללא הרף מעשרות אוניות אויב שחיפשו אחריה, היוותה סיכון חמור לשיירות החיילים שהפליגו מאוסטרליה וניו זילנד לאירופה, והביכה מאד את מפקדי ציי מדינות ההסכמה. בסופו של דבר נלכדה "אמדן" באיי קוקוס, כאשר ניסתה לפשוט על תחנת האלחוט שהייתה בה. סיירת ניו זילנדית שהייתה באזור לכדה אותה והטביעה אותה.

במקביל הפליג פון שפיי מזרחה, לכיוון אמריקה הדרומית. ב-1 בנובמבר 1914 נתקל פון שפיי בשייטת בריטית שנלשחה ליירט אותו ליד חופי צ'ילה, ליד העיירה קורונל; בקרב שהתפתח, קרב קורונל, הוטבעו שתי סיירות משוריינות בריטיות. הייתה זו התבוסה הימית הראשונה שנחל הצי הבריטי מזה למעלה ממאה שנים. דעת הקהל הבריטית הזדעזעה מן התבוסה, ולורד הים הראשון החדש, ג'קי פישר יחד עם הלורד הראשון של הימיה, וינסטון צ'רצ'יל, החליטו על תגובה מהירה ומוחצת. הם שלחו שתי סיירות מערכה מן הצי הגדול (Grand Fleet) לדרום האוקיינוס האטלנטי; חמישה שבועות לאחר קרב קורונל, ב-7 בדצמבר, הטביעה השייטת הבריטית כמעט את כל אוניותיו של שפיי בקרב איי פוקלנד.

יחידות ימיות של מדינות ההסכמה השתלטו על מושבות גרמניות מבודדות, ובהן סמואה, מיקרונזיה, צ'ינגדאו, המושבות הגרמניות בגינאה החדשה, טוגו וקמרון. ספינות פשיטה גרמניות המשיכו לתקוף אוניות סוחר ברחבי הים, והצי הבריטי עסק במרדף אחריהן עד להטבעתן. במזרח אפריקה הגרמנית התנהלה לוחמה מתמשכת שנמשכה לאורך כל המלחמה. במהלך לוחמה זו השתלטו כוחות ימיים בריטיים, בקרב אגם טנגנייקה על אגם טנגנייקה, בסדרת היתקלויות במהלך פברואר 1916.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לוחמה ימית במלחמת העולם הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23301740לוחמה ימית במלחמת העולם הראשונה