אוניות המערכה מסדרת קניג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוניות המערכה מסדרת קניג
אוניית הצי הגרמני הקיסרי "קרונפרינץ" בסקפה פלו
אוניית הצי הגרמני הקיסרי "קרונפרינץ" בסקפה פלו
אוניית הצי הגרמני הקיסרי "קרונפרינץ" בסקפה פלו
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית מערכה
צי הצי הגרמני הקיסרי
דגל הצי הצי הגרמני הקיסריהצי הגרמני הקיסרי
סדרה קניג
סדרה קודמת אוניות המערכה מסדרת קייזר
סדרה עוקבת אוניות המערכה מסדרת באיירן
אוניות בסדרה "קניג", "גרוסר קורפרסט", "מארקגראף", "קרונפרינץ"
ציוני דרך עיקריים
הושקה 1913–1914
תקופת הפעילות 1914–הווה (כ־110 שנה)
אחריתה הוטבעו על ידי צוותיהן בסקפה פלו, 21 ביוני 1919
מידות
הֶדְחֶק 25,800 טון (סטנדרט)
אורך 175.4 מטר
רוחב 29.5 מטר
שוקע 9.19 מטר
נתונים טכניים
מהירות 21.2 קשרים
גודל הצוות 1,136 קצינים ומלחים
טווח שיוט 14,800 ק"מ במהירות 12 קשר
הנעה טורבינות קיטור בהספק 43,300 כוחות סוס (32.3 מגה-וואט)
צורת הנעה טורבינות
כמות הדלק 3,000 טון פחם, 600 טון דלק
אמצעי לחימה
שריון חגורת שריון 350 מ"מ
צריחי תותחים 300 מ"מ
תותחים משניים 170 מ"מ
מגדל ניווט 350 מ"מ
חימוש עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ)
14 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ)
10 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת קניג (König) הייתה סדרה של ארבע אוניות מערכה שנבנו בגרמניה לקראת מלחמת העולם הראשונה ושירתו בצי הגרמני הקיסרי במהלך המלחמה. ארבע האוניות היו קניג (König), גרוסר קורפרסט (Großer Kurfürst), מארקגראף (Markgraf), וקרונפרינץ (Kronprinz). הן היו האוניות החזקות ביותר בצי הגרמני בתחילת המלחמה, ושרתו כיחידה אחת במהלך המלחמה – הפָּלְגָה החמישית של שייטת המערכה השלישית. האוניות נטלו חלק בפעילות הימית של הצי במהלך המלחמה, כולל קרב יוטלנד, בו הייתה הפלגה ראשונה בטור האוניות הגרמני. ארבע האוניות שרדו את המלחמה, ובסופה נעצרו בבסיס הימי הבריטי בסקפה פלו. ב-21 ביוני 1919 הוטבעו האוניות בידי צוותיהן, כדי למנוע מאנשי הצי המלכותי הבריטי להשתלט עליהן.

אוניות המערכה מסדרת "קניג" היו הסדרה הרביעית של אוניות מערכה דרדנוט שנבנתה בגרמניה. הן היו המשך של הסדרה הקודמת, אוניות המערכה מסדרת קייזר, והיו דומות בממדיהן, אך היו בהן כמה שיפורים. השיפורים העיקריים היו פריסה טובה יותר של התותחים הראשיים של האוניות, ומיגון טוב יותר. במערכת ההנעה נעשה ניסיון לשלב מנוע דיזל אחד, יחד עם שני מנועי טורבינה, רעיון שנוסה באחת האוניות בסדרת "קייזר".

תכנון

אוניות המערכה מסדרת קניג הוזמנו על פי התיקון השני לחוק הצי של הקיסרות הגרמנית, שעבר ברייכסטאג ב-1908. התיקון הועבר כמענה למהפך שיצרה השקת אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט ב-1906. "דרדנוט" קבעה סטנדרט חדש בבניית אוניות מערכה, סטנדרט שבא לידי ביטוי בחימוש בעל עוצמה רבה יותר, מערכת הנעה חדישה, ועוד. כתוצאה מכך, היו אוניות המערכה גדולות יותר, ולפיכך יקרות יותר מאוניות המערכה פרה-דרדנוט הישנות יותר. בשל כך, היה צורך לעדכן את תקציב הצי שאושר ב-1906, ולהתאימו לעלויות החדשות[1]. בנוסף, קבע החוק כי משך החיים של אוניות מערכה יצומצם מ-25 שנים ל-20 שנים. קביעה זו יצרה צורך בתכנון ובהשקת אוניות מערכה חדשות, במקום הישנות שהחוק קבע כי יש להוציאן משירות, וכך נאלץ הרייכסטאג לאשר עוד הגדלה בתקציב, כדי לאפשר את בנייתן של אוניות המערכה הנוספות הנדרשות. שר הצי, אלפרד פון טירפיץ, איים להתפטר אם לא יאושר החוק, ואיומו סייע בהעברת החוק ברוב משמעותי.[2]. אוניות המערכה מסדרת "קניג" הוזמנו תחילה תחת השמות הזמניים S, ארסאטץ קורפרסט פרידריך וילהלם (Ersatz Kurfürst Friedrich Wilhelm), ארסאטץ וייסנבורג (Ersatz Weissenburg), וארסאטץ ברנדנבורג (Ersatz Brandenburg)[3].

מאפיינים

אורכן של אוניות המערכה מסדרת "קניג" היה 174.7 מטרים בקו המים. אורכן המלא היה 175.4 מטרים. רוחבן היה 29.5 מטרים, והשוקע שלהן היה מ-9.19 מטרים בקדמת האונייה עד 9 מטרים באחריה. ההדחק המרבי היה 28,600 טון. לאוניות הייתה תחתית כפולה לאורך 88% מגוף האונייה, והיא הייתה מחולקת ל-18 תאים אטימים למים. מסגרות פלדה אורכיות רוחביות היוו את שלד האונייה, ועליהן מוסמרו לוחות הפלדה החיצוניים[4].

הצוות היה מורכב מ-41 קצינים ו-1,095 מלחים. קניג, אוניית הדגל של הפלגה היו 14 קצינים ו-80 מלחים נוסף לצוות הרגיל[5]. הצי הגרמני העריך מאד את תכונות השיט של האוניות. הן תפקדו היטב בתנאי הים הקשים של הים הצפוני, אך נטו לאבד מעט ממהירותן בגלים גבוהים. יכולת התמרון שלהן הייתה טובה, אך בעת פנייה חריפה סבלו האוניות מומנט כוח חריף, שהיה עלול להביא לאובדן של שני שלישים ממהירותן ולהביא לנטייה של כ-8 מעלות[6].

הנעה

התכנון המקורי של האוניות קבע שההנעה תתבצע בעזרת שלושה גלי הנע, כאשר שני הגלים החיצוניים יונעו בעזרת טורבינות, ואילו גל ההנע המרכזי יונע בעזרת מנוע דיזל בעל ששה צילינדרים ושתי פעימות מתוצרת MAN. מנוע הדיזל אמור היה לספק 12,000 כוחות סוס ב-150 סיבובים לדקה. ואולם, פיתוח מנועי הדיזל התעכב, והוחלט להתקין מנועי דיזל רק באוניות "גרוסר קורפרסט" ו"מארקגראף". בסופו של דבר, לא הותקנו מנועי דיזל באף אחת מהאוניות. באוניות "קניג" ו"קרונפרינץ" הותקנו שלושה מנועי טורבינה של חברת "פארסונס" הבריטית, ואילו ב"גרוסר קורפרסט" וב"מארקגראף" הותקנו טורבינות מתוצרת גרמנית, AEG-וולקן וברגמן, בהתאמה[7]. הטורבינות הניעו מדחפים בעלי שלוש כנפיים, בקוטר 3.8 מטרים. את הקיטור סיפקו 15 דוודים, 3 מונעים בדלק ו-12 מונעים בפחם. מערכות ההנעה של האונייה תוכננו להפיק 31,000 כוחות סוס, אך בניסויי האוניות הגיעו המנועים להספק גבוה יותר, בין 41,400 כ"ס עד 46,200 כ"ס[8]. מהירותן המתוכננת של האוניות הייתה 21 קשר (כ-39 קמ"ש). טווח האוניות היה כ-14,800 ק"מ, במהירות של 12 קשר (כ-22 קמ"ש), או 7,400 ק"מ במהירות 18 קשר (כ-33 קמ"ש). האוניות נשאו עד 3,000 טון פחם, ו-600 טון דלק[9]. לאוניות היו שני הגאי כיוון[10].

חימוש

שרטוט של "קניג". החלוקה למספרים היא לצורך משחקי מלחמה.

כל אחת מאוניות המערכה מסדרת "קניג" נשאה עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ), שהיו מותקנים בחמישה צריחים. שני צריחים הותקנו בקדמת האונייה, כאשר הצריח האחורי בין השניים מוגבה ויורה מעל הקדמי, אחד באמצעה, בין שתי הארובות, ושני צריחים בחלקה האחורי, כאשר הצריח הרביעי מותקן מאחורי ומעל הצריח החמישי. סידור זה היה מוצלח יותר מסידור התותחים באוניות המערכה מסדרת "קייזר": בסדרת "קייזר" היו לאוניות רק שני תותחים שהיו יכולים לירות לכיוון קדמת האונייה, ורק שמונה תותחים היו יכולים לירות מטח רוחבי (Broadside), מכיוון ששני הצריחים במרכז האונייה היו מוגבלים ביכולת הצידוד שלהם. לעומת זאת, באוניות המערכה מסדרת "קניג" היו האוניות יכולות לירות קדימה בארבעה תותחים, וניתן היה להפנות עשרה תותחים למטח רוחבי[11].

מתחת לכל צריח היה תא עבודה, שאליו הגיעה התחמושת לתותח במעלית ממחסני התחמושת שבתחתית האונייה. הצריחים הופעלו חשמלית, אם כי התותחים הוגבהו הידראולית. פנים הצריח נבנה כולו מפלדה, כדי לצמצם את סכנת ההתלקחות[12]. לכל תותח היו 90 פגזים, ובסך הכל אוחסנו בכל אונייה 900 פגזים בקוטר גדול[13]. הפגזים היו משני סוגים: פגזים חודרי שריון, במשקל 405.5 ק"ג, או פגזים נפיצים, במשקל 405.9 ק"ג. המטען ההודף של התותחים היה משני סוגים: האחד, במשקל 91 ק"ג, שהיה נתון בתרמיל מפליז, והשני, במשקל 34.5 ק"ג, שהיה בשק ממשי. קצב האש של התותחים היה 2 עד 3 פגזים לדקה; מהירות הלוע הייתה 855 מטרים לשנייה. לתותחי האונייה הייתה הגבהה מרבית של 13.5 מעלות. בהגבהה מרבית היו התותחים יכולים לירות לטווח מרבי של כ-16,200 מטרים. מאוחר יותר הוגדלה ההגבהה ל-16 מעלות, וכך הוגדל הטווח ל-20,400 מטרים[14].

לאוניות הייתה סוללת חימוש משני, ובה 14 תותחים מהירי ירי בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ), שהיו מוצבים במעין תאים משוריינים, על הסיפון העליון. לכל תותח היו 160 פגזים, ובסך הכל היו באונייה 2,240 פגזים בקוטר זה. משקלו של כל פגז היה 45.3 ק"ג. קצב האש היה 5 עד 7 פגזים בדקה, ומהירות הלוע של התותחים הייתה 835 מטרים בשנייה. טווח הירי של תותחים אלה היה 13,500 מטרים, ומאוחר יותר הוגדל הטווח ל-16,800 מטרים[15].

האונייה נשאה גם חימוש שלישוני, שישה תותחים בקוטר 3.5 אינץ (88 מ"מ), שגם הם היו מותקנים בתאים משוריינים. ששת התותחים היו מותקנים בשני צידי מגדל הניווט הקדמי, והיו מכוונים כולם לקדמת האונייה. לכל תותח היו 200 פגזים, ובסך הכל היו באונייה 1200 פגזים בקוטר זה. הפגזים הנפיצים בקוטר זה היו במשקל 10 ק"ג כל אחד. קצב האש של התותחים היה עד 15 פגזים לדקה, ומהירות הלוע הייתה 890 מטרים בשנייה[16]. בשלב מאוחר יותר הוחלפו תותחים אלה בתותחים נ"מ באותו קוטר, שהותקנו בחלקה האחורי של האונייה[17].

כמקובל לגבי אוניות מערכה באותה תקופה, נשאו האוניות גם חמישה צינורות לשיגור טורפדו בקוטר 20 אינץ' (508 מ"מ), שהיו מוצבים מתחת לקו המים: צינור אחד בחרטום האונייה, ושניים בכל אחד מצידי האונייה; באונייה היו 16 טילי טורפדו, באורך 7 מטרים, עם ראש נפץ במשקל 195 ק"ג. מהירותם של טילי הטורפדו הייתה 37 קשר (68.5 קמ"ש), והטווח היה 4,000 מטרים. במהירות נמוכה יותר, 27 קשר (50 קמ"ש), גדל הטווח ל-9,300 מטרים.[18];[19].

שריון

כמו כל אוניות המלחמה הגרמניות באותה תקופה, מוגנו אוניות המערכה מסדרת קוניג בשריון מתוצרת קרופ. השריון על הסיפון היה בעובי משתנה, מ-10 ס"מ באזורים הקריטיים יותר של האוניות ועד 6 ס"מ באזורים פחות חשובים. רצועת השריון שהקיפה את האונייה הייתה בעובי 35 ס"מ סביב המבצר המרכזי באונייה (האזור בו היו מנועי הספינה, מרכזי התחמושת והפיקוד) ובעובי פחות בקצוות, 18 ס"מ בקדמתה ו12 ס"מ באחוריה. מעבר לחגורת השריון, הייתה עוד מחיצה שנקראה "מחיצת טורפדו" (torpedo bulkhead), שנועדה לשמור על האונייה גם אם חגורת השריון החיצונית נפרצה. עובייה של מחיצה זו היה 4 ס"מ. מגדל הניווט הקדמי היה מוגן בצידיו בשריון בעובי 30 ס"מ, וגג בעובי 15 ס"מ; המגדל האחורי היה מוגן בצידיו בשריון בעובי 20 ס"מ וגג בעובי 5 ס"מ. צריחי התותחים הראשיים היו מוגנים בשריון בעובי 30 ס"מ בצדדים ו11 ס"מ בגג הצריח; תאי התותחים המשניים היו מוגנים בשריון בעובי 17 ס"מ, ובעובי 8 ס"מ על מגיני התותח[20].

בנייה וכניסה לשירות

שם משמעות השם תחילת בנייה מספנות השקה כניסה לשירות
קוניג (König) מלך, לכבוד תוארו של הקיסר וילהלם השני כמלך פרוסיה אוקטובר 1911 המספנה המלכותית, וילהלמסהאפן 1 במרץ 1913 9 באוגוסט 1914
גרוסר קורפרסט (Großer Kurfürst) על שם פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג אוקטובר 1911 אה גה וולקן, המבורג 5 במאי 1913 30 ביולי 1914
מארקגראף (Markgraf) מרקיז, לכבוד תוארו של הקיסר וילהלם השני כמרקיז (מארקגראף) של ברנדנבורג נובמבר 1911 א.ג. ווסר, ברמן 4 ביוני 1913 1 באוקטובר 1914
קרונפרינץ (Kronprinz) נסיך הכתר[21] נובמבר 1911 גרמניהוורפט, קיל 21 בפברואר 1914 8 בנובמבר 1914[22]

היסטוריה מבצעית: מלחמת העולם הראשונה

אוניות המערכה מסדרת "קניג" הושקו, כפי שניתן לראות בסעיף הקודם, בחודשיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, ובמשך שנה וחצי היו האוניות החדישות ביותר בצי הגרמני הקיסרי.

פשיטות על חופי אנגליה

הצריחים האחוריים של "גרוסר קורפרסט"

המבצע החשוב הראשון במלחמה בו היו מעורבות אוניות המערכה מסדרת "קניג" הייתה הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי, ב-15 - 16 בדצמבר 1914. עיקר הפשיטה בוצע בידי סיירות המערכה של צי הים הפתוח, ואילו עיקר כוחו של צי הים הפתוח, ובו אוניות המערכה מסדרת "קניג", המתין בעמדת גיבוי במרכז הים הצפוני, במרחק כ-210 קילומטרים ממערב לסקרבורו[23].

לבריטים היה מידע על המבצע המתקרב, מכיוון שהקוד הגרמני היה ברשותם, אך המודיעין הבריטי לא ידע מהי מטרתו המדויקת של הצי הגרמני. בשל כך, הורה הפיקוד הבריטי לשייטת סיירות המערכה הראשונה, בפיקוד תת אדמירל דייויד ביטי, יחד עם שייטות של סיירות ומשחתות, לנסות וליירט את הצי הגרמני[24]. כוח המשימה הבריטי הפליג ישירות אל מרכזו של צי הים הפתוח. ב-15 בדצמבר, ב6:20 בבוקר, נתקלו משחתות בריטיות בספינת טורפדו גרמנית, והחל קרב מבולבל בין הכוחות הקלים של שני הציים, בטווח קרוב. אוניות המערכה מסדרת "קניג" היו בשלב זה קרובות מאד לצי הבריטי, במרחק של כ-16 ק"מ משש אוניות מערכה בריטיות. ואולם, אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד הצי הפתוח, חשש לסכן את הצי ללא אישורו המפורש של הקייזר, וילהלם; הוא לא ידע מהו הכוח העומד מולו, וחשש שכל הצי הגדול הבריטי נמצא בסביבה. בשל כך, החליט להסיג את הצי לאחור 10 דקות לאחר תחילת הקרב[25].

האוניות השתתפו בפשיטה נוספת, הפגזת ירמות' ולואוסטופט, ב-24 באפריל 1916. גם בפשיטה זו הוטל הביצוע הממשי על סיירות המערכה, ואילו אוניות המערכה נותרו מאחור, בגיבוי. מפקד צי הים הפתוח היה כעת אדמירל ריינהרד שר. במהלך היום קיבל שר מידע על כך שהצי הגדול יוצא מבסיסו בסקפה פלו לקראתו, והוא נסוג לבסיסיו[26].

קרב יוטלנד

ערך מורחב – קרב יוטלנד

ארבע האוניות בסדרת קניג השתתפו בגיחה של צי הים הפתוח, שהתפתחה לקרב יוטלנד, בין 31 במאי ל-1 ביוני 1916. המטרה הגרמנית הייתה לנסות ולבודד יחידה אחת של הצי הגדול הבריטי והשמיד אותה על ידי כוח עדיף, וכך לשחוק את היתרון הבריטי ולהתקרב לשוויון כוחות. "קניג", "גרוסר קורפרסט", "מארקגראף" ו"קרונפרינץ" היוו את הפָּלְגָה החמישית של שייטת המערכה השלישית, והן היו החלוץ ומובילות הטור הגרמני. אחריהן הפליגה הפָּלְגָה השישית, שהייתה מורכבת מאוניות המערכה מסדרת קייזר. בהמשך הטור הפליגה שייטת המערכה השנייה, ובה הפָּלְגָה השנייה, שהייתה מורכבת מאוניות המערכה מסדרת הלגולנד ונאסאו, אוניות המערכה הגרמניות הראשונות מטיפוס דרדנוט. במאסף הפליגה שייטת המערכה הראשונה, ובה הפָּלְגָה הראשונה – אוניות המערכה פרה-דרדנוט המיושנות, מסדרת דויטשלנד[27].

מעט לפני השעה 16:00[28] נתקלו סיירות המערכה הגרמניות, שייטת הסיור הראשונה בפיקוד תת-אדמירל פרנץ פון היפר, בסיירות המערכה הבריטיות, שייטת סיירות המערכה הראשונה, בפיקוד תת-אדמירל דייויד ביטי. היפר פנה דרומה, במטרה למשוך את האוניות הבריטיות לטווח תותחיהן של אוניות המערכה הגרמניות, צי הים הפתוח, וביטי החל במרדף אחריהן. בדו-קרב הארטילרי שהחל בין שתי השייטות, התפוצצו והושמדו האוניות הבריטיות אינדפטיגבל וקווין מרי. בשעה 17:30 בערך הבחינה אוניית המערכה קניג באוניות הבריטיות המתקרבות; רבע שעה לאחר מכן הורה אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, לפנות מעט שמאלה (מערבה), כדי שאוניותיו יוכלו לירות על סיירות המערכה הבריטיות[29].

זמן קצר לאחר מכן ניתנה ההוראה לפתוח באש. "קניג", "גרוסר קורפרסט" ו"מארקגראף" היו אוניות המערכה הראשונות שהגיעו לטווח ירי יעיל, והן פתחו באש על סיירות המערכה הבריטיות ליון (Lion), פרינסס רויאל וטייגר, בהתאמה, בטווח 19,200 מטרים. "קניג" העבירה את אישה אל טייגר לאחר כמה דקות, כשהתברר שהטווח ל"ליון" גדול מדי. במקביל, ירו האוניות אל שתי משחתות בריטיות שהצליחו להתקרב לטווח קצר אל האוניות הגרמניות; המשחתות הבריטיות, נסטור וניקאטור הצליחו לחמוק מאש כבדה שנורתה אליהן והתקרב לטווח ירי טורפדו. כל אחת ירתה שני טילי טורפדו אל "קניג" ו"גרוסר קורפרסט". כל ארבעת הטילים החטיאו את מטרתם. אוניות המערכה הצליחו הטביע את "נסטור" ומשחתת בריטית שלישית, "נומאד". הניצולים נמשו על ידי ספינות טורפדו גרמניות. בסביבות השעה 18:00 החל דו-קרב ארטילרי בין האוניות הגרמניות לאוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת הבריטיות, שהתקרבו מצפון, אך לאחר כמה דקות גדל הטווח והאש פסקה[30].

ביטי פנה צפונה, וכעת היה הוא זה שניסה למשוך את הצי הגרמני אל צי הים הגדול הבריטי שהתקרב מצפון, ללא ידיעת הגרמנים. במהלך התנועה דרומה התחדש הדו-קרב בין אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת וסיירות המערכה הגרמניות לבין הצי הגרמני, ובמהלך הירי ספגו אוניות המערכה מסדרת "קניג" פגיעות ראשונות. עם התקרבות הציים האחד אל משנהו אירעו כמה היתקלויות בין אוניות שונות. הסיירת הגרמנית ויסבאדן נפגעה מירי בריטי, ובשעה 19:00 בערך ספגה שוב אש בריטית. הגרמנים החלו לתמרן כדי לחפות על ויסבאדן הפגועה, אך במקביל החלו סיירות קלות בריטיות להסתער על הקו הגרמני כדי לתקוף אותו בטורפדות, ותוך כדי הסתערות המטירו הבריטים אש כבדה על "ויסבאדן". למרות אש כבדה של אוניות המערכה, המשיכו הבריטים בהסתערותם. בשעה 19:05 החלו גם הסיירות המשוריינות הבריטיות דיפנס וWarrior לירות על האוניה הגרמנית הפגועה, ואולם בשלב זה כבר התקרבו אוניות השטח הגרמניות הגדולות לזירה; קייזר ושלוש אוניות מערכה מסדרת קניג ריכזו את אישן על שתי האוניות הבריטיות מטווח קצר יחסית, מעט יותר מ-7,300 מטרים. אחד ממחסני התחמושת של דיפנס נפגע, והאונייה הבריטית התפוצצה והושמדה. Warrior הצליחה לחמוק מהאש הגרמנית ולסגת צפונה, כשהיא פגועה קשות. גם בשלב זה ספגו אוניות המערכה מסדרת "קניג" פגיעות נוספות[31];[32].

בשעה 19:15 החל השלב העיקרי של הקרב, כאשר שני הציים העיקריים התנגשו זה בזה. אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול הבריטי, הצליח לחצות את ה-T של הצי הגרמני פעמיים. בעת החצייה הראשונה ספגו אוניות המערכה מסדרת "קניג", שהיו בראש הטור, אש כבדה ונפגעו כמה וכמה פעמים. למרות זאת, הצליח הצי הגרמני לחמוק, ולחזור לנמל. תוצאת הקרב הייתה שנויה במחלוקת; הגרמנים ראו בו ניצחון, שכן הצליחו להסב לבריטים אבדות כפולות משלהם. הבריטים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו להשמיד את הצי הגרמני, אך ראו בו הצלחה חלקית שכן הצליחו למנוע מן הצי הגרמני את המהפך שקיווה לחולל ביחסי הכוחות בין הציים.


ערך מורחב – קרב יוטלנד: סטטיסטיקה של הקרב וסיכום אבדות

במהלך הקרב ירתה "קניג" 167 פגזי 12 אינץ' ((305 מ"מ). "גרוסר קורפרסט" ירתה 135 פגזים, "מארקגראף" ירתה 254 פגזים ו"קרונפרינץ" ירתה 144 פגזים, כולם בקוטר 12 אינץ'.

קניג נפגעה בקרב מעשרה פגזים, אחד בקוטר 15 אינץ' (381 מ"מ) ותשעה בקוטר 13.5 אינץ' (343 מ"מ). גרוסר קורפרסט ספגה שמונה פגיעות, חמש מפגזים בקוטר 15 אינץ' ושלוש מפגזים בקוטר 13.5 אינץ'. "מארקגראף" נפגעה חמש פעמים: שלוש פעמים מפגזים בקוטר 15 אינץ', פעם אחת מפגז בקוטר 13.5 אינץ' ופעם אחת מפגז בקוטר 12 אינץ'. קרונפרינץ לא נפגעה[33].

למרות הפגיעות, הצליחו האוניות לחזור לבסיסיהן בתום הקרב, אך הנזקים היו רבים. "גרוסר קורפרסט" הייתה בתיקונים כחודש וחצי לאחר הקרב, עד 16 ביולי; מארקגראף חזרה לפעילות כמה ימים לאחר מכן, ב-20 ביולי; ו"קניג" הוחזרה לשירות למחרת[34].

תנועת הצי הגרמני ב18 – 19 באוגוסט

הצי הגרמני לא הצליח לפגוע בצורה משמעותית בצי הבריטי בקרב יוטלנד, ולפיכך החליט אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, לצאת לניסיון נוסף. סיירות המערכה הגרמניות היו אמורות להפגיז את עיר החוף הבריטית סנדרלנד. הגרמנים ציפו ששייטת סיירות המערכה הבריטית תצא לקראת הפושטים, ואז ישמיד אותה צי הים הפתוח, שהמתין בסמוך. מכיוון שרק שתי סיירות מערכה גרמניות היו כשירות למבצע (האחרות נפגעו קשות בקרב יוטלנד), צורפו "מארקגראף" ו"גרוסרקורפרסט" לסיירות המערכה. אליהן צורפה גם אוניית המערכה החדשה באיירן, שהושקה לא מכבר. ואולם, הבריטים היו מודעים לתוכנית הגרמנית; ב14:35 נודע לשר שהצי הגדול הבריטי מתקרב והולך. שר לא רצה לסכן שוב את הצי הגרמני, לאחר הקרב הצמוד ביוטלנד, והחליט להסיג את צי הים הפתוח חזרה לבסיסיו[35]

מבצע אלביון

ערך מורחב – מבצע אלביון

בתחילת ספטמבר 1917 כבש הצבא הגרמני המתקדם את נמל ריגה. על הצי הגרמני הוטלה המשימה לטהר את מפרץ ריגה מהכוחות הימיים הרוסיים שעדיין החזיקו בו. הפיקוד העליון הגרמני החליט על מבצע משולב של כוחות ימיים ויבשתיים למטרה זו; המבצע נועד להשתלט על ארכיפלג מונסונד, שני איים בפתח מפרץ ריגה, ובמיוחד על סוללות התותחים הרוסיות שהיו מוצבות על חצי האי שוורבה (Sworbe), בדרום האי סארמאה (האי הדרומי ביותר בארכיפלג)[36]. הפקודה למבצע המשולב הוצאה ב-18 בספטמבר. הכוח הימי מנה את אוניית הדגל מולטקה, בראש שייטת המערכה השלישית של צי הים הפתוח. הפלגה החמישית של השייטת כללה את ארבע האוניות מסדרת קניג ואת אוניית המערכה החדישה באיירן, והפלגה השישית כללה את חמש האוניות מסדרת קייזר. אל אוניות המערכה נלוו תשע סיירות קלות, שלוש שייטות של ספינות טורפדו, ושולות מוקשים רבות. הכוח הימי מנה כ-300 אוניות, והסתייע בלמעלה ממאה מטוסים וששה צפלינים. הכוח היבשתי מנה כ-24,600 קצינים וחיילים[37]. מול הגרמנים היו לרוסים שתי אוניות מערכה, אחת מהן פרה-דרדנוט, שלוש סיירות משוריינות, 26 משחתות, כמה ספינות טורפדו וספינות תותחים. הכוח היבשתי הרוסי מנה כ-14,000 איש, בסיוע תותחי חוף[38].

המבצע החל ב-12 באוקטובר, בהפגזת סוללות התותחים על חצי האי שוורבה על ידי אוניות המערכה מסדרת קייזר. במקביל הפגיזו אוניות המערכה מולטקה, באיירן והאוניות מסדרת קניג את סוללות החוף הרוסיות במפרץ טאגה (Tagga). "גרוסר קורפרסט" ו"באיירן" נפגעו ממוקשים ימיים כאשר תמרנו כדי להגיע לעמדת ירי טובה. הנזק ל"גרוסר קורפרסט" היה שולי, אך "באיירן" נפגעה ונאלצה לשוב לנמל לתיקונים[39].

ב-16 באוקטובר נשלחו קניג ו"קרונפרינץ" עם שתי סיירות אל מיצר סונד, כדי לטהר אותו מן הכוחות הרוסיים שהיו בו. השייטת הגרמנית הגיעה למקום בבוקר ה-17 באוקטובר, אך שדה מוקשים ימיים שהניחו הרוסים עיכב מאד את התקדמותה. לגרמנים ציפתה הפתעה לא נעימה, כאשר גילו שטווח תותחי החוף הרוסיים גדול מטווח תותחי האוניות הגרמניות, והגרמנים לא היו יכולים להשיב באש. ואולם במשך הבוקר הצליחו שולות מוקשים גרמניות לפנות נתיב בשדה המוקשים, והאוניות הגרמניות הצליחו לחדור אל תוך המפרץ ולתקוף את האוניות הרוסיות. "קניג" פגעה קשות באוניית המערכה הרוסית פרה-דרדנוט סלאבה, עד כדי כך שלצוותה לא הייתה ברירה אלא להטביע אותה. שאר האוניות הגרמניות הביאו לנסיגתן של שאר האוניות הרוסיות. עד ה-20 באוקטובר הושלם המבצע הגרמני בהצלחה. ואולם, בשעת הנסיגה נפגעה "מארקגראף" ממוקש[40].

הטבעה

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918, הורו בעלות הברית המנצחות לאוניות הצי הגרמני להפליג לבסיס הצי המלכותי הבריטי בסקפה פלו. הצי הגרמני נותר שם במשמורת במהלך הדיונים על הסכם שלום, שנחתם בסופו של דבר ב-28 ביוני 1919, ונקרא חוזה ורסאי. בעלות הברית התכוונו לחלק ביניהן את האוניות הגרמניות, כשלל מלחמה. כאשר התקרבו הדיונים לשלבי סיום, העריך מפקד הצי הגרמני העצור, אדמירל משנה לודוויג פון רויטר, שהבריטים עומדים להשתלט על אוניותיו. ב-21 ביוני בבוקר יצאו אוניות הצי הבריטי לאימונים בים; בהיעדרן, הורה רויטר לאוניותיו, באמצעות איתות דגלים, להטביע עצמן, על פי תוכנית שגובשה מראש. קרונפרינץ הייתה האונייה הראשונה מאוניות הסדרה שהוטבעה. היא שקעה בשעה 13:15. "גרוסר קורפרסט" טבעה 15 דקות מאוחר יותר, ו"קניג" בשעה 14:00. "מארקגראף" שקעה רק מאוחר יותר, בשעה 16:45. בתוך חמש שעות טבעו במימי המעגן בסקפה פלו 10 אוניות מערכה ובכללן ארבע האוניות מסדרת קניג, וכן 5 סיירות מערכה, 4 סיירות קלות ו-32 ספינות טורפדו. אוניית המערכה "באדן" (SMS Baden), ארבע הסיירות הקלות "אמדן" (SMS Emden), "נירנברג" (SMS Nürnberg), "פרנקפורט" (SMS Frankfurt) ו"ברמזה" (SMS Bremse) ועוד 14 ספינות טורפדו הועלו על החוף, אך הבריטים מיהרו להגיע אליהן ולגררן למים רדודים. רק ארבע ספינות טורפדו נותרו שלמות. תשעה אנשי צוות גרמנים נהרגו, מהם שטבעו ואחרים נורו למוות כשניסו לחמוק בסירות ההצלה. היו אלה החללים הגרמנים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה.

"גרוסר קורפרסט" נמשתה ב-29 באפריל 1938, נגררה לנמל רוזית' (Rosyth) ושם פורקה לגרוטאות. שאר האוניות נותרו על קרקע הים, אם כי בשנת 1962 נמכרו האוניות הטבועות לבריטניה.

לקריאה נוספת

  • Breyer, Siegfried (1973). Battleships and Battlecruisers 1905–1970: Historical Development of the Capital Ship. Garden City: Doubleday and Company.
  • Gardiner, Robert; Gray, Randal, eds (1984). Conway's All the World's Fighting Ships: 1906–1922. Annapolis: Naval Institute Press.
  • Gröner, Erich (1990). German Warships: 1815–1945. Annapolis: Naval Institute Press.
  • Halpern, Paul G. (1995). A Naval History of World War I. Annapolis: Naval Institute Press.
  • Herwig, Holger (1980). "Luxury" Fleet: The Imperial German Navy 1888–1918. Amherst, New York: Humanity Books.
  • Massie, Robert K. (2003). Castles of Steel. New York City: Ballantine Books.
  • Tarrant, V. E. (1995). Jutland: The German Perspective. Cassell Military Paperbacks.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת קניג בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Herwig, Holger (1980). "Luxury" Fleet: The Imperial German Navy 1888–1918. Amherst, New York: Humanity Books., עמ' 62
  2. ^ Herwig, עמ' 63.
  3. ^ אוניות גרמניות הוזמנו תמיד תחת שמות זמניים. אונייה שנועדה להחליף אונייה קיימת שאמורה לצאת משירות נקראה "ארסאטץ" (תחליף), ואונייה חדשה בסדר הכוחות של הצי נקראה באות בודדת, במקרה זה S.
  4. ^ Gröner, Erich (1990). German Warships: 1815–1945. Annapolis: Naval Institute Press.. עמ' 27.
  5. ^ Tarrant, V. E. (1995). Jutland: The German Perspective. Cassell Military Paperbacks., עמ' 286.
  6. ^ Tarrant, שם.
  7. ^ Breyer, Siegfried (1973). Battleships and Battlecruisers 1905–1970: Historical Development of the Capital Ship. Garden City: Doubleday and Company. עמ' 276.
  8. ^ Gardiner, Robert; Gray, Randal, eds (1984). Conway's All the World's Fighting Ships: 1906–1922. Annapolis: Naval Institute Press., עמ' 147 – 148.
  9. ^ Gröner, שם.
  10. ^ Gröner, עמ' 28.
  11. ^ Gröner, שם
  12. ^ Gardinr & Gray, עמ' 140.
  13. ^ שם, עמ' 147.
  14. ^ על פי אתר navweaps.com
  15. ^ על פי אתר navweaps.com.
  16. ^ על פי אתר navweaps.com.
  17. ^ Gröner, עמ' 28.
  18. ^ Gröner, שם.
  19. ^ על פי אתר navweaps.com.
  20. ^ Gröner, שם.
  21. ^ ב-27 ביוני 1918 הורה הקיסר על החלפת שמה של האונייה ל"Kronprinz Wilhelm ", לכבוד נסיך הכתר. Preston, Anthony (1972). Battleships of World War I; An Illustrated Encyclopedia of the Battleships of all Nations, 1914-1918. Harrisburg: Stackpole Books, עמ' 80.
  22. ^ Groner, עמ' 27 - 28.
  23. ^ Tarrant, V. E. (2001) [1995]. Jutland: The German Perspective. London: Cassell Military Paperbacks. עמ' 31.
  24. ^ Tarrant, עמ' 12.
  25. ^ Tarrant, עמ' 31 – 32.
  26. ^ Tarrant, עמ' 54.
  27. ^ Tarrant, עמ' 286.
  28. ^ לפי שעון בריטניה השעה הייתה מעט לפני 15:00. הזמנים המוזכרים להלן הם לפי השעון הגרמני.
  29. ^ למקורות ומפה של שלב זה ראו בערך קרב יוטלנד.
  30. ^ Tarrant, עמ' 110 - 116.
  31. ^ למקורות ומפה של שלב זה ראו בערך קרב יוטלנד.
  32. ^ Tarrant, עמ' 137 – 140.
  33. ^ הנתונים על פי Campbell, John: "Jutland: An Analysis of the Fighting". Lyons Press.
  34. ^ על פי האתר worldwar1.co.uk.
  35. ^ Massie, Robert K. (2003). Castles of Steel: Britain, Germany, and the Winning of the Great War at Sea. Random House. עמ' 682 – 683.
  36. ^ Halpern, Paul G. (1995). A Naval History of World War I. Annapolis: Naval Institute Press., עמ' 213.
  37. ^ Halpern, עמ' 214 – 215.
  38. ^ Halpern, עמ' 215.
  39. ^ Halpern, עמ' 215.
  40. ^ Halpern, עמ' 217 - 219.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אוניות_המערכה_מסדרת_קניג&oldid=2047848"