פרנץ פון היפר
 | |
| אדמירל פרנץ ריטר פון היפר | |
| לידה |
13 בספטמבר 1863 ויילהיים אין אובר באיירן, ממלכת בוואריה  |
|---|---|
| פטירה |
25 במאי 1932 (בגיל 68) אוטמארשן, רפובליקת ויימאר  |
| השתייכות |
 הצי הקיסרי הגרמני |
| תקופת הפעילות | 1881–1918 (כ־37 שנים) |
| דרגה | אדמירל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד "צי הים הפתוח" (Hochseeflotte) | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
תואר אבירות,  | |
| הנצחה | |
| אוניית הקריגסמרינה אדמירל היפר | |
פרנץ ריטר[1] פון היפר (Franz Ritter von Hipper; 13 בספטמבר 1863 - 25 במאי 1932) היה אדמירל בצי הקיסרי הגרמני של הקיסרות הגרמנית. הוא התפרסם כמפקד שייטת סיירות המערכה בקרב יוטלנד במלחמת העולם הראשונה, אחד מן הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה.
היפר נולד בבוואריה, לאנטון ולאנה. לאחר שסיים את לימודיו הצטרף באפריל 1881, בגיל 18, לצי הקיסרי הגרמני כקדט. היפר שירת על הפריגטות המשוריינות ניובה (Niobe) ולייפציג. בסתיו 1884 עלה היפר לדרגת קצונה, וכקצין שימש במגוון תפקידים בספינות טורפדו, עד פיקוד על שייטת של ספינות כאלה. ב-1903 מונה למפקד הסיירת המשוריינת פרידריך קארל. באוקטובר 1913 מונה היפר כמפקד שייטת סיירות המערכה הגרמניות. שייטת זו היוותה את כוחות הסיור של צי הים הפתוח, הצי העיקרי ועיקר עוצמתו של הצי הקיסרי, שנועד להתמודד מול הצי הבריטי.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הוביל היפר את סיירות המערכה לכמה פשיטות על החוף הבריטי, החשובה שבהן הייתה הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי, בדצמבר 1914. בשל פשיטות אלה כונה היפר בבריטניה "רוצח התינוקות" (Baby Killer). ב-24 בינואר 1915 הופתע היפר על ידי הבריטים, בפיקודו של דייוויד ביטי: היפר ניסה לבצע פשיטה נוספת, אך הבריטים ידעו על כך מראש לאחר שפענחו את התשדורות הגרמניות, והיו מוכנים מבעוד מועד. הקרב שהתפתח נודע כקרב שרטון דוגר, ובו איבדו הגרמנים סיירת משוריינת אחת; סיירת מערכה אחת ניזוקה קשות. בצד הבריטי נפגעו שתי אוניות, אך לא הוטבעו. היפר הצליח להציל את רוב הכוח שבפיקודו, במיומנות ועם לא מעט מזל.
בקרב יוטלנד הצליחה השייטת בפיקודו של היפר להטביע שלוש סיירות מערכה בריטיות, ולהציל את עיקר הכוח הגרמני בעזרת מתקפת התאבדות על הצי הבריטי, מתקפה שבה נפגעו קשות רוב אוניותו של היפר, ואחת מהן טבעה בסופו של דבר. מבין ארבעת האדמירלים שפיקדו על הקרב (ג'ון ג'ליקו ודייוויד ביטי מן הצד הבריטי, ריינהרד שר והיפר בצד הגרמני), רק היפר נחשב על ידי ההיסטוריונים כמי שתפקד ללא טעות. זמן קצר לאחר הקרב העניק מלך בוואריה, המלך לודוויג השלישי, אות אבירות להיפר.
באוגוסט 1918 קודם היפר לדרגת אדמירל, וקיבל את הפיקוד על צי הים הפתוח, במקום ריינהרד שר, שהפך למפקד הצי. שֶר ומטה הצי היו נחושים בדעתם לנסות ולעשות ניסיון אחרון לתקוף את הצי הגדול הבריטי. כמו בתוכנית המקורית של יוטלנד, הרעיון היה למשוך את הצי הבריטי מנמליו; ואולם הפעם ימתין לו במארב כל צי הצוללות הגרמני. במקביל, ייצא צי הים הפתוח כולו לקרב מול הצי הבריטי, ללא התחשבות באבדות. המטרה הייתה להסב לבריטים אבדות קשות ככל האפשר לפני חתימת הסכם שביתת נשק; הקיסר והקנצלר לא ידעו על התוכנית, אם כי הקנצלר אמר מאוחר יותר שהיה מאשר תוכנית כזו. התוכנית נועדה להתבצע ב-30 באוקטובר, והייתה אמורה להיפתח בהפגזה של סיירות המערכה הגרמניות באזור תמזה והפגזה של צי הים הפתוח בפלנדריה. לאחר ההפגזות יצטרפו סיירות המערכה לצי הים הפתוח, וימתינו לצי הבריטי שהיה צפוי להגיע מבסיסיו בסקוטלנד. הגרמנים קיוו שאם יצליחו להסב לבריטים נזק כבד, יסייע הדבר לגרמנים בשיחות שביתת הנשק.
ואולם, בשורות הצי הגרמני פשטה תסיסה נרחבת, שהפכה למרד גלוי עם קבלת ההודעה על המבצע המתוכנן. מלחים נטשו את האוניות במאותיהם, וצוותים רבים סירבו להפליג. המרד התפשט בכל הצי והיה חלק מנסיון המהפכה הקומוניסטית בגרמניה בתחילת 1919. היפר ושֶר נאלצו לוותר על תוכניתם; המלחמה הסתיימה, והגרמנים אולצו למסור את כל אוניותיהם לבריטניה, להסגר. זו הייתה משימתו האחרונה של היפר. מדינות ההסכמה תכננו לחלק ביניהן את האוניות כשלל מלחמה, אך הצוותים הגרמניים הטביעו את כולן.
היפר פרש מן השירות ב-30 בנובמבר 1918, ובילה את שארית ימיו באוטמארשן, ליד המבורג. אפרו הושב לעיר מולדתו לאחר מותו.
הסיירת הכבדה אדמירל היפר, שלחמה בשורות הקריגסמרינה במלחמת העולם השנייה, נקראה על שמו.
