יוסף חיים ברנר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף י. ח. ברנר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף חיים ברנר
יוסף חיים ברנר, 1910
יוסף חיים ברנר, 1910
לידה 11 בספטמבר 1881
י"ז באלול תרמ"א
נובי מליני (אוק'), האימפריה הרוסית
פטירה 2 במאי 1921 (בגיל 39)
כ"ד בניסן תרפ"א
יפו, פלשתינה (א"י)
לאום יהודי
עיסוק סופר, עורך, מורה
שפות היצירה עברית
סוגה פרוזה
נושאי כתיבה מצב היהדות והיהודים
יצירות בולטות שכול וכישלון, מסביב לנקודה, הוא אמר לה

יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881, נוביה מליני, פלך צ'רניגוב, האימפריה הרוסית – כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, יפו, המנדט הבריטי), מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים וחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת נגד המוסכמות, הניכר באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטרגי בפרעות תרפ"א, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בתולדות הספרות והתרבות של ארץ ישראל.

תולדות חייו

יוסף חיים ברנר נולד ב-1881 בעיירה נוביה מליני (Новi Млини) בפלך צ'רניגוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), כבן בכור להוריו, חיה-רייזל (לבית מינץ) ושלמה ברנר. אחריו נולדו עוד חמישה אחים ואחיות: שמואל, אהובה (לובה), בתיה, מאיר ובנימין. המשפחה הייתה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי'. אביו היה מתנגד, אולם רב העיירה נוביה מליני, אצלו החל ללמוד בשנת תרנ"ג ב"חדר" היה חסיד לובביץ'. בפורים תרנ"ד (1893-1894) הוצגה בעיירה הצגת פורים היתולית ("פורים שפיל") שנכתבה על ידי ברנר הצעיר (הוא גם שיחק בה בתפקיד מרדכי), מה שהיה, ככל הנראה, הניסיון הספרותי הראשון שלו. באביב תרנ"ד עבר ללמוד בישיבה בהומל ולמד בה כשנה וחצי. הוא למד תקופה גם בהלוסק ובקונוטופ. בקונוטופ החל ברנר לקרוא בספרים חיצוניים, ונעשה למתנגד חריף לחסידות. הוא סולק מן הישיבה בבושת פנים לאחר שנתפס כותב דברי-חול. בין השנים 1896–1898 למד בישיבה בעיירה פּוֹצֶ'פּ, ובהּ התיידד עם אורי ניסן גנסין שאביו היה ראש הישיבה. בתקופה זו החל לקרוא מיצירות הספרות העברית, ועשה צעדים ראשונים בכתיבה. ב-1898 התגורר זמן מה בביאליסטוק, וניסה להתפרנס כסופר סת"ם. לאחר מכן חזר להומל, והצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית 'הבונד'. בסתיו שנת 1901 גויס לצבא הרוסי[1]. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה–יפן, ערק ונתפס, אך נחטף בשנת 1904 מידי המשטרה שהובילה אותו לבית סוהר בעיר בוברויסק על ידי חבורת בונדאים, ומשם הוברח ללונדון[2].

בין השנים 1904–1907 התגורר בשכונת וייטצ'אפל (Whitechapel) שבלונדון. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", וזה התפרסם בירחון "השילוח" שבעריכתו הספרותית של חיים נחמן ביאליק. בשנים 1906–1907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן (הידוע גם כר' בנימין), את כתב העת הספרותי 'המעורר', שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה הייתה גדולה. באנגליה למד ברנר את מקצוע סדר הדפוס, ובירחון 'המעורר' עשה הכול במו ידיו, למעט ייצור הנייר. בשנת 1907 הגיע ללונדון חברו מנוער, אורי ניסן גנסין, ועזר לו להוציא את העיתון. לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם וגנסין עזב ועלה לארץ ישראל[3].

ב-1908 עבר לעיר לבוב שבגליציה, שם התיידד עם הסופר גרשון שופמן, ואף שכר דירה בשותפות עמו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה בשל אישה[דרוש מקור]. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות לארץ ישראל. על פי זכרונותיו של הסופר חיים שלום בן-אברם[4], חלק ברנר דירה עם משפחתה של דורה אברהמית; ובתקופה מסוימת, הלין בחדרו גם את האחים בן-אברם (חיים שלום ואחיו הצעיר משה).

Click to Shrink Back
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

Click to Shrink Back
ש"י עגנוןדוד שמעונייוסף חיים ברנראלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)


בארץ ישראל

ברנר עלה לארץ ישראל בשנת 1909, והיה לאחד מראשי העלייה השנייה. בתחילה רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני; אך שלא כמו ידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד ברנר בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע (יש אומרים בכפייה)[5] לטובת עבודות פחות פיזיות. עד 1914 התגורר בירושלים, בשכונת עזרת ישראל בחדר נזירי שכור, סמוך לבית דפוס אחדות. היה חבר מערכת בעיתון "האחדות", ופרסם מאמרים בעיתונים נוספים.

ערך מורחב – מאורע ברנר

בסוף 1910 פרסם ברנר בעיתון "הפועל הצעיר" מאמר שהצית פולמוס ציבורי נרחב, אשר כונה בהמשך "מאורע ברנר"[6]. המאמר פגע ברגשותיהם של דתיים ומסורתיים בארץ-ישראל ומחוצה לה כיוון שהיו בו, מצד אחד, דחייה בוטה ומבטלת של כל הדתות, כולל הדת היהודית, ומצד שני, הצהרת אמונים לתרבות היהודית הגלומה, על-פי ברנר, בברית הישנה (התנ"ך) ובברית החדשה גם יחד. הסערה שפרצה לא שככה במשך חודשים רבים. "הוועד האודסאי" הפסיק את תמיכתו הכספית בעיתון "הפועל הצעיר", ובתגובה התגייסו סופרי ארץ ישראל ופועליה ותרמו להמשך קיומו. הוויכוחים הסתעפו לכיוונים נוספים, ומאות מאמרים ומכתבים פורסמו בכל כתבי העת בארץ ישראל ובתפוצות בעניין הפרשה וספיחיה. לאחר שדעכה המחלוקת ופינתה מקומה למחלוקות אחרות, עדין הייתה ל"אירוע" השפעה על חייו של ברנר. למשל, תחילת דרכו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה בשנת 1915 לוותה בהתנגדות מצד הוועד המפקח על הגימנסיה. כפשרה מונה מורה מיוחד, שתפקידו היה לפקח על שעוריו של ברנר, ולוודא שהוא מלמד בהתאם לתוכנית ואינו מסית נגד הדת. בהמשך נמצאה עבודתו של ברנר טובה ביותר ותקינה לחלוטין, והוא המשיך ללמד בגימנסיה גם תנ"ך, משנה ולשון[7].

במסגרת פעילותו בתחום הספרות סייע ברנר לפריצתו של ש"י עגנון אל התודעה הספרותית תרבותית היהודית, כאשר סייע בהוצאת ספרו "והיה העקוב למישור"[8]

תרגם מרוסית לעברית את "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי ואת "בעל בית ופועלו" מאת טולסטוי, ומגרמנית לעברית שני ספרים מאת גרהרט האופטמן ואת "היהודים בזמן הזה" מאת ארתור רופין. כן עסק בתרגומי מדע פופולרי. בשנת 1913 נישא ברנר לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם היחיד, שברנר קרא לו אוּרי ניסן, על שם חברו אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, ואשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין. בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות'מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. מ-1919 ערך את הירחון הספרותי "האדמה" שצורף ל"קונטרס", בעריכתו של ברל כצנלסון.

ברנר היה מרצה ומורה במחנות הכבישים של גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, "מהנלהבים והמלהיבים לאיחוד מפלגות הפועלים בארץ ישראל"[9].

בתחילת 1921 השתתף כאורח כבוד בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, אך לא היה בה ציר. באירוע זה טבע את מטבע הלשון זכות הצעקה, לאחר שהיו"ר העיר על הערת הביניים שלו: "ברנר, אינך ציר! אין לך זכות הדיבור". ברנר השיב מיד: "זכות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי"[10].

מותו

ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות תרפ"א. התנפלות הרוצחים החלה כנראה בקהל של אבלים ערבים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד הסמוך לבית בו התגורר אז, בית אברהם יצקר. הבית ניצב באזור פרדסים (היום בשכונת אבו כביר) בסמוך לעיר יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. גופותיהם של שבעה נרצחים נתלו על חומות בית הקברות.

המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא כיום דרך קיבוץ גלויות בדרום תל אביב. כ-150 מטרים ממקום הרצח עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" - מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור של בית יצקר, המציג תערוכת הנצחה לנרצחים.

על שמו נקרא קיבוץ גבעת ברנר ובו תיכון אזורי ברנר, וכן רחובות בערים רבות בישראל[11].

בנו, אורי ניסן ברנר, היה סגן מפקד הפלמ"ח.

בשנת 1923 ביקר דוד בן-גוריון בברית המועצות, ובשובו לארץ ישראל הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של ברנר, שקיבל מחברו, שמעון ביחובסקי[12].

יצירתו

פרוטומה של י.ח. ברנר מאת בתיה לישנסקי

ספרות יפה

בשנת 1900 התפרסם סיפורו הראשון, פת לחם, בכתב העת 'המליץ'. באותה שנה יצא לאור בוורשה ספרו "מעמק עכור" - אוסף סיפורים על עלובי החיים בעיירה היהודית של סוף המאה ה-19. בסיפורים אלה בולט ריאליזם מגמתי. הרומן "בחורף" (שברנר הסתייג מהגדרתו כרומן) החל להתפרסם בשנת 1903, בחלקים, בכתב העת "השילוח". שם גם התפרסם הרומן השני של ברנר, מסביב לנקודה, בשנת 1904[13].

יצירתו של ברנר מבוססת על שני מרכיבים עיקריים: מצד אחד קיים אדם צעיר בשנותיו אך זקן בנפשו. הביוגרפיה של כלל גיבורי יצירותיו דומה. גיבור יצירתו הוא בחור שהתפקר ומחפש דרך חדשה בעולם שאינו מאיר פנים אליו. הוא נידון למצוקה כלכלית, מחלות ונדודים. אישיותו מורכבת מניגודים, אין הוא שלם עם עצמו ועם המציאות החדשה והמכוערת שעימה הוא מתמודד. נושא היצירה של ברנר הוא תמיד המפגש שבין גיבור כזה ועולם מכוער ואכזר[14].

זהו תמיד אדם בודד בעל קשרים חברתיים מועטים, הנוטה להסתגרות ולחשדנות. הקשרים היחידים שנארגים לעיתים בינו ובין אחרים, הם בדרך כלל בעייתיים ונוטים, לעיתים קרובות, להסתיים במפח נפש. פייארמן בנובלה "בחורף" אינו איש רעים, ונוטה להתקפד בתוך עצמו, כאשר הוא שולף מדי פעם את קוציו. אברמזון ברומן "מסביב לנקודה" מנסה אמנם לרקום קשרי ידידות עם הזולת, אך יכולתו הדלה לקיים קשרים חבריים חמים היא בעוכריו. וכך גם שאר הגיבורים נוטים להיכשל ביחסי החברה שלהם עם העולם, ויחסיהם עם נשים נידונים מראש לכישלון[14].

שלא כשאר הגיבורים התלושים בספרות העברית של התקופה, כמו שופמן וברדיצ'בסקי למשל, נשארים גיבוריו של ברנר, גם כשהם תלושים ממקום הולדתם וממשפחתם, במסגרת יהודית כלשהי. בדרך כלל הם מתגוררים באזורים יהודיים וחווים יחד עם בני עמם את אווירת הפליטים, שפעמים רבות הם חסרי בית וחסרי תקווה. אין הם מתפתים לצאת אל העולם הרחב ולהשליך מאחורי גוום את אחיהם, על אף שהם מודעים לפגמיהם וסובלים מהם. ברנר וגיבוריו, על התלבטויותיהם וביקורתם, אינם מתנתקים מגורלו של העם היהודי[14].

בסיון ה'תרפ"א, לאחר הרצח של ברנר, פרסם אברהם אליהו קפלן מסה הגותית על העם היהודי, במתכונת ביקורת על ספרו של ברנר "שכול וכישלון". בביקורת התייחס קפלן באהדה לתחושותיו של ברנר (למרות המחלוקת האידאולוגית העזה ביניהם), ניתח את היסוד היהודי שמתבטא בספר והעלה השערה כי בספר ניתן ביטוי להרהורי תשובה שפקדו את ברנר[15].

במלאת חמישים שנים למותו של ברנר ביקשה הלית קתמור ממספר סופרים ואנשי תרבות לכתוב את חוות דעתם על ברנר[16]. ס. יזהר התרשם מאוד מהאמת וחוסר הזיוף ביצירתו.

ברנר כמו נזיר שיוצא לחיים מבלי למעול בעצמו. גוש אבן שאיננו סובל סיתות, שמבקש להישאר חשוף, שלא יארגנו לו את העוצמה, את הגושיות. ברנר האפיקורס, הראשון שידע להתנתק מהאיזמים למינהם. הראשון שדיבר אמת. לפעמים היה שיכור לדבר אמת


דן מירון אמר שהספרות עמדה בראש מעייניו של ברנר. המולדת של ברנר היא הספרות העברית. הביקורות הספרותיות שלו היו קצרות וחריפות. כי גם אם החשיב מאוד את הספרות, לא חשש לבקר אותה קשות. יסוד נוסף ביצירתו היה ההתחייבות המוסרית שלו לאדם באשר הוא אדם, ועל אף שכתב בדרך כלל את עצמו, ניסה לתפוס את האוניברסלי[16].

עמוס עוז כתב שברנר שנא את המליצה ואת הזיוף[16]. הוא היה שורף גשרים ופורץ בבכי למראה הריסתם. מה שעשה עגנון באירוניה עשה ברנר בשצף קצף. שניהם שנאו את העמדת הפנים.

על הקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין צורה ותוכן בספרות כתב ברנר:[17]

צורה ותוכן בענייני ספרות — עכשיו כבר ידוע, כמדומני, לכל בר-בי-רב, שאלה אינם שני עולמות נפרדים, כי אם דא ודא היינו הך. באמת לא תתואר צורה הגונה בלי תוכן הגון, שהרי הצורה ההגונה כל עיקרה למה היא באה, אם לא למסור באופן הכי מתוקן את התוכן, המבקש לו מוצא וביטוי? בלי זה, בלי תוכן חשוב, הרי הביטויים היפים וקישורי המשפטים הנאים רק דבר שלא לצורך הוא, רק גל של אגוזים ריקים — ואיזה יופי יש בגל של אגוזים ריקים? וכמו כן, איך אפשר שהתוכן החשוב ומלא-האונים לא יחגור שארית אונו למצוא את הצורה הכי מתאימה לו? ואם זה לא עצר כוח להתבטא כל צורכו, לעשות את עצמו מובן וברור לאלה שמסוגלים להשיגו, סימן רע הוא לו, שתוכו ניחר, שמחלת הריקנות קיננה בו.

— יוסף חיים ברנר

סיפוריו של ברנר יכולים להיראות כהיפוכם הגמור של סיפורי ידידו שופמן – אם שופמן מבליט את מלאכותיותם המסוגננת של סיפוריו, ברנר מבקש ליצור את הרושם שהדברים הם תיעוד אמיתי, וידוי אוטוביוגרפי, ולא יצירת אמנות.

מאמרים

בנוסף לכתיבתו הספרותית הרבה ברנר לפרסם בבמות השונות מאמרים עיוניים בנושאים שונים: ספרות, יהדות, ארץ ישראל, פועלי ארץ ישראל, ענייני דיומא ועוד.

כתיבתו העיונית של ברנר הצטיינה בגילוי לב ובהבחנה חדה. ברנר היה הראשון שהתפעל מכתיבתו של עגנון, לאחר שקרא את סיפורו הראשון: "עגונות" שהתפרסם בכתב העת העומר. במאמר ביקורת שלו על מצב הספרות בארץ ישראל כתב: "היצירה 'עגונות'– מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש!"[18].

במאמרו הידוע "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", אשר מתייחס לפרסום כתביו של מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים, הוא עושה מעין אנלוגיה בין כתיבתו של מנדלי למודעות העצמית של היהדות[19]. אדם או עם, טוען ברנר, מגיעים להערכה עצמית רק כאשר הם באים לידי בגרות רוחנית. רק אז הם מסוגלים לראות מעבר לאני האישי שלהם וצרכיו הבסיסיים. הם מתחילים להתעניין ביחסים עם זולתם, במשמעויות מטאפיזיות, בתהיות נפשיות, וכדומה. לספרות הרבנית אין הערכה עצמית, מפני שהכול מבוסס על דברי אלקים חיים. ספרות ההשכלה הטיפה לשלטון השכל, לרכישת שפות זרות, לעימות עם האויב מבחוץ (אומות העולם) ולמלחמה באויב מבית (האורתודוקסיה הרבנית). אבל לא הייתה לה "הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה [...] מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין". מנדלי היה האמן הראשון שכתב באמת על אודותינו, כותב ברנר. הוא הביט במציאות בצורה ישירה ולא משוחדת ובכך השיג את המהות של היהדות שלנו. הייחוד שלו הוא בכך, שאינו כותב על הכלל מתוך ניסיונו וחוויותיו האישיים. הוא מעמיד את האובייקט, החברה היהודית והעיירה היהודית, כדבר שעומד בפני עצמו. לכסלון, העיירה הבדיונית של מנדלי, ישנה האמת שלה.

במאמרו, "הַזַּ'נְר הָאֶרֶץ יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ", אשר הופיע במכתב שכתב לידיד הוא שולל את קיומו של ז'אנר ארץ ישראלי כלשהו. האמן האמיתי כותב מהמיית נפשו. במילים אחרות, לא המקום (ארץ ישראל) עושה את היצירה, אלא הסופר בלבד הוא מולידה, ומכאן שהמילה ז'אנר מיותרת כאן[20].

ברנר פרסם עשרות מאמרים שונים שדנו בענייני ספרים וספרות. חלק מהמאמרים נלמדים עד היום בחוגי ספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטאות השונות בישראל.

משנתו היהודית - קיומית

ברנר היה בעל תפיסה אקזיסטנציאליטית (קיומית) חילונית מובהקת[21][22], ושאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת.

בגיל צעיר הפך לאתאיסט, וכתב בלשון חריפה נגד המאמינים באלוקים.

תפיסתו את היהדות היא תפיסה קיומית חילונית ולא תפיסה דתית. הוא ראה את היהדות כתרבות פולקלורית שהדת רק טפלה אליה.

למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית, הוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותנו, וחשב שעלינו לינוק מהם. במאמרו "מן הספרות העברית" הוא כותב: "ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף"[23]. שלל יצירות היהדות הם מעין קרקע שעליה צומחת היהדות של ימינו, יהדות שברצותה יכולה להתנגד להם וברצותה לקבלם אך בכל מקרה נמצאת בשיחה עם מקורותיה.

על ארץ ישראל כתב ברנר:

לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... ורק אותו החלוץ, שה"אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.

— ברנר / ביבליוגרפיה (יהואש), בתוך: האדמה, תשרי תר"ף

מכאן, וממקומות אחרים הגיע הביטוי הברנרי האופטימי הידוע,"אף על פי כן" שמשדר לכולם: אמנם יש צרות וספקות, אף על פי כן "כל החשבון עוד לא נגמר"[24].

כמו כן, ברנר חלק כבוד להוגים דתיים מקוריים, שהתעמתו עם שאלותיו של ברנר וחבריו ועם השקפת עולמם, כדוגמת הרב קוק, כפי שכתב: "גם השקפת העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל 'זרעוניו' של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה ופרכה היא לגבי דידן... מי שכתב את הפרק "הנשמות של עולם התוהו" ו"ייסורים ממרקים"[25] הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי הנפש של הכופרים ו"המהרסים""[26].

יחד עם אחד העם הטביע ברנר את חותמו על התרבות והלכי הרוח של פועלי ארץ ישראל.

מיצירותיו

  • מעמק עכור, 1900
  • בחורף, 1904
  • מסביב לנקודה, 1904
  • מן המֵצר, 1909
  • עצבים, 1910
  • מכאן ומכאן, 1911
  • שכול וכישלון, 1920
  • הגאולה והתמורה
  • על הדרך (המעורר, א', ז', יוני 1906)

מתרגומיו

ערך מורחב – ביבליוגרפיה של תרגומי יוסף חיים ברנר
  • האורגים, חזיון משנות הארבעים, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1910.
  • אנשים בודדים, דרמה בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1912.
  • בעל הבית והפועל, לב טולסטוי, בבל, תל אביב, 2002.
  • בעל העגלה הנשל, חזיון בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, יפו, 1913.
  • הר הקרח, ספורי מדע מימים קדמונים, מאת יוהנס ב’ ינסן, יפו, 1914.
  • החטא וענשו, רומן בשישה חלקים עם אפילוג, מאת פ"מ דוסטויבסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924.
  • מיכאל קרמר, דרמה, תרגם י"ח ברנר, עם רשימה מאת יעקב רבינוביץ, יפו, 1911.

יצירות בימתיות

סרט דוקומנטרי על ברנר

בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "המעורר, י.ח. ברנר". הסרט נכלל בסדרת העברים, שביים והפיק יאיר קדר, בהשתתפות אריק גלסנר, אריאל הירשפלד, מנחם ברינקר ואחרים. הסרט לווה בקריינות של דורון תבורי ומנשה נוי, וכלל אנימציה של דוד פולנסקי ורועי ניצן. הקרנת הבכורה נערכה במאי 2015 בפסטיבל דוקאביב, והוא הוקרן בהמשך ברחבי הארץ[29].

ראו גם

לקריאה נוספת

ברנר הוא אחד הסופרים המוערכים והנחקרים ביותר במחקר ספרות העברית החדשה. עם החוקרים שחקרו את יצירתו וכתבו עליה נמנים: יוסף אבן, יפה ברלוביץ, אורציון ברתנא, נורית גוברין, אבנר הולצמן, חמוטל בר יוסף, מנחם ברינקר, הלל ויס, בועז ערפלי, חיים באר, דן לאור, יאיר מזור, יריב בן אהרון, עדה צמח, אמנון נבות, מוקי צור, אברהם ב. יהושע, אהוד בן עזר, זרובבל גלעד, פנחס שדה, אריה ליפשיץ, שלמה שבא, שמואל ורסס, בארי צימרמן, יצחק בקון, מתי מגד, דב סדן, שלמה גרודזנסקי, צבי צמרת, רות קרטון-בלום, אניטה שפירא, אוריאל זוהר ועוד.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יוסף חיים ברנר
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מחבר:יוסף חיים ברנר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסף חיים ברנר

כתבים

ביוגרפיה

ביבליוגרפיה

עיון ביצירתו

הערות שוליים

  1. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. עמ' 45.
  2. ^ הלל צייטלין, "בריחתו של י. ח. ברנר מהמשטרה בבוברויסק (1904)", בתוך: יהודה סלוצקי (עורך), ספר באברויסק, עמ' 385.
  3. ^ אשר ביילין, ברנר בלונדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
  4. ^ ח. ש. בן אברם, זכיה, כתב יד כ-5118(אוסף 167) בארכיון גנזים.
  5. ^ עופר אדרת, הצריף בפתח תקווה שוב מספר סיפורים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2012
  6. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי
  7. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 123
  8. ^ ש"י עגנון, יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו, בתוך: מרדכי קושניר (עורך), יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, תל אביב 1971 עמוד 132
  9. ^ יהודה ארז, "אגרות דוד בן-גוריון", הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב,1971,כרך ראשון, עמוד 450
  10. ^ חיים גורי, דן גלברט, שלמה שבא, הפרק: הולדת, סיפור המעשה, חמישים שנה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969, חמ"ע.
  11. ^ אמציה פלד, רחוב יוסף חיים ברנר, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
  12. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 66.
  13. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. עמ' 68–69, 71.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 יוסף אבן, אמנות הסיפור של י.ח. ברנר, מוסד ביאליק, 1977
  15. ^ אברהם אליהו קפלן, "בין עוז לכישלון", ישורון, סיוון ה'תרפ"א. הופיע במהדורה מוערת עם הקדמה מאת אלון שלו, השילוח 16, אוקטובר 2019
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 הלית קתמור, "מה אומר לך ברנר?", למרחב, 30 באפריל 1971
  17. ^ ראו לעיל: יוסף אבן, אמנות הסיפור של י.ח. ברנר, עמ' 43
  18. ^ יוסף חיים ברנר / "מהספרות והעיתונות שבארץ", העומר ד' (פרויקט בן-יהודה)
  19. ^ יוסף חיים ברנר, "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", רביבים, תרע"ד, קובץ ה'
  20. ^ יוסף חיים ברנר, "הז'נר הארץ ישראלי ואביזריהו" (ממכתב פרטי), הפועל הצעיר, אב, תרע"ה
  21. ^ היהדות החילונית קיומית של י.ח.ברנר (באנגלית), נבדק ב-2019-03-24
  22. ^ אבי שגיא, להיות יהודי - י"ח ברנר כאקזיסטנציאליסט יהודי, הקיבוץ המאוחד, 2007
  23. ^ ברנר, יוסף חיים, מן הספרות העברית, פרויקט בן-יהודה
  24. ^ וראו אניטה שפירא, ברנר, סיפור חיים, עמ' 220
  25. ^ פרקים מתוך המאמר 'זרעונים' שהתפרסם בכתב העת 'התרבות הישראלית' (העורכים: אז"ר וצ"י קוק), ולימים התפרסם בספר 'אורות' במהדורתו השנייה.
  26. ^ 'האחדות', גיליון 9
  27. ^ אתר למנויים בלבד חיים באר, "עוולה", הסיפור האחרון שכתב ברנר, באתר הארץ, 24 במרץ 2021
  28. ^ "הופעתו המופלאה של א"ד גורדון בעלילות הנפש של ברנר", מאמר מאת פרופ' אוריאל זוהר על ההצגה הנ"ל, במשא דבר 20.6.1986.
  29. ^ סרט דוקומנטרי "המעורר, י.ח. ברנר", (55:28 דקות), (יו-טיוב)
  30. ^ מנחם ברינקר, ‏ביוגרפיה בצל מיתוס: בעקבות סיפור חיים מאת אניטה שפירא, מכאן י"ד, מרץ 2014, עמ' 276–285
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31897411יוסף חיים ברנר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יוסף_חיים_ברנר&oldid=2179260"