מלחמת בני אפרים ופלשתים
 | ||||||||||
| דגל שבט אפרים | ||||||||||
| תאריך | המאה ה-16 לפנה"ס | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בקעת גת | |||||||||
| עילה | סירוב רועי גת למכור ממקניהם לבני אפרים | |||||||||
| תוצאה | ניצחון פלשתי | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת בני אפרים ופלשתים היא מלחמה שהתרחשה בשלהי גלות מצרים במאה ה-16 לפנה"ס בין רבים מבני שבט אפרים שיצאו ממצרים קודם זמן הגאולה לבין העם הפלשתי. המלחמה הסתיימה בהריגת כמעט כל היוצאים ממצרים. המלחמה מתוארת בהרחבה במדרשים ובראשי פרקים בכתובים[1], ולדעות מסוימות היא רמוזה גם בתורה[2].
היציאה ממצרים
מתוך הפיוט "תרגלת עמוסים"
|
|---|
|
וטרם הגעת עתותי דודים |
| (נאמר בקרובות לשחרית של שביעי של פסח בסוף ברכת מחיה המתים) |
בשנת ב'תי"ח, 30 שנה קודם יציאת מצרים, התנבא נביא השקר יגנון[3] משבט אפרים וטען שה' הורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים. בני שבטו האמינו לו, והאמינו בכוחם[4] ויצאו יחד עם בני משפחותיהם ממצרים בלי לקחת צידה לדרך מלבד כסף וזהב.
העבדים במצרים היו מנועים לצאת מהארץ, מחמת כישוף שנעשה באליל בעל צפון. אך בני אפרים התגברו על כישוף זה מאחר ולא שועבדו מחמת כבודו של יוסף אבי אפרים[5][6]. מפרשים אחרים מבארים כי הכישוף נעשה רק לאחר צאת בני אפרים למניעת הישנות מקרה כזה[7]. ואילו רבי משה פרנקפורט מסביר שבעל צפון היה בדרום מצרים, ואילו בצפון לא הייתה שמירה אלילית משום שפלשתים היה מקום מיושב, והמצרים סמכו על הפלשתים שיסגירו את הנמלטים לידיהם. כמו כן, בצד הצפוני זורם הנילוס שם היו שומרים שלא אפשרו מעבר בלי רישיון מעבר, ובני אפרים התגברו על השומרים[8].
ובני אפרים ... והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם. ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו. ויבא אל אשתו ותהר ותלד בן ויקרא את שמו בריעה כי ברעה היתה בביתו.
גרסה אחרת של הסיפור טוענת כי המלחמה ארעה רק לאחר יציאת מצרים הרשמית בהיות בני ישראל במדבר בזמן שלא הורשו להיכנס לארץ, בדרך זו פרשו את ההפרש שבין מנין בני אפרים בצאתם ממצרים שהיה 40,500, לבין המנין בערבות מואב שם היו 32,500 בכך שה-8,000 נהרגו במלחמה זו[9].
המלחמה
בני אפרים שדרכם לארץ כנען הייתה דרך ארץ פלשתים עברו בעיר גת וביקשו לרכוש מבני המקום כבשים לאכילה, אך בני גת סרבו למכור להם משום שהכבשים לא היו בבעלותם והם היו רק רועים. סירוב זה פתח את המלחמה בין בני אפרים לבני גת. לפי היד רמה בני אפרים נטלו את הצאן מתושבי גת משום הבטחת השם לאברהם בברית בין הבתרים שבניו יצאו ממצרים ברכוש גדול[10][11].
השלב הראשוני של המלחמה היה ללא הכרעה, אך כאשר אנשי גת קראו לעזרת תושבי הערים האחרות בפלשתים, הוכרעה המלחמה, ובני אפרים שמלבד הנחיתות המספרית סבלו מחולשה לאחר שלשה ימים שלא אכלו, נחלו תבוסה. יש הסבורים כי אף המצרים נלחמו לצד הפלשתים[12].
תוצאות המלחמה היו טרגיות עבור בני אפרים, מן הצד הפלשתי נהרגו כ-20,000 [13]. רק עשרה פליטים שבו למצרים לספר את שאירע, וכששמע זאת אפרים התאבל עליהם זמן רב. כשנולד לו בן נוסף הוא קרא לו בריעה על שם הרעה שקרתה עמו[14], ולבתו קרא 'שארה' שנשארה מן הפורענות[15].
קיימת מחלוקת באשר למספר ההרוגים מבני אפרים במלחמה: יש אומרים 30,000[16], יש אומרים 200,000[17], ויש אומרים 300,000[18].
גופות בני אפרים שנפלו בקרב הושארו נטושות בבקעת גת למשך שנים רבות. לדעת האמורא רב גופות אלו, הן המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא[19]. החתם סופר הוכיח מכך שעצמות מת אינן נהפכות לעפר לאחר שנים רבות אלא קיימות ומטמאות שהרי בין שני המאורעות עברו למעלה מ-900 שנה ועדיין היו עצמות[20].
השלכות המלחמה
לפי האלשיך חששו של משה בסנה: "וכי יאמרו אלי מה שמו, מה אומר אליהם?" היה שלא יאמינו לנבואותיו מחמת נבואת השקר שנאמרה לבני אפרים[21].
הקדוש ברוך הוא האריך את דרכם של בני ישראל ביציאת מצרים דרך ים סוף, ולא העבירם דרך ארץ פלשתים כדי למנוע רתיעה בראיית גוויות בני אפרים. האלשיך מסביר בכך את התנגדות ים סוף להיבקע, משום שדרכם של בני ישראל הייתה צריכה לעבור דרך הים התיכון המכונה ים פלשתים[22][23].
לאחר קריעת ים סוף כאשר נפל פחד על האומות חששו הפלשתים במיוחד מנקמת בני ישראל ועל כך שרו בשירת הים "חיל אחז יושבי פלשת"[24].
ניסיון זה של דחיקת הקץ יחד עם ניסיונות נוספים הביא את הקדוש ברוך הוא להשביע את עם ישראל בארבע שבועות[25]: שלוש השבועות: שלא למרוד באומות, שלא לעלות בחומה (בכוח הזרוע) מהגלות ושלא לדחוק את הקץ ולנסות להביא את הגאולה טרם זמנה, ושבועה רביעית שלא יגלו מסטירין (סוד) שלהם לאומות העולם[26].
פרשנויות
זהות היוצאים
ובני אפרים: שותלח, וברד בנו, ותחת בנו, ואלעדה בנו, ותחת בנו. וזבד בנו, ושותלח בנו, ועזר ואלעד.
לדעת הרלב"ג ראשי השבט היו: אלעדה, תחת (השני), זבד, שותלח (השני), עזר ואלעד. ואילו שותלח (הראשון), ברד ותחת (הראשון) נותרו במצרים ולא יצאו קודם הזמן.
הרד"ק מסתפק אם ברד ותחת (הראשון) היו בני אפרים, או שהיו נכדיו ושותלח (הראשון) היה היחידי מבני אפרים שהוזכר בפסוק זה, כל שאר בני אפרים המוזכרים בפסוקים של דברי הימים הם נכדים של אפרים. אך המלבי"ם כתב בשם מפרשים שגם השאר הם בני אפרים.
לדעת המלבי"ם תחן ותחת היו שתי דמויות נפרדות, תחן היה בנו של אפרים שנשאר במצרים עד ליציאת העם כולו, תחת היה מנכדיו של אפרים, מבני שותלח בנו שנהרג במלחמה עם הפלשתים.
טעותם
ה' הבטיח לאברהם שלאחר ארבע מאות שנות שעבוד הוא יגאל את בניו, חישוב השנים החל מלידת יצחק בשנת ב'מ"ח כך שתאריך יציאת מצרים חל בב'תמ"ח. בני אפרים טעו וחישבו את השנים מברית בין הבתרים שארעה קודם לכן בשנת ב'י"ח, כך שתאריך יציאת מצרים היה לדעתם בשנת ב'תי"ח, שלשים שנה קודם הזמן[27]. לדעת האבן עזרא שלושים השנים הנוספות הן מיציאת אברהם מאור כשדים[28]. ואילו הספורנו משוה בין השיטות ומבאר כי שלושים השנים הן מזמן שה' הוציא את אברהם מאור כשדים להכניסו בברית בין הבתרים[29].
בפסיקתא כתוב שטעו בחישוב הקץ שמונים שנה, לדעה זו יציאתם הייתה בשנת ב'שס"ח[30].
לעומתם טוען הרמב"ן כי בני אפרים צדקו בחישובם, אלא שתאריך הגאולה נדחה בשלושים שנה נוספות כעונש על מעשיהם הרעים[31].
סיבת עונשם
בתהילים מבואר שבני אפרים חטאו במעשה זה: ”לא שמרו ברית אלקים, ובתורתו מאנו ללכת”[32]. וחז"ל ביארו שההפסד במלחמה נחשב לעונש משמיים על שיצאו ממצרים בטרם עת[33]. הרמב"ן טוען שהיה עליהם להשתעבד שלושים שנה נוספות לכפרה, וכיוון שיצאו מוקדם נענשו[34].
מפרשים אחרים ביארו את חטאם באופן שונה: רש"י כתב שחטאם היה האמונה בכוחי ועוצם ידי כשבטחו בגבורתם[35]. ואילו המהרש"א כתב שבני גת הרגום מחמת שעברו על ברית אברהם ואבימלך כשלקחו מצאנם[36].
נבואת יוסף
רבי מאיר בנימין מנחם דנון ביאר שיוסף ביקש מאחיו שיעלו את עצמותיו ולא מבניו (כיעקב אביו), משום שראה ברוח הקודש שעתידים בניו להיהרג על ידי הפלשתים, וחשש שארונו יפול בידיהם[37].
הערות שוליים
- ^ ספר תהילים, פרק ע"ח, פסוק ט' וספר דברי הימים א', פרק ז', פסוקים כ'-כ"ד.
- ^ ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"ז-י"ח.
- ^ או גנון (ילקוט שמעוני, דברי הימים, רמז תתרע"ז), בספר הישר נשמט סיפור נביא השקר.
- ^ ספר הישר מתאר "והאנשים ההם גיבורי חיל מאוד מאוד אחד ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה, ויבטחו בגבורתם".
- ^ מדרש שוחר טוב פא, ו.
- ^ רבי מרדכי הכהן, ש"ך על התורה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ היפה תואר ביפה קול על שהש"ר ב, ז, ד"ה ואחד בימי שותלח.
- ^ פירוש זה ינחמנו על המכילתא, (תחילת פרשת בשלח).
- ^ מובא ברד"ק על ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ'.
- ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ד
- ^ יד רמה, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב'.
- ^ בפרקי דרבי אליעזר פרק מח. כתב שהמצרים הם שהרגו בהם, ובפירוש זה ינחמנו על המכילתא (בשלח יג, יז) ביאר שנלחמו בהם גם המצריים וגם בני גת.
- ^ לדעת סדר הדורות נהרגו 24,000 פלשתיים.
- ^ לדעת המלבי"ם בריעה היה בנו של שותלח, שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר דברי הימים, האם הכוונה היא לדברי הימים א או דברי הימים ב?.מלבי"ם על ספר דברי הימים, פרק א', פסוקים ז'-כ"ג
- ^ תרגום על ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ"ד
- ^ ספר הישר.
- ^ תרגום יונתן על ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ז, תרגום על ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ', סדר הדורות בשם המכילתא. וכן דעת הפרקי דרבי אליעזר פרק מח.
- ^ מדרש רבה שמות רבה כ י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב'.
- ^ שו"ת חת"ס, ח"ב יו"ד סי' שלז.
- ^ אלשיך על ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ג.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"א ראה ויקימילון.
- ^ אלשיך על ספר שמות, פרק י"ד, פסוק י"ט.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק י"ד ובאלשיך שם.
- ^ שיר השירים רבה, פרשה ב', פסקה ז'
- ^ רש"י, מסכת כתובות, דף קי"א עמוד א', ד"ה ושלא יגלו את הסוד כותב שהכוונה היא לסוד העיבור (וכן פירשו התוספות שם) או לסוד טעמי תורה.
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב', ד"ה וטעו.
- ^ אבן עזרא על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ'.
- ^ ספורנו על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ'.
- ^ מנדלבוים פיסקא יא ויהי בשלח.
- ^ . רמב"ן על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ב
- ^ ספר תהילים, פרק ע"ח, פסוק י'.
- ^ מכילתא תחילת בשלח, רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, זית רענן ד"ה ועל השבועה; רבי מרדכי הכהן ש"ך על התורה תחילת פר' בשלח.
- ^ רמב"ן על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ב.
- ^ תהלים שם ט.
- ^ מהרש"א, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב', ד"ה אלו.
- ^ באר בשדה תחילת פרשת בשלח.