מלחמת בני אפרים ופלשתים
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
| |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. |
 | ||||||||||
| דגל שבט אפרים | ||||||||||
| תאריך | המאה ה-16 לפנה"ס | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בקעת גת | |||||||||
| עילה | סירוב רועי גת למכור ממקניהם לבני אפרים | |||||||||
| תוצאה | ניצחון פלשתי | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת בני אפרים בפלשתים הוא אירוע שהתרחש בשלהי תקופת גלות מצרים במאה ה-16 לפנה"ס כאשר רבים מבני אפרים יצאו ממצרים קודם זמן הגאולה ונקלעו לקרב מול העם הפלישתי, בו נחלו מפלה ונהרגו כמעט כולם. הסיפור מתואר בהרחבה במדרשים ובראשי פרקים בכתובים[1], ולדעות מסוימות רמוז בתורה[2].
השתלשלות המלחמה
מתוך הפיוט "תרגלת עמוסים"
|
|---|
|
וטרם הגעת עתותי דודים |
בשנת ב'תי"ח, 30 שנה קודם יציאת מצרים, התנבא נביא השקר יגנון[3] משבט אפרים וטען שה' הורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים. בני שבטו האמינו לו, והאמינו בכוחם[4] ויצאו יחד עם בני משפחותיהם ממצרים בלי לקחת צידה לדרך מלבד כסף וזהב.
המצרים כישפו את גבולות ארצם באמצעות האליל בעל צפון באופן שלא אפשר לעבדים במצרים לצאת. אך בני אפרים יכלו לעקוף כישוף זה בגלל שלא שועבדו מפני כבודו של יוסף סבם[5][6]. מפרשים אחרים מבארים כי הכישוף נעשה רק לאחר צאת בני אפרים למניעת הישנות מקרה כזה[7]. ואילו רבי משה פרנקפורט מסביר שבעל צפון היה בדרום מצרים, ואילו בצפון לא הייתה שמירה אלילית משום שפלשתים היה מקום מיושב, והמצרים סמכו על הפלשתים שיסגירו את הנמלטים לידיהם. כמו כן, בצד הצפוני זורם הנילוס שם היו שומרים שלא אפשרו מעבר בלי רישיון מעבר, ובני אפרים התגברו על השומרים[8].
ובני אפרים ... והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם. ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו. ויבא אל אשתו ותהר ותלד בן ויקרא את שמו בריעה כי ברעה היתה בביתו.
בני אפרים הלכו לכיוון ארץ ישראל דרך ארץ פלשתים וכשהגיעו לעיר גת ביקשו לרכוש מבני המקום כבשים לאכילה, בני גת סרבו למכור להם משום שלא היו הבעלים אלא רק רועים, הסירוב גרר מלחמה בין בני אפרים לבני גת. מפרשים אחרים טוענים כי בני אפרים גזלו את הצאן מתושבי גת משום שה' הבטיח לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"[9].
בתחילה הייתה המלחמה שוויונית, ובני אפרים אף היו נועזים מפני שהיו מזרע יוסף שהיה המושל במצרים[10], אך כאשר אנשי גת קראו לעזרת תושבי הערים האחרות בפלשתים, הוכרעה המלחמה, ובני אפרים שמלבד הנחיתות המספרית סבלו מחולשה לאחר שלשה ימים שלא אכלו, נחלו תבוסה. יש הסבורים כי אף המצרים נלחמו לצד הפלשתים[11].
תוצאות המלחמה היו טרגיות עבור בני אפרים, מן הצד הפלשתי נהרגו כ-20,000 [12], אך כולם הובאו לקבורה, ואילו בני אפרים הושמדו כולם וגופותיהם הושארו נטושות בבקעת גת למשך שנים רבות כדלהלן. רק עשרה פליטים שבו למצרים לספר את שאירע, וכששמע זאת אפרים התאבל עליהם זמן רב. כשנולד לו בן נוסף הוא קרא לו בריעה על שם הרעה שקרתה עמו[13].
קיימת מחלוקת באשר למספר ההרוגים מבני אפרים במלחמה: יש אומרים 30,000[14], יש אומרים 200,000[15], ויש אומרים 300,000[16].
לדעת האמורא רב מתים אלו, הם המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא[17], החתם סופר הוכיח מכך שעצמות מת אינן נהפכות לעפר לאחר שנים רבות אלא קיימות ומטמאות שהרי בין שני המאורעות עברו למעלה מ-900 שנה ועדיין היו עצמות[18].
בעקבות האסון חשש משה כי בני ישראל לא יאמינו בו וטען בפני הקדוש ברוך הוא בסנה "וכי יאמרו אלי מה שמו, מה אומר אליהם?" כיוון שכבר הופיע נביא שקר בשם ה' ואמר להם לצאת ונבואתו הוכחה כשקרית[19]. האסון אף גרם לקדוש ברוך הוא לשנות את הדרך המקורית והקצרה ליציאת מצרים דרך ארץ פלשתים, משום שקיים חשש שבשעה שהעם יראו את גוויות אחיהם בני אפרים הם ירתעו וישובו למצרים. לכך הובילם ה' דרך ים סוף. שינוי זה הוביל להתנגדות ים סוף להיבקע משום שהים שהיה אמור להיבקע הוא הים התיכון המכונה 'ים פלשתים'[20] ולכן מיאן בתחילה להיבקע[21].
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף
לאחר קריעת ים סוף השתנה מאזן הכוחות והפלשתים חששו מנקמת בני ישראל ועל כך שרו בשירת הים "חיל אחז יושבי פלשת"[22].
גרסה אחרת של הסיפור טוענת כי המלחמה ארעה רק לאחר יציאת מצרים הרשמית בהיות בני ישראל במדבר בזמן שלא הורשו להיכנס לארץ, בדרך זו פרשו את ההפרש שבין מנין בני אפרים בצאתם ממצרים שהיה 40,500, לבין המנין בערבות מואב שם היו 32,500 בכך שה-8,000 נהרגו במלחמה זו[23].
ניסיון זה של דחיקת הקץ יחד עם ניסיונות נוספים הביא את הקדוש ברוך הוא להשביע את עם ישראל שלא לנסות שוב:
רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו. ואלו הן:
אחד בימי עמרם,
ואחד בימי דיניי (דינאי המלך),
ואחד בימי בן כוזבא,
ואחד בימי שותלח בן אפרים.
כיום מפורסמות שלוש השבועות, האחת שלא למרוד באומות ולא להשלים עם כוח שלטון יהודי המושל בארץ, השנייה שלא לעלות בחומה ולהשתמש בכוח הזרוע לשחרור לאומי, והשלישית שלא לדחוק את הקץ ולנסות להביא את הגאולה טרם זמנה. השבועה הרביעית שלא נכללה היא שלא יגלו מסטירין (סוד) שלהם לאומות העולם[24].
פרשנויות
זהות היוצאים
ובני אפרים: שותלח, וברד בנו, ותחת בנו, ואלעדה בנו, ותחת בנו. וזבד בנו, ושותלח בנו, ועזר ואלעד.
לדעת הרלב"ג ראשי השבט היו: אלעדה, תחת (השני), זבד, שותלח (השני), עזר ואלעד. ואילו שותלח (הראשון), ברד ותחת (הראשון) נותרו במצרים ולא יצאו קודם הזמן.
הרד"ק מסתפק אם ברד ותחת (הראשון) היו בני אפרים, או שהיו נכדיו ושותלח (הראשון) היה היחידי מבני אפרים שהוזכר בפסוק זה, כל שאר בני אפרים המוזכרים בפסוקים של דברי הימים הם נכדים של אפרים. אך המלבי"ם כתב בשם מפרשים שגם השאר הם בני אפרים.
לדעת המלבי"ם תחן ותחת היו שתי דמויות נפרדות, תחן היה בנו של אפרים שנשאר במצרים עד ליציאת העם כולו, תחת היה מנכדיו של אפרים, מבני שותלח בנו שנהרג במלחמה עם הפלשתים.
טעותם
ה' התחייב לאברהם שלאחר ארבע מאות שנות שעבוד הוא יגאל את בניו, חישוב השנים החל מלידת יצחק בשנת ב'מ"ח כך שתאריך יציאת מצרים חל בב'תמ"ח. בני אפרים טעו וחישבו את השנים מברית בין הבתרים שארעה קודם לכן בשנת ב'י"ח, כך שתאריך יציאת מצרים היה לדעתם בשנת ב'תי"ח, שלשים שנה קודם הזמן[25]. לדעת האבן עזרא שלושים השנים הנוספות הן מיציאת אברהם מאור כשדים[26]. ואילו הספורנו משוה בין השיטות ומבאר כי שלושים השנים הן מזמן שה' הוציא את אברהם מאור כשדים להכניסו בברית בין הבתרים[27].
בפסיקתא כתוב שטעו בחישוב הקץ שמונים שנה, לדעה זו יציאתם הייתה בשנת ב'שס"ח[28].
לעומתם טוען הרמב"ן כי בני אפרים צדקו בחישובם, אלא שתאריך הגאולה נדחה בשלושים שנה נוספות כעונש על מעשיהם הרעים[29].
סיבת עונשם
בתהילים מבואר שבני אפרים חטאו במעשה זה: ”לא שמרו ברית אלקים, ובתורתו מאנו ללכת”[30]. וחז"ל ביארו שההפסד במלחמה נחשב לעונש משמיים על שיצאו ממצרים בטרם עת[31]. הרמב"ן טוען שהיה עליהם להשתעבד שלושים שנה נוספות לכפרה, וכיוון שיצאו מוקדם נענשו[32].
מפרשים אחרים ביארו את חטאם באופן שונה: רש"י כתב שחטאם היה האמונה בכוחי ועוצם ידי כשבטחו בגבורתם[33]. ואילו המהרש"א כתב שבני גת הרגום מחמת שעברו על ברית אברהם ואבימלך כשלקחו מצאנם[34].
נבואת יוסף
רבי מאיר בנימין מנחם דנון ביאר שיוסף ביקש מאחיו שיעלו את עצמותיו ולא מבניו (כיעקב אביו), משום שראה ברוח הקודש שעתידים בניו להיהרג על ידי הפלשתים, וחשש שארונו יפול בידיהם[35].
הערות שוליים
- ^ ספר תהילים, פרק ע"ח, פסוק ט' וספר דברי הימים א', פרק ז', פסוקים כ'-כ"ד.
- ^ ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"ז-י"ח.
- ^ או גנון (ילקוט שמעוני, דברי הימים, רמז תתרע"ז), בספר הישר נשמט סיפור נביא השקר.
- ^ ספר הישר מתאר "והאנשים ההם גיבורי חיל מאוד מאוד אחד ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה, ויבטחו בגבורתם".
- ^ מדרש שוחר טוב פא, ו.
- ^ רבי מרדכי הכהן, ש"ך על התורה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ היפה תואר ביפה קול על שהש"ר ב, ז, ד"ה ואחד בימי שותלח.
- ^ פירוש זה ינחמנו על המכילתא, (תחילת פרשת בשלח).
- ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ד. יד רמה, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב'.
- ^ ילקוט שמעוני, דברי הימים, רמז רמז תתרע"ז.
- ^ בפרקי דרבי אליעזר פרק מח. כתב שהמצרים הם שהרגו בהם, ובפירוש זה ינחמנו על המכילתא (בשלח יג, יז) ביאר שנלחמו בהם גם המצריים וגם בני גת.
- ^ לדעת סדר הדורות נהרגו 24,000 פלשתיים.
- ^ ישנם דעות שבריעה היה בנו של שותלח.
- ^ ספר הישר.
- ^ תרגום יונתן על ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ז, תרגום על ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ', סדר הדורות בשם המכילתא. וכן דעת הפרקי דרבי אליעזר פרק מח.
- ^ מדרש רבה שמות רבה כ י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב'.
- ^ שו"ת חת"ס, ח"ב יו"ד סי' שלז.
- ^ אלשיך על ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ג.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"א ראה ויקימילון.
- ^ אלשיך על ספר שמות, פרק י"ד, פסוק י"ט.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק י"ד ובאלשיך שם.
- ^ מובא ברד"ק על ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק כ'.
- ^ רש"י, מסכת כתובות, דף קי"א עמוד א' כותב שהכוונה היא לסוד העיבור (וכן פירשו התוס' שם), פירוש נוסף כותב רש"י שהכוונה ל"סוד טעמי תורה".
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב', ד"ה וטעו.
- ^ אבן עזרא על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ'.
- ^ ספורנו על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ'.
- ^ מנדלבוים פיסקא יא ויהי בשלח.
- ^ . רמב"ן על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ב
- ^ ספר תהילים, פרק ע"ח, פסוק י'.
- ^ מכילתא תחילת בשלח, רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, זית רענן ד"ה ועל השבועה; רבי מרדכי הכהן ש"ך על התורה תחילת פר' בשלח.
- ^ רמב"ן על ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ב.
- ^ תהלים שם ט.
- ^ מהרש"א, מסכת סנהדרין, דף צ"ב עמוד ב', ד"ה אלו.
- ^ באר בשדה תחילת פרשת בשלח.