יפיע (יישוב עתיק)
יפיע היה יישוב בארץ ישראל שהתקיים בתקופת הברונזה המאוחרת, ויישוב יהודי בתקופות הבית השני, המשנה והתלמוד. היישוב שכן על גבול עמק יזרעאל, בתחומי הכפר יפיע כיום. משמעות השם "יפיע" היא מקום בולט בהדרו על פני סביבתו.[1]
היסטוריה
יישוב בשם "יאפו" מוזכר כבר באחד ממכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס. על פי המכתב הובאו מהיישוב עובדים לצורך עבודת חריש באדמות עמק יזרעאל.[1] יפיע מוזכרת בספר יהושע בתחום נחלת שבט זבולון: "ויצא אל הדָברת ועלה יָפִיעַ".[2]
יפיע במרד הגדול על פי יוסף בן-מתתיהו
בסוף ימי הבית השני היה יפיע[3] הכפר הגדול ביותר בגליל.[4] בתקופת המרד הגדול של היהודים ברומי שהתקיים במאה הראשונה, נבנו ביפיע ביצורים בפקודתו של מפקד הגליל יוסף בן מתתיהו,[5] שבתקופה מסוימת אף קבע בו את מושבו.[6] המערכה על יפיע מתוארת בספרו "מלחמת היהודים".[7] אספסיאנוס, מפקד הכוחות הרומאיים שנשלחו לדכא את המרד בארץ ישראל, פקד על מרקוס אולפיוס טראיאנוס מפקד הלגיון העשירי להכניע את יפיע. טראיאנוס יצא לכבוש את יפיע עם אלף רוכבים ואלפי רגלים. עקב הביצורים הטבעיים והמלאכותיים שבנו תושביה, העיר הייתה מוקפת חומה כפולה, טראיאנוס העריך שתפיסתה תהיה קשה. מגיני העיר יצאו לקראתו מוכנים לקרב, ספגו מתקפה וברחו לעבר העיר. הכוחות הרומאים הצליחו לחדור יחד עם המגינים הנסים אל המתחם שבין החומה החיצונה והחומה הפנימית. התושבים הנותרים בעיר הפנימית, סגרו את שערי החומה הפנימית מפחד הרומאים, ולא שעו לתחנוני הלוחמים להכניסם לעיר:
”האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים ... ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים... ומלבד פחד האויבים דיכא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במארה על שפתיהם, ולא את הרומאים קיללו, כי־אם את אחיהם.”
בקרבות שהתנהלו בין החומות נהרגו כ-12,000 נפש. טראיאנוס סבר שכיבוש העיר הפנימית יהיה קל, כיון שלא נותרו בה כמעט כוחות מגן; ולכן הציע לאספסיאנוס לשלוח את בנו טיטוס לכבוש את העיר. טיטוס הגיע לעיר עם 500 פרשים ו-1,000 רגלים, הוא עמד בראש האגף השמאלי במערכה ואת טראיאנוס הציב באגף הימני. ביום 13 ביולי (כ"ה בסיון) שנת 67 טיפסו הרומאים בעזרת סולמות על החומה, וניטש עליה קרב קצר. כאשר פשטו הרומאים לתוך העיר נלחמו בהם כל תושביה - הבחורים "התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן". הקרבות העקובים מדם בתוך העיר ארכו שש שעות; ובהם נהרגו רוב תושבי העיר, מלבד ילדים ונשים שנמכרו לעבדות. לפי יוסף בן-מתתיהו מספר הנופלים במערכה היה כ-15,000 נפש והשבויים כ-2,130, אולם מספרים אלה לא נתפסים כאמינים.[8] לאחר נפילתה היא נחרבה וננטשה.[9]
לאחר המרד חודש היישוב היהודי ביפיע. היישוב לא מוזכר במקורות ספרותיים מהתקופה, אך בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בכפר נתגלו שרידי בית כנסת עתיק מסוף התקופה הרומית.
על פי מסורת נוצרית מימי הביניים יפיע הייתה מקום מגוריהם של השליחים בני זבדי: יעקב ויוחנן.
ארכאולוגיה
התל הקדום של יפיע העתיקה נמצא באזור הכנסיות של יפיע ושטחו כ-50 דונם. נמצאו בו חרסים מיישובים קדומים בתקופת הברונזה התיכונה, תקופת הברזל ומהתקופה ההלניסטית ואילך.
בית הכנסת העתיק
בשנת 1921 פרסם לואי-איג ונסאן בכתב העת Revue Biblique מספר אבנים מקושטות ממבנה עתיק בכפר יפיע. הפרסום כלל גם אבן משקוף שנכללה לאחר מכן בשימוש משני בבניין הכנסייה היוונית-קתולית. הפרסום ציין שעל אבן המשקוף יש תבליט של מנורת שבעת הקנים שנמצא בין שני עיגולים שמקורה בבית הכנסת; וכן משקוף ובו חקוקים שני נשרים משני הצדדים ועיגול במרכז. ונסאן הסיק במאמרו שהאבן הייתה שייכת לבית כנסת עתיק מהמאה ה-4.[10]
בסיור שעשה סוקניק באפריל 1950 בכפר ביחד עם נחמן אביגד הוא הגיע ליפיע והחל לחפש שרידים עתיקים בכפר. ממידע שהתקבל מאנשי הכפר הסתבר שהתגלו אדן של עמוד סמוך לכנסייה וכן חלק מרצפת פסיפס. בעקבות מידע זה החליט סוקניק לחפור בכפר.
בחפירה ארכאולוגית שהתקיימה בחודשים יולי-אוגוסט 1950 על ידי אלעזר ליפא סוקניק נתגלו בסמוך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית שרידי בית כנסת מן המאות שלישית-רביעית. הבניין שהתגלה היה הרוס ביותר ורק חלק מרצפת הפסיפס נשאר. בצד דרום התגלה קטע קיר הבנוי אבני גזית באורך 2.7 מטר ובעובי 65 ס"מ. באולם התפילה ניצבו שרידי אדנים ארבעה אדנים מרובעים בגודל 75X75 ס"מ ואבני יסוד של האדן החמישי. האדנים נמצאו במרחק של 2.9 מטר משרידי הקיר. רוחב האולם היה 15 מטר ואורכו 16.5 מטר. האדנים היו שרידים של טור העמודים הדרומי בבזיליקה.
בתוך שרידי בית הכנסת נמצאו שרידי רצפת פסיפס באורך 15.5 מטר. הרצפה עוטרה בציורי בעלי חיים, נשר פרוש כנפיים מעל סמל האליל הליוס, וכן נמר צועד. מסגרת הפסיפס סובבת עיגול גדול שרק קטע ממנו שרד. קוטר העיגול 3.8 מטר. המעגל הגדול חולק ל-12 עיגולים קטנים משתלבים שבמרכזו מעגל גדול יותר וזאת כמו מעגלי המזלות בבית הכנסת בבית אלפא ובית הכנסת בנערן, אבל לדעת סוקניק הסמלים היו של שבטי ישראל. מתוך העיגולים שרדו שניים שור וראם שהיו סמלי השבטים מנשה ואפרים. מעל סמל הראם שרדה הכתובת '...רים', אולי שריד לשם אפרים. על הצעתו של סוקניק לזהות את הגלגל כגלגל שהכיל את סמלי שנים-עשר שבטי ישראל חלק א' גודינאף, שטען שמדובר בגלגל המזלות.[11]
ייחודו של בית הכנסת היה שכוונו היה ממערב למזרח ולא כמקובל בבתי כנסת גליליים שפנו מכוון צפון לדרום לכוון ירושלים. פרשנותו של סוקניק הייתה שמכיוון שיפיע הייתה כלולה בנחלת שבט זבולון עליו נאמר "זבולון לחוף ימים ישכון", נהגו בבית כנסת זה כמו בבתי כנסת ששכנו על החוף.[12]
ממצאים במערות
במהלך השנים נתגלו בכפר מספר מערות קבורה ומערות מגורים. כולן התגלו במהלך ביצוע עבודות פיתוח ובוצעו בהן חפירות הצלה.
- מערת קבורה רומית - נחפרה בחודש נובמבר 1992. המערה נמצאה במדרון הדרומי-מזרחי של הכפר. המערה במתאר מלבני עם תקרה קמורה כללה שמונה כוכים שגודל 2.0X0.7 מטר ובגובה 1.2 מטר. המערה נשדדה עוד בימי קדם. על אצטבה שסבבה את המערה נמצאו שברי סירי בישול, קנקנים, פכיות וכן נרות חלקו מטיפוס הרודיאניים ושבעה נרות רומיים עגולים. בנוסף נמצאו חרוזים מזכוכית ועוד ממצא קטן. המערה תוארכה למאות הראשונה והשנייה.[13]
- מערת מגורים - נחפרה בחודש אוקטובר 1995. המערה כללה שני חדרים ושימשה למגורים. רצפת חדר 1 וקירותיו נמצאו מטויחים. השערת החופרים הייתה שהחדר שימש כמקווה. בחדר נמצאה קרמיקה מהתקופה הממלוכית וכן שני מטבעות אחד מהתקופה הרומית המאוחרת (שנים 206-198) והשני מהמאה ה-19. חדר 2 היה מרוצף באריחי אבן מעובדים שהונחו על גבי סלע האם. מתחת לרצפה נמצאה קרמיקה מהתקופה הערבית הקדומה ומעליה מהתקופה הממלוכית. נמצאו גם שברי קרמיקה אופיינית לגליל מהמאה הרביעית.[14]
- מערת קבורה רומית-ביזנטית - נחפרה בחודש אוקטובר 1995. מערה בעלת ששה כוכי קבורה. במערות נמצאו שרידים של עצמות במצב השתמרות גרוע. מתוכן זוהו שרידים של לפחות 22 בוגרים ו-11 ילדים. הממצאים במערה כללו שברי כלי חרס ושברי נרות. נמצאו גם שברים של כלי זכוכית. הממצאים כללו שני מטבעות מימי קונסטנטיוס השני שנטבעו בקיזיקוס ובאנטיוכיה, מטבע מימיו של קרקלה ומטבע מימיו של אלאגבאלוס. המערה תוארכה למאות השנייה-הרביעית.[15]
- מערת מגורים מהתקופה הממלוכית - נחפרה בחודש אוקטובר 1995 - כללה ממצא קרמי מהמאה ה-13 והמאה ה-14.[16]
- מערת קבורה רומית - נחפרה בחודש נובמבר 1997. המערה נמצאה במרחק 100 מטר מהמערה שנחפרה בשנת 1992. המערה בעלת 8 כוכי קבורה שהיו בגובה מפלס החדר המרכזי. על פי ממצא כלי החרס תוארכה המערה למאה השלישית.[17]
לקריאה נוספת
- גדעון פרסטר, לפסיפסי בית הכנסת ביפיע, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ל"א (א-ד), 1967, עמ' 224-218.
קישורים חיצוניים
- ד"ר רבקה שפק ליסק, יפיע הייתה עיר יהודית כ- 2000 שנה, מגזין אימגו
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 זאב וילנאי, הערך: יפיע, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 3007.
- ^ ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק י"ב
- ^ "יפה" בתרגום שמחוני ל"מלחמת היהודים" ובתרגום מנחם שטיין ל"חיי יוסף", ספריו של יוסף בן מתתיהו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף (תרגום דניאל שוורץ), פרק מה, סעיף 230.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק כ, פסקה ו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף (תרגום דניאל שוורץ), פרק נב, סעיף 270.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג, פרק ז, פסקה לא.
- ^ ישראל שצמן (עורך), יוסף בן מתתיהו (טיטוס) פלוויוס יוספוס, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ירושלים: הוצאת כרמל, 2009, הערה 305, עמ' 341.
- ^ זאב וילנאי, הערך: יפיע, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 3008-3007
- ^ אליעזר ליפא סוקניק, בית כנסת עתיק בכפר יפיע שבגליל, עלון מחלקת העתיקות של מדינת ישראל, ג', 1951, עמ' 40.
- ^ גדעון פרסטר, לפסיפסי בית הכנסת ביפיע, ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ל"א (א-ד), 1967, עמ' 219-218.
- ^ נחמן אביגד, מחקר בתי כנסת עתיקים בארץ, חדשות ארכאולוגיות, ו', 1963, עמ' 8-2.
- ^ עבדאללה מוקארי, יפיע (א), חדשות ארכאולוגיות, 110, 1999, עמ' 31-30.
- ^ הנא אבו עוקסה, יפיע, חדשות ארכאולוגיות, 108, 1998, עמ' 33.
- ^ הנא אבו עוקסה, יפיע, חדשות ארכאולוגיות, 108, 1998, עמ' 34-33.
- ^ הנא אבו עוקסה, יפיע, חדשות ארכאולוגיות, 108, 1998, עמ' 34.
- ^ דינה שלם, יפיע (ב), חדשות ארכאולוגיות, 110, 1999, עמ' 32.
26097779יפיע (יישוב עתיק)