מלחמת תשע השנים
 | |
| משמאל לימין: קרבות ברפלואר ולה-הוג • המצור על נאמור • קרב מארסאגליה • הפגזת בריסל | |
| תאריכים | 27 בספטמבר 1688 – 20 בספטמבר 1697 (9 שנים) |
|---|---|
| מקום | אירופה, אירלנד, סקוטלנד, צפון אמריקה, דרום אמריקה, אסיה, מערב אפריקה |
| תוצאה | ללא הכרעה, חתימת הסכם רייסווייק |
| שינויים בטריטוריות |
|
.svg){kind=small}
_rev2.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מלחמת תשע השנים, הנקראת לעיתים מלחמת הברית הגדולה או מלחמת ליגת אוגסבורג, התרחשה בין השנים 1688 ו-1697. הייתה זו מלחמה בהיקף רחב שהתרחשה בשלהי המאה ה-17, בעיקר על אדמת אירופה, אך גם באירלנד ובאמריקה הצפונית. באירלנד המלחמה נקראת לעיתים המלחמה הוויליאמית באירלנד, ובאמריקה הצפונית היא נודעת כמלחמת המלך ויליאם. מסמכים עתיקים אף מתייחסים למלחמה כמלחמת הירושה הפלטינית, או מלחמת הירושה האנגלית.
לואי הארבעה עשר, מלך צרפת יצא ממלחמת הולנד–צרפת כשליט החזק ביותר במערב אירופה, אך אף על פי שהרחיב את ממלכתו, "מלך השמש" עוד לא היה מרוצה. בשילוב של אגרסיה, סיפוח וכוונות חוקיות לכאורה, לואי ושריו גיבשו והרחיבו את כיבושיהם כדי ליצב ולחזק את גבולות הממלכה. מלחמת האיחוד (1683–1684) אבטחה את גבולותיו של לואי, אך המלך ביטל את האדיקט של נאנט ב-1685, דבר שהביא להידרדרות של הצבא הצרפתי, ושל השליטה הפוליטית של צרפת באירופה. התוקפנות של לואי הובילה בסופו של דבר להקמתה של קואליציה אירופאית גדולה - הברית הגדולה, שמטרתה להפחית את האמביציות הצרפתיות. הברית הובלה בעיקר על ידי הגנרל האנגלי-הולנדי ויליאם השלישי, מלך אנגליה, לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", קרלוס השני, מלך ספרד, וויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה.
המלחמה התבלטה במצורים, בעיקר על מונס, נאמור, שרלרואה וברצלונה; קרבות פתוחים כמו פלורה ומארסאגליה היו פחות נפוצים, משום שקרבות אלו הסתיימו בדרך כלל בניצחון צרפתי. ב-1696 צרפת הייתה על סף קריסה כלכלית. הכוחות הימיים (אלו של אנגליה והרפובליקה ההולנדית), גם כילו כסף רב, וכשסבויה פרשה מן הקואליציה ב-1696, היו מוכנים כל הצדדים למשא ומתן. חתימת הסכם רייסווייק בספטמבר 1697 הביאה לסופה של מלחמת תשע השנים, אך עם מותו של קרלוס השני (ללא יורשים), נפתח מאבק חדש על ירושת האימפריה הספרדית, דבר שסיבך את צרפת שוב עם הברית הגדולה במאבק נוסף - מלחמת הירושה הספרדית.
רקע כללי: 1678–1687
בשנים שלאחר מלחמת הולנד–צרפת (1672–1678) ביקש לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, כעת בשיא כוחו, לכפות אחדות דתית בצרפת ולגבש ולהרחיב את גבולותיו. הוא כבר זכה לתהילתו האישית על ידי כיבוש טריטוריה חדשה, אבל הוא לא היה מוכן להמשיך לנהל מדיניות מיליטריסטית פתוחה מהסוג שנקט ב-1672. במקום זאת, הוא יסתמך על עליונותה הצבאית הברורה של צרפת כדי להשיג יעדים אסטרטגיים ספציפיים לאורך גבולותיו. בתוארו "מלך השמש", לואי שהיה בוגר יותר, מודע לכך שלא הצליח להשיג תוצאות מכריעות נגד ההולנדים, הפך מכיבוש לביטחון על ידי שימוש באיומים, במקום במלחמה גלויה, כדי להפחיד את שכניו לכניעה.[1]
לואי ה-14, יחד עם היועץ הצבאי הראשי שלו, לובואה; שר החוץ שלו, קולבר דה קרוסי; והמומחה הטכני שלו, וובאן, פיתח את האסטרטגיה ההגנתית של צרפת.[2] וובאן תמך במערכת של מבצרים בלתי ניתנים לחדירה לאורך הגבול כדי להרחיק את אויביה של צרפת. עם זאת, כדי לבנות מערכת נכונה, המלך היה צריך לרכוש עוד קרקע משכניו כדי ליצור קו קדמי איתן. רציונליזציה זו של הגבול תהפוך אותו להרבה יותר בר הגנה ותגדיר אותו בצורה ברורה יותר במובן הפוליטי, אך היא גם יצרה את הפרדוקס שבעוד שמטרותיו הסופיים של לואי היו הגנתיות, הוא רדף אחריהם באמצעים התקפיים.[2] הוא תפס את הטריטוריה הדרושה באיחודים, אסטרטגיה ששילבה חוקיות, יהירות ותוקפנות.[3]
איחודים
הסכמי ניימכן (1678) ושלום וסטפאליה המוקדם יותר (1648) סיפקו ללואי ה-14 את ההצדקה לאיחודים. הסכמים אלו העניקו לצרפת הישגים טריטוריאליים, אך בשל הגחמות של השפות בהן נכתבו (כמו ברוב האמנות באותה תקופה) הם היו ידועים לשמצה לא מדויקים וסותרים את עצמם, ומעולם לא ציינו קווי גבול מדויקים. חוסר דיוק זה הוביל לעיתים קרובות לפרשנויות שונות של הטקסט והביא למחלוקות ארוכות על אזורי גבול, שבהם צד אחד עשוי לזכות בעיר או באזור וב"תלותיה", אך לעיתים קרובות לא היה ברור מהן התלות.[2] המנגנון הדרוש לקביעת אי הבהירות הטריטוריאלית כבר היה קיים באמצעות הפרלמנטים במץ (טכנית, לשכת האיחוד היחידה), בזנסון ובית משפט עליון בברייזך, שעסקו בהתאמה לגבי לורן, פראנש-קונטה ואלזס.[4] באופן לא מפתיע, בתי המשפט פסקו בדרך כלל לטובת לואי ה-14. עד 1680, רוזנות מונבליאר השנויה במחלוקת, השוכנת בין פראנש-קונטה לאלזס, הופרדה מדוכסות וירטמברג, ועד אוגוסט הבטיח לואי ה-14 את כל אלזס למעט שטרסבורג. לשכת האיחוד של מץ הגישה עד מהרה תביעות לנחות סביב שלוש הבישופויות של מץ, טול וורדן ורוב הדוכסות הספרדית של לוקסמבורג. המבצר של לוקסמבורג סיטי עצמו נחסם אז מתוך כוונה להפוך לחלק מהגבול הניתן להגנה.
ב-30 בספטמבר 1681 תפסו כוחות צרפת גם את שטרסבורג ואת המוצב שלה, קהל, על הגדה הימנית של הריין, גשר שחיילי האימפריה הרומית ה"קדושה" ניצלו בקביעות במהלך השלבים האחרונים של מלחמת הולנד.[5] על ידי השתלטות בכוח על העיר הקיסרית, שלטו הצרפתים כעת בשניים משלושת ראשי הגשר מעל הריין, האחרים היו ברייזך, שכבר הייתה בידי צרפת, ופיליסבורג, שלואי ה-14 איבד בהסכם ניימיגן. באותו יום שבו נפלה שטרסבורג, צעדו כוחות צרפתים לתוך קאזלה, בצפון איטליה.[5] המצודה לא נכבשה בתהליך האיחודים אלא נרכשה מהדוכס ממנטובה, מה שביחד עם הנחלה הצרפתית של פינרולו, אפשרו לצרפת לחבור אל ויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה, ולאיים על הספרדים בדוכסות מילאנו. כל התביעות והסיפוחים של האיחוד היו נקודות כניסה ויציאה אסטרטגיות חשובות בין צרפת לשכנותיה ובוצרו מיד על ידי וובאן ושולבו במערכת המצודות שלו.[1]
כך נגסו האיחודים שטח מגבולות גרמניה של היום, והסיפוחים הקימו את הכוח הצרפתי באיטליה. עם זאת, בניסיון לבנות את גבולו הבלתי חדיר, לואי ה-14 הבהיל כל כך את שאר מדינות אירופה עד שמלחמה כללית, ממנה ביקש להימנע, הפכה לבלתי נמנעת. מבצריו כיסו את גבולותיו אך גם הקרינו כוח צרפתי. רק שני מדינאים היו עשויים לקוות להתנגד ללואי ה-14. האחד היה וילם מאורנז', הסטאדהאודר של המחוזות המאוחדים של הרפובליקה ההולנדית, המנהיג הטבעי של האופוזיציה הפרוטסטנטית, והשני היה לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", המנהיג הברור של הכוחות האנטי-צרפתיים באימפריה הרומית ה"קדושה" ובאירופה הקתולית.[6] שניהם רצו לפעול, אך התנגדות אפקטיבית בשנים 1681–1682 לא באה בחשבון מאחר שהבורגנים של אמסטרדם לא רצו שום סכסוך נוסף עם צרפת, ושניהם היו מודעים לחלוטין לחולשותיהן הנוכחיות של ספרד והאימפריה, שנסיכיהן הגרמנים החשובים ממיינץ, טריר, קלן, סקסוניה, בוואריה ו (באופן משמעותי) פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג נשארו אוהדים של צרפת.
מלחמה בשתי חזיתות
מאז התערבותו של לאופולד הראשון במלחמת צרפת-הולנד, ראה בו לואי ה-14 את האויב המסוכן ביותר שלו, אם כי לא הייתה סיבה לחשוש ממנו. לאופולד הראשון היה חלש והיה נתון בסכנה חמורה לאורך גבולותיו ההונגריים, שם איימו העות'מאנים להכריע את כל מרכז אירופה מדרום. לואי עודד וסייע למסע המלחמה העות'מאני נגד אדמות הבסבורג של לאופולד הראשון והוא הבטיח לפורטה שלא יתמוך בקיסר. הוא גם דחק ביאן השלישי סובייסקי מפולין ללא הצלחה שלא להלחם לצד לאופולד הראשון ולחץ על הנסיכים של טרנסילבניה והונגריה להצטרף לכוחות הסולטן ולשחרר את שטחם מהשלטון ההבסבורגי.[6] כאשר העות'מאנים צרו על וינה באביב 1683, לואי לא עשה דבר כדי לעזור למגינים.
תוך ניצול האיום העות'מאני במזרח פלש לואי לארצות השפלה הספרדיות ב-1 בספטמבר 1683 וחידש את המצור על לוקסמבורג, שננטש בשנה הקודמת. הצרפתים דרשו מהקיסר ומקרלוס השני, מלך ספרד הכרה בחוקיותם של הסיפוחים האחרונים, אך הספרדים לא היו מוכנים לראות עוד מנחלותיהם נופלות תחת סמכות השיפוט של לואי.[7] האפשרויות הצבאיות של ספרד היו מוגבלות ביותר, אך התבוסה העות'מאנית בווינה ב-12 בספטמבר הרחיבה אותן. בתקווה שלאופולד הראשון יעשה שלום במזרח ויבוא לעזרתו, הכריז קרלוס השני מלחמה על צרפת ב-26 באוקטובר. עם זאת, הקיסר החליט להמשיך במלחמה נגד העות'מאנים בבלקן ולפי שעה להתפשר במערב. כשלאופולד הראשון לא מוכן להילחם בשתי חזיתות, מפלגה נייטרליסטית חזקה ברפובליקה ההולנדית קשרה את ידיו של וילם והבוחר מברנדנבורג אחז בעקשנות בברית שלו עם לואי, שום תוצאה אפשרית לא יכולה להתרחש אלא ניצחון צרפתי מוחלט.[8]
מלחמת הסיפוחים הייתה קצרה והרסנית. עם נפילת קורטראי בתחילת נובמבר, ואחריה דיקסמוד בדצמבר ולוקסמבורג ביוני 1684, נאלץ קרלוס השני לקבל את השלום של לואי ה-14. שביתת הנשק של רטיסבון (רגנסבורג), שנחתמה ב-15 באוגוסט על ידי צרפת מצד אחד ועל ידי הקיסר וספרד מהצד השני, תגמלה את הצרפתים עם שטרסבורג, לוקסמבורג ואת הרווחים של האיחוד (קורטרי ודיקסמוד הוחזרו לספרד). ההחלטה לא הייתה שלום מוחלט אלא רק הפסקת אש למשך 20 שנה. עם זאת, ללואי היו סיבות טובות לחוש שביעות רצון מאחר שהקיסר והנסיכים הגרמנים היו עסוקים לחלוטין בהונגריה, וברפובליקה ההולנדית, וילם מאורנז' נשאר מבודד וחסר אונים, בעיקר בגלל האווירה הפרו-צרפתית באמסטרדם.[9]
רדיפת ההוגנוטים
.jpg)
ברטיסבון ב-1684, צרפת הייתה בעמדה לכפות את רצונה על אירופה; עם זאת, לאחר 1685, מעמדה הצבאי והדיפלומטי הדומיננטי החל להידרדר. אחד הגורמים העיקריים לצמצום היה ביטול צו נאנט של לואי ה-14, שגרם לפיזור הקהילה הפרוטסטנטית של צרפת.[10] לא פחות מ-200,000 הוגנוטים ברחו לאנגליה, הרפובליקה ההולנדית, שווייץ וגרמניה, והפיצו סיפורי אכזריות על מעשיו של המלך מוורסאי. ההשפעה הישירה של אובדן הקהילה על צרפת נתונה במחלוקת, אבל הבריחה סייעה להרוס את הפלג הפרו-צרפתי ברפובליקה ההולנדית בגלל השתייכותה הפרוטסטנטית, ויציאת סוחרי ההוגנוטים והטרדה של סוחרים הולנדים החיים בצרפת גם כן השפיעה מאוד על הסחר הצרפתי-הולנדי. לרדיפה הייתה השפעה נוספת על דעת הקהל ההולנדית שכן התנהלותו של המלך הקתולי של צרפת גרמה להם להביט בדאגה רבה יותר בג'יימס השני, מלך אנגליה הקתולי. רבים בהאג האמינו שג'יימס השני קרוב יותר לבן דודו לואי ה-14 מאשר לחתנו ולאחיינו ויליאם, מה שעורר חשדנות, ובתמורה, עוינות בין לואי וויליאם. תביעותיו הטריטוריאליות האינסופיות לכאורה של לואי, יחד עם רדיפת הפרוטסטנטים שלו, אפשרו לוויליאם מאורנז' ולמפלגתו להשיג את העמדה העדיפה ברפובליקה ההולנדית ולבסוף הניחו את הבסיס לברית שרצה להקים כנגד צרפת.
למרות שג'יימס השני התיר להוגנוטים להתיישב באנגליה, הוא נהנה מיחסים ידידותיים עם עמיתו הקתולי לואי ה-14, מאז שג'יימס הבין את חשיבות הידידות לצעדים הקתוליים שלו בבית נגד חשדות הרוב הפרוטסטנטי. עם זאת, הנוכחות ההוגנוטית נתנה דחיפה עצומה לשיח האנטי-צרפתי ואיחדה כוחות בין גורמים באנגליה שכבר היו חשדניים מאוד כלפי ג'יימס. יתרה מכך, התנגשויות בין אינטרסים מסחריים צרפתיים לאנגלים בצפון אמריקה גרמו לחיכוכים חמורים בין שתי המדינות מאז שבצרפת גבר באנטגוניזם כלפי חברת מפרץ הדסון והקולוניות של ניו אינגלנד, אך האנגלים ראו את היומרות הצרפתיות בצרפת החדשה כפולשות לנחלותיהם. היריבות התפשטה לצד השני של העולם, שם חברות הודו המזרחית האנגלית והצרפתית כבר החלו בפעולות איבה.
רבים בגרמניה הגיבו בשלילה לרדיפת ההוגנוטים, שבין היתר פגעה בתיאוריה של חלק מהנסיכים הפרוטסטנטים שלואי ה-14 הוא בעל בריתם נגד המנהגים הלא סובלניים של ההבסבורגים הקתולים. הנסיך הבוחר מברנדנבורג ענה על ביטול צו נאנט בפרסום צו פוטסדאם, שהזמין את ההוגנוטים הנמלטים לברנדנבורג. עם זאת, היו מניעים אחרים מלבד דבקות דתית שפגעו בו ובנסיכים גרמנים אחרים ששמרו על העדפה לצרפת. ללואי ה-14 היו יומרות בפפאלץ בשם גיסתו, אליזבת שרלוט, והוא איים בסיפוח נוסף של חבל הריין. לפיכך, פרידריך-וילהלם, שדחה בגך את הסובסידיות הצרפתיות שלו, סיים את בריתו עם צרפת והגיע להסכמות עם ויליאם מאורנז', הקיסר לאופולד, וקרל האחד עשר, מלך שוודיה.
עם האחרון שבהם, קרל, ההסכמות התקבלו על-ידי הנחה זמנית בצד של המחלוקות ביניה לגבי פומרניה.
בריחת ההוגנוטים בדרום צרפת גרמה למלחמה רבתי במחוזות האלפיניים של פיימונטה בדוכסות סבויה, מדינה בצפון איטליה שהייתה חלק מהאימפריה הרומית ה"קדושה". ממבצרם בפינרולו, הצליחו הצרפתים להפעיל לחץ ניכר על הדוכס מסבויה ולאלץ אותו לרדוף את הקהילה הפרוטסטנטית שלו, ה-Vaudois (Valdesi). האיום המתמיד של התערבות וחדירה לענייניו הפנימיים היו מקור לדאגה עבור ויטוריו אמדאו, ובשנת 1687, מדיניותו של הדוכס החלה להיות יותר ויותר אנטי-צרפתית, כשהוא מחפש הזדמנות להגשים את שאיפתו להשתחרר מדאגותיו. הביקורת על משטרו של לואי ה-14 התפשטה בכל רחבי אירופה. ההפוגה של רטיסבון, ואחריה ביטול צו נאנט, גרמו לחשד באשר לכוונותיו האמיתיות של לואי. רבים גם חששו מהתכנונים כביכול של המלך על 'המלוכה האוניברסלית', איחוד הכתר הספרדי והגרמני עם זה של צרפת. בתגובה, נפגשו באאוגסבורג נציגים של הקיסר, נסיכי דרום גרמניה, ספרד (שהיו מונעים מהמתקפה הצרפתית ב-1683 והפוגה שהוטלה ב-1684) ושוודיה (בתוקף תפקידה כנסיכים באימפריה) כדי להקים את ליגת ההגנה של הריין ביולי 1686. האפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר, בין השאר בשל כעסו על סירובו של לואי לצאת למסע צלב נגד הטורקים, מסר את תמיכתו הסודית.
הקדמה: 1687–1688
לליגה של אוגסבורג היה כוח צבאי מועט - האימפריה ובעלות בריתה בדמות הליגה ה"קדושה" עדיין היו עסוקות בלחימה בעות'מאנים בהונגריה. רבים מהנסיכים הקטנים נרתעו מלפעול בשל החשש מנקמה צרפתית. למרות זאת, לואי ה-14 צפה בחשש בהתקדמותו של לאופולד הראשון במערכה נגד העות'מאנים. ניצחונות הבסבורג לאורך הדנובה בבודה בספטמבר 1686, ובמוהאץ' שנה לאחר מכן, שכנעו את הצרפתים שהקיסר, בברית עם ספרד וויליאם מאורנז', יפנה בקרוב את תשומת לבו לצרפת וישתלט מחדש על מה שצרפת זכתה בו עד לאחרונה בכוח איומיה. בתגובה, ביקש לואי ה-14 להבטיח את הישגיו הטריטוריאליים באירופה על ידי כפיית שכניו הגרמנים להמיר את שביתת הנשק של רטיסבון להסכם קבע. עם זאת, אולטימטום צרפתי שהוצב ב-1687 לא הצליח להשיג את ההבטחות הרצויות מהקיסר, שניצחונותיו במזרח גרמו לגרמנים להיות פחות להוטים להתפשר במערב.
נקודת מבחן נוספת נגעה לארכיבישוף-הבוחר הפרו-צרפתי, מקסימיליאן היינריך, ולשאלת הירושה שלו בנסיכות הבוחר מקלן. שטח הארכיבישופות היה לאורך הגדה השמאלית של הריין וכלל שלושה מבצרים של קו הנהר: בון, ריינברג וקייזרוורת', בנוסף לעיר החופשית קלן עצמה. יתר על כן, הארכיבישוף היה גם הנסיך-בישוף של לייז', המדינה הקטנה על פני הנתיב האסטרטגי של נהר המז. כאשר הנסיך הבוחר מת ב-3 ביוני, לחץ לואי ה-14 שהבישוף הפרו-צרפתי של שטרסבורג, וילהלם אגון פון פירסטנברג, יחליף אותו. הקיסר, לעומת זאת, העדיף את יוזף קלמנס מבוואריה, אחיו של מקסימיליאן השני עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה. מאחר שאף אחד מהמועמדים לא הצליח להשיג את שני השלישים ההכרחיים מהקולות של הקנונים של מועצת הקתדרלה, הנושא הועבר לרומא. לא היה סיכוי שהאפיפיור, שכבר נמצא בעימות עמוק עם לואי, יעדיף את המועמד הצרפתי, וב-26 באוגוסט הוא העניק את הבחירה לקלמנס.
ב-6 בספטמבר, כוחותיו של לאופולד הראשון תחת הנסיך הבוחר מבוואריה אבטחו את בלגרד עבור האימפריה. כאשר העות'מאנים נראו קרובים להתמוטטות, שריו של לואי ה-14, לובואה וקולבר דה קרוסי, הרגישו שחיוני לקבל החלטה מהירה לאורך הגבול הגרמני לפני שהקיסר יפנה מהבלקן כדי להוביל אימפריה גרמנית מאוחדת יחסית נגד צרפת על הריין ולהפוך את הסכמות רטיסבון. ב-24 בספטמבר פרסם לואי את המניפסט שלו, Mémoire de raisons, ובו פירט את תלונותיו: הוא דרש להפוך את שביתת הנשק של רטיסבון להחלטה קבועה, ושפירסטנבורג ימונה לארכיבישוף-הבוחר של קלן. הוא גם דרש לכבוש את השטחים שלדעתו שייכים לגיסתו לגבי הירושה בפפאלץ. הקיסר והנסיכים הגרמנים, האפיפיור וויליאם מאורנז' לא היו מוכנים להיענות לדרישות אלה. עבור ההולנדים במיוחד, שליטתו של לואי בקלן ולייז' תהיה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינה אסטרטגית, שכן עם השטחים הללו בידי צרפת, "אזור החיץ" של ארצות השפלה הספרדיות, שהפריד בין ליבת הולנד לצרפת, ייעקף למעשה. יום לאחר שלואי הוציא את המניפסט שלו - הרבה לפני שאויביו יכלו לדעת את פרטיו - חצה הצבא הצרפתי הראשי את הריין כהקדמה למצור בפיליפבורג, עמדת המפתח בין לוקסמבורג (סופחה ב-1684) לשטרסבורג (שנתפסה ב-1681), וערים אחרות של הריין. מכת מנע זו נועדה להפחיד את מדינות גרמניה לקבל את תנאיו, תוך עידוד הטורקים העות'מאנים להמשיך במאבקם עם הקיסר במזרח.
לואי ה-14 ושריו קיוו לפתרון מהיר דומה לזה שהושג ממלחמת האיחודים, אך עד 1688 המצב היה שונה בתכלית. במזרח צבא קיסרי, המאויש כעת בקצינים וחיילים ותיקים, התגבר על האיום העות'מאני וריסק את המרד של אימרה תוקולי בהונגריה; בעוד במערב ובצפון, ויליאם מאורנז' הפך במהירות למנהיג של קואליציה של מדינות פרוטסטנטיות, להוט להצטרף לקיסר וספרד ולסיים את ההגמוניה של צרפת. לואי רצה מלחמת הגנה קצרה, אולם בחציית הריין באותו קיץ החל במלחמת התשה ארוכה; מלחמה שמוסגרה על ידי אינטרסים של המדינה, גבולותיה הניתנים להגנה ומאזן הכוחות באירופה.
תשע שנות מלחמה: 1688–1697
ריינלנד והאימפריה
מרשל דוראס, וובאן ו-30,000 איש - כולם בפיקודו הנומינלי של הדופן לואי - צרו על המבצר של נסיכות הבוחר מטריר בפיליפבורג ב-27 בספטמבר 1688. לאחר הגנה נמרצת הוא נפל ב-30 באוקטובר. צבאו של לואי ה-14 המשיך לכבוש את מנהיים, שנכנעה ב-11 בנובמבר, ואחריה פרנקנטל. ערים אחרות נפלו ללא התנגדות, ביניהן אופנהיים, וורמס, בינגן, קייזרסלאוטרן, היידלברג, שפייר ומעל הכל, מבצר המפתח של מיינץ. לאחר שקובלנץ לא נפלה כמתוכנן, בופלר החל בהפגזה כבדה על העיר, אך הצרפתים עדיין לא הצליחו לעבוד אותה.
לואי ה-14 שלט כעת על הריין מדרום למיינץ עד לגבול שווייץ, אך למרות שההתקפות חיזקו את הטורקים בלחימה במזרח, ההשפעה על לאופולד הראשון והמדינות הגרמניות הייתה הפוכה ממה שלואי התכוון. הליגה של אאוגסבורג לא הייתה חזקה מספיק כדי לעמוד באיום, אבל ב-22 באוקטובר 1688 הנסיכים הגרמנים החזקים, כולל פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, יוהאן גאורג השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה, ארנסט אוגוסט, הנסיך הבוחר מהנובר, וקרל, רוזן הסן-קאסל, הגיעו להסכם במגדבורג שגייס את כוחות צפון גרמניה נגד צרפת. בינתיים, הקיסר החזיר את הכוחות הבווארים, השוואבים והפרנקונים תחת הנסיך הבוחר מבוואריה מהחזית העות'מאנית כדי להגן על דרום גרמניה. הצרפתים לא התכוננו למקרה כזה. משהבינו שהמלחמה בגרמניה לא עומדת להסתיים במהירות ושהבליץ על הריין לא יהיה מצעד קצר ומכריע לתפארת צרפת, החליטו לואי ה-14 ולובואה על מדיניות אדמה חרוכה בפפאלץ, באדן ווירטמברג, בכוונה למנוע משאבים מקומיים של חיילי האויב ומניעת פלישתם לשטח צרפת. עד 20 בדצמבר לובואה בחר את כל הערים, העיירות, הכפרים והטירות המיועדות להרס. ב-2 במרץ 1689 הצית רוזן טסה את היידלברג; ב-8 במרץ מונקלאר שיטח את מנהיים. אופנהיים ווורמס הושמדו לבסוף ב-31 במאי, ואחריהם שפייר ב-1 ביוני, ובינגן ב-4 ביוני. בסך הכל, חיילים צרפתים שרפו למעלה מ-20 ערים משמעותיות וכן כפרים רבים.
הדיאט הקיסרי של האימפריה הרומית ה"קדושה" הכריז מלחמה על צרפת ב-11 בפברואר 1689, והחל במאמץ מלחמה קיסרי מאוחד. הגרמנים התכוננו לקחת בחזרה את מה שאיבדו, וב-1689 הקימו שלושה צבאות לאורך הריין. הקטן שבהם, בתחילה תחת הנסיך הבוחר מבוואריה, הגן על הריין העליון בין הקווים מצפון לשטרסבורג ליער השחור. על הריין התיכון עמד הצבא הגדול ביותר תחת הגנרל הקיסרי הטוב ביותר, והמפקד העליון, קרל החמישי, דוכס לורן. קרל החמישי הסיר את האיום הצרפתי על פרנקפורט וחפר תעלות סביב מיינץ ב-22/23 ביולי. לאחר מצור עקוב מדם של חודשיים, כבש המרקיז מהאקסל את העיירה לבסוף ב-8 בספטמבר. בינתיים, על הריין התחתון עמד הנסיך הבוחר מברנדנבורג, אשר בסיוע המהנדס ההולנדי המהולל מננו ואן קוהורן, הטיל מצור על קייזרסוורת'. קייזרסוורת' נפלה ב-26 ביוני לפני שהנסיך הבוחר הוביל את צבאו על בון, אשר נכנעה לבסוף ב-10 באוקטובר לאחר הפגזה כבדה. הפלישה לאזור הריין איחדה את הנסיכים הגרמנים בהתנגדותם ללואי ה-14 שהפסיד יותר ממה שהרוויח באותה שנה לאורך הריין. המערכה גם יצרה הסחה של הכוחות הצרפתיים והותירה זמן לוויליאם מאורנז' לפלוש לאנגליה.
בריטניה
ערך מורחב – המהפכה המהוללת
,_RP-P-OB-70.103.jpg)
ניסיונותיו השנויים במחלוקת של ג'יימס השני להכניס קתולים לצבא, לממשלה ולמוסדות אחרים התבררו כבלתי פופולריים יותר ויותר בקרב נתיניו הפרוטסטנטיים בעיקרם. הקתוליות הגלויה שלו ויחסיו עם צרפת הקתולית פגעו גם ביחסים בין אנגליה לרפובליקה ההולנדית, אך מכיוון שבתו מרי הייתה היורשת הפרוטסטנטית לכס המלכות האנגלי, בעלה ויליאם מאורנז' לא שש לפעול נגד ג'יימס השני מחשש לכך שזה יהרוס את סיכויי הירושה שלה. עם זאת, אם אנגליה תישאר לעצמה, המצב עלול להפוך נואש לרפובליקה ההולנדית: לואי ה-14 היה עלול להתערב וכך להפוך את ג'יימס השני לווסאל; או שג'יימס, שרוצה להסיח את דעתם של נתיניו, עשוי אפילו להצטרף ללואי בחזרה של המתקפה שנעשתה על הרפובליקה ההולנדית ב-1672. עד סוף 1687, לפיכך, ויליאם הביט בהתרחשויות, ובתחילת 1688 הוא החל לעשות הכנות אקטיביות בחשאי. לידתו של בן לאשתו השנייה של ג'יימס ביוני דחקה את אשתו של ויליאם, מרי, מתפקיד יורשת העצר של ג'יימס. כשהצרפתים עסוקים ביצירת ה-cordon sanitaire שלהם בפפאלץ (עסוקים מכדי לשקול התערבות רצינית בארצות השפלה הספרדיות או לנוע נגד מחוזות דרום-מזרח הולנד לאורך הריין), המדינות השונות ברפובליקה העניקו לוויליאם פה את תמיכתן, בידיעה שהפלת ג'יימס השני הייתה לטובת ביטחונה של המדינה ההולנדית.
צי הפלישה ההולנדי כלל 463 ספינות ו-40,000 איש על הסיפון, בערך פי שניים מגודלה של הארמדה הספרדית, עם 49 ספינות מלחמה, 76 אוניות תובלה הנושאים חיילים ו-120 עבור חמשת אלפים סוסים שנדרשו לרכבת הפרשים והאספקה. למטרות תעמולה, האדמירל האנגלי ארתור הרברט מונה לפיקוד, אך למעשה השליטה המבצעית נותרה בידי סגן-אדמירל קורנליס אוורטסן הצעיר וסגן-אדמירל פיליפס ואן אלמונד. לואי ה-14 ראה בפלישה של ויליאם הכרזת מלחמה בין צרפת לרפובליקה ההולנדית (הוכרזה רשמית ב-26 בנובמבר); אבל הוא עשה מעט כדי לעצור את הפלישה - הדאגה העיקרית שלו הייתה חבל הריין. יתרה מכך, דיפלומטים צרפתים חישבו שהפעולה של ויליאם תכניס את אנגליה למלחמת אזרחים ממושכת שתספוג משאבים הולנדים או תקרב את אנגליה לצרפת. עם זאת, לאחר שכוחותיו נחתו באין מפריע בטורביי ב-5 בנובמבר (O.S), רבים קיבלו את ויליאם בזרועות פתוחות, והמהפכה המהוללת שבאה מיד לאחר מכן הביאה לקיצה המהיר של מלכות ג'יימס השני. ב-13 בפברואר 1689, ויליאם מאורנז' הוכתר כויליאם השלישי, מלך אנגליה - שמלך יחד עם אשתו מרי - וקשר את גורלן של אנגליה והרפובליקה ההולנדית. עם זאת, מעטים האנשים באנגליה שחשדו שוויליאם חיפש את הכתר לעצמו או שמטרתו הייתה להביא את אנגליה למלחמה נגד צרפת לצד הולנד. הפרלמנט לא צפה שההצעה למונרכיה משותפת תביא למלחמה עם צרפת, אך פעולותיו של המלך המודח הובילו לבסוף את הפרלמנט להצטרף למדיניות המלחמה של ויליאם.
ההיסטוריון הבריטי J.R. Jones קובע שלמלך ויליאם ניתן
פיקוד עליון בתוך הברית לאורך מלחמת תשע השנים. ניסיונו והידע שלו בענייני אירופה הפכו אותו למנהל ההכרחי של האסטרטגיה הדיפלומטית והצבאית של בעלות הברית, והוא שאב סמכות נוספת ממעמדו המוגבר כמלך אנגליה - אפילו הקיסר לאופולד ... הכיר במנהיגותו. נתיניו באנגליה של ויליאם מילאו תפקידים כפופים או אפילו מינוריים בעניינים דיפלומטיים וצבאיים, עם חלק עיקרי רק בכיוון המלחמה בים. הפרלמנט והאומה היו צריכים לספק כסף, אנשים וספינות, וויליאם מצא לנכון להסביר את כוונותיו... אבל זה לא אומר שהפרלמנט או אפילו השרים סייעו בגיבוש המדיניות.
אירלנד וסקוטלנד
לאחר בריחתו מאנגליה בדצמבר 1688, קיבל ג'יימס השני מקלט מלואי ה-14, שסיפק לו סיוע כספי ודיפלומטי. מלווה ב-6,000 חיילים צרפתים, ב-12 במרץ 1689 הוא נחת באירלנד, שם נתמך על ידי רוב האוכלוסייה הקתולית. תומכיו נודעו כ"יעקוביטים", והמלחמה באירלנד לוותה בהתקוממות בסקוטלנד; עבור ג'יימס, המטרה העיקרית הייתה לכבוש מחדש את אנגליה ולכן הוא ראה גם את סקוטלנד וגם את אירלנד כמבוי סתום אסטרטגי. מצד שני, לואי ראה בהם הזדמנות להסיט משאבים בריטיים מארצות השפלה, הבדל במטרות שמעולם לא יושב.
סגנו הקתולי של ג'יימס, הרוזן מטירקונל, גייס צבא של כ-36,000 איש, למרות שרבים היו מצוידים בצורה גרועה וכמעט בלתי אפשרי היה להאכיל, לשלם ולספק כל כך הרבה. למרות שהם כבשו במהירות חלק גדול מאירלנד, כולל בעיקר את אלסטר הפרוטסטנטית, הם לא הצליחו לכבוש את הנמל הצפוני המרכזי של דרי ונאלצו לסגת בסוף יולי. באוגוסט, הגנרל של וויליאם, שומברג, נחת במפרץ בלפסט עם 15,000 איש כתגבורת, אך כשלים לוגיסטיים גרמו לכך שצבאו נעצר בדנדלק וסבל מאוד ממחלות ומעריקות.
היעקוביטים הסקוטים ספגו הפסדים כבדים בהבטחת הניצחון בקיליקרנקי ביולי 1689, כולל מנהיגם ויסקונט דנדי. עד מאי 1690 המרד דוכא ברובו, אם כי כיסי התנגדות נמשכו בהיילנדס עד תחילת 1692. במקביל, ויליאם השלישי קיבל על עצמו את הפיקוד על חיילי הממשלה באירלנד וזכה להצלחה חשובה בקרב ליד הנהר בוין ביולי 1690, לפני הניצחון בביצ'י הד אשר העניק לצרפתים שליטה זמנית בתעלת למאנש. ג'יימס חזר לצרפת כדי להאיץ בפלישה מיידית לאנגליה, אך הצי האנגלו-הולנדי חזר במהרה לשליטה ימית, וההזדמנות אבדה.
עד סוף 1690, כוחות צרפתים ויעקוביטים היו מוגבלים לדרום ומערב אירלנד. לאחר שנהדף באבדות כבדות בלימריק בספטמבר, ויליאם העביר את הפיקוד לגודרט דה גינקל וחזר לפלנדריה. למרות קבלת תגבורת וגנרל חדש, מרקיז דה סנט רות, הצבא הצרפתי-אירי הובס באוגרים ב-12 ביולי 1691; המלחמה באירלנד הסתיימה עם הסכם לימריק באוקטובר, שאיפשר לשלוח את עיקר כוחותיה של אנגליה לארצות השפלה.
מטרות מלחמה והברית הגדולה
הצלחת פלישתו של ויליאם לאנגליה הובילה במהירות להקמת הקואליציה בה חפץ זמן רב. ב-12 במאי 1689 חתמו ההולנדים וקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" על הסכם התקפי בווינה, שמטרותיו היו לא פחות מאשר לאלץ את צרפת לחזור לגבולותיה כפי שהיו בסוף מלחמת צרפת–ספרד (1659). ובכך לשלול מלואי ה-14 את כל הישגיו מאז עלייתו לשלטון. משמעות הדבר הייתה עבור הקיסר והנסיכים הגרמנים כיבוש מחדש של לורן, שטרסבורג, חלקים מאלזס וכמה מבצרי הריין. לאופולד הראשון ניסה להתנתק מהמלחמה עם העות'מאנים כדי להתרכז במאבק הקרוב, אך הפלישה הצרפתית לאזור הריין עודדה את העות'מאנים להקשיח את תנאי השלום ולהעלות דרישות שהקיסר לא יכול היה להעלות על הדעת. החלטתו של לאופולד הראשון להתייצב לצד הקואליציה (נגד התנגדותם של רבים מיועציו) הייתה, אם כן, החלטה להתערב במערב תוך המשך המלחמה בעות'מאנים בבלקן. למרות שדאגותיו המיידיות של הקיסר היו לגבי ארץ הריין, החלקים החשובים ביותר של האמנה היו הסעיפים הסודיים שחייבו את אנגליה והולנד לסייע לו בהבטחת הירושה הספרדית אם קרלוס השני ימות ללא יורש, ולהשתמש בהשפעתם כדי להבטיח את בחירתו של בנו לרשת אותו כקיסר.
ויליאם השלישי ראה במלחמה הזדמנות לצמצם את כוחה של צרפת ולהגן על הרפובליקה ההולנדית, תוך מתן תנאים שיעודדו את המסחר. למרות שנותרו סוגיות טריטוריאליות, מטרות המלחמה ההולנדיות לא היו כרוכות בשינויים מהותיים בגבול; לעומת זאת, ויליאם אכן כיוון להבטיח את מעמדו החדש בבריטניה. על ידי חיפוש מקלט בצרפת ופלישה לאחר מכן לאירלנד, ג'יימס השני העניק לוויליאם השלישי את הכלי האידיאלי לשכנע את הפרלמנט האנגלי שכניסה למלחמה אירופית גדולה היא בלתי נמנעת. בתמיכת הפרלמנט, ויליאם השלישי ומרי השנייה הכריזו מלחמה ב-17 במאי; לאחר מכן, הם העבירו את חוק הסחר עם צרפת משנת 1688, אשר אסר כל סחר ומסחר אנגלי עם צרפת, החל מ-24 באוגוסט. מערך אנגלו-הולנדי זה היה הבסיס לברית הגדולה, שאושררה ב-20 בדצמבר על ידי ויליאם השלישי, שייצג את אנגליה, אנתוני היינסיוס והגזבר ג'ייקוב הופ שייצגו את הרפובליקה ההולנדית, וקוניגסג וסטרטמן, שייצגו את הקיסר לאופולד הראשון. כמו ההולנדים, האנגלים לא היו מעוניינים בהישגים טריטוריאליים ביבשת, אך היו מודאגים מאוד מכוחה של צרפת ורצו להגבילו, וכן למנוע מהפכת נגד יעקוביטית, שכן לואי ה-14 איים להפיל את המהפכה המהוללת ואת ההסדר הפוליטי המעורער עדיין על ידי החזרתו של ג'יימס. ויליאם השלישי הבטיח את לגייס את המשאבים של בריטניה למען הקואליציה האנטי-צרפתית, אך האיום היעקוביטי בסקוטלנד ובאירלנד גרם לכך שרק כוח משלחת אנגלי קטן יוכל להיות מחויב לסייע לצבא מדינות הולנד בקואליציה בארצות השפלה הספרדיות בשלוש השנים הראשונות למלחמה.
הדוכס מלורן הצטרף גם הוא לברית במקביל לאנגליה, בעוד מלך ספרד (שהיה במלחמה עם צרפת מאז אפריל) והדוכס מסבויה חתמו עליה ביוני 1690. בעלות הברית הציעו לוויטוריו אמדאו, דוכס סבויה, תנאים נאים להצטרף לברית הגדולה, כולל החזרה של קזאלה למנטובה (הוא קיווה שזה יחזור אליו עם מותו של הדוכס חסר הילדים ממנטובה) ושל פינרולו לעצמו. הצטרפותו לבעלות הברית תקל על הפלישה לצרפת דרך דופינה ופרובנס, היכן ששוכן הבסיס הימי הצרפתי טולון. לעומת זאת לואי ה-14 החל במדיניות של הפחדה צבאית גלויה כדי להשאיר את סבויה בספירת ההשפעה הצרפתית, ודמיין כיבוש צבאי של חלקים מפיימונטה (כולל המצודה של טורינו) כדי להבטיח תקשורת בין פינרולו לקזאלה. הדרישות הצרפתיות מוויטוריו אמדאו, ונחישותן למנוע מהדוכס להשיג את מטרותיו השושלתיות, היו לא פחות מהתקפה על עצמאות סבויה, ששכנעה את הדוכס שעליו לעמוד מול התוקפנות הצרפתית.
הנסיך הבוחר מבוואריה הסכים להוסיף את שמו לברית הגדולה ב-4 במאי 1690, בעוד שהנסיך הבוחר מברנדנבורג הצטרף לקואליציה האנטי-צרפתית ב-6 בספטמבר. עם זאת, מעטות מהנסיכויות הקטנות היו מסורות למטרה המשותפת, וכולן שמרו בעיקר על האינטרסים שלהן; חלק מהנסיכים מעולם לא היססו לגבות מחיר גבוה עבור המשך תמיכתם. קרל האחד עשר, מלך שוודיה סיפק את הכוחות המגיעים מנחלתו הגרמנית למען בעלות הברית (6,000 איש ו-12 ספינות מלחמה), ואילו באוגוסט כריסטיאן החמישי, מלך דנמרק הסכים לספק לוויליאם השלישי 7,000 חיילים בתמורה לסובסידיות. עם זאת, במרץ 1691 שוודיה ודנמרק שמו בצד את חוסר האמון ההדדי שלהן וכרתו הסכם של נייטרליות מזוינת להגנה על המסחר שלהן וכדי למנוע את התפשטות המלחמה צפונה. למורת רוחן של המעצמות הימיות השוודים החליטו כעת שמקום מחוץ למאבק הגדול של מלחמת תשע השנים, תוך ניצול הזדמנויות להגדלת הסחר הימי שלהם. אף על פי כן, לואי ה-14 עמד עכשיו מול קואליציה חזקה שמטרתה לאלץ את צרפת להכירבזכויות ובאינטרסים של שאר אירופה.
התרחבות המלחמה: 1690–1691
מרבית הלחימה של מלחמת תשע השנים התרחשה סביב גבולות צרפת: בארצות השפלה הספרדיות; ארץ הריין; קטלוניה; ופיימונטה-סבויה. חשיבותן של ארצות השפלה הספרדיות הייתה תוצאה של מיקומן הגאוגרפי, בין צרפת לרפובליקה ההולנדית. בתחילה פיקד מרשל הומייר על הכוחות הצרפתיים בזירה זו, אך בשנת 1689 הצרפתים התרכזו באזור ריין, והוא היה בעיקר סטטי - ההתנגשות המשמעותית ביותר התרחשה כאשר סגנו של ויליאם, הנסיך מוולדק, הביס את דוכס הומייר בקרב וולקור ב-25 באוגוסט. עם זאת, עד 1690 ארצות השפלה הספרדיות הפכו לשדה הקרב העיקרי של המלחמה, שבו הקימו הצרפתים שני צבאות: צבא בופלר על המוזל, וכוח גדול יותר במערב תחת יורשו של הומייר - והגנרל הגדול ביותר של לואי ה-14 בתקופה - מרשל לוקסמבורג. ב-1 ביולי לוקסמבורג השיג ניצחון טקטי ברור על ולדק בקרב פלרוס; אך הצלחתו הניבה תועלת מועטה - חששותיו של לואי ה-14 לגבי הדופין על הריין (שם החזיק כעת מרשל דה לורז'ה את הפיקוד בפועל) גברו על ההכרח האסטרטגי בזירות האחרות וחיסלו תוכנית למצור על נאמור או שרלרואה. עם זאת, עבור הקיסר והנסיכים הגרמנים, העובדה החמורה ביותר של 1690 הייתה שהעות'מאנים ניצחו על הדנובה, מה שדרש מהם לשלוח תגבורת מזרחה. הנסיך הבוחר מבוואריה - שהיה כעת המפקד העליון הקיסרי לאחר מות של דוכס לורן באפריל - לא יכול היה להציע דבר על הריין התחתון או העליון, והמערכה לא הצליחה לייצר קרב או מצור גדול אחד.
.jpg)
החזית הקטנה ביותר של המלחמה הייתה בקטלוניה. בשנת 1689 הדוכס מנואי הוביל לשם את הכוחות הצרפתיים שמטרתם להפעיל לחץ נוסף על הספרדים על ידי הצתה מחדש של מרד האיכרים נגד קרלוס השני, אשר פרץ בתחילה בשנת 1687. תוך ניצול המצב, נואי כבש את קמפרודון ב-22 במאי, אבל צבא ספרדי גדול יותר בפיקודו של הדוכס מווילהרמוזה אילץ אותו לסגת חזרה לרוסיון באוגוסט. המערכה הקטלאנית נרגעה בשנת 1690, אך חזית חדשה בפיימונטה-סבויה התגלתה כמלאת אירועים. תסיסה של עוינות דתיות ושנאת סבויה לצרפתים הולידו זירה שאופיינה במעשי טבח וזוועות: התקפות גרילה מתמידות של האוכלוסייה החמושה נתקלו בפעולות תגמול דרקוניות. בשנת 1690 כבש סן-רוה את רוב דוכסות סבויה החשופה של ויטוריו אמדאו השני, והסיג את צבא סבויה תוך כדי כך עד שרק המבצר הגדול של מונמליאן נותר בידי הדוכסים; בעוד מדרום בפיימונטה, ניקולא קאטינא הוביל 12,000 איש שהביסו בקלות את ויטוריו אמדאו בקרב סטפארדה ב-18 באוגוסט. קאטינא כבש מיד את סאלוצו, ואחריה את סביגליאנו, פוסאנו וסוזה, אך בהיעדר מספיק חיילים, ועם מחלות רבות בצבאו, נאלץ קאטינא לסגת בחזרה אל מעבר לאלפים למשך החורף.
ההצלחות הצרפתיות ב-1690 בלמו את בעלות הברית ברוב חזיתות היבשת, אך הניצחונות שלהן לא שברו את הברית הגדולה. בתקווה לשבור את הקואליציה, ב-1691 התכוננו מפקדי צרפת למכה כפולה מוקדמת: כיבוש מונס בארצות השפלה הספרדיות וניס בצפון איטליה. בופלר השקיע במונס ב-15 במרץ כ-46,000 איש, בעוד לוקסמבורג פיקד על כוח דומה. לאחר כמה מהקרבות האינטנסיביים ביותר במלחמותיו של לואי ה-14, נכנעה לבסוף מונס ב-8 באפריל. לוקסמבורג המשיך לכבוש את האלה בסוף מאי, בעוד בופלר הפגיז את לייז'; אך למעשים אלה לא היו השלכות פוליטיות או אסטרטגיות. הפעולה הסופית בארצות השפלה התרחשה ב-19 בספטמבר כאשר חיל הפרשים של לוקסמבורג הפתיע והביס את העורף של כוחות בעלות הברית בפעולה קטנה ליד לוז. כעת, כשההגנה על ארצות השפלה הספרדיות הייתה תלויה כמעט לחלוטין בבעלות הברית, ויליאם השלישי התעקש להחליף את המושל הספרדי שלה, המרקיז מגאסטנייאגה, בנסיך הבוחר מבוואריה, ובכך התגבר על העיכובים בקבלת החלטות ממדריד.
ב-1691 לא היו קרבות משמעותיים בחזיתות הקטלאנית והריינלנד. לעומת זאת, הזירה של צפון איטליה הייתה פעילה מאוד. וילהפראנש נפלה בידי הכוחות הצרפתיים ב-20 במרץ, ואחריה ניס ב-1 באפריל, ומנעו כל סיכוי לפלישה של בעלות הברית לצרפת לאורך החוף. בינתיים, צפונה משם, בדוכסות סבויה, המרקיז מלה הוג כבש את מונמליאן (המעוז האחרון שנותר באזור) ב-22 בדצמבר - הפסד גדול לבעלות הברית. לעומת זאת, המערכה הצרפתית במישור פיימונטה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת. למרות שקרמגנולה נפלה ביוני, המרקיז מפואר, לאחר שנודע לו על התקרבותו של כוח הסיוע של הנסיך אויגן מסבויה, נטש את המצור על קונאו עם אובדן של כ-800 איש וכל התותחים הכבדים שלו. כאשר לואי ה-14 ריכז את משאביו באלזס ובארצות השפלה, נאלץ קאטינא להיכנס למגננה. היוזמה בצפון איטליה עברה כעת לבעלות הברית אשר כבר באוגוסט ריכזו 45,000 איש (על הנייר) באזור, מה שאפשר להן לכבוש בחזרה את קרמגנולה באוקטובר. לואי ה-14 הציע תנאי שלום בדצמבר, אך בציפייה לעליונות צבאית במערכה הבאה אמדאו לאהיה מוכן לנהל משא ומתן רציני.
קרבות קשים: 1692–1693
לאחר מותו הפתאומי של לובואה רב ההשפעה ביולי 1691, לואי ה-14 נטל על עצמו תפקיד פעיל יותר בכיוונה של המדיניות הצבאית, בהסתמך על עצות ממומחים כמו המרקיז משאמלי ו-וובאן. מותו של לובואה הביא גם לשינויים במדיניות המדינה, כאשר הדוכס מבובילייר הפחות הרפתקני והמרקיז מפומפון נכנסו לממשלתו של לואי ה-14 כשרי מדינה. משנת 1691 ואילך פעלו לואי ה-14 ופומפון במאמצים לבטל את הברית הגדולה, כולל שיחות חשאיות עם הקיסר לאופולד הראשון ומאוגוסט, ניסיונות של סולידריות דתית עם ספרד הקתולית. הגישושים שנעשו אל ספרד עלו בתוהו (מלחמת תשע השנים לא הייתה מלחמת דת), אבל גם המעצמות הימיות היו להוטות לשלום. עם זאת, השיחות נפגעו בשל חוסר רצונו של לואי ה-14 לוותר על הישגיו הקודמים (לפחות אלה שהושגו במלחמות האיחודים) ובהתייחסותו לעקרון הזכות האלוקית של המלכים, שגרם לחוסר נכונותו להכיר בתביעתו של ויליאם השלישי לכס המלכות האנגלי. ויליאם השלישי מצדו היה חשדן מאוד כלפי לואי ה-14 ובתוכניותיו כביכול למונרכיה אוניברסלית.
במהלך החורף של 1691/1692 המציאו הצרפתים תוכנית גדולה כדי להשיג את היתרון על אויביהם - תכנון לפלישה לאנגליה במאמץ אחד נוסף לתמוך בג'יימס השני בניסיונותיו להחזיר את ממלכותיו; והתקפה בו-זמנית על נאמור בארצות השפלה הספרדיות. הצרפתים קיוו שתפיסתה של נאמור עשויה לעורר את ההולנדים לעשות שלום, אך אם לא, לכידתה תהיה בכל זאת כלי משחק חשוב בכל משא ומתן עתידי. עם 60,000 איש (ובחיפוי של כוח דומה תחת לוקסמבורג), מרשל וובאן הטיל מצור על המעוז ב-29 במאי. העיירה נפלה במהרה, אך המצודה - המוגנת על ידי ואן קוהורן - החזיקה מעמד עד 30 ביוני. במאמץ לשפר את המצב בארצות השפלה הספרדיות, ויליאם השלישי הפתיע את צבא לוקסמבורג ליד הכפר סטינקירק ב-3 באוגוסט. בעלות הברית זכו להצלחה ראשונית מסוימת, אך ככל שהגיעה תגבורת צרפתית, התקדמותו של ויליאם השלישי נעצרה. בעלות הברית פרשו משדה הקרב באופן מסודר, ושני הצדדים טענו לניצחון: הצרפתים משום שהדפו את ההסתערות; בעלות הברית כי הם הצילו את לייז' מאותו גורל כמו נאמור. עם זאת, בשל אופי המלחמה של סוף המאה ה-17, הקרב, כמו פלרוס לפניו, הביא מעט תוצאות.
בעוד שהנשק הצרפתי הוכיח את עצמו בהצלחה בנאמור, הפלישה המוצעת לאנגליה הייתה כישלון. ג'יימס השני האמין שתהיה תמיכה משמעותית בו ברגע שיתבסס על אדמת אנגליה, אבל סדרה של עיכובים ופקודות סותרות הבטיחו תחרות ימית מאוד לא אחידה בתעלה האנגלית. המפגש נערך בקצה חצי האי שרבור, ונמשך שישה ימים. בפעולה ליד קייפ ברפלר ב-29 במאי, הצי הצרפתי שכלל 44 ספינות מדורגות תחת אדמירל טורוויל העמיד התנגדות קשה אל מול 82 ספינות אנגליות והולנדיות של האדמירלים ראסל, רוק ואלמונדה. אף על פי כן, הצרפתים נאלצו לסגת: חלקם נמלטו, אך 15 הספינות שחיפשו מבטחים בשרבור ולה הוג הושמדו על ידי ימאים ואוניות אש אנגליות ב-2-3 ביוני. כשבעלות הברית שולטות כעת בתעלת למאנש, פלישתו של ג'יימס השני נזנחה. עם זאת, הקרב עצמו לא היה מכת המוות עבור הצי הצרפתי: הניהול הכושל והמימון של הצי תחת פונטצ'רטריין לאחר מכן, יחד עם חוסר העניין האישי של לואי ה-14 עצמו, היו מרכזיים לאיבוד העליונות הימית של הצרפתים על האנגלים וההולנדים במהלך מלחמת תשע השנים.
בינתיים, בדרום אירופה פלש הדוכס מסבויה עם 29,000 איש (יותר מכוחותיו של קאטינא ששלח כמה חיילים להולנד) לדופינה דרך שבילי ההרים שהראו להם הוודואים. בעלות הברית הטילו מצור על אמברון, שנכנעה ב-15 באוגוסט, לפני שכבשו את העיירה הנטושה גאפ. אולם, כאשר מפקדם חלה באבעבועות שחורות, והגיע למסקנה כי החזקת אמברון אינה נסבלת, נטשו בעלות הברית את דופינה באמצע ספטמבר, והותירו אחריהם שבעים כפרים וטירות שנשרפו ונבזזו. ההתקפה על דופינה חייבה את נואל לוותר על כוחות כדי לחזק את קאטינא, ודנה אותו למערכה פסיבית בקטלוניה; אבל על הריין ידם של הצרפתים הייתה על העליונה. דה לורז'ה הקדיש הרבה ממאמציו להטיל תרומות בשוואביה ועד לפרנקוניה. באוקטובר הסיר המפקד הצרפתי את המצור על אברנבורג בגדה השמאלית של הריין לפני שחזר למגורי החורף.
עד 1693 הצבא הצרפתי הגיע לגודל רשמי של למעלה מ-400,000 איש (על הנייר), אך לואי ה-14 עמד בפני משבר כלכלי. צרפת וצפון איטליה היו עכשיו זירות לכשלים חמורים בקציר שהביאו לרעב נרחב, שעד סוף 1694 גרם למותם של כשני מיליון איש. אף על פי כן, כהקדמה להצעת תנאי שלום נדיבים לברית הגדולה, תכנן לואי ה-14 לעבור למתקפה: מרשל לוקסמבורג יערוך מסע בפלנדריה, קאטינא בצפון איטליה, ובגרמניה-שם קיווה לואי ה-14 להשיג יתרון מכריע- מרשל דה לורז'ה יתקוף את היידלברג. במקרה, היידלברג נפלה ב-22 במאי לפני שצבא לוקסמבורג הגיע לשדה הקרב בהולנד, אך המפקד הקיסרי החדש על הריין, הנסיך לודוויג מבאדן, סיפק הגנה חזקה ומנע הישגים נוספים של צרפת.
בארצות השפלה כבשו הצרפתים את אואי וב-23 ביולי מצא לוקסמבורג את צבאו של וילהלם ליד הכפרים Neerwinden ולנדן. הקרב שלאחר מכן ב-29 ביולי היה קרב צמוד ויקר, אך הכוחות הצרפתיים, שהפרשים שלהם הראו שוב את עליונותם, ניצחו. עם זאת, וילהלם הצליח להחליף במהירות את האבדות שלו, בעוד שחיל הרגלים של לוקסמבורג היה כה מוכה עד שהוא נאלץ להימנע מלצור על לייז', העיר שהייתה המטרה העיקרית של הצרפתים באותה שנה. כדי בכל זאת לעשות משהו מהמערכה לואי הורה ללוקסמבורג ולוואבן לכבוש את שרלרואה, המעוז הספרדי האחרון על הסמבר, הדחוס בין הביצורים הצרפתיים של מונס ונאמור. הצרפתים כבשו את העיירה ב-10 באוקטובר, אשר, יחד עם הפרסים המוקדמים של מונס, נאמור ואואי, סיפקו לצרפתים קו הגנה קדמי חדש ומרשים.
בצפון איטליה, בינתיים, קאטינא צעד לעבר ריבולי (עם תגבורת מחזית הריין והחזית הקטלנית), ואילץ את הדוכס מסבויה לנטוש את המצור וההפגזה של פינרולו (25 בספטמבר - 1 באוקטובר) לפני שנסוג כדי להגן על עורפו. קרב Marsaglia שהתרחש ב-4 באוקטובר 1693 הסתיים בניצחון צרפתי מהדהד. טורינו הייתה פתוחה כעת להתקפה אך קשיי כוח אדם ואספקה נוספים מנעו מקאטינא לנצל את הרווח שלו, וכל מה שהצרפתים יכלו להפיק מניצחונם היה מרחב נשימה מחודש כדי לחדש את מה שנותר מפינרולו. במקום אחר, נואיל אבטח את הנמל הימי של רוסס בקטלוניה ב-9 ביוני לפני נסיגתו לרוסיון. כאשר יריבו, מדינה-סידוניה, זנח את תוכניות המצור על בלבר, שני הצדדים נכנסו למגורי החורף. בינתיים, הצי הצרפתי השיג ניצחון בפעולת הצי האחרונה שלו במלחמה. ב-27 ביוני ארבו שייטות ברסט וטולון המשולבות של טורוויל לשיירת סמירנה (צי של בין 200 ל-400 ספינות סוחר של בעלות הברית שנסעו בליווי לים התיכון) כשהיא מקיפה את כף סנט וינסנט. בעלות הברית איבדו כ-90 ספינות סוחר בשווי של כ-30 מיליון ליברות.
מלחמה ודיפלומטיה: 1694–1695
הכוחות הצרפתיים בהיידלברג, רוסס, אואי, לנדן, שרלרואה ומרסגליה זכו להצלחה ניכרת בשדה הקרב, אך עם הקשיים הכבדים של 1693 שנמשכו עד קיץ 1694 צרפת לא הצליחה להחזיק את אותה רמה של אנרגיה וכספים עבור המערכה הקרובה. המשבר עיצב מחדש את האסטרטגיה הצרפתית, ואילץ את המפקדים לנסח מחדש תוכניות שיתאימו לתכתיבי החסר הפיסקאלי. ברקע, סוכניו של לואי ה-14 עבדו קשה דיפלומטית כדי לפרק את הקואליציה, אך הקיסר, שהבטיח עם בעלות הברית את ה'זכויות' שלו לירושה הספרדית אם קרלוס השני ימות במהלך הסכסוך, לא חפץ בשלום שלא יספק עבורו יתרון אישי. הברית הגדולה לא תתפרק כל עוד יש כסף זמין ואמונה שהכוח הגובר של צבאותיהם יהיה בקרוב הרבה יותר גדול מצבאות צרפת.
בארצות השפלה הספרדיות היו למרשל לוקסמבורג עדיין 100,000 איש; אבל הוא עמד מול מספר גדול יותר. בהיעדר אספקה מספקת כדי לערוך מתקפה לוקסמבורג לא הצליח למנוע מבעלות הברית לכבוש את דיקסמוד, וב-27 בספטמבר 1694 כבשו בעלות הברית תחת דוכס הולשטיין-פלן את אואי, הכנה מוקדמת חיונית לפעולות עתידיות נגד נאמור. במקום אחר, דה לורז'ה צעד ותמרן נגד באדן על הריין עם תוצאות לא דרמטיות לפני שהמערכה פסקה באוקטובר; בעוד באיטליה, הבעיות המתמשכות עם האוצר הצרפתי והתמוטטות מוחלטת בשרשרת האספקה מנעו את הכניסה של קאטינא לפיימונטה. עם זאת, בקטלוניה הלחימה סיפקה יותר אירועים. ב-27 במאי הביס מרשל נואל, שנתמך על ידי ספינות מלחמה צרפתיות, את כוחותיו הספרדיים של המרקיז מאסקאלונה בקרב טורולה על גדות הנהר טר; הצרפתים המשיכו וכבשו את פאלמוס ב-10 ביוני, את ז'ירונה ב-29 ביוני ואת הוסטאלריק, ופתחו את הנתיב לברצלונה. כשהמלך הספרדי מאיים לעשות שלום נפרד עם צרפת אלא אם כן יבואו בעלות הברית לעזרתו, הכין ויליאם השלישי את הצי האנגלו-הולנדי לפעולה. חלק מהצי בפיקודו של אדמירל ברקלי יישאר בצפון, תחילה יוביל את ההתקפה האמפיבית ההרסנית על ברסט ב-18 ביוני, לפני שהפגיז את הגנות החוף הצרפתיות בדייפ, סן מאלו, לה האבר וקאלה. שאר הצי בפיקודו של אדמירל ראסל נצטווה לים התיכון, והתחבר לספינות ספרדיות מול קדיס. הנוכחות הימית של בעלות הברית אילצה את הצי הצרפתי לחזור לנמל הבטוח של טולון, מה שבתורו, אילץ את נואל לסגת לקו הנהר טר, שהוטרד בדרך על ידי המיקלטים[11] של הגנרל טרינקסריה. על ידי הגנה על ברצלונה בדרך זו שמרו בעלות הברית את ספרד במלחמה למשך שנתיים נוספות.
בשנת 1695 ספג הצבא הצרפתי שתי כישלונות גדולים: הראשון היה מותו ב-5 בינואר של הגנרל הגדול ביותר של לואי ה-14 בתקופה, המרשל לוקסמבורג (שהוחלף על ידי הדוכס מווילרואה); השני היה אובדן נאמור. בהיפוך תפקידים של 1692 קוהורן ניהל את המצור על המעוז תחת ויליאם השלישי, והנסיכים הבוחרים של בוואריה וברנדנבורג. הצרפתים ניסו הסחה עם הפגזת בריסל, אך למרות ההגנה האיתנה של בופלר נאמור נפלה לבסוף ב-5 בספטמבר. המצור עלה לבעלות הברית הרבה מאוד באנשים ובמשאבים, וריתר את צבאו של ויליאם השלישי לאורך כל מערכת הקיץ; אבל הכיבוש מחדש של נאמור, יחד עם הפרס הקודם של אואי, החזירו את עמדת בעלות הברית על המז, והבטיחו תקשורת בין צבאותיהם בארצות השפלה הספרדיות לאלו שעל המוזל והריין.
בינתיים, המשבר הפיסקאלי האחרון הביא לשינוי באסטרטגיה הימית הצרפתית - המעצמות הימיות עקפו כעת את צרפת בבניית ספינות ובחימוש, ונהנו יותר ויותר מיתרון מספרי. בהצעת נטישת לוחמת הצי, guerre d'escadre, לטובת פשיטות מסחר, guerre de course, וובאן תמך בשימוש בצי בגיבוי של בעלי ספינות בודדים המציידים את כלי השיט שלהם כפרטיים, במטרה להרוס את הסחר של המעצמות הימיות. וובאן טען ששינוי אסטרטגי זה ישלול מהאויב את הבסיס הכלכלי שלו מבלי לעלות ללואי ה-14 כסף שהיה נחוץ הרבה יותר בדחיפות כדי לשמור על צבאות צרפת ביבשה. פריבטירים ששייטו כיחידים או בשייטות שלמות מדנקרק, סן-מלו והנמלים הקטנים יותר, השיגו הצלחה משמעותית. לדוגמה, בשנת 1695, המרקיז מנסמון, עם שבע ספינות הקו, תפס כלי שיט מחברת הודו המזרחית האנגלית, שנאמר כי הניבו 10 מיליון ליברות. במאי 1696, ז'אן באר החליק את המצור על דנקרק ופגע בשיירה הולנדית בים הצפוני, ושרף 45 מאניותיה; ב-18 ביוני 1696 ניצח בקרב שרטון דוגר; ובמאי 1697, הברון מפוינטיס עם שייטת פריבטירים נוספת תקף ותפס את קרטחנה, וחלק עם המלך שלל של 10 מיליון ליברות.
.jpg)
בינתיים, הצי של בעלות הברית המשיך להמטיר פגזים על סן-מלו, גרנוויל, קאלה ודנקרק; כמו כן בפאלמוס שבקטלוניה, שם מינה קרלוס השני את המרקיז מגאסטנייאגה כמושל הכללי. בעלות הברית שלחו תגבורת אוסטרית וגרמנית בפיקודו של גאורג, נסיך הסן-דרמשטאדט, בן דודה של מלכת ספרד, בעוד הצרפתים החליפו את נואיל החולה בדוכס מוונדום שיהפוך לאחד הגנרלים הטובים ביותר של לואי ה-14. אבל מאזן הכוחות הצבאי פנה בצורה מסוכנת נגד הצרפתים. בספרד, בריין ובארצות השפלה, כוחותיו של לואי ה-14 רק בקושי החזיקו מעמד: הפגזת נמלי התעלה הצרפתים, איומי הפלישה ואובדן נאמור גרמו חרדה גדולה עבור המלך בוורסאי.
בינתיים נעשתה פריצת הדרך הדיפלומטית באיטליה. במשך שנתיים ניהלו שר האוצר של דוכס סבויה, גרפולו, והרוזן מטסה (סגן המפקד של קאטינא), בחשאי משא ומתן על הסכם דו-צדדי לסיום המלחמה באיטליה. נושא מרכזי בדיונים היו שני המבצרים הצרפתיים שאגפו את שטחו של הדוכס - פינרולו וקזאלה, שהיו מנותקים כעת לחלוטין מסיוע צרפתי. עד עתה כבר החל ויטוריו אמדאו לחשוש מצמיחת הכוח הצבאי הקיסרי וההשפעה הפוליטית באזור (כעת יותר ממה שחשש מהצרפתים) ומהאיום שהוא מהווה על עצמאות סבויה. בידיעה, אפוא, שהכוחות הקיסריים מתכננים להטיל מצור על קזאלה, הציע הדוכס שחיל המצב הצרפתי ייכנע לו בעקבות הפגנת כוח סמלית, שלאחריו יפורקו הביצורים וימסרו בחזרה לדוכס מנטובה. לואי ה-14 נאלץ לקבל את התנאים, ולאחר מצור מדומה והתנגדות נומינלית נכנעה קאזלה לאמדאו ב-9 ביולי 1695; עד אמצע ספטמבר המקום נהרס.
הדרך לרייסווייק: 1696–1697
רוב החזיתות היו שקטות יחסית לאורך 1696: הצבאות בפלנדריה, לאורך הריין ובקטלוניה, צעדו וצעדו נגד, אך מעט הושג. ההיסוס של לואי ה-14 לתקשר עם בעלות הברית (למרות רצונם של הגנרלים שלו) אולי שיקף את הידע שלו על השיחות הסודיות שהחלו יותר משנה קודם לכן - עם פרנסואה דה-קלייר שפעל עבור לואי ה-14, ויקוב בורל ואורהרד ואן וידה דיקוולט שייצגו את ההולנדים. באביב 1696 כיסו השיחות את כל הבעיות שהיוו מכשול לשלום. הקשות שבהן היו ההכרה בנסיך אורנז' כמלך אנגליה ובעקבותיה מעמדו של ג'יימס השני בצרפת; הדרישה ההולנדית למנוע תוקפנות צרפתית עתידית; מכסים צרפתיים על מסחר הולנדי; והסוגיות הטריטוריאליות באזורי הריין-מוזל לגבי האיחודים והכיבושים האחרונים, במיוחד העיר שטרסבורג החשובה מבחינה אסטרטגית. לואי ה-14 הצליח לקבוע את העיקרון לפיו חוזה חדש יקבע במסגרת הסכמי וסטפאליה וניימכן, והפוגה של רטיסבון, אך עם דרישות הקיסר לשטרסבורג, והתעקשותו של ויליאם השלישי שיוכר כמלך אנגליה לפני סיום פעולות האיבה, לא היה נראה שניתן לקרוא לוועידת שלום.
באיטליה המשא ומתן הסודי התגלה כפרודוקטיבי יותר, כאשר האחזקה הצרפתית של פינרולו הייתה כעת מרכזית בשיחות. כאשר אמדאו איים במצור על פינרולו, הצרפתים, שהגיעו למסקנה כי הגנתה אינה אפשרית כעת, הסכימו להחזיר את המעוז בתנאי שביצוריו ייהרסו. התנאים נקבעו כחוזה טורינו ב-29 באוגוסט 1696, שבמסגרתו החזיר לואי ה-14 גם את מונמליאן, ניס, וילפרנצ'ה, סוזה ועיירות קטנות אחרות, בשלמותן. בין שאר הוויתורים לואי ה-14 גם הבטיח לא להתערב במדיניות הדתית של סבויה בנוגע לוודואים, בתנאי שהדוכס ימנע כל תקשורת בינם לבין ההוגנוטים הצרפתים. בתמורה, הסכים אמדאו לנטוש את הברית הגדולה ולהצטרף עם לואי ה-14 - במידת הצורך - כדי להבטיח את נטרול צפון איטליה. הקיסר, שהתנהל בצורה דיפלומטית, נאלץ לקבל את השלום באזור על ידי חתימת הסכם ויג'בנו מ-7 באוקטובר, אליו הצטרפו הצרפתים מיד. איטליה נוטרלה ומלחמת תשע השנים בחצי האי הגיעה לסיומה. סבויה הופיעה כבית ריבוני עצמאי ומעצמה מרכזית בדרגה שנייה: האלפים, ולא נהר הפו, יהיו הגבול של צרפת בדרום-מזרח.
הסכם טורינו התחיל את ההתקדמות לעבר השלום. בשל ההפרעה המתמשכת למסחר, פוליטיקאים מאנגליה והרפובליקה ההולנדית רצו לסיים את המלחמה. גם צרפת עמדה בפני תשישות כלכלית, אבל מעל הכל השתכנע לואי ה-14 שקרלוס השני, מלך ספרד קרוב למוות והוא ידע שהתפרקות הקואליציה תהיה חיונית אם צרפת רוצה לרוויח מהקרב השושלתי שלפניו. הצדדים המתמודדים הסכימו להיפגש ברייסווייק (Rijswijk) ולהגיע להסדר משא ומתן. אבל ככל שהשיחות נמשכו עד 1697, כך גם הלחימה, וב-16 באפריל כבשו בעלות הברית, בפיקודו של מקסימיליאן מבוואריה, מחדש את דיינזה. המטרה הצרפתית העיקרית באותה שנה בארצות השפלה הספרדיות הייתה אט. וובאן וקאטינא (שהגיע עם חיילים ששוחררו מהחזית האיטלקית) הטילו מצור על העיירה ב-15 במאי בעוד המרשלים בופלר ווילרואה חיפו על המצור; לאחר תקיפה ב-5 ביוני נכנע הרוזן של רו וחיל המצב יצא יומיים לאחר מכן. חזית הריינלנד ב-1697 שוב הייתה שקטה: המפקד הצרפתי, מרשל שואזל (שהחליף את דה לורז'ה החולה בשנה הקודמת), הסתפק בהישארות מאחורי קוויו המבוצרים. אף על פי שמרקיז באדן כבש את אברנבורג ב-27 בספטמבר, ידיעות השלום הביאו קץ להפקרות, ושני הצבאות נסוגו זה מזה. בקטלוניה, לעומת זאת, הכוחות הצרפתיים (שהיו מתוגברים גם בחיילים מאיטליה) השיגו הצלחה ניכרת כאשר דוכס ונדום, שפיקד על כ-32,000 חיילים, צר וכבש את ברצלונה. חיל המצב, בפיקודו של גאורג, נסיך הסן-דרמשטאדט, נכנע ב-10 באוגוסט. אולם זו הייתה התמודדות קשה: האבדות הצרפתיות הסתכמו בכ-9,000, והספרדים סבלו כ-12,000 הרוגים, פצועים או נעדרים.
מלחמת המלך ויליאם
המלחמה האירופית באה לידי ביטוי בצפון אמריקה, שם היא הייתה ידועה כמלחמת המלך ויליאם, אם כי הלחימה בצפון אמריקה הייתה שונה מאוד במשמעות ובקנה מידה. הכרזת המלחמה האירופית הגיעה על רקע מתחים ארוכי טווח על השליטה בסחר הפרוות, שהיה חיוני מבחינה כלכלית הן למושבות הצרפתיות והן האנגליות, והשפעה על האירוקוי, ששלטו בחלק גדול מהסחר הזה. הצרפתים היו נחושים להחזיק במדינת סנט לורנס ולהרחיב את כוחם על האגן העצום של המיסיסיפי. יתר על כן, מפרץ הדסון היה מוקד מחלוקת בין המתיישבים האנגלים הפרוטסטנטיים והצרפתים הקתולים, שניהם תבעו חלק משטחה ומהמסחר שלה. אף שהייתה חשובה למתיישבים, לזירת צפון אמריקה של מלחמת תשע השנים הייתה חשיבות משנית עבור מדינאים אירופיים. למרות העליונות המספרית, המתיישבים האנגלים ספגו תבוסות חוזרות ונשנות כאשר צרפת החדשה ארגנה למעשה את התומכים הקבועים הצרפתים שלה, אנשי מיליציות מקומיות ובעלי ברית אינדיאנים (בעיקר האלגונקינים ואבנקים), כדי לתקוף יישובי גבול. כמעט כל המשאבים שנשלחו למושבות על ידי אנגליה היו להגן על איי הודו המערבית האנגליים, "תכשיטי הכתר" של האימפריה.
החיכוכים על יחסי הודו החמירו ב-1688 עם פלישות צרפתיות נגד האירוקוי בצפון מדינת ניו יורק, ועם פשיטות אינדיאנים נגד התנחלויות קטנות יותר במיין. המושל הכללי של צרפת החדשה, לואי דה בואד דה פרונטנק, ניצל את חוסר הארגון בניו יורק ובניו אינגלנד בעקבות התמוטטות הדומיניון של ניו אינגלנד, הרחיב את המלחמה עם סדרה של פשיטות על הגבולות הצפוניים מההתנחלויות האנגליות: הראשון היה חורבן דובר, ניו המפשייר, ביולי 1689; ואחריו פמאקיד, מיין, באוגוסט. בפברואר 1690 שנקטדי בניו יורק הותקפה; מעשי טבח במפלי סלמון ובמפרץ קסקו הגיעו לאחר מכן. בתגובה, ב-1 במאי 1690 בוועידת אלבני, נציגים קולוניאליים נבחרו לפלוש לקנדה הצרפתית. באוגוסט יצא כוח יבשתי בפיקודו של קולונל וינתרופ למונטריאול, בעוד כוח ימי, בפיקודו של מושל מסצ'וסטס לעתיד, סר ויליאם פיפס (שכבר מוקדם יותר ב-11 במאי כבש את בירת אקדיה הצרפתית, פורט רויאל, הפליג. לקוויבק דרך נהר סנט לורנס. הם נהדפו פנימה בקרב קוויבק והמשלחת על סנט לורנס נכשלה, בעוד הצרפתים כבשו מחדש את פורט רויאל.
המלחמה נמשכה עוד כמה שנים בשורה של מבצעים קטנים ופשיטות גבול: לא המנהיגים באנגליה ולא בצרפת חשבו להחליש את עמדתם באירופה למען מכת נוק-אאוט בצפון אמריקה. לפי תנאי הסכם רייסווייק, הגבולות והמאחזים של צרפת החדשה, ניו אינגלנד וניו יורק נותרו ללא שינוי מהותי. בניופאונדלנד ובמפרץ הדסון היו כעת בהשפעה צרפתית, אך ויליאם השלישי, שהפך את האינטרסים של חברת המפרץ לקאזוס בלי(סיבה למלחמה) בצפון אמריקה, לא היה מוכן לסכן את מדיניותו האירופית למענם. חמשת האומות, שננטשו על ידי בעלות בריתם האנגליות, חויבו לפתוח במשא ומתן נפרד, ועל פי האמנה משנת 1701 הם הסכימו להישאר נייטרליים בכל סכסוך אנגלו-צרפתי עתידי.
אסיה והקריביים
כשהידיעות על המלחמה האירופית הגיעו לאסיה, מושלים וסוחרים קולוניאליים אנגלים, צרפתים והולנדים נטלו חלק במאבק במהירות. באוקטובר 1690 הפליג האדמירל הצרפתי אברהם דיקסן-גיטון למדראס כדי להפגיז את הצי האנגלו-הולנדי; מתקפה זו התגלתה כטעות אך הרחיבה את המלחמה למזרח הרחוק. בשנת 1693 פתחו ההולנדים במסע נגד יריביהם המסחריים הצרפתיים בפונדיצ'רי בחוף הדרום-מזרחי של הודו; חיל המצב הקטן בפיקודו של פרנסואה מרטין הוכרע ונכנע ב-6 בספטמבר.
האיים הקריביים ואמריקה היו מבחינה היסטורית אזור של סכסוך בין אנגליה וספרד, אך השניים היו כעת בעלי ברית. מחוץ לצפון אמריקה, האינטרסים הצרפתיים היו הרבה פחות משמעותיים. סנט קיטס החליף ידיים פעמיים. היה סכסוך ספורדי בג'מייקה, מרטיניק והיספניולה, אך חשדנות הדדית בין האנגלים והספרדים הגבילו את הפעולות המשותפות. לבעלות הברית היה היתרון הימי באזורים המבודדים הללו, אם כי התברר שלא ניתן היה למנוע מהצרפתים לתספק את הכוחות הקולוניאליים שלהם.
עד 1693, היה ברור שהמערכות בפלנדריה לא היוו מכה מכרעת לא לרפובליקה ההולנדית ולא לאנגליה, והצרפתים עברו לתקוף את המסחר שלהם. קרב לאגוס ב-1693 ואובדן שיירת סמירנה גרמו לזעם עז בקרב סוחרים אנגלים שדרשו הגנה עולמית מוגברת מהצי. בשנת 1696, שילוב של כוחות ימיים צרפתיים סדירים ופריבטירים פנה לאיים הקריביים בתקווה ליירט את צי הכסף הספרדי; זה היה איום כפול שכן לכידת הכסף תעניק לצרפת דחיפה כספית גדולה והספינות הספרדיות נשאו גם מטענים אנגליים. האסטרטגיה נכשלה, אך בשילוב עם המשלחת של דה פואנטי ב-1697, היא הוכיחה את הפגיעות של אינטרסים אנגלים באיים הקריביים ובצפון אמריקה; ההגנה שלהם בסכסוכים עתידיים הפכה לעניין דחוף. במאי 1697 פשטו כוחות הצי הצרפתי על קרטחנה ובזזו את העיר.
הסכם רייסווייק
- ערך מורחב – הסכם רייסווייק
ועידת השלום נפתחה במאי 1697 בארמונו של ויליאם השלישי ברייסווייק ליד האג. השוודים היו המתווכים הרשמיים, אך הבכיות העיקריות נפתרו באמצעות המאמצים הפרטיים של בופלר וויליאם בנטינק, רוזן פורטלנד הראשון. לוויליאם השלישי לא הייתה כל כוונה להמשיך במלחמה או להתעקש על תביעותיו של לאופולד הראשון באזור הריין בירושה הספרדית: נראה היה שחשוב יותר לביטחון ההולנדי והבריטי להשיג את ההכרה של לואי ה-14 במהפכה של 1688.
לפי תנאי הסכם רייסווייק, לואי ה-14 שמר על כל אלזס, כולל שטרסבורג. לורן חזרה לדוכס שלה (למרות שצרפת שמרה על הזכויות להצעיד חיילים דרך השטח), והצרפתים נטשו את כל ההישגים בגדה הימנית של הריין - פיליפסבורג, ברייזאך, פרייבורג וקהל. בנוסף, המבצרים הצרפתיים החדשים לה-פייל, מון רויאל ופורט לואי היו אמורים להיהרס. כדי לזכות בתמיכת מדריד על שאלת הירושה הספרדית, לואי ה-14 פינה את קטלוניה בספרד ואת לוקסמבורג, שימה, מונס, קורטרה, שרלרואה ואט בארצות השפלה. המעצמות הימיות לא ביקשו שום טריטוריה, אך להולנדים ניתן הסכם מסחרי נוח, שההוראה החשובה ביותר שבו הייתה הקלת התקנות להעדפת הסחר ההולנדי וחזרה לתעריף הצרפתי של 1664. למרות שלואי ה-14 המשיך להגן על ג'יימס השני, הוא הכיר כעת בוויליאם השלישי כמלך אנגליה, והתחייב שלא לתמוך באופן פעיל במועמדותו של בנו של ג'יימס השני. הוא גם פינה את מקומו בנושאי פפאלץ וקלן. מעבר לכך, הצרפתים זכו להכרה בבעלותם על המחצית המערבית של האי היספניולה.
נציגי הרפובליקה ההולנדית, אנגליה וספרד חתמו על ההסכם ב-20 בספטמבר 1697. הקיסר לאופולד הראשון, הנואש להמשך המלחמה כדי לחזק את טענותיו שלו לירושה הספרדית, התנגד בתחילה להסכם, אך בגלל שהוא עדיין היה במלחמה עם העות'מאנים ולא יכול היה להתמודד עם הלחימה בצרפת לבדו, הוא גם ביקש תנאים וחתם ב-30 באוקטובר. מצבו הכלכלי של הקיסר היה בכי רע, וחוסר שביעות הרצון שעוררה העלאת הנובר לדרגת נסיך בוחר פגעה בהשפעתו של לאופולד הראשון בגרמניה. הנסיכים הפרוטסטנטים האשימו אותו גם בסעיף הדתי באמנה, שקבע כי אדמות האיחודים שצרפת הייתה אמורה להיכנע יישארו קתוליות, גם אלו שהומרו בכוח - התרסה ברורה נגד ווסטפאליה. עם זאת, הקיסר השיג צבירת כוח עצומה: בנו של לאופולד הראשון, יוזף, מונה למלך הרומאים (1690), ומועמד הקיסר לכס המלכות הפולני, אוגוסט מסקסוניה, נבחר על פני מועמדו של לואי ה-14, הנסיך מקונטי. בנוסף, ניצחונו המכריע של הנסיך אויגן מסבויה על הטורקים העות'מאנים בקרב זנטה - שהוביל להסכם קרלוביץ ב-1699 - חיזק את ההבסבורגים האוסטרים והטה את מאזן הכוחות האירופי לטובת הקיסר.
המלחמה אפשרה לוויליאם השלישי להרוס את היעקוביטיזם המיליטנטי ועזרה להביא את סקוטלנד ואירלנד לשליטה ישירה יותר. אנגליה התגלתה כמעצמה כלכלית וימית גדולה והפכה לשחקנית חשובה בענייני אירופה, מה שאפשר לה לנצל את עושרה ומרצה בפוליטיקה העולמית עד הסוף. ויליאם השלישי גם המשיך לתת עדיפות לביטחון הרפובליקה ההולנדית, ובשנת 1698 חילצו ההולנדים סדרה של מבצרים בארצות השפלה הספרדיות כמחסום למתקפה צרפתית - מדיניות החוץ העתידית תתרכז בשמירה והרחבה של מבצרי המחסום הללו. עם זאת, שאלת הירושה הספרדית לא נדונה ברייסווייק, והיא נותרה השאלה החשובה ביותר הבלתי פתורה של הפוליטיקה האירופית. בתוך שלוש שנים מת קרלוס השני, מלך ספרד, ולואי ה-14 והברית הגדולה יכניסו שוב את אירופה לסכסוך - מלחמת הירושה הספרדית.
נשק, טכנולוגיה ואומנות המלחמה
התפתחויות צבאיות
עונת הקרבות נמשכה בדרך כלל ממאי עד אוקטובר. מסעות חורף היו נדירים בגלל היעדר מספוא לבעלי חיים, אבל הנוהג הצרפתי של אחסון מזון וציוד במחסנים הביא להם יתרון ניכר, ולעיתים קרובות אפשר להם לצאת לשטח שבועות לפני אויביהם. אף על פי כן, פעולות צבאיות במהלך מלחמת תשע השנים לא הניבו לרוב תוצאות מכריעות. המלחמה נשלטה על ידי מה שניתן לכנות 'לוחמת עמדות' - בנייה, הגנה והתקפה של מבצרים וקווים מבוצרים. לוחמת עמדות מילאה מגוון רחב של תפקידים: מבצרים שלטו בראשי גשרים ובמעברים, שמרו על נתיבי אספקה ושימשו כמחסנים ומרכזי אספקה. עם זאת, מבצרים פגעו ביכולת לעקוב אחר ההצלחה בשדה הקרב - צבאות מובסים יכלו לברוח לביצורים ידידותיים, מה שאיפשר להם להתאושש ולבנות מחדש את כוחם מחזיתות פחות מאוימות. מפקדים זוטרים רבים בירכו על מבצעים סטטיים צפויים יחסית אלו כדי להסוות את חוסר היכולת הצבאית שלהם. כפי שציין דניאל דפו ב-1697, "עכשיו זה תכוף שצבאות של 50,000 איש בכל צד מבלים את כל המערכה בהתחמקות - או, כפי שזה נקרא בעדינות - בהתבוננות זה בזה, ואז צועדים אל עבר מגורי החורף." למעשה, במהלך מלחמת תשע השנים צבאות השדה גדלו לכמעט 100,000 איש בשנת 1695, שהמתח שלהם הפחית את המעצמות הימיות למשבר פיסקאלי בזמן שהצרפתים נאבקו תחת משקלה של כלכלה מרוסקת. עם זאת, היו מפקדים תוקפניים: לוויליאם השלישי, לבופלר וללוקסמבורג היה הרצון לנצח, אך השיטות שלהם נפגעו על ידי מספרים, אספקה ותקשורת. המפקדים הצרפתים הוגבלו גם על ידי לואי הארבעה עשר ולובואה שלא האמינו במסעות מלחמה בשטח, והעדיפו את וובאן, תופס הביצורים, במקום מסעות תנועה.
גורם נוסף שתרם להיעדר פעולה נחרצת היה ההכרח להילחם על אבטחת משאבים. היה מצופה מהצבאות לתמוך בעצמם בשטח על ידי הטלת מכסות (מיסוי אוכלוסיות מקומיות) על שטח עוין, או אפילו נייטרלי. הכפפת אזור מסוים לצורך זה נחשבה חשובה יותר מלרדוף אחרי צבא מובס משדה הקרב כדי להרוס אותו. דאגות פיננסיות וזמינות משאבים הם בעיקר שעיצבו את מסעות המלחמה, שכן צבאות נאבקו להחזיק מעמד מול האויב במלחמת התשה ארוכה. הפעולה המכרעת היחידה במהלך כל המלחמה הגיעה באירלנד, שם ריסק ויליאם השלישי את כוחותיו של ג'יימס השני במסע ללגיטימציה ושליטה בבריטניה ובאירלנד. אך בניגוד לאירלנד, מלחמות היבשת של לואי ה-14 מעולם לא היו ללא פשרות: הלחימה סיפקה בסיס למשא ומתן דיפלומטי ולא הכתיבה פתרון.
ההתקדמות העיקרית בטכנולוגיית הנשק בשנות ה-90 של המאה ה-17 הייתה הצגתו של מוסקט בריח הצור. מנגנון הירי החדש סיפק שיעורי אש ודיוק מעולים לעומת מוסקטי בריח הפתיל המסורבלים. אבל אימוץ בריח הצור לא היה אחיד, ועד 1697 על כל שלושה חיילי בעלות הברית שצוידו במוסקטים החדשים, שני חיילים עדיין היו מוגבלים על ידי מוסקטי בריח הפתיל הישנים: לחיילי הקו השני הצרפתיים הונפקו מוסקטי בריח פתיל עד 1703. כלי נשק אלה שופרו עוד יותר עם פיתוח הכידון-שקע. קודמו, כידון התקע - שנתקע בקנה של כלי הנשק - לא רק מנע מהמוסקט לירות אלא גם היה נשק מגושם שלקח זמן להתקין אותו כראוי, ועוד יותר זמן לפרק את ההתקן. לעומת זאת, ניתן היה למשוך את השקע-כידון מעל לוע המוסקט ולנעול אותו במקומו על ידי זיז, מה שהפך את המוסקט לכידון קצר אך הותיר אותו עם יכולת אש. החיסרון של הרומח זכה בהכרה רחבה: בקרב פלורוס ב-1690, גדודים גרמניים חמושים רק במוסקטים הדפו את התקפות הפרשים הצרפתיות בצורה יעילה יותר מאשר יחידות החמושות בדרך כלל עם הרמחים, בעוד קאטינא נטש לחלוטין את הרמחים שלו לפני שביצע את המסע האלפיני שלו נגד סבויה.
פיתוחים ימיים
ב-1688 הציים החזקים ביותר היו הצרפתים, האנגלים וההולנדים; הצי הספרדי והפורטוגלי סבלו מירידה רצינית במאה ה-17. הספינות הצרפתיות הגדולות ביותר בתקופה היו ה-Soliil Royal ו-Royal Louis, אך בעוד שכל אחת מהן דורגה ל-120 תותחים, הן מעולם לא נשאו את ההשלמה המלאה הזו והן היו גדולות מדי למטרות מעשיות: הראשונה הפליגה רק במערכה אחת והושמדה בלה הוג; השנייה נמקה בנמל עד שנמכרה ב-1694. בשנות ה-80 של המאה ה-17, עיצוב הספינות הצרפתי היה שווה לפחות למקביליו האנגלים וההולנדים, ובמלחמת תשע השנים עלתה הצי הצרפתי על ספינות הצי המלכותי, שתכנניהן קפאו. בשנות ה-90 של המאה ה-17. החדשנות בצי המלכותי, לעומת זאת, לא פסקה. בשלב מסוים בשנות ה-90 של המאה ה-17, למשל, החלו ספינות אנגליות להפעיל את הגה הספינה, מה ששיפר מאוד את ביצועיהן, במיוחד במזג אוויר כבד. (הצי הצרפתי לא אימץ את ההגה במשך שלושים שנה נוספות).
הקרב בין ציי הים הוכרע על ידי קרב תותחים שסופקו על ידי ספינות הקו; נעשה שימוש גם בספינות אש, אך הן הצליחו בעיקר נגד מטרות עוגנות ונייחות, בעוד שספינות ההרעשה החדשות פעלו בצורה הטובה ביותר בהפגזת מטרות על החוף. קרבות ימיים רק לעיתים נדירות התבררו כמכריעים. הציים עמדו בפני המשימה הכמעט בלתי אפשרית של גרימת מספיק נזק לספינות ולאנשים כדי לזכות בניצחון ברור: ההצלחה הסופית לא הייתה תלויה בהברקה טקטית אלא במשקל העצום של מספרים. כאן היה לואי ה-14 בעמדת נחיתות: ללא מסחר ימי גדול כמו זה שהועיל לבעלות הברית, הצרפתים לא הצליחו לספק מלחים מנוסים רבים לצי שלהם. אך חשוב מכל, לואי ה-14 נאלץ לרכז את משאביו בצבא על חשבון הצי, מה שאיפשר להולנדים, ולאנגלים בפרט, להתעלות על הצרפתים בבניית ספינות. עם זאת, פעולות ימיות היו נדירות יחסית, ובדיוק כמו קרבות ביבשה, המטרה הייתה בדרך כלל להחזיק מעמד ולא להשמיד את היריב. לואי ה-14 ראה בצי שלו שלוחה של צבאו - התפקיד החשוב ביותר של הצי הצרפתי היה להגן על החוף הצרפתי מפני פלישת האויב. לואי השתמש בצי שלו כדי לתמוך בפעולות יבשה ואמפיביות או בהפגזת יעדי חוף, שנועדו לשאוב משאבי אויב ממקומות אחרים ובכך לסייע למסעות היבשה שלו ביבשת.
לאחר שבעלות הברית הבטיחו עליונות ברורה במספרים, הצרפתים מצאו שיותר נבון לא להתחרות בהם בפעולת הצי. בתחילת מלחמת תשע השנים היו לצי הצרפתי 118 ספינות מדורגות ובסך הכל 295 ספינות מכל הסוגים. עד סוף המלחמה היו לצרפתים 137 אוניות מדורגות. לעומת זאת, הצי האנגלי החל את המלחמה עם 173 כלי שיט מכל הסוגים, וסיים אותה עם 323. בין השנים 1694 ל-1697 בנו הצרפתים 19 אוניות מהדרג הראשון עד החמישי; האנגלים בנו 58 כלי שיט כאלה, וההולנדים בנו 22. כך בנו המעצמות הימיות על הצרפתים בקצב של ארבעה כלי שיט לאחד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Derek McKay, Hamish M. Scott, The Rise of the Great Powers: 1648–1815, Longman, 1983, pp. 36–37
- ^ 2.0 2.1 2.2 John Albert Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714, Longman, 1999, p. 37
- ^ John Albert Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714, Longman, 1999, p. 161
- ^ John Baptiste Wolf, Louis XIV, Panther Books, 1970, p. 499
- ^ 5.0 5.1 John Albert Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714, Longman, 1999, pp. 163–164
- ^ 6.0 6.1 John Baptist Wolf, The Emergence of the Great Powers; 1685–1715, Harper & Row, 1962, pp. 19–20
- ^ John Baptiste Wolf, Louis XIV, Panther Books, 1970, p. 513
- ^ John Baptist Wolf, The Emergence of the Great Powers; 1685–1715, Harper & Row, 1962, p. 24
- ^ Derek McKay, Hamish M. Scott, The Rise of the Great Powers: 1648–1815, Longman, 1983, p. 39
- ^ John Baptist Wolf, The Emergence of the Great Powers; 1685–1715, Harper & Row, 1962, p. 35
- ^ חיילים קלים הרריים קטלניים וולנסיים
37971846מלחמת תשע השנים