תקופת טאישו
תקופת טאישו (ביפנית: 大正時代 Taishō jidai, מילולית: "תקופת הצדק הגדול") היא התקופה בהיסטוריה של יפן בה שלט במדינה הקיסר יושיהיטו, מ-30 ביולי 1912 עד ה-25 בדצמבר 1926. בריאותו של הקיסר הייתה רופפת, דבר שאיפשר את מעבר הכוח בפוליטיקה היפנית מקבוצת האוליגרכים שהחזיקה בכוח מראשית תקופת מייג'י, אל הדיאט של יפן ואל המפלגות הדמוקרטיות. לפיכך מכונה התקופה "הדמוקרטיה של טאישו" ביפן; התקופה בולטת על רקע תקופת מייג'י הסוערת מבחינה מדינית שקדמה לה, ועל רקע החלק הראשון של תקופת שווה, שהתאפיין במיליטריזם.
מורשת מייג'י
הקיסר מוצוהיטו נפטר ב-30 ביולי 1912, ויורש העצר, הנסיך יושיהיטו, הפך להיות קיסר יפן ופתח את תקופת טאישו. סופה של תקופת מייג'י התאפיין בהשקעות ענק של ממשלת יפן בתוכניות פיתוח והגנה, שהותירו את קופת המדינה מרוששת.
האירועים שהתחוללו ביפן מאז רסטורציית מייג'י ב-1868 הובילו להשגת מטרות כלכליות ופוליטיות, מבית ומחוץ, מבלי שנפלה המדינה תחת שלטון קולוניאלי של מעצמה זרה. בנוסף, הובילו אירועים אלה לצמיחת מעמד אינטלקטואלי, בעידן בו החלו הסוציאליזם ומעמד הפועלים לצבור כוח והשפעה. תנועות שמאל ייבאו ליפן רעיונות שונים, כגון זכות בחירה, רווחה, זכויות עובדים והפגנות לא-אלימות. עם זאת, דיכויין של תנועות השמאל על ידי הממשלה הוביל להתחזקותן של תנועות שמאל קיצוני, ובתמורה לדיכוי קשה יותר, שסופו בהתפרקות המפלגה הסוציאליסטית של יפן ב-1906, שנה אחת בלבד לאחר יסודה.
בראשית תקופת טאישו פרץ המשבר הפוליטי של טאישו. כשניסה סיונג'י קינמוצ'י לקצץ בתקציב הצבא, התפטר שר הצבא, ובעקבותיו התמוטטה כל ממשלת ריקן סייוקאי (立憲政友会, "ידידי הממשלה החוקתית"). סיונג'י ויאמגאטה אריטומו סירבו שניהם לקבל את תפקיד ראש הממשלה, ונוצר משבר. הזעקה הציבורית סביב התערבות הצבא בפוליטיקה והשבתו של קאצורה טרו לקדנציה שלישית כראש הממשלה, הובילו לקריאות נוספות לחיסול פוליטיקת האוליגרכים. ימאמוטו גונבאה החליף את קאצורה בראשות הממשלה ב-12 בפברואר 1913, ובאפריל 1914 החליף אוקומה שיגנובו את יאממוטו בתפקיד זה.
מלחמת העולם הראשונה וההגמוניה בסין
ערך מורחב – האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה
היפנים ניצלו את התעסקותם של הגרמנים במלחמה האירופאית (שתהפוך למלחמת העולם הראשונה), ומתוך שאיפה להרחיב את אזור ההשפעה שלה בסין, הכריזה האימפריה היפנית מלחמה על האימפריה הגרמנית ב-23 באוגוסט 1914. היפנים כבשו במהירות את השטחים בבעלות גרמנית במחוז שאנדונג, באיי מריאנה, באיי קרוליין ובאיי מרשל שבאוקיינוס השקט.
בעוד בעלות בריתה המערביות היו עסוקה בלחימה באירופה, שאפה יפן לחזק את מעמדה בסין על ידי הצגת מסמך "עשרים ואחת הדרישות" ב-1915, שבו הגדירה את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה בסין. במסמך זה, בנוסף לסיפוח שטחים בבעלות גרמנית, שטחים במנצ'וריה ובמונגוליה הפנימית, דרשה יפן שותפות על אזור מכרות במרכז סין, אסרה על סין להחכיר אזורי חוף לצד שלישי, והגישה דרישות פוליטיות, צבאיות וכלכליות נוספות, שאם היו מתקבלות היו הופכות את סין למדינת חסות של יפן. לאור ההתקדמות האיטית במשא ומתן עם הממשלה הסינית, ולאור עליית הרגשות האנטי-יפניים בסין והביקורת הבינלאומית, נאלצה יפן לוותר על הסעיפים שהיו הופכים את סין למדינת חסות, וההסכם נחתם במאי 1915.
יפן השלימה את הגמוניה שלה בצפון סין ובאזורים נוספים באסיה על ידי חתימת הסכמים בינלאומיים נוספים. הסכם עם רוסיה ב-1919 סייע לחיזוק השפעתה של יפן במנצ'וריה ובמונגוליה הפנימית, והסכם עם בריטניה, צרפת וארצות הברית ב-1917 הכיר בסיפוחים היפנים בסין ובאוקיינוס השקט. לקראת סוף המלחמה הזמינו מדינות ההסכמה ציוד צבאי מיפן, והדבר סייע להתפתחות ולגיוון הכלכלה היפנית, ועד סוף המלחמה הפכה יפן ממדינת חוב למדינה מלווה, בפעם הראשונה.
השפעתה של יפן באסיה גברה עם חיסול שלטון הצארים ברוסיה והמהפכה הבולשביקית בסיביר ב-1917. צבא יפן תכנן לנצל את חוסר השקט הפוליטי בסיביר ולהשתלט על האזור, עד לימת באיקל. על מנת לעשות זאת נאלצו היפנים לשאת ולתת עם הסינים לגבי מעבר חיילים יפנים דרך שטחים סיניים. אף על פי שהכוח שנשלח הצטמצם כדי לא לעורר ביקורת מצד ארצות הברית, עדיין נשלחו יותר מ-70,000 חיילים, שהצטרפו לכוח משלוח של מדינות ההסכמה בסיביר ב-1918.
טראוצ'י מסטאקה החליף את אוקומה שיגנובו בראשות הממשלה ב-9 באוקטובר 1916. ביולי 1918 פרצו ביפן מהומות האורז, במחאה על העלייה תלולה במחיר האורז, שגרמה למצוקה כלכלית קיצונית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה: דמוקרטיית טאישו
בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה נהנתה יפן משגשוג כלכלי. היא השתתפה בוועידת השלום בפריז ב-1919 בתור מעצמה צבאית ותעשייתית, ואף התקבלה כחברה ב"חמש הגדולות" של הפוליטיקה הבינלאומית החדשה. יפן קיבלה גם מושב קבע במועצת חבר הלאומים, וחוזה ורסאי סיכם את העברת הטריטוריות הגרמניות בשאנדונג לידיה, צעד שהוביל למחאות אנטי-יפניות בסין. בנוסף, יפן קיבלה מנדט חבר הלאומים על האיים באוקיינוס השקט, שהיו בעבר בשליטה גרמנית. על אף תפקידה הזוטר יחסית במלחמה, סיימה אותה יפן כאחת מהמעצמות הבולטות בעולם.
המערכת הדו-מפלגתית שהתעצבה ביפן בראשית המאה ה-20 הגיעה לשיאה לאחר מלחמת העולם השנייה, ונתנה לתקופה את כינויה: "דמוקרטיית טאישו." הארה טקאשי, בן חסותו של סיונג'י, היה לראש הממשלה היפני הראשון שלא בא ממשפחת סמוראים ב-1918. הוא ניצל את השפעתו וקשריו בפוליטיקה של יפן, ומינה את טנאקה גיאיצ'י לתפקיד שר המלחמה, שכן גישתו ליחסי צבא-ממשל אזרחי היו טובים יותר מקודמו בתפקיד. אף על פי כן, בפני הארה ניצבו מספר בעיות: אינפלציה, הצורך בהתאמת כלכלת יפן לתקופה של אחרי המלחמה, עליית איגודי הפועלים ועוד. הארה לא ניסה למצוא פתרונות חדשים לבעיות אלה, ונקט בפתרונות ישנים. הוא לא ערך רפורמות, מלבד הגבלת זכויות הבחירה, וכך הקטין את סכנת נפילת מפלגתו מהשלטון.
עם תפיחת החוב הלאומי והחלת חוקי הבחירות החדשים, התפכח הציבור היפני והחלו להשמע קריאות לזכות בחירה אוניברסלית ולהדחת המפלגות הישנות. סטודנטים, מרצים באוניברסיטאות ועיתונאים, בתמיכת איגודי הפועלים ובהשראת מנהיגים דמוקרטים, סוציאליסטים, קומוניסטים ואנרכיסטים, ערכו הפגנות ענק וקראו לזכות בחירה אוניברסלית ב-1919 וב-1920. בבחירות הבאות ניצחה שוב מפלגת השלטון של הארה, אך בהפרש קטן בלבד. ברוח התקופה, קמו מספר מפלגות חדשות, בהן המפלגה הקומוניסטית של יפן והמפלגה הסוציאליסטית.
במהלכה של התסיסה הפוליטית, התנקשה קבוצה של פועלי מסילות רכבת בהארה, ב-1921. לאחריו נבחר לראשות הממשלה רצף של אנשים ללא השתייכות מפלגתית. חשש מזכות בחירה לכל, משמאל פוליטי חזק ומשינויים סוציאליים הוביל לחקיקת החוק לשמירה על הסדר הציבורי ב-1925, שאסר על כל שינוי במבנה הפוליטיקה או על ביטול הקניין הפרטי.
אי-הסדר הפוליטי והפלגנות בדיאט של יפן הביאו להתאחדות של מספר מפלגות בשנים הבאות. עם זאת, משברים כלכליים המשיכו להכות במדינה, והיקשו על כל מפלגה להחזיק בשלטון. אף על פי שלמשבר הכלכלי העולמי של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 לא נודעה השפעה רבה ביפן, הוא השפיע על תחושות הציבור היפני, והביא לבסוף לניסיון התנקשות בראש הממשלה דאז, המאגוצ'י אוסאצ'י ב-1930. אוסאצ'י שרד את התקיפה, אך נאלץ להתפטר שנה לאחר מכן, ומת תוך זמן קצר.
קומוניזם והתגובה
ניצחון הבולשביקים ברוסיה ב-1917, העניק להם תקוות בדבר מהפכה עולמית והוביל להקמת הקומינטרן. הקומינטרן ראה ביפן יעד חשוב שעשוי לסייע להצלחת המהפכה במזרח אסיה, ופעל להקמת המפלגה הקומוניסטית של יפן, שנוסדה לבסוף ביולי 1922. מטרות המפלגה היו ביטול הפאודליזם והמונרכיה, הכרה בברית המועצות והסגת כל הכוחות היפנים מסחלין, מסין, מקוריאה ומטאיוואן. בעקבות זאת, פתחה הממשלה בדיכוי המפלגה, מעשה שהוביל לניסיון התנקשות ביורש העצר, הנסיך הירוהיטו. החוק לשמירה על הסדר הציבורי, שנחקק ב-1925, נועד לתת מענה "למחשבות המסוכנות" שמפיצים גורמים קומוניסטים בתוך יפן.
עם זאת, שינוי חוקי הבחירות ב-1925 איפשר לאישים קומוניסטים להתמודד, אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק. חוק שמירה על הסדר הציבורי חדש מ-1928 הצר עוד יותר את צעדי הקומוניסטים, שכן הוא אסר גם על מפלגות בהן חברים גורמים קומוניסטים. ב-1926 נאלצה המפלגה הקומוניסטית של יפן לרדת למחתרת, ב-1929 חוסלה כמעט כל ההנהגה שלה, וב-1933 היא למעשה נמחקה.
פאן-אסייתיות היה אחד ממאפייני הימין הפוליטי ביפן, מאז ימי רסטורציית מייג'י. סמוראים-לשעבר שהתפכחו הקימו אגודות פטריוטיות, כגון קוקוריוקאי, שהוסיפו לתסיסה הציבורית ותמכו במטרות אולטרה-לאומניות, עד סוף מלחמת העולם השנייה. לאחר ניצחונותיה של יפן על סין ועל רוסיה, התרכזו הלאומנים היפנים בבעיות הפנים במדינה, כגון סוציאליזם וקומוניזם.
מדיניות חוץ
עליית הלאומיות בסין, ניצחון הקומוניסטים ברוסיה ונוכחותה הגוברת של ארצות הברית במזרח אסיה פעלו כולם לרעתה של יפן. המשלחת הבינלאומית שנשלחה לסיביר, הפעילות בסין ותוכניות ממשלתיות נרחבות רוקנו את קופת המדינה. לפיכך הנהיגה הממשלה הגבלות על עולם העסקים, דחפה את הפיתוח התעשייתי ואת הכלכלה, והכינה את הקרקע לצמיחת הזאיבצו. בתקופה זו החלה הממשלה היפנית לראות בארצות הברית - בעלת בריתה הראשונה ומקור למוצרי יבוא רבים ולהלוואות - מכשול בדרך להפיכתה של יפן למעצמה כלכלית וצבאית באסיה, מכיוון שזו האחרונה הייתה נחושה לעצור את האימפריאליזם היפני.
נקודת מפנה ביחסי שתי המדינות הגיעה בוועידה הימית בוושינגטון ב-1921-1922, שקבעה הגבלות חימוש על מדינות בעלות אינטרסים באוקיינוס השקט ובמזרח אסיה. יפן, ששאפה לחזק את כלכלתה על ידי השתלטות על אזורים עשירים במשאבים, ראתה בהגבלות אלה גזר דין מוות לשאיפות אלה. אף על פי כן, חתמה יפן על אמנת וושינגטון.
בהסכם ארבע המעצמות, שנחתם ב-13 בדצמבר 1921, הסכימו ארצות הברית, בריטניה, צרפת ויפן לשמור על הסטטוס קוו באוקיינוס השקט, להימנע מהתפשטות טריטוריאלית נוספת, ולהתייעצות הדדית במקרה של סכסוך בנושא זה. בהסכם חמש המעצמות, שנחתם ב-6 בפברואר 1922, הסכימו ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן להגביל את גודל ציין, קוטר קני תותחי הים שברשותן וגודל האוניות שברשותן. נקבע גם כי היחס בין גודל שלושת הציים הגדולים בעולם דאז - האמריקאי, הבריטי והיפני - יעמוד על 3:5:5. בהסכם תשע המעצמות, שנחתם באותו היום, הסכימו ארצות הברית, בריטניה, צרפת, יפן, סין, איטליה, בלגיה, הולנד ופורטוגל לבטל את מדיניות הדלת הפתוחה, שפגעה בריבונותה של סין, ועודדו אותה להקים שלטון עצמאי. בהסכם זה ויתרה יפן גם על שטחיה בסיביר ובשאנדונג, שכבשה במלחמת העולם הראשונה, ונאלצה להכיר בעצמאותה ושלמותה של סין.
סופה של דמוקרטיית טאישו
באופן כללי, פנתה הפוליטיקה היפנית לכיוון הדמוקרטיה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. עם זאת, הפוליטיקה היפנית חסרה מסורת של ממשלה פרלמנטרית, ולפיכך ממשלות אלה לא החזיקו מעמד לנוכח המשברים הכלכליים והלחצים הפוליטיים של שנות ה-30, שבמהלכן הלכה השפעתם של אנשי הצבא על הפוליטיקה וגברה, עד שהשתלטו עליה בראשית תקופת שווה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Gordon, Andrew. A Modern History of Japan: From Tokugawa Times to the Present. Oxford University Press, 2003. מסת"ב 9780195110609.
- Jansen, Marius B. The Making of Modern Japan. Harvard University Press, 2000. מסת"ב 9780674003347
קישורים חיצוניים
- תקופת טאישו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
