זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | תעלת סואץ ואזורים הסמוכים לה | |||||||||||||||||
| עילה | פלישה מצרית | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי ישראלי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים הייתה הזירה היבשתית החשובה ביותר במלחמת יום הכיפורים. הזירה החשובה השנייה היא זירת הצפון. הלחימה בזירת הדרום התנהלה בחצי האי סיני, גדותיה של תעלת סואץ והימים הסמוכים לחצי האי. בזירה זו נלחמה ישראל נגד מצרים. הייתה זו הזירה שבה התנהלה הלחימה הקשה ביותר והגדולה ביותר מבחינת היקף הכוחות והציוד. בזירה זו נפלו מרבית הקרבנות של שני הצדדים.
הלחימה נפתחה במטס הפצצה של חיל האוויר המצרי שבעקבותיו באה חציית תעלת סואץ והתקפה רחבת היקף של הצבא המצרי על קו בר-לב. צה"ל הצליח בסופו של דבר לייצב את החזית ולחצות את התעלה לצד המצרי ובכך הביא לסיום המלחמה בניצחון טקטי ישראלי.
ללחימה בחזית זו היו השלכות מדיניות ופוליטיות רבות. כיתור מוצבי קו בר-לב והשמדתם והאבדות הרבות בחזית זו הניעו תהליכים פוליטיים בתוך ישראל שבסופם נפלה ממשלת המערך כעבור שנים אחדות והליכוד עלה לשלטון. גם הפן המדיני קיבל תנופה בעקבות הלחימה בחזית זו. שנים אחדות לאחר סיום הקרבות נחתמו הסכמים בין ישראל למצרים שבסופם נחתם חוזה השלום. לפי תנאי החוזה הוחזר חצי האי סיני למצרים.
רקע
הרקע שקדם לפתיחת החזית המצרית במלחמת יום הכיפורים ולמעשה למלחמת יום הכיפורים כולה הוא בתבוסה המוחצת של הכוחות הערביים במלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים, השתתפו לצד מצרים גם סוריה וירדן, אך הפגיעה במצרים הייתה הקשה מכולם. עשרות אלפי חיילי מצרים נהרגו, נשבו או נפצעו במלחמה מתוך סד"כ כולל של כ-240,000. כמעט כל הטנקים והמטוסים המצרים אבדו. הפגיעה הייתה לא רק באבדות בנפש ובציוד, אלא בעיקר אובדן היוקרה המדינית. הפילוסופיה הנאצריסטית ספגה מכה קשה ביותר.[2]
מצרים לא אמרה נואש. בוועידת חרטום שהתקיימה כחודשיים לאחר התבוסה המצרית במלחמת ששת הימים קבע נאצר את התוכנית שתוביל את מצרים בשש השנים הבאות. נאצר לא הסתפק בססמאות ופעל באופן נחוש למודרניזציה של הצבא המצרי. המלחמה הקרה שהייתה בשיאה בתקופה זו סיפקה קרקע פורייה לרצונותיו. מצרים, אף שהייתה אחת המדינות הבלתי-מזדהות החשובות הידקה את קשריה עם ברית המועצות.
במקביל למאמציו לשדרג את הצבא המצרי יזם נאצר את מלחמת ההתשה. נאצר ניסה לגבות מחיר גבוה בחיי אדם מישראל כדי לאלץ אותה לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. המלחמה הסלימה במהרה ושיאה היה הפצצות עומק של חיל האוויר הישראלי בשטח מצרים.
נאצר נפטר זמן קצר לאחר סיום מלחמת ההתשה בלי שהשיג את מטרותיו. חילופי האישים בהנהגת מצרים הביאו את אנואר סאדאת להגה השלטון. סאדאת המשיך בתנופת הפיתוח של קודמו. הסיוע הסובייטי השופע סייע לו לבנות את צבאו ולהתאימו לדרישות המלחמה.
סאדאת פעל לא רק בתחום הצבאי אלא גם בזירה המדינית. בריתות ישנות חוזקו. בעלות בריתה של מצרים יצאו איתה למלחמה בצורה מתוזמנת היטב וכך נאלצה ישראל להילחם בשתי חזיתות.
שדה הקרב
זירת הדרום התחלקה לשני פיקודים צה"ליים: פיקוד הדרום ומרחב שלמה, כאשר פיקוד הדרום היה הגדול והדומיננטי מבין השניים. בצמוד לפיקודים היבשתיים, זירת ים סוף הייתה הזירה הימית המשנית של הזירה וגבלה במרחב שלמה מצדו המזרחי. צורתו של חצי האי סיני היא משולש ועברו בו מספר מצומצמם של צירי רוחב סלולים. צירי הרוחב בדרום הזירה עברו דרך שני מעברי הרים צרים: מעבר הגידי ומעבר המיתלה. חסימת המעברים האלה הייתה יכולה לנתק את כל החלק הדרומי של התעלה מישראל.
בשנים שקדמו למלחמה פעלה ישראל רבות לביצור החזית. הגדה הישראלית של תעלת סואץ בוצרה בסדרה של מוצבים ששימשו להתרעה המכונה קו בר-לב. מוצבים אלה חוברו בציר אורך בשם "ציר לקסיקון". כמה קילומטרים מאחורי ציר לקסיקון נמתח ציר אורך נוסף - ציר החת"ם. ציר החת"ם בוצר בתעוזים, שלא היו חלק אינטגרלי מקו בר-לב.
ביצור טבעי נוסף היה תעלת סואץ שרוחבה הגדול כ-200 מטר שימש כתעלה נגד טנקים ענקית והיווה מעין חפיר שצליחתו דרשה מאמץ הנדסי מורכב. המצרים התגברו עליו על ידי רכישת גשרים צפים רבים מברית המועצות. בתוך התעלה נקבעו מערכות להזרקת דלק, אור יקרות, אך המערכת לא הייתה שמישה ערב המלחמה.
כמו כן, כללו ביצורי הגדה הישראלית סוללת עפר גבוהה לאורך כל תעלת סואץ. מקורה של הסוללה עוד בעבודות חפירות תעלת סואץ. הסוללה הוגבהה על ידי ישראל בעת יצירתו של קו בר-לב. הסוללה הייתה מכשול הנדסי קשה למעבר והייתה המכשול הקרקעי העיקרי בפני הצבא המצרי.
הגדה המצרית של התעלה הייתה מבוצרת הרבה פחות וכללה ביצורי שדה קלים כגון סוללת עפר (גבוהה יותר מזו הישראלית). סוללת העפר המצרית שלטה באש על התעלה. כמו כן, כללה הגדה המצרית ביצורים קלים נוספים. כמו כן, אזור חקלאי צפוף הקשה במידה מסוימת על תנועת הכוחות בצד המצרי. בצד הישראלי לא היו יישובים אזרחיים גדולים, בעוד שבצד המצרי היו כפרים רבים ושלוש ערים גדולות (מהצפון לדרום) - פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ.
צבאות ופיקודם
צה"ל ופיקודו
ערך מורחב – צה"ל במלחמת יום הכיפורים
| מבנה סכמתי של יחידות צה"ל בחזית הדרום |
|---|
|
הציוד הצה"לי בחזית זו היה מייצור מערבי, בעיקר אמריקאי כגון טנקי מגח, מטוסי פנטום וסקייהוק, אך גם בריטי (טנקי שוט), צרפתי (מטוסי מיראז' 3), בלגי (בעיקר נשק קל דוגמת רובה FN FAL), ורוסי (טנקי טירן). עיקר כוחו של צה"ל בזירה זו, כמו גם בזירות אחרות הייתה בעליונות חיל האוויר הישראלי על יריבו המצרי ועדיפות הטקטקית של חיל השריון.
בחזית הדרומית פרס צה"ל שני פיקודים מרחביים: פיקוד הדרום ומרחב שלמה. עיקר הלחימה התבצעה בפיקוד הדרום, שגבל בתעלת סואץ. בפיקוד זה פרס צה"ל שלוש אוגדות משוריינות (143, 162 ו-252) ועוצבה נוספת בגודל של אוגדה בשם "כח נמר" וכן כוחות נוספים. אוגדת שריון ישראלית סטנדרטית כללה שלוש חטיבות משוריינות, אגד ארטילרי אחד, גדוד הנדסה וכוחות נוספים. מרבית כוחו של חיל ההנדסה הישראלי הופנה לזירה זו גם כן. הכוחות במרחב שלמה היו מצומצמים וכללו חטיבת חיל רגלים אחת בלבד. חיל האוויר והים הישראלים התפצלו בין שתי זירות עיקריות במלחמה זו: זירת הצפון וזירת הדרום ולא הוקצו כוחות ייעודיים לאחת הזירות.
הפיקוד בזירה נמסר תחילה למפקד פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש), אך הוא הוחלף לאחר מכן על ידי חיים בר-לב. מפקדת הפיקוד סרה למרותו של המטה הכללי והעומד בראשו, דוד אלעזר (דדו). מפקדי האוגדות בזירה היו אריאל שרון (143), אברהם אדן (162) ואלברט מנדלר (252), שנהרג במהלך המלחמה והוחלף על ידי קלמן מגן. על כח נמר פיקד ששון יצחקי.
צבא מצרים ופיקודו
- ערך מורחב – צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים
אמצעי לחימה המצריים היו מייצור סובייטי וכללו מגוון רחב של תותחים, טנקים מסוג T-54 (וגם מעט T-62 החדישים יותר) נגמ"שים, טנקים אפמביים, מטוסי מיג 21 וסוחוי 7 (שנפלו באיכותם ממטוסי חיל האוויר הישראלי) סוללות נ"מ רבות לרבות SA-2 וסוללות על רק"ם ייעודי מסוג SA-6, וכן מגוון כלי נ"מ נוספים. חיל הים המצרי כלל ספינות טילים מסוג קומאר ואוסה וכן כלי שיט נוספים במספר גדול.
צבא מצרים פרס בחזית הדרום שתי ארמיות מול תעלת סואץ, שלמרות שמן היו בסדר גודל של קורפוס. בסך הכל פרסו המצרים במסגרת שתי הארמיות 9 דיוויזיות ועוד דיוויזיה אחת בעתודה. כמו כן, כללו הכוחות המצרים מספר חטיבות וגדודים עצמאיים. חילות המשלוח הערביים בזירה זו היו קטנים יותר מאשר בזירת הצפון. כוחות חיל המשלוח כללו שתי חטיבות שריון, 3 חטיבות חיל רגלים, כ-90 מטוסים, וכ-170 טנקים[דרוש מקור]. חיל הים המצרי פרס את מרבית כלי השיט שלו בים התיכון, אך החזיק שייטת חזקה גם בים סוף, במקום שבו לא היו כלי שיט גדולים של הצי הישראלי. חיל האוויר המצרי לא היה צריך לפצל את מאמציו לזירות נוספות וכל כוחו הופנה לזירה זו.
בראש הצבא עמד שר הביטחון, אחמד איסמעיל עלי והרמטכ"ל סעד א-שאזלי. חיל האוויר סר לפיקודו של חוסני מובארכ. כמו כן הנשיא אנואר סאדאת התערב באופן פעיל בניהול המערכה.
אסטרטגיה וטקטיקה
ישראל
התוכנית הישראלית למלחמה בזירת הדרום הייתה חלק מהתוכנית למלחמה כוללת בשם פקודת סלע. התוכנית התייחסה להתקפה הצה"לית לאחר גיוס מילואים לחזית וכללה שלוש אוגדות משוריינות.
תוכנית ההגנה בשם פקודת שובך יונים התייחסה לשלב הבלימה וכללה אוגדה אחת בלבד ונועדה לתת מענה לשלב הצליחה המצרי ובלימת המאמץ המצרי עד גיוס סד"כ מלא לפי פקודת סלע.
מצרים
מצרים, בהנהגתו של נשיאה, אנואר סאדאת, ביקשה לנהל "מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה".[3] כלומר, השאיפה המצרית הייתה לא הכרעה צבאית מוחלטת של מדינת ישראל, דבר שלהערכתו של סאדאת לא היה לאל ידה לעשות. מצרים ביקשה לזכות בהישג טריטוריאלי מצומצם יחסית בחלקה המזרחי של תעלת סואץ. מתוך שאיפה זו נגזרה האסטרטגיה המצרית: פלישה בכוחות גדולים לתוך רצועת החוף הישראלית, כיבושה והתבצרות בה.
על מנת ליישם את תוכניתם רכשה מצרים אמצעי לחימה רבים מברית המועצות. אמצעי הלחימה כללו טנקים, מטוסים, נשק קל, תותחים וכיוצא באלה. מצרים אף קיבלה סיוע סובייטי להקמת מפעלים לייצור תחמושת בשטחה. הרכש המשמעותי ביותר היה טילי קרקע - אוויר מתקדמים שיצרו אזור מוגן שבו התקשה חיל האוורי הישראלי לפעול בחופשיות. הרכש הגדול בוצע באוקטובר 1971,[4] אם כי אמצעי לחימה סופקו למצרים אף לפני כן.
ברמה הטקטית פיצלו המצרים את הדיוויזיות המשורינות שלהם והוציאו חטיבה משוריינת מכל דיוויזיה וצירפו אותה לדיוויזיית חיל רגלים. כמו כן, על מנת לשפר את עמידות חיל הרגלים המצרי נגד התקפות השריון הישראלי, ציידו המצרים את כוחותיהם הרגליים בכמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מונחים (סאגר) ומטולי רקטות נגד טנקים. נשק זה הוכיח את עצמו בצורה טובה בקרבות נגד השריון הישראלי.
מהלך הקרבות
פתיחת המלחמה
- ערך מורחב – מבצע באדר
בצה"ל היה ויכוח על דרך ההתנהלות בחזית התעלה. האם לשבת על גדת התעלה ולבנות ולעבות את קו ברלב או לסגת לקו החת"ם ולנהל משם הגנה ניידת. שרון ודיין גרסו שיש לסגת מקו התעלה אך דעתם לא נתקבלה. הרמטכ"ל קבל חלקית את התוכנית וסגר 16 מעוזים מתוך ה-32 אך לא פיתח תוכנית הגנה חלופית. היו גם "חורים" גדולים בין המעוזים והם אוישו באנשי מילואים לא מהדרג הראשון. בפרוץ המלחמה אוישו רוב המעוזים באנשי מילואים של גדוד 68 מחטיבת ירושלים.
גונן הורה לא לקדם את הטנקים לעמדות ירי ליד התעלה לפני שעה 17:00 מפני שחשש מהסלמה של המצב וכן כי סבר שההתקפה תחל ב-18:00. במטכ"ל סברו שלמרות ההרתעה הקצרה "הסדיר יבלום" (הכוונה לשריון ולחיל האוויר). בישיבת הממשלה בשעה 12:00, שעתיים לפני פרוץ המלחמה אמר משה דיין כי: "ניסיון צליחה מצרי, יהיה אבנטורה מצידם שכן אפילו יצליחו להקים כמה גשרים וחלק מכוחותיהם יתקדמו מספר קילומטרים, הרי כוח השריון שלנו בסוף ישמידם ויש לנו גם את חיל האוויר".
יחסי הכוחות בפתיחת המלחמה בתעלת סואץ היו לטובת המצרים באופן בלתי מתקבל על הדעת. ביום הראשון צלחו את התעלה ללא קושי כ-40,000 לוחמים מצרים מצוידים בטילי סאגר ו-RPG-7. צה"ל הציב בתעלה עשרה חיילים לק"מ לעומת 300 מצרים. בארטילריה היה היחס 1:40. בגדה המערבית היו 1700 טנקים מצריים לעומת 280 טנקים ישראליים בגדה המזרחית (מתוכם רק 88 בקו הקדמי) אבל הם הופעלו על ידי המצרים מעט ביום הראשון. לעומת זאת התמקדו המצרים בהעברת חי"ר משופע בנ"ט וארטילריה, אשר פגעו בטנקים של אוגדה 252 והסבו להם אבדות כבדות. ביממה הראשונה ספגה אוגדה 252 אבדות קשות - 345 חללים ונעדרים.
חיל האוויר היה עסוק באותו זמן בתקיפת מערך הטילים המצרים ובניסיונות להריסת הגשרים ולא היה יכול לסייע לכוחות היבשה המותקפים. כך קרסה התאוריה של "הסדיר יבלום".
המצרים תכננו את ההתקפה זמן רב ויזמו מהלכים רבים להצלחתה. המטרה העיקרית של המצרים בשלב הראשון של המלחמה הייתה חצייה מהירה של תעלת סואץ, כיתור מוצבי קו בר-לב והכנה להתקפת הנגד הצפויה של צה"ל. נבחנו חלופות רבות לכיבוש קו בר-לב ובמיוחד פריצת סוללת החול הגבוהה שבנתה ישראל על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. בסוף הוחלט לפרוץ מעברים בסוללת עפר על ידי שימוש במשאבות מים בלחץ גבוה שהוזמנו במיוחד לצורך עניין זה מגרמניה. לשם הבטחת חציה מהירה של התעלה בחרו המצרים בגשרים צפים המורכבים מיחידות משנה רבות. דבר זה הבטיח תיקון קל של הגשרים שנפגעו תדיר בהפצצות חיל האוויר הישראלי.
להתקפה המיידית קדמה תקופה של בניית כח ואמצעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. תוכנית הטעיה מורכבת הצליחה לשכנע את המודיעין הישראלי שמדובר בתרגיל. אפילו כשהתברר בסמוך לפרוץ מעשי האיבה שלא מדובר בתרגיל, היה מאוחר מדי וכך הצליחה מצרים להפתיע את הכוחות הישראלים שאיישו את המוצבים את פיקוד הדרום.
הצליחה עברה בהצלחה רבה והמצרים הצליחו בכל משימותיהם. תוך 24 שעות הועברו עשרות אלפי חיילים וכמויות עצומות של ציוד צבאי לגדה הישראלית של תעלת סואץ. התקפות הנגד המקומיות של אוגדה 252 נהדפו על ידי כוחות חי"ר מצריים שהיו חמושים בטילי נ"ט רבים. מוצבים רבים כותרו וכולם הורעשו במטחי ארטילריה כבדים ששיתקו אותם. החבירה למוצבים מכותרים הייתה בעיה שהציקה מאוד לפיקוד הישראלי ופיקוד הדרום יזם התקפות רבות לחילוץ החיילים המכותרים. בסיוע ההתקפות האלה, חלק מהחיילים הצליחו לסגת לעבר הקווים הישראלים ואחרים נפלו בשבי. רק מוצב אחד - בודפשט - נותר בידיים ישראליות.
התקפת הנגד של צה"ל
- ערך מורחב – מתקפת הנגד של 8 באוקטובר
פיקוד הדרום ביקש לצאת להתקפת נגד גדולה תיכף ומיד בלי להמתין לצבירת כל כוחות המילואים וזיווד מלא של הטנקים. בעת התקפת הנגד עמדו לרשות פיקוד הדרום שתי אוגדות (143 ו-162) ואילו האוגדה השלישית (252) נשחקה מאוד ביומיים הראשונים של הלחימה והיה צורך לתקן טנקים רבים שנפגעו בשני ימי הלחימה הראשונים.
גם האוגדות שכן היו עם מצבת טנקים מלאה או קרובה למלאה לא היו בתקן מלא. יחידות חי"ר היו חסרות וגם יחידות ארטילריה רבות לא היו בנמצא. גרוע מכך, הלחץ בחזית הצפונית גרם לביטול מבצע תגר ב-7 באוקטובר וכך חיל האוויר הישראלי נאלץ לפעול באזור מוגן טילים, מה שהקשה על סיוע יעיל לכוחות הקרקע.
פיקוד הדרום הורה לאוגדה 162 לתקוף מצפון לדרום בחלקה הצפוני של החזית. כמו כן, הורה הפיקוד לחבור למעוזים המכותרים ולסייע לחיילים הלכודים שם. הפיקוד אף הורה לאלוף ברן, מפקד האוגדה, לנסות לתפוס את אחד הגשרים הצפים של המצרים כדי לנסות לחצות לצדה השני של התעלה. האוגדה שנלחמה ללא סיוע חי"ר וארטילריה לא הצליחה לעמוד במשימותיה הרבות והתקפתה כשלה כישלון חרוץ תוך אבדות כבדות בנפש ובציוד.
אוגדה 143 לא עשתה דבר כל אותו יום בגלל פקודה שגויה של הפיקוד. הפיקוד התעודד מדיווחים ראשונים של אוגדה 162, שהיו אופטימיים והורה לאוגדה 143 לנוע דרומה במקום לתמוך במאמץ אוגדה 162. עד שהתברר שהמצב של אוגדה 162 לא מזהיר כפי שחשבו תחילה והורו לאוגדה 143 לחזור כל הדרך חזרה, הסתיים הקרב. כך קרה שמתוך שתי אוגדות מלאות השתמש הפיקוד באוגדה אחת בלבד, והטיל עליה משימות רבות מדי שהאוגדה לא הצליחה למלא.
שלב הביניים - העצירה האופרטיבית
בעקבות הכישלון החרוץ של מתקפת הנגד, הורה הרמטכ"ל אלעזר לכוחות צה"ל בפיקוד דרום לעבור למגננה ולהימנע משחיקת כוחות.[5] הסיבות למהלך זה, כפי שהוצגו בקבוצת הפקודות בפיקוד דרום ב-8 באוקטובר בלילה היו:
- ספיגת אבדות רבות מאז פתיחת המלחמה.
- חיל האוויר הישראלי אינו נהנה מחופש פעולה בגזרה.
- רצון המטכ"ל למקד את המאמץ ההתקפי בחזית מול סוריה.
- מניעת הישגים קרקעיים נוספים של המצרים.
- צבירת כוח, התחמשות ומנוחה ללוחמים.[5]
בישיבה זו העיר שר הביטחון דיין כי הכוח הצה"לי בפיקוד מונה כ-400 טנקים ומהווה את המחסום היחיד בין הצבא המצרי ובין תל אביב. לפיכך, מדיניות החיסכון בכוח שעליה הוחלט היא חיונית ביותר.[5]
9 באוקטובר
למרות פקודות אלו, תקפו בבוקר 9 באוקטובר כוחות אוגדה 143, בפיקוד אריאל שרון, את מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר" בסיני. התקפתם נהדפה על ידי דיוויזיה 16 המצרית, אולם בהמשך היום זכה כוח שרון להצלחה כשהדף מתקפת שריון מצרית על "חמדיה" (מדרום ל"מכשיר") ופגע בטנקים מצרים רבים. שרון ביקש לנצל את ההצלחה ולתקוף מערבה לכיוון "טלוויזיה", אך יוזמה זו נתקלה בהתנגדות של גונן שניסה למנוע יוזמות התקפיות על פי פקודות הרמטכ"ל.[6] שרון לא נענה להוראות גונן וביקש לשפר את עמדותיו לקראת צליחת התעלה, אותה ראה כמהלך בעל חשיבות מכרעת. תקיפותיו הסתיימו ללא הישגים משמעותיים.
בנוסף, בגזרה המרכזית, יחידה מגדוד הסיור המשוריין 87 של אוגדת שרון (בפיקודו של יואב ברום), התקדמה עד לאגם המר הגדול ולחיבורו עם תעלת סואץ, ללא שנתקלה בכוחות מצרים. שרון ביקש מגונן להשאיר את יחידת הסיור במקומה ולהתחיל בהכנות לצליחה שתתבצע למחרת. אך גונן, לאחר שהתייעץ עם הרמטכ"ל, פקד על שרון להסיג את יחידת הסיור חזרה לקו עמדות הבלימה.[7] תפר זה שנתגלה בין שתי הארמיות המצריות שימש אחרי כשבוע כנתיב הצליחה במבצע אבירי לב.
במקביל, פתחו המצרים בצהרי 9 באוקטובר במתקפה באגף הצפוני מול אוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן. הדיוויזיה השנייה (חי"ר) של הצבא המצרי, בפיקוד עמיד חסן אבו סעדה מתוגברת בחטיבת שריון וחלק מהדיוויזיה ה-18 (חי"ר) של הצבא המצרי בפיקוד פואד עזיז ע'אלי, תקפו באזור "זרקור" ו"הברגה". ההתקפה המצרית שנפרשה על פני שטחים גדולים נבלמה בקושי רב על ידי חטיבה 460 בפיקוד גבי עמיר לאחר שכוחות מחטיבה 217 הגיעו לסייע לה.[8] בהמשך אותו יום קידמו המצרים בחזית זו, בחסות הפגזה ארטילרית כבדה, כוחות חיל רגלים לעמדות קדמיות. הכוחות הרגליים המצרים תקפו אחר הצהריים במרחב שבין "זרקור" ו"הברגה" ונהדפו גם בסיוע של חיל האוויר הישראלי.[8]
באגף הדרומי תקפו ב-9 באוקטובר המצרים עם הדיוויזיה המצרית השביעית (חי"ר), בפיקוד אחמד בדאווי, לכיוון מעברי הגידי והמיתלה מול אוגדה 252 בפיקודו של אברהם מנדלר. בגזרת הגידי נבלמה ההתקפה המצרית, אך בגזרת המיתלה הצליחו המצרים להתקדם עד ציר החת"ם למרות ניסיונות הבלימה של חטיבה 401 בפיקוד דן שומרון. במקביל, נע בצהריים המאוחרים טור שריון מצרי מהחטיבה הממוכנת ה-1 לכיוון ראס סודר. הכוח המצרי הצליח להגיע עד עיון מוסה ונבלם שם על ידי כוח של חטיבת הצנחנים ששולב עם כוח טנקים קטן מתוגבר במרגמות 120 מ"מ ותול"רים.[7]
לפי הערכת אברהם אדן, נפגעו ביום הלחימה ב-9 באוקטובר כ-80 טנקים הן לצה"ל והן לצבא המצרי.[9] לעומתו, טוען ברטוב כי באוגדת שרון נפגעו באותו יום רק 23 טנקים, ולא 50 כפי שסברו תחילה, וכי המצרים איבדו 100 טנקים.[10] לטענת שאזלי נפגעו לצה"ל ב-8 וב-9 באוקטובר 260 טנקים.[11]
בעקבות הכישלון החרוץ של מתקפת הנגד ב-8 באוקטובר, ובעקבות אי ציות שרון לפקודות גונן בקרבות 9 באוקטובר,[12] החליט הרמטכ"ל הישראלי, על פי דרישת שר הביטחון,[13] להחליף את המפקד העליון של צה"ל בזירת הדרום. הדחתו של גונן נתפסה בפיקוד הישראלי כבעייתית, והיה חשש כי תתפרש, הן בצד המצרי והן בציבור הישראלי, כהודאה בתבוסה, לכן הוחלט להשאיר את גונן בתפקידו, אך למנות את רב-אלוף במילואים חיים בר-לב ל"מפקד חזית הדרום".[12]
10 באוקטובר
ב-10 באוקטובר תקפו המצרים באגף הצפוני במספר גלים. הגל הראשון, בשעות הבוקר, בכוח של שני גדודי שריון ושני גדודי חי"ר ובחיפוי ארטילריה מצרית, נבלם בקושי על ידי חטיבה 460 שהגנה על "זרקור" ו"הברגה" וקיבלה סיוע מהחטיבות השכנות (חטיבה 217 בצפון וחטיבה 500 בדרום) וסיוע מסיבי מאגד ארטילרי 215 (בפיקוד חיים גרניט).[14] בשעה 13:00 החל גל התקיפה השני שהתבצע באותה מתכונת שבה חיילי חי"ר חמושים בנשק נ"ט התקדמו בחיפוי טנקים וארטילריה. גל זה שהתפרש גם למרחב שמדרום ל"הברגה" נהדף גם הוא, תוך שלכוח הישראלי נגרמו אבדות לא מעטות.[14] לאחר כשעתיים החלה תקיפה מצרית נוספת, גם היא באותה מתכונת שבה חיילי החי"ר מבצעים את רוב הלחימה. הפעם היה המוקד באזור "זרקור" מול כוחות חטיבה 217. למרות קשיי שליטה של מפקדי הכוחות הצה"ליים, נהדפה בקושי גם התקפה זו, בסיוע ירי ארטילרי של האגד האוגדתי, שהשלים בסוף יום הלחימה ירי של 4,700 פגזים.[14] אדן דיווח כי ביום הקרבות נפגעו 22 טנקים מתוך 130 שעמדו לרשותו.[15] בגזרה הדרומית תקפה שוב חטיבה 1 המצרית (שסופחה לדיוויזיה 19) וכבשה את עיון מוסה. אולם מפקדה החליט להתקדם בלילה לעבר ראס סודר, אל מחוץ לטווח מטריית טילי הנ"מ המצרית, והחטיבה המצרית איבדה חלק גדול מאנשיה ומציודה בתקיפות של חיל האוויר הישראלי.[11] בישיבת ועדת שרים מצומצמת (מאיר, דיין, אלון וגלילי) יחד עם פורום מצומצם של המטכ"ל שנערכה מאוחר בערב ב-10 באוקטובר, ובה נדונות חלופות הפעולה על רקע הצעה להפסקת האש שיזמה ברית המועצות, התקבלה המלצת הרמטכ"ל לפתוח במתקפה בחזית הסורית ולהמשיך בבלימה בסיני.[16]
11-13 באוקטובר
ימים 11, 12 ו-13 באוקטובר נתפסים כימים בהם הייתה פעילות הלחימה נמוכה באופן יחסי. ונשאה בעיקר אופי של הפגזות ארטילריות לאורך כל קו החזית.[17][18] עם זאת, נמשכו ההתקפות על "זרקור"-"הברגה"; ב-11 באוקטובר התקפה אחת של טנקי T-62 מחטיבה 15 של דיוויזיה 18 המצרית,[19] וב-12 באוקטובר התקפה אחת.[20] הוויכוח המרכזי בין קובעי המדיניות בישראל ומפקדי צה"ל בתאריכים אלו היה על היתכנות צליחה ישראלית, מיקומה ומועדה. עם קבלת ידיעות מודיעיניות, בצהרי 12 באוקטובר, על הכנות מצריות להתקפה בסיני, כולל מעבר של הדיוויזיות המשורינות המצריות 4 ו-21 מהגדה המערבית של תעלת סואץ אל סיני (התבצע ב-13 באוקטובר), הסתיים הוויכוח וצה"ל נערך לבלימת המתקפה המצרית.
בבוקר 13 באוקטובר ביצעו המצרים התקפות מצומצמות בגזרת הארמייה השנייה ובמקביל, התקיף כוח שריון מצרי בציר המוביל למעבר הגידי. בחילופי האש הארטילריים לאחר מתקפה זו נפגע ונהרג מפקד אוגדה 252, אברהם מנדלר והוחלף על ידי קלמן מגן.[21]
תקופה זו התאפיינה בהתעצמותו של צה"ל בחזית. כך למשל עלה מספר הטנקים השמישים של אוגדה 252 מ-35 ב-8 באוקטובר[22] ל-145 ב-9 באוקטובר,[23] כמו כן, הושלמה מצבת הארטילריה וחיל הרגלים.
חידוש ההתקפה המצרית
- ערך מורחב – קרב השריון ב-14 באוקטובר (מלחמת יום הכיפורים)
ב-14 באוקטובר התחולל קרב שריון גדול בין צבא מצרים ובין צה"ל לכל אורך החזית היבשתית במערב חצי האי סיני. הקרב החל במתקפה מצרית מתוכננת של כוחות שריון, חיל רגלים, ארטילריה, הפצצות אוויריות ופשיטות מוסקות של קומנדו בשישה מוקדים עיקריים. כוחות צה"ל, שנערכו להתקפה בעוד מועד, הדפו אותה בכל גזרות הלחימה תוך הסבת אבדות כבדות לכוחות המצריים. הניצחון הישראלי היווה נקודת מפנה במערכה בחזית המצרית ומשלב זה במלחמה עבר צה"ל לאופן פעולה התקפי בעוד שהצבא המצרי עבר למגננה.
ההתקפה, שהייתה חריגה מהאסטרטגיה הראשית שגזרו על עצמם המצרים, יצאה לפועל לאחר לחץ מצד הסורים, שכרעו תחת לחץ ההתקפה הישראלית לתוך שטח סוריה. בעקבות הכישלון בקרב ה-14 באוקטובר, לא יצאה מצרים להתקפה גדולה נוספת עד סוף המלחמה והסתפקה בהתקפות נגד מקומיות. כישלון ההתקפה המצרית סלל את הפריצה הישראלית לעבר הגדה המצרית של תעלת סואץ וכיתור הארמייה השלישית.
צליחת התעלה על ידי צה"ל
- ערך מורחב – מבצע אבירי לב
מבצע אבירי לב היה מבצע נרחב של צה"ל במסגרת המלחמה. מטרת המבצע הייתה לצלוח את תעלת סואץ, לכבוש שטחים ממערב לה ובכך להכריע את המלחמה בחזית הדרום. המבצע בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של האלוף אריאל שרון, שכללה 3 חטיבות שריון (חטיבה 14 הסדירה וחטיבות המילואים 421 ו-600), חטיבת צנחני מילואים 247, שני אגדים ארטילריים ומספר גדודי הנדסה/צליחה. במהלך המבצע צלחו חטיבות 421 ו-247 את התעלה, חטיבה 14 לחמה בקרב החווה הסינית לפתוח את הצירים לתעלה, וחטיבה 600 ביצעה פעולות הסחה באזור טלוויזיה.
צליחת התעלה מערבה מהווה נקודת מפנה במלחמה שבה יזם צה"ל סדרה של קרבות שמטרתן כיבוש שטח ממערב לתעלה ובמקביל הצבא המצרי ריכז מאמץ בבלימתו. במהלך המבצע הגיע צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר וכותרה הארמייה השלישית המצרית, דבר שאילץ את המצרים להסכים להפסקת האש שסיימה את הקרבות בחזית הדרום.
הלחימה בצדה המערבי של תעלת סואץ
- ערך מורחב – אפריקה (מלחמת יום הכיפורים)
חיילי צה"ל הראשונים נחתו בגדה המערבית של התעלה ב-16 באוקטובר 1973. לאחר התקדמות מבצע הצליחה פעלה אוגדה 143 (בפיקודו של אריאל שרון) בגזרה הצפונית של "אפריקה", מדרום לאיסמעיליה. אוגדה 162 (בפיקודו של אברהם אדן) ואוגדה 252 (בפיקודו של קלמן מגן) פעלו בגזרות המרכזיות והדרומיות של שטח זה. שטחה של "אפריקה" נכבש עד ה-24 באוקטובר. בפעילות צבאית זו היו לצה"ל מאות רבות של נפגעים.
שיחות הפרדת הכוחות בין ישראל לבין מצרים, שהתנהלו בחדשים אוקטובר 1973 עד ינואר 1974, נערכו בדרום-מערב שטח "אפריקה" - במקום בו חצה קו החזית את הכביש מן העיר סואץ לקהיר, בקילומטר ה-101 של כביש זה. במהלך חודשי השיחות ניצבו חיילי צה"ל באפריקה בעמדותיהם, ביצרו את מערכיהם ועמדו מדי פעם בקרבות נוספים עם המצרים.
צה"ל פינה את "אפריקה" בעקבות הסכם הפרדת הכוחות, שנחתם ב-18 בינואר 1974. פינוי השטח הושלם ב-25 בפברואר באותה שנה.
זירות משנה בחזית הדרום
הקרבות בים
זירת מפרץ סואץ וים סוף הייתה זירה משנית מבחינת סדרי הכוחות הימיים של הצדדים. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו נחתות, אוניית אספקה וספינות "דבור" שמספרן גדל מ-4 ספינות בתחילת המלחמה ל-10 החל מהיום השמיני למלחמה. לפני המלחמה היה בכוונת חיל הים להעביר לזירה שתי ספינות טילים מדגם "סער 4", שיציאתן למעבר באמצעות הקפת יבשת אפריקה נקבעה ל-15 באוקטובר, ולכן לא מומשה. הפעילות של חיל הים הישראלי בזירה כללה התגוננות מתקיפות אוויר וטילים ימיים, הכנות למבצע נחיתה, פגיעה בכלי שיט אויב ומניעת פשיטות קומנדו.
מרחב שלמה
- ערך מורחב – זירת מרחב שלמה במלחמת יום הכיפורים
זירת מרחב שלמה הייתה משנית בחשיבותה וגם בסדר כוחותיה במלחמה. המצרים יזמו פשיטות קומנדו והפצצות במרחב שלמה. פשיטות קומנדו אלה לא הצליחו לגרום לאבדות משמעותיות לצה"ל וכוחות המרחב הצליחו להתמודד איתן ביעילות.
הנצחה ומורשת
המצרים רואים בהצלחתם בשלבים הראשונים של הלחימה את גולת הכותרת של המלחמה כולה. בקהיר הוקם מוזיאון שמנציח את מבצע באדר ואת כיבוש מוצבי קו בר-לב. כמו כן, רחובות ואתרים רבים נקראים על שם 10 ברמאדן (תאריך בלוח השנה המוסלמי שבו החלה המלחמה) ו-6 באוקטובר הוא יום הכוחות המזוינים במצרים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, המחלקה להיסטוריה, 2004
- דני אשר, לשבור את הקונספציה, תל אביב: מערכות, 2003
- סעד א-שאזלי, חציית התעלה, תל אביב: מערכות, 1987
- עמירם אזוב, צליחה, הוצאת דביר, 2011
- עמנואל סקל, הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מעריב, 2011
- סיימון דנסטאן, The Yum Kipur War 1973 (2): The Sinai, אוקספורד: אוספרי הוצאה לאור, 2003, מסת"ב 1-84176-221-0
קישורים חיצוניים
- תמונת מוזיאון המלחמה בקהיר
- אודות הפנורמה המנציחה את המלחמה במוזיאון המצרי (באנגלית)
- דניאל אשר (בהנחיית יואב גלבר, החוג ללימודי ארץ ישראל), מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, באתר של אוניברסיטת חיפה, 2002
(דף הקטלוג של המאמר) - עזרא נשרי, מלחמה בשל סטטוס-קוו בלתי נסבל עוד מבט על מלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, מערכות 403-404, דצמבר 2005
הערות שוליים
- ^ דני אשר, לשבור את הקונספציה, הוצאת מערכות, 2003, עמ' 22 - 23
- ^ לעניין ההשפעה המוראלית של התבוסה יש מקורות רבים. ראו למשל בספרו של דני אשר, לשבור את הקונצפציה, עמ' 95
- ^ דני אשר, מלחמה כוללת מוגבלת בממדיה – המענה התורתי צבאי מצרי למערכת ההגנה של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים
- ^ שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, עמ' 80 - 86
- ^ 5.0 5.1 5.2 אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 127
- ^ אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 139
- ^ 7.0 7.1 אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 139-138
- ^ 8.0 8.1 אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 136-129
- ^ אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 141
- ^ חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 147
- ^ 11.0 11.1 שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, עמ' 180-174
- ^ 12.0 12.1 חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 133-132
- ^ אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 156
- ^ 14.0 14.1 14.2 אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 149-144
- ^ אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 159
- ^ חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 158
- ^ אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 167
- ^ אולם חנוך ברטוב כותב על יום 11 באוקטובר (שעה 18:00): "לכאורה, הייתה זו החזית השקטה, שצריכה הייתה להימנע מ"שחיקה" ולהסתפק ב"בלימה". בכל-זאת, נפלו בחזית זו היום 37 איש, נפצעו 154, ועוד שניים נישבו ושניים נעדרים, וכן נפגעו טנקים נוספים.", חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 170
- ^ אברהם אדן (ברן), "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 161
- ^ חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 185
- ^ חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, כרך ב', עמ' 204-203
- ^ עמנואל סקל, עמ' 272
- ^ עמנואל סקל, עמ' 291
23203699זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים