גיפורד פינצ'ו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גיפורד פינצ'ו
Gifford Pinchot
דיוקן של גיפורד פינצ'ו מאת פירי מקדולנד
דיוקן של גיפורד פינצ'ו מאת פירי מקדולנד
לידה 11 באוגוסט 1865
סימסברי, קונטיקט, ארצות הברית
פטירה 4 באוקטובר 1946 (בגיל 81)
ניו יורק במדינת ניו יורק ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מילפורד בפנסילבניה
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת זוג קורנליה ברייס פינצ'ו
מנהל שירות היערות של ארצות הברית ה־1
1 בפברואר 1905 – 7 בינואר 1910
(5 שנים)
הנרי גרייבס ←

גיפורד פינצ'ו (באנגלית: Gifford Pinchot‏; 11 באוגוסט 1865 - 4 באוקטובר 1946) פוליטיקאי, ויערן אמריקני. פינצ'ו שירת כמנהל הראשון של שירות היערות של ארצות הברית מ-1905 ועד פיטוריו ב-1910, והיה מושל פנסילבניה ה-28 בין 1923 ל-1927, ושוב בין 1931 ל-1935.[א] הוא היה חבר במפלגה הרפובליקנית במשך מרבית חייו, אם כי הוא הצטרף למפלגה הפרוגרסיבית למשך זמן קצר.

פינצ'ו ידוע בשל הרפורמות שהוביל של ניהול ופיתוח יערות בארצות הברית, ובקידום תמיכה ציבורית בשימור שמורות האומה באמצעות תכנון השימוש בהן והתחדשותן. הוא קרא לכך "האמנות של ניצול היער של כל מה שהוא יכול לתרום בשירות האדם" ("the art of producing from the forest whatever it can yield for the service of man"). פינצ'ו טבע את המושג אתיקה שימורית (conservation ethic), ככל שהיא נוגעת למשאבים טבעיים. תרומתו העיקרית של פינצ'ו הייתה מנהיגותו בקידום מדע היערנות, והדגשת השימוש המבוקר והרווחי של יערות ומשאבים טבעיים אחרים, כדי שאפשר יהיה להפיק מהם תועלת מקסימלית לאנושות. הוא היה הראשון שהוכיח את המעשיות והרווחיות של ניהול יערות תוך כדי כריתת עצים מתמשכת. מנהיגותו הציבה את שימור היערות במקום גבוה ברשימת העדיפויות של אמריקה.

כשנשאל כיצד להגות את שמו הוא אמר לכתב ב-Literary Digest כי יש להגותו "פינצ'ו" (pin'cho), עם דגש קל על ההברה הראשונה.[1]

ילדותו, נעוריו וחינוכו

גיפורד פינצ'ו נולד ב-11 באוגוסט 1865 להורים חברי הכנסייה האפיסקופלית בסימסברי (Simsbury) בקונטיקט.[2] אביו, ג'יימס פינצ'ו (James W. Pinchot), היה סוחר טפטים מצליח מניו יורק, ואמו, מארי אינו (Mary Eno), הייתה בתו של איימוס אינו (Amos Eno), אחד מהקבלנים העשירים ביותר בניו יורק. לפינצ'ו היה אח אחד, איימוס פינצ'ו (Amos Pinchot), ואחות אחת, אנטואנט (Antoinette) שנישאה לדיפלומט הבריטי אלן ג'ונסטון (Alan Johnstone). בהמשך נטל איימוס פינצ'ו על עצמו לנהל את עסקי המשפחה, ואפשר בכך לגיפורד פינצ'ו שקט כלכלי לבצע את העבודה החשובה יותר של פיתוח עקרונות ניהול היערות. משום כך יכול היה גיפורד פינצ'ו להתמקד במטרתו בלי לדאוג להכנסה אישית, בניגוד לחברים אחרים בתנועת היערנות.

גיפורד פינצ'ו למד באקדמיית פיליפס אקזטר (Phillips Exeter Academy), וב-1889 סיים את לימודיו באוניברסיטת ייל, שבה היה חבר באחוות הגולגולת והעצמות. עושרה הרב של משפחת פינצ'ו הגיע מספקולציות בקרקעות ובתעשיית העץ, וג'יימס גיפורד אביו של גיפורד פינצ'ו חש צער על הנזק שגרמה משפחתו לאדמה.[3] הוא הפך את נושא השימור לעניין משפחתי והציע שגיפורד יהפוך ליערן. גיפורד למד לתואר מתקדם בבית הספר הלאומי הצרפתי ליערנות (École nationale des eaux et forêts) בנאנסי במשך שנה.

יערנות

לאחר ששב הביתה הוא חקר וסקר יערות עבור חברת פלפס דודג' (Phelps Dodge Company) ועבור ג'ורג' ו. ואנדרבילט השני (George Washington Vanderbilt II). בהמשך הוא פתח משרד לייעוץ בנושא יערנות בניו יורק, שעבד עבור מדינת ניו ג'רזי ומשפחת ואנדרבילט.

ב-1896 מינה נשיא ארצות הברית, גרובר קליבלנד את פינצ'ו לוועדת היער הלאומי (National Forest Commission) שהקימה האקדמיה הלאומית למדעים. פינצ'ו היה החבר היחיד בוועדה שלא היה חבר באקדמיה. קליבלנד הטיל מאוחר יותר על פינצ'ו להכין תוכנית לניהול וניצול היערות במערב ארצות הברית.

ב-1897 הצטרך פינצ'ו כחבר למועדון בון וקרוקט (Boone and Crockett Club), אחת מאגודות השימור הראשונות באמריקה הצפונית, שנוסדה על ידי תאודור רוזוולט.[4]

ב-1898 החליף גיפורד פינצ'ו את ברנרד פרנאו (Bernhard E. Fernow‏; 1923-1851) בתפקיד מנהל חטיבת היערנות של מחלקת החקלאות של ארצות הברית. ב-1901 שונה שם החטיבה ללשכת היערנות (Bureau of Forestry). בחוק שנחקק ב-1905 עבר ניהול שמורות היערות ממשרד הקרקעות הכללי שבמחלקת הפנים של ארצות הברית ללשכת היערנות במחלקת החקלאות ששינתה את שמה שוב לשירות היערות של ארצות הברית. בכך ניהול היערות הפדרליים עבר ממחלקת הפנים של ארצות הברית לסוכנות זו במחלקת החקלאות. פינצ'ו הכניס שיטות יערנות טובות יותר לפעילותם של בעלי יערות פרטיים, קטנים או גדולים, באמצעות שימוש בבוגרי בתי הספר החדשים ליערנות שקמו אז (בין השאר תודות לפעילותו). הבוגרים הדגימו לבעלי היערות תהליכים טובים יותר לטיפול ביערות וסייעו בהכנת תוכניות עבודה.

לימודי יערנות ומדיניות

דיוקן של גיפורד פינצ'ו מאת בנג'מין ג'ונסטון, סביב 1901

ב-1900 הקים פינצ'ו את חברת היערנים האמריקנים (Society of American Foresters). האגודה סייעה במתן אמינות למקצוע החדש של היערנות, והייתה חלק מתנועת ההתמקצעות שפעלה בארצות הברית במפנה המאה.

עד 1900 הכשירו רק שני בתי ספר בארצות הברית יערנים מקצוענים, קולג' היערנות של מדינת ניו יורק בקורנל (New York State College of Forestry at Cornell), ובית הספר יער בילטמור (Biltmore Forest School) באחוזת בילטמור. בדרבונו של גיפורד, תרמו ג'יימס וגיפורד פינצ'ו להקמת בית הספר ליערנות של ייל (Yale School of Forestry) ב-1900, וג'יימס פינצ'ו הקים בגריי טאורס (Grey Towers, "המגדלים האפורים"), אחוזת המשפחה במילפורד (Milford), משתלה עבור תנועת היערנות האמריקנית. בעידודו של פינצ'ו עזבו הנרי גרייבס (Henry S. Graves) וג'יימס טומי (James W. Toumey), שני בוגרים של אוניברסיטת ייל, את החטיבה ליערנות בניהולו של פינצ'ו על מנת לייסד את בית הספר בייל. בסתיו 1900 למדו בתוכנית היערנות של קורנל 24 סטודנטים, בבילטמור 9 ובייל 7. אחד המאפיינים הייחודיים לגישת פינצ'ו הייתה הדרישה מהסטודנטים לחוות תחילה את היער במחנה ב"גריי טאורס" לפני תחילת הלימודים האקדמיים.[5]

פינצ'ו שאף להפוך את מדיניות הקרקעות הציבורית מזו המפזרת משאבים בין בעלים פרטיים, לזו השומרת על בעלות פדרלית על הקרקעות והמנהלת את הקרקעות הציבוריות. בהיותו פרוגרסיבי, האמין פינצ'ו בעומקי נשמתו בתנועת היעילות (efficiency movement). בזבוז היה אויבו הגדול, והוא הכיר היטב את הטרגדיה של נחלת הכלל, הרס המשאבים בתמורה לרווחים לטווח קצר. הצלחותיו היו מבוססות, בין השאר, על הרשתות החברתיות שהוא התחיל לפתח כסטודנט בייל והמשיכו להתפתח לאורך כל הקריירה שלו. מעורבותו האישית בתהליך הגיוס הובילה למורל גבוה בשירות היערות ואפשרה לו להימנע מחיפוש חסות פוליטית מפלגתית. פינצ'ו ניצל את ניסיונו המקצועי כדי לזכות בחסידים בעידן שבו מקצועיות ומדע הוערכו מאוד.

ייתכן שהאנשים שהשפעתם עליו כיערן הייתה הרבה ביותר היו סר דיטריך ברנדיס (Dietrich Brandis‏; 1907-1824), שהקים את מוסד היערנות באימפריה הבריטית וסר וילהלם שליך (Wilhelm Schlich‏; 1925-1840), יורשו של ברנדיס בתפקיד. פינצ'ו הסתמך מאד על עצותיו של ברנדיס בהבאת ניהול יערות מקצועי לארצות הברית, וכיצד לעצב את שירות היערות שפינצ'ו הקים ב-1905.[6]

על הגישה של פינצ'ו חלקו מומחים אחרים ליערנות, במיוחד ברנרד פרנאו (Bernhard E. Fernow‏; 1923-1851) וקרל שנק (Carl A. Schenck‏; 1955-1868). פרנאו היה קודמו של פינצ'ו בחטיבת היערנות של מחלקת החקלאות של ארצות הברית בטרם עזב ב-1898 על מנת לקבל את תפקיד הדיקן של קולג' היערנות של מדינת ניו יורק בקורנל. שנק קדם לפינצ'ו באחוזת בילטמור (המוכרת לכל כ"ערש היערנות האמריקנית") וייסד את בית הספר יער בילטמור באחוזת בילטמור. בתי הספר שלהם שיקפו במידה רבה את גישתם ליישום יערנות בארצות הברית. בניגוד לחזון הלאומי של פינצ'ו דגל פרנאו בגישה אזורית, בעוד ששנק דגל בפעילות של השוק הפרטי .[7]

שיטות

תאודור רוזוולט וגיפורד פינצ'ו על ספינת הקיטור "מיסיסיפי" ב-1907

פינצ'ו השתמש ברטוריקה של כלכלת השוק כדי להרגיע את המבקרים של המאמצים להרחיב את תפקידה של הממשלה: הניהול המדעי של היערות והמשאבים הטבעיים היה רווחי. בעוד שרוב מלחמותיו היו עם תעשיית העץ, שהוא חשב שפעלו בפזיזות, הוא נלחם גם במי שפעל לעצור את כריתת העצים כליל ולשמר את הטבע במצבו הבראשיתי, דוגמת ג'ון מיור, שהתנגדו נחרצות למסחור הטבע.

בכלליות היה פינצ'ו נגד שימור למען השארת הטבע או הנוף הבראשיתי, עובדה שהוכחה בצורה בולטת בתמיכה החשובה שהעניק לסכירת עמק הץ' הצ'י בפארק הלאומי יוסמיטי.[8]

פינצ'ו עלה לגדולה לאומית בחסותו של הנשיא תאודור רוזוולט. ב-1905 השתלטה המחלקה שלו על שמורות היערות הלאומיים, ובכך הגדילה באופן דרמטי את הסמכויות של שירות היערות. פינצ'ו הכין תוכנית על פיה היערות יפותחו על ידי גורמים פרטיים, הכפופים לתנאים מגבילים, בתמורה לתשלום לממשל. פינצ'ו יצא במסעות תעמולה רבים במטרה לנסות לכוון את הדיונים הלאומיים על נושאי ניהול המשאבים הטבעיים. ב-1907 מינה רוזוולט את פינצ'ו כחבר בנציבות נתיבי המים היבשתיים (Inland Waterways Commission), שנועדה לחקור וללמוד את השימוש במשאבי המים מתוך גישה רב תכליתית.

מקום מרכזי במסעי הפרסום שלו תפסו יצירת חדשות לכתבי עת ועיתונים, כמו גם ויכוחים עם יריבו כדוגמת ג'ון מיור. האפקטיביות שלו בשימוש במידע עוין לבוס שלו, הנשיא ויליאם הווארד טאפט, הובילה לפיטוריו בינואר 1910. אבל הצלחותיו הפכו מושא לחיקוי לבירוקרטים אחרים כיצד להשפיע על דעת הציבור.[9]

המדיניות של פינצ'ו נתקלה בהתנגדות מסוימת. תומכי השימור המלא התנגדו לכריתת העצים המסיבית, בעוד שאנשי הקונגרס היו עוינים יותר ויותר לשימור היערות, כשהם נכנעים ללחצים שהפעילו אנשי עסקים ממדינותיהם לניצול מהיר יותר. ב-1907 אסר הקונגרס על יצירת שמורות יער נוספות במדינות המערביות. רוזוולט הקצה 65,000 קילומטרים רבועים של יערות לאומיים חדשים דקות ספורות לפני שזכותו לעשות כן פגה בשל התיקון שיזם הקונגרס בחוק החקלאות (Agriculture Bill). אלו כונו יערות חצות (Midnight forests). בשל תרומותיו לשימור הוענקה לפינצ'ו מדליית הרווחה הציבורית (Public Welfare Medal) מהאקדמיה הלאומית למדעים.[10]

מחלוקת פינצ'ו–באלינג'ר

סמכויותיו התערערו באופן ניכר כאשר נבחר ויליאם הווארד טאפט לנשיא ב-1908. טאפט פיטר אחר-כך את פינצ'ו[11] משום שדיבר כנגד המדיניות שלו ושל ריצ'רד באלינג'ר, מזכיר הפנים בממשלתו.

פינצ'ו יזם שורה של התקפות ציבוריות במטרה להכפיש את באלינג'ר ולאלץ אותו להתפטר ממשרתו, אירוע שקיבל את הכינוי מחלקות פינצ'ו-באלינג'ר. אפיזודה זו האיצה את הפילוג במפלגה הרפובליקנית והובילה להקמת המפלגה הפרוגרסיבית, שבה היו פינצ'ו ואחיו מנהיגים מובילים.

סופת האש של 1910 וירידת מעמדו של שירות היערות

גיפורד פינצ'ו מבקר סטודנטים במחנה קיץ של בית הספר ליערנות בגריי טאורס (פינצ'ו במרכז עם הכלב), 1910

פינצ'ו בחר אישית בוויליאם גרילי (William Greeley), בן של כומר קהילה, שסיים ראשון במחזור הראשון של בית הספר ליערנות ב-1904, להיות אחראי על אזור מספר 1 בשירות היערות, שבאחריותו 170,000 קילומטרים רבועים ב-22 יערות לאומיים בארבע מדינות במערב (כל מונטנה, מרבית איידהו, וושינגטון ופינה של דקוטה הדרומית).

ב-1910 פרצה השרפה הגדולה ב-1910, שריפת יער אדירה, שכילתה שטח של 12,140 קילומטרים מרובעים בצפון-מערב ארצות הברית בתוך יומיים בלבד וגרמה למותם של 87 אנשים. שנה אחר-כך קיבל גרילי האדוק בדתו קידום לתפקיד גבוה בוושינגטון. ב-1920 הוא התמנה למנהל שירות היערות. השריפה של 1910 שכנעה אותו כי השטן היה מאחוריה, והפכה אותו למאמין אדוק במניעת שריפות שהעלה את הלחימה באש לדרגת "סיבת הקיום" של שירות היערות. תחת גרילי הפך השירות לארגון של מכבי אש, המגן על העצים על מנת שתעשיית העץ תוכל לכרות אותם מאוחר יותר על חשבון הממשל. פינצ'ו היה מזועזע. תעשיית העץ תמרנה בהצלחה את שירות היערות כלפי מדיניות המעדיפה כריתת עצים בקנה מידה נרחב.[12] פינצ'ו ורוזוולט ראו בחזונם, לפחות, שהעץ מהיערות הציבוריים יימכר רק למפעלי עץ קטנים בבעלות משפחתית ולא לחברות ענק. פינצ'ו הטיף תמיד ל"יער העובד" ("working forest") עבור עובדים וכריתת עצים בקנה מידה קטן בשוליים, כשלב העניין חייב להיות השימור. ב-1928 עזב ביל גרילי את שירות היערות לאחר שקיבל תפקיד בתעשיית העץ, והפך מנהל באגודת כורתי העצים של החוף המערבי (West Coast Lumberman's Association).

פינצ'ו סייר במערב ב-1937 יחד עם הנרי גרייבס, יורשו בתפקיד מנהל שירות היערות, על מנת לצפות ביערות אלו. מה שראה "קרע את ליבו". מורשת גרילי, יחד עם מסורי הסרט המודרניים וכבישי היערות שנסללו במימון הממשל, אפשרו לכריתה מלאה של היערות להתרחש בקנה מידה תעשייתי. וכריתה מלאה הפכה לנורמה ביערות הלאומיים של מונטנה ואורגון. מדרונות הרים בשלמותם, הר אחרי הר היו קרחים מעצים. פינצ'ו כתב ביומנו "אז זה כל העניין בהצלת העצים.. הרס מוחלט. שירות היערות חייב להכריז באופן מוחלט כנגד כריתה מוחלטת בוושינגטון ובאורגון כאמצעי הגנה".

פעילות אחר-כך

פינצ'ו יסד את ועדת השימור הלאומי (National Conservation Commission) והיה נשיאה מ-1910 עד 1925. פינצ'ו ניסה להיבחר לסנאט של ארצות הברית ב-1914 כחבר המפלגה הפרוגרסיבית. הוא הגיע שני אחרי המועמד הרפובליקני בויז פנרוז (Boies Penrose), ולפני מועמד המפלגה הדמוקרטית אלכסנדר מיצ'ל פאלמר. מאוחר יותר הביע פינצ'ו עניין בהצטרפות למירוץ לנשיאות ארצות הברית, ודחף למעורבות אמריקנית במלחמת העולם הראשונה, כשהוא חולק על המדיניות הנייטרלית של הנשיא וודרו וילסון.

באותה שנה (1914), בהיותו בן 49, הוא נשא לאישה את קורנליה ברייס (Cornelia Bryce) שהייתה אז בשנות השלושים לחייה, ופעלה למען זכויות הנשים העובדות ולמען זכות הבחירה לנשים.[13]

תקופת כהונה ראשונה כמושל פנסילבניה

בעקבות פירוק המפלגה הפרוגרסיבית, חזר פינצ'ו למפלגה הרפובליקנית, והתמקד בפוליטיקה של מדינת פנסילבניה. ב-1920 מינה אותו המושל ויליאם ספרואל (William Cameron Sproul) לנציב המדינה ליערנות. עם זאת, המטרה העיקרית של פינצ'ו הייתה להיות מושל המדינה. במערכת הבחירות של שנת 1922 לתפקיד המושל הוא התמקד ברפורמות עממיות: כלכלת הממשלה, אכיפת חוק היובש והסדרת השירותים הציבוריים. הוא זכה ברוב גדול. בשנת 1924 חשב פינצ'ו להתמודד על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית מול הנשיא קלווין קולידג', אבל בסופו של דבר הוא החליט שלא להתמודד על הנשיאות.

ב-1926 הציע פינצ'ו את התוכנית החצי-ציבורית "ג'יאנט פאוור" (Giant Power – "חשמל ענק") עבור מדינת פנסילבניה, שהייתה דומה מאד לתוכנית של צ'ארלס שטיינמץ להעביר חשמל באמצעות קווי מתח גבוה מתחנות כוח השוכנות בסמוך למכרות הפחם של פנסילבניה. המבקרים פסלו את התוכנית כ"סוציאליזם". תחת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הפכה תוכנית דומה, אם כי באזור אחר, לחוק של הקונגרס שהקים את רשות עמק טנסי.

פינצ'ו פרש זמנית מהשירות הציבורי בסוף כהונתו ב-18 בינואר 1927, משום שבאותה תקופה החוק אסר על מושלי פנסילבניה להציג את מועמדותם למשרה זו פעם שנייה ברציפות.

הדרך הארוכה לכהונה השנייה

לאחר סיום כהונתו כמושל, יצאו פינצ'ו ואשתו לשיט בן שבעה חודשים בדרום האוקיינוס השקט. לקראת הבחירות למושב בסנאט מטעם פנסילבניה ב-1926 התחרה פינצ'ו על מועמדות המפלגה הרפבוליקנית כפי שניסה לעשות 12 שנים קודם לכן כנציג המפלגה הפרוגרסיבית. בויז פנרוז, שהביס את פינצ'ו בבחירות של 1914 מת בסוף 1921, והמושל דאז, ויליאם ספרואול, מינה כמחליף לתפקיד הסנאטור מפנסילבניה את המרצה וחבר הוועדה הרפובליקנית הלאומית, ג'ורג' פפר (George Pepper). פפר ניצח בבחירות למושב הסנאט שנערכו בפנסילבניה ב-1922, אבל ב-1926 היה צריך להתמודד הן מול פינצ'ו והן מול איש הקונגרס ויליאם סקוט ואר (William Scott Vare), קבלן קולות מפילדלפיה. פינצ'ו תמך בעוז בחוק היובש בעוד שוואר התחייב לפעול לביטול התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית (חוק היובש) בתוך שנתיים, ופפר שאף לפצל את הבעיה. בסופו של דבר סיים פינצ'ו הרחק במקום השלישי, אחרי פפר וואר.[14][15][16] ואר המשיך אחר-כך והביס בבחירות לסנאט את ויליאם בושופ וילסון (William Bauchop Wilson), לשעבר מזכיר העבודה של ארצות הברית. עם זאת בעוד שניצחונו של ואר בבחירות הוכר על ידי הסנאט, הוא מעולם לא התקבל רשמית בשל האשמות של התנהגות שאינה הולמת שהוצגו בפני ועדה מיוחדת של הסנאט. בינואר 1927 העיד פינצ'ו בפני הוועדה, כשהוא מציג כמה אלפי פתקי הצבעה בלתי חוקיים, וב-1929 נדחו תוצאות ההצבעה על ידי הסנאט והמושב של פנסילבניה נותר ריק.

ב-1930 ניסה פינצ'ו להיבחר שנית כמושל, כשהמצע שלו כלל רגולציה של חברות החשמל, הגז והמים, המשך חוק היובש, תמיכה במובטלים, וסלילת כבישי אספלט במטרה "להוציא את החקלאים מהבוץ". הוא חשש מהניסיון לקאמבק פוליטי באותה שנה. "איני רוצה לעשות צחוק מעצמי" אמר פינצ'ו כחודש לפני שהכריז על מועמדותו.

מולו ניצבו פרנסיס שנק בראון (Francis Shunk Brown), המועמד של המנגנון הפוליטי של ואר בפילדלפיה, ותומאס ורטון פיליפס (Thomas Wharton Phillips), לשעבר איש הקונגרס ממערב פנסילבניה ששירת במשך שתי כהונות ושנתמך בהתלהבות על ידי הגורמים במדינה שהתנגדו לחוק היובש. פינצ'ו הצליח להתגבר על גרעון של קרוב ל-200,000 קולות בפילדלפיה הרפובליקנית באופן מסורתי ולנצח בהפרש של 12,000 קולות. ככל הנראה היו 281,000 הקולות שקיבל פיליפס, שרובם הגיעו על חשבונו של בראון, הסיבה לניצחון הדחוק של פינצ'ו. עורכי הדין של בראון ערערו מיד על התוצאות, כשהם טוענים שיש לפסול כ-60,000 פתקי ההצבעה במחוז לוזרן משום שהם נוקבו מראש על ידי פקידי ועדת הבחירות במחוז במטרה למנוע הונאה. המאבק המשפטי נמשך כל הקיץ ואיש לא ידע לבטח מי יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית למשרת מושל פנסילבניה, בייחוד ששני אישים טענו כי הם המועמד. בתום ארבעה חודשים של דיונים משפטיים ומהומה פוליטית החליט בית המשפט העליון של פנסילבניה ב-20 באוגוסט לאשר את פסק הדין של ערכאה נמוכה יותר, אף שביקר בחריפות את בית המשפט לערעורים של לוזרן שסימן (באמצעות ניקוב) את פתקי ההצבעה במקור, והכריז שכל 60,000 פתקי ההצבעה המנוקבים הם תקפים, ובכך אישרו שפינצ'ו הוא המנצח בבחירות המוקדמות מה-20 במאי למועמדות המפלגה הרפובליקנית למושל פנסילבניה.

כצפוי נטשו כמה אנשי מפתח רפובליקנים את המושל לשעבר במהלך מערכת הבחירות של הסתיו. העריקה המשמעותית ביותר הייתה של ויליאם וולאס אטרברי (William Wallace Atterbury), נשיא חברת הרכבות פנסילבניה רייל רואד (Pennsylvania Railroad), שהתפטר ממשרתו מהוועדה הלאומית הרפובליקנית על מנת לתמוך בג'ון המפהיל (John Hemphill), יריבו הדמוקרטי של פינצ'ו. למרות התנגדות מצד רבים ממפלגתו, כולל לא רק המנגנון המפלגתי החזק של ואר בפילדלפיה, אלא גם רבים שהתנגדו לחוק היובש שהתמרדו והקימו באותו סתיו את המפלגה הליברלית, ותמכו אף הם במועמד הדמוקרטי, ניצח פינצ'ו בבחירות ברוב דחוק של 1,068,874 קולות מול 1,010,204 קולות שקיבל יריבו.

כהונה שנייה כמושל פנסילבניה

במהלך כהונתו השנייה כמושל פנסילבניה מה-20 בינואר 1931 עד ה-15 בינואר 1935 שיתף פינצ'ו פעולה עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, למרות היותו של השני דמוקרט ומתנגד לחוק היובש. תחת מנהיגותו של המושל פינצ'ו קיבלה פנסילבניה בברכה את חיל השימור האזרחי שהקים 113 מחנות לעבוד על אדמות הציבור בפנסילבניה (שנייה רק לקליפורניה). בשיתוף פעולה עם מנהל עבודות הקדמה[ב] ושירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, סייע פינצ'ו להרחיב את הפארקים המדינתיים של פנסילבניה, ואף סייע לחקלאים השרויים במצוקה של פנסילבניה ולמובטלים על ידי סלילת כבישי אספלט באזורים הכפריים, שקיבלו את הכינוי "כבישי פינצ'ו" (Pinchot Roads).[17] המושל פינצ'ו גם ביטל את משטרת הפחם והברזל האלימה, שהוקמה על ידי קודמו, המושל ג'ון סטצ'ל פישר (John Stuchell Fisher).

כשהתיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית (חוק היובש) בוטל ברמה לאומית על ידי התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית ב-1933, וארבעה ימים לפני שמכירת אלכוהול היה עתידה להיות חוקית בפנסילבניה שוב, כינס פינצ'ו את האסיפה הכללית של פנסילבניה לדיון מיוחד בנושא הרגולציה של ייצור ומכירת אלכוהול. כינוס זה הוביל להקמת המועצה לבקרת משקאות חריפים של פנסילבניה (Pennsylvania Liquor Control Board) והמערכת של חנויות לממכר משקאות חריפים בניהול המדינה בלבד, ששיקפו את השאיפה של פינצ'ו "להרתיע מקניית משקאות אלכוהוליים באמצעות הפיכת מכירתם לבלתי נוחה ויקרה ככל האפשר".[18]

שנים מאוחרות

בבחירות לסנאט של ארצות הברית ב-1934 התמודד פינצ'ו בפעם השלישית והפסיד שוב לסנאטור הרפובליקני המכהן דייוויד ריד (David A. Reed).[19] מערכת הבחירות האחרונה של פינצ'ו הייתה למועמדות המפלגה הרפובליקנית למשרת המושל ב-1938, שגם היא נכשלה, והוא הגיע במקום השני אחרי סגן המושל ארתור ה. ג'יימס (Arthur H. James).

בשנותיו האחרונות ייעץ המושל לשעבר לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, כתב ספר על חייו כיערן,[20] ותכנון ערכת דיג לשימוש בסירות הצלה במלחמת העולם השנייה.[13]

מותו ומורשתו

גריי טאורס סמוך למילפורד, אתר לאומי היסטורי של ארצות הברית

גיפורד פינצ'ו מת ב-4 באוקטובר 1946 בגיל 81 מלוקמיה. הוא השאיר אחריו אישה, קורנליה ברייס פינצ'ו, ובן, גיפורד ברייס פינצ'ו (Gifford Bryce Pinchot).[13] הוא נקבר בבית הקברות של מילפורד במחוז פייק בפנסילבניה.[21] גיפורד פינצ'ו היה קרוי על שם הצייר סנפורד רובינזון גיפורד (Sanford Robinson Gifford‏; 1880-1823) מאסכולת נהר הדסון.[22] והמשפחה הגאה במורשת של גיפורד פינצ'ו המשיכה לקרוא לבניהם גיפורד עד לגיפורד הרביעי (Gifford Pinchot IV).[23]

גיפורד האב ובנו בן ה-13 כתבו במשותף ספר מסעות הקרוי "גיף וסטיף בים הדרומי" (Giff and Stiff in the South Seas) שיצא לאור ב-1933 ובו מתאר גיפורד הבן בלשונו של נער את ההרפתקאות שעברו במסע בן שבעת החודשים שערך עם אביו ואמו על סיפונה של היכטה "מרי פינצ'ו" ב-1929. המסע שנועד לאסוף דוגמיות של בעלי חיים ומעט צמחים יצא מניו יורק אל קי וסט ומשם לאיי גלאפגוס, איי מרקיז, איי החברה וטהיטי.

לכבוד של פינצ'ו קרויים הר פינצ'ו (Mount Pinchot) במונטנה, היער הלאומי גיפורד פינצ'ו (Gifford Pinchot National Forest) במדינת וושינגטון והפארק המדינתי גיפורד פינצ'ו בלואיסברי (Lewisberry), כמו גם אולם פינצ'ו באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, עץ סקוויה נאה גדול בחורשת מיור וודס בקליפורניה ומעבר פינצ'ו (Pinchot Pass) בשביל ג'ון מיור (John Muir Trail) בפארק הלאומי קינגס קניון.

שקמת פינצ'ו (Pinchot Sycamore), העץ הגדול ביותר בקונטיקט, המדינה שבה נולד, ועץ השקמה אמריקאית (Platanus occidentalis) השני בגודלו בחוף האוקיינוס האטלנטי, עומד עדיין בסימסברי. הבית שבו נולד פינצ'ו היה שייך לסבו, קפטן אלישע פלפס (Elisha Phelps) וגם הוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places).[24]

גריי טאורס, האחוזה המשפחתית, נתרמה על ידי בנו, ד"ר גיפורד ברייס פינצ'ו, ומשפחת פינצ'ו לשירות היערות הלאומיים של ארצות הברית. למרות קיצוצים בתקציב והנזקים שגרם הוריקן סנדי, ובסיוע של אגודת המורשת (Heritage Association), נערכים במקום סיורים בחודשי הקיץ.[25] ב-1963 הוקם בגריי טאורס מכון פינצ'ו (Pinchot Institute for Conservation) בטקס שבו נכח הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. המכון עוסק בשימור ומחזיק משרדים בגריי טאורס ומטה בבירה וושינגטון.

לכבודו של פינצ'ו קרויה הלטאה Anolis pinchoti מהאיים הקריביים.[26]

לקריאה נוספת

  • "Breaking New Ground" by Gifford Pinchot.מסת"ב 978-1-55963-670-4. Harcourt Brace Jovanovich,1947. In print, 1998, by Island Press and in paperback..
  • Gifford Pinchot, The Conservation Diaries of Gifford Pinchot ed by Harold K. Steen (2001)
  • Gifford Pinchot, The Fight for Conservation. New York: Doubleday, Page & Company, 1910.
  • Balogh, Brian. "Scientific Forestry and the Roots of the Modern American State: Gifford Pinchot's Path to Progressive Reform" Environmental History 2002 7(2): 198–225. ISSN 1084-5453
  • Egan, Timothy, The Big Burn: Teddy Roosevelt and the Fire that Saved America (2009)
  • John McCormick, The Global Environmental Movement, London: John Wiley (1995).
  • McGeary, M. Nelson, Gifford Pinchot: Forester-Politician (1960)
  • Meyer, John M. "Gifford Pinchot, John Muir, and the Boundaries of Politics in American Thought" Polity 1997 30(2): 267–284. ISSN 0032-3497
  • Miller, Char., Gifford Pinchot and the Making of Modern Environmentalism (2001)
  • Roderick Nash, "Wilderness and the American Mind," Univ. of Wisc. Press, (1967), and later editions
  • Page, Walter H. (במרץ 1910). "Gifford Pinchot, The Awakener Of A Nation". World's Work. XIX: 12662–12668. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Smith, Michael B. "The Value of a Tree: Public Debates of John Muir and Gifford Pinchot" Historian 1998 60(4): 757–778. ISSN 0018-2370

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גיפורד פינצ'ו בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ לפי מניין האישים ששירתו בתפקיד. לפי מניין התקופות הוא היה המושל ה-29 וה-31
  2. ^ באנגלית Works Progress Administration, היה גוף שהוקם ב-1935 ונועד לספק עבודות יזומות למובטלים הרבים בעקבות השפל הגדול

הערות שוליים

  1. ^ Charles Earle Funk, What's the Name, Please?, Funk & Wagnalls, 1936
  2. ^ "Patuxent Wildlife Research Center".
  3. ^ From a Woodland Elegy, A Rhapsody in Green; Hunter Mountain Paintings Spurred Recovery. New York Times. June 7, 2001
  4. ^ "Boone and Crockett Club Archives".
  5. ^ [http://www.pinchot.org/seeking_the_greatest_good "Seeking the Greatest Good"[ Film aired on PBS affiliates produced by WVIA and Pinchot Institute
  6. ^ Brett M Bennett, Early Conservation Histories In Bengal And British India : 1875-1922
  7. ^ Lewis, James G. (1999). "The Pinchot Family and the Battle to Establish American Forestry" (PDF). Pennsylvania History. 66 (2): 143–165. ISSN 0031-4528.
  8. ^ The National Parks: America's Best Idea: Historical Figures. PBS. Retrieved on September 1, 2011.
  9. ^ Ponder, Stephen (1987). "Gifford Pinchot, Press Agent for Forestry". Journal of Forest History. 31 (1): 26–35. doi:10.2307/4004839. ISSN 0094-5080.
  10. ^ "Public Welfare Award". National Academy of Sciences. אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Pinchot Removed". The Boston Globe. 7 בינואר 1910. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Egan, Timothy, 2009, The Big Burn: Teddy Roosevelt & the Fire That Saved America p.270-271. Houghton Mifflin Harcourt מסת"ב 978-0-618-96841-1
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Gifford Pinchot (1865 - 1946)
  14. ^ "Vare, Ringing "Wet", Rolls Up Gigantic Vote". The Telegraph-Herald. 19 במאי 1926. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Vare Is Nominated In Pennsylvania". The New York Times. 19 במאי 1926. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "Beer and Wine Platform Of Vare Is Endorsed By Voters Of Pennsylvania". The Beaver Falls Tribune. 19 במאי 1926. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ First Pinchot Road Historical Marker
  18. ^ The Control of Alcoholic Beverages
  19. ^ "PA US Senate: Republican Primary". Election Results. Our Campaigns.
  20. ^ Gifford Pinchot, Breaking New Ground, מסת"ב 978-1-55963-670-4. Harcourt Brace Jovanovich,1947. In print, 1998, by Island Press and in paperback
  21. ^ Find A Grave
  22. ^ Johnson, Kirk (7 ביוני 2001). "From a Woodland Elegy, A Rhapsody in Green; Hunter Mountain Paintings Spurred Recovery". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Tristan Baurick, Pinchot embraces his family name, its calling Kitsap Sun, October 22, 2011/
  24. ^ at p. 55 Historic And Architectural Resources Inventory For The Town Of Simsbury, Connecticut
  25. ^ Grey Towers Heritage Association
  26. ^ Beolens, Bo; Watkins, Michael; Grayson, Michael (2011). The Eponym Dictionary of Reptiles. Baltimore: Johns Hopkins University Press. xiii + 296 pp. מסת"ב 978-1-4214-0135-5. ("Pinchot", pp. 207–208)


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גיפורד_פינצ%27ו&oldid=2003000"