אלווארו אוברגון
| לידה |
19 בפברואר 1880 סיקוויסיבה, סונורה, מקסיקו | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 ביולי 1928 (בגיל 48) סן אנגל, מקסיקו סיטי, מקסיקו | ||||||||
| מדינה |
 מקסיקו | ||||||||
| מפלגה | מפלגת העבודה המקסיקנית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
גנרל אלווארו אוברגון סאלידו (בספרדית: Álvaro Obregón Salido; 19 בפברואר 1880 - 17 ביולי 1928) היה גנרל במהפכה המקסיקנית, שהפך לנשיא ה-46 של מקסיקו בין 1920 ל-1924. אלווארו אוברגון היה הגנרל המרכזי שפיקד על כוחות המחנה החוקתי במהלך המהפכה המקסיקנית והנשיא הראשון של המדינה מאז המהפכה. פעילותו הפוליטית הייתה רבת השפעה על ההיסטוריה של מקסיקו והייתה הבסיס להקמתה של המפלגה המוסדית המהפכנית.
הוא תמך בהחלטתה של סונורה ללכת בעקבות מושל קואווילה ונוסטיאנו קאראנסה כמנהיג מהפכה נגד משטרו הדיקטטורי של ויקטוריאנו ורטה, שהשיב משטר דומה לזה של הרודן פורפיריו דיאס שהודח בשנת 1910 בפרוץ המהפכה המקסיקנית. קרנזה מינה את אוברגון למפקד הכוחות המהפכניים בצפון מערב מקסיקו ובשנת 1915 מינה אותו לשר המלחמה שלו. במהלך המאבק איבד אוברגון את ידו הימנית בקרב נגד "הדיוויזיה הצפונית" בפיקודו של פרנסיסקו "פנצ'ו" וייה. בשנת 1920 פתח אוברגון במרד נגד קאראנסה, בו נרצח קאראנסה. אוברגון זכה בבחירות שלאחר מכן בתמיכה מוחצת.
נשיאותו של אוברגון הייתה הנשיאות היציבה הראשונה מאז שהחלה המהפכה בשנת 1910. הוא פיקח על רפורמה חינוכית מסיבית, רפורמה מתונה בקרקעות וחוקי עבודה בחסות הקונפדרציה האזורית ההולכת ומתעצמת של עובדי מקסיקו. באוגוסט 1923 הוא חתם על אמנת בוקראלי שהבהירה את זכויות ממשלת מקסיקו וארצות הברית. אוברגון תרם לאופי הפדרלי של מקסיקו במהלך תקופת נשיאותו במסגרת הרפורמות. אינטרסים לנפט והביאו את ארצות הברית הכרה דיפלומטית לממשלתו. בשנים 1923–1924, שר האוצר של אוברגון, אדולפו דה לה ורטה, פתח במרד, בין השאר כדי למחות על אמנת בוקראלי; אוברגון חזר לשדה הקרב כדי למחוץ את המרד. בניצחונו הוא נעזר בארצות הברית בנשק.
עוד בתקופת שלטונו של קאראנסה, קידם אוברגון את כתיבתה של חוקה מקסיקנית חדשה שהחליפה את חוקת 1857. החוקה החדשה שנכתבה בידי התנועה החוקתית בשנת 1917 עודנה משמשת בתור חוקת מקסיקו. לאורך תקופת נשיאותו פעל אוברגון לשיפור יחסי ארצות הברית–מקסיקו וקידם רפורמות ליברליות פנימיות שנעשו בידי הרשויות המקומיות ברחבי מקסיקו, בעיקר בדרום המדינה. בשנת 1924 הוחלף בנשיאות בידי פלוטארקו אליאס קאייס, ממשיכו הפוליטי ואביה של המפלגה המוסדית המהפכנית ששלטה במקסיקו עד שנת 2000. אוברגון נבחר לקדנציה נשיאותית שנייה בשנת 1928 אך נרצח בהתנקשות פוליטית במקסיקו סיטי לפני שהושבע לנשיא מחדש.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות וקריירה מוקדמת
אוברגון נולד בסיקוויסיבה, סונורה, בנו של פרנסיסקו אוברגון (אובראיין) וסנוביה סאלידו. פרנסיסקו אוברגון היה פעם בעל אחוזה משמעותית, אך שותפו העסקי תמך בקיסר מקסימיליאן במהלך ההתערבות הצרפתית במקסיקו (1861–1867), ואחוזת המשפחה הוחרמה על ידי הממשלה הליברלית בשנת 1867. פרנסיסקו אוברגון נפטר בשנת 1880, שנת הולדתו של אלווארו אוברגון. הילד גדל בעוני על ידי אמו ואחיותיו הגדולות קנוביה, מריה ורוזה.
בילדותו עבד אוברגון בחווה המשפחתית והתוודע לאנשי המאיו שעבדו שם גם הם. הוא למד בבית ספר שניהל אחיו חוסה בהואטאמבו וקיבל חינוך יסודי. את שנות ההתבגרות שלו עבד במגוון עבודות, לפני שמצא עבודה קבועה בשנת 1898 כמפעיל מחרטה בטחנת הסוכר שבבעלות דודיו האימהיים בנבולטו, סינלואה.
בשנת 1903 הוא התחתן עם רפוג'יו אוראה ובשנת 1904 הוא עזב את טחנת הסוכר כדי למכור נעליים מדלת לדלת, ואז להפוך לחקלאי דיירים. ב-1906 הוא היה מסוגל לקנות חווה קטנה משלו, בה גידל חומוס. השנה שלאחר מכן הייתה טרגית עבור אוברגון כשאשתו ושניים מילדיו מתו, והותירה אותו אלמן עם שני ילדים קטנים, שגדלו מעתה על ידי שלוש אחיותיו הגדולות. בשנת 1909 המציא אברגון קציר חומוס ובמהרה הקים חברה לייצור קצירנים אלה, עם קו הרכבה מודרני. שיווק בהצלחה את הקצירנים האלה לחקלאי חומוס ברחבי עמק המאיו.
המהפכה המקסיקנית
המאבק במשטר ורטה
אוברגון החל בקריירה פוליטית ב-1911, כשנבחר לראש עיריית ואטאבאמפו. במהלך המהפכה המקסיקנית התנדב לצבא מקסיקו (1912), ותמך בנשיא פרנסיסקו מדרו במאבקו במרד בהנהגתו של פסקואל אורוסקו בצ'יוואווה. לאחר אירועי עשרת הימים הטראגיים בראשית 1913, שמדרו נרצח במהלכם, הציע את שירותיו כאיש צבא לממשלת סונורה שהתנגדה לשלטונו של הנשיא החדש והדיקטטורי, ויקטוריאנו ורטה. מנהיג ההתנגדות של קואווילה, ונוסטיאנו קאראנסה, מינה את אוברגון לעמוד בראש כוחותיו בצפון-מערב מקסיקו. קאראנסה פרסם את 'תוכנית גוואדלופה' שקבעה כי ורטה אינו אלא בוגד וקבעה את קאראנסה בתור מפקד המחנה המהפכני החוקתי שכלל את תומכיו מדרו ויצא למאבק ישיר נגד ורטה והצבא הפדרלי שבפיקודו. מפקדי כוחות מורדים כגון פנצ'ו וייה שהנהיג את "הדיוויזיה הצפונית", חתמו גם כן על התוכנית.
מכיוון שקאראנסה היה חסר אמון בפנצ'ו וייה, הוא רצה שאוברגון יציב את כוחותיו בין מקסיקו סיטי לוייה, כך שזה האחרון לא יהיה הראשון להגיע אל הבירה. בסוף יולי 1914, הצבא של אוברגון נפרס מחוץ למקסיקו סיטי, וייה וכוחותיו היו משותקים בצפון ליד טוראון, ואוברגון לא היה בטוח בכוונותיו של קאראנסה ברגע שבו וייה יובס. לכן, בין 14 באוגוסט לאמצע ספטמבר 1914, אוברגון ערך סדרה של פגישות עם וייה לניהול משא ומתן על הסדר בין המחנה החוקתי לבין מחנה "הדיוויזיה הצפונית". משא ומתן זה אפשר לאוברגון להגיע להסדר עם וייה, יריבו הפוטנציאלי, ללא שפיכות דמים. שני הגנרלים הגיעו להסכם טנטטיבי; שניהם דחקו בקאראנסה לקבל על עצמו את תואר הנשיא הזמני כדי לסיים את המצב החוקי המעורער בו לא הייתה לו סמכות סדירה. הסכם זה כלל גם קביעות שנועדו למנוע משני המפקדים הצבאיים ומקאראנסה להתקוטט אחד בשני על מעמדותיהם. וייה ואוברגון הסכימו גם לאמץ צעדים לחלוקה מחדש של קרקעות. קאראנסה לא קיבל תנאים אלה שנקבעו מאחורי גבו וקרא לכינוס ב-1 באוקטובר 1914.
פעילותו במלחמת האזרחים
ב-1914 תפס קאראנסה את השלטון, ובמהלך 1915 התפתח מאבק בינו לבין בני בריתו לשעבר פנצ'ו וייה ואמיליאנו ספאטה, מנהיג תנועת ה'ספאטיסטים' בדרום מקסיקו אשר הובילה את המאבק של עובדי האדמות המורעבים נגד האליטה הכלכלית והשלטונית ועבור חלוקת קרקעות ונחלות בצורה פרטית בין אזרחים. כאשר וייה החל להראות את חוסר שביעות רצונו מקאראנסה, אוברגון הזכיר לו שהוא חתם על תוכנית גוואדלופה. אולם ב-16 בספטמבר 1914, אוברגון היה בטוח למדי שקאראנסה ווייה עומדים להישאר בעלי ברית במשך זמן רב, והוא ביקר במחנה של וייה פעם נוספת. כשהגיע לשם, וייה האשים אותו שהוא בוגד והורה להעביר אותו אל מול כיתת יורים. אוברגון, באירוע שנודע בו בעצבים מברזל, הגן על עצמו בכך שקבע כי מותו רק יעזור לקאראנסה, ובמקביל היו גם גנרלים שפעלו תחת וייה שהתנגדו גם להוצאתו להורג. על כן הורשה אוברגון לשוב לדרכו. וייה ניסה מספר פעמים נוספות להתנקש בחייו של אוברגון וזאת ללא הצלחה, ניסיונות אלו הובילו לקרע בין השניים, שעד לפני כן נראו כבעלי אידיאלים מתאימים יותר מאשר אוברגון וקאראנסה[1].
אוברגון סייע לקאראנסה במהלך המאבק החדש עם וייה וספאטה, ובמהלך קרב סלאיה, באפריל אותה שנה, איבד את זרועו הימנית. ב-1915 מינה קאראנסה את אוברגון לשר המלחמה. אוברגון הוביל למודרניזציה של הכוחות המזוינים והפך אותם לכוח לחימה מקצועי. הוא הקים בית ספר להכשרת קצינים, בית ספר לרפואה צבאית וכן מחלקת תעופה שכללה בית ספר להכשרת טייסים. אוברגון גם העמיד את בתי חרושת לייצור התחמושת תחת שליטה צבאית. הצבא החוקתי המיומן החדש קיבל תמיכה צבאית מארצות הברית שהעבירה ארטילריה למאבקו נגד וייה. בתגובה, וייה ביצע פלישה צבאית לתוך ארצות הברית, פשט ובזז עם כוחותיו ולבסוף שב למקסיקו. המהלך הצבאי הוביל התערבות אמריקאית ישירה בתוך מקסיקו כאשר הצבא האמריקאי פלש דרך הגבול ונאבק בלוחמת הגרילה של וייה ו"הדיוויזיה הצפונית".
כמזכיר הצבא והצי, אוברגון נאלץ להגיע לתיאום עם ארצות הברית כאשר וייה פלש לקולומבוס, ניו מקסיקו. אוברגון נפגש עם הגנרל האמריקאי יו לנוקס סקוט ב-28 באפריל 1916 בסיודאד חוארס, מעבר לגבול ארצות הברית–מקסיקו, כדי לדון בנסיגת כוחות ארצות הברית ממקסיקו. קאראנסה הורה לאוברגון לקבל רק נסיגה מוחלטת של כוחות אמריקאים, לעומת זאת, סקוט לא הורשה לקבל נסיגה מוחלטת עד ללכידתו של וילה לפי ההוראות שניתנו לו מוושינגטון די. סי.. אוברגון וסקוט הגיעו להסכמה ב-3 במאי, ארצות הברית תסיר בהדרגה את כוחותיה וממשלת מקסיקו תיקח על עצמה את הרדיפה אחר וייה. קאראנסה הכחיש את קיומו של הסכם זה משום שהיה עלול לסייע לאוברגון בבחינה פוליטית.
בסוף 1916 נקרעה הברית בין אוברגון לקאראנסה, אך דבר זה לא התפרסם בפומבי. אוברגון, שהיה סוציאל-פרוגרסיבי באידיאלים שלו, קרא לקאראנסה לקדם ועידה חוקתית שתכתוב חוקה מקסיקנית פדרלית חדשה. קאראנסה חשד כי אוברגון שלח מטעמו את הצירים הרדיקליים ביותר לוועידה החוקתית ב-1917. במציאות, הצירים הקיצוניים ביותר הועידה החוקתית לא היו, באופן מדוקדק, תומכי אוברגון; אוברגון היה יותר בעד אותם מאשר הם בעדו. חוקת 1917 קבעה מפת דרכים שאחריה יבואו הגורמים המהפכנים, חוקתים, סוציאליסטים ואחרים, ואילצה אותם ללחוץ על הרפורמות החברתיות שנקבעו לפי מסמך, כמו גם על רפורמה בקרקעות, זכויות עבודה והפרדת הדת מהמדינה. על חלק מנושאים אלו הבליג קאראנסה לאורך תקופת נשיאותו.
פוליטיקה שלאחר המהפכה
פרישה ושיבה לפוליטיקה
אוברגון היה בעד שליטה אזרחית בממשלה, ובמאי 1917 הוא פרש מהצבא לאחר התבוסה הסופית של וייה ונסיגת משלחת העונשים של הגנרל האמריקאי ג'ון פרשינג. אוברגון חזר לפעילות חקלאית פרטית. החברה שיצר למכירת גילולים חקלאיים הוכיחה עצמה בתור עסק משתלם מאוד עבור הגנרל לשעבר; רק בשנת 1918 הוא הרוויח 50,000 דולר מייצוא יבול גרעיני חומוס של החברה. הקרקע הקטנה שהייתה ברשותו בסונורה גדלה מ-180 דונם ל-1,416. במהלך היעדרותו מהממשלה הלאומית טיפח אוברגון גם את תדמיתו הבינלאומית. עם סיום מלחמת העולם הראשונה הוא הבהיר כי העדפותיו הדיפלומטיות פנו אל מדינות ההסכמה ולא מעצמות המרכז. אוברגון התפטר מתפקידו כשר המלחמה ב-1917 כדי לבדל עצמו מקאראנסה ולהדגיש את מחויבותו לשליטה אזרחית בממשלה, אך גם בכדי להכין את הקרקע לקראת התמודדותו על הנשיאות ב-1920. קאראנסה, שחשש מהפופולריות של אוברגון, ניסה להביא למעצרו. בתגובה פתח אוברגון במרד, שבמהלכו נהרג קאראנסה. בששת החודשים שנותרו עד הבחירות כיהן אדולפו דה לה ורטה כנשיא. אוברגון נבחר ברוב גדול, והחל בכהונתו ב-1 בדצמבר אותה שנה.
נשיא מקסיקו (1920 - 1924)
הצדדים הלוחמים ברחבי מקסיקו הגיעו להפסקת אש לקראת הבחירות ביולי 1920, ובספטמבר הוכרז כי אוברגון זכה עם 1,131,751 קולות, ואילו יריבו, אלפרדו רובלס דומינגז, קיבל 47,442 קולות בלבד. אוברגון נשא את שבועת הנשיאות בחצות ב-30 בנובמבר 1920. למדינה עדיין לא היו תשתית קבועה, ללא אמצעים כלכליים, וכמעט הייתה על פשיטת רגל. אוברגון הכחיד תחילה את המרידות שנותרו ברחבי המדינה. הייתה הערכה שגויה גם בקרב פוליטיקאים שאוברגון ינסה להתנקש בחייו של וייה. אוברגון גם ידע שעליו לצמצם את מספר אנשי הצבא כדי לחסוך כסף עבור האוצר הלאומי; אחוזו הכולל של הצבא מהתקציב הלאומי ירד מ-61% בשנת 1921 ל-36% בשנת 1923.
אוברגון הקים את משרד החינוך הציבורי לקידום תרבות לאומית, יזם פרויקטים ורפורמות חינוכיות, שמטרתם העיקרית הייתה להעשיר את חיי תושבי מקסיקו. בשנת 1921, משרד החינוך, תחת השר חוסה וסקונסלוס, פתח 1,000 בתי ספר כפריים ברחבי הארץ. בתקופת נשיאותו החזיר אוברגון דונם 1,315,228 של קרקעות לידיהם של 400,000 איכרים מהם נלקחו השטחים בידי משטרו הדיקטטורי של פורפיריו דיאס. אף על פי כן, בעלי אחוזות גדולות, כגון לואיז טרזאס שהיה בבעלות על 1,011,714 דונם, נותרו על כנן. אוברגון החזיר את המטבע המקסיקני לתקן הזהב והזמין משקיעים וחברות זרות להשקיע בתשתיות מקסיקניות, החיה את הכלכלה והגדיל את יצוא הנפט. אוברגון שמר על הסכם אוגוסט 1919 עם לואיס נפוליאון מורונס והקונפדרציה האזורית של העובדים המקסיקניים (CROM) ויצר את משרד העבודה, ואת משרד תעשייה ומסחר שנועד להיות ידידותי כלפי פועלים, חוק הסדרי עבודה חדש פורסם גם כן תחת חסותו. בבחינת יחסו את הכנסייה הקתולית, אוברגון בירך בשנת 1922 את האפיפיור פיוס האחד עשר, בין לבין בכדי לחזק את היחסים עם הקהילה הדתית.
אוברגון עודד אינטלקטואלים אמריקאים ואירופאים להגיע למקסיקו כדי לראות את המהפכה מקרוב. בשנת 1921 הזמין אוברגון קבוצה של ציורי קיר, כולל דייגו ריברה, לצבוע את קירותיהם של כמה בניינים ריקים כדי לספר את סיפור המהפכה. אוברגון כיהן כנשיא עד 1924, והבטיח שלא יבקש בחירה מחודשת מכיוון שהוא תומך בסעיף חוקת 1917 האוסר על שלטון במשך יותר מקדנציה אחת ברציפות. ב-1923 הודיע כי יתמוך בפלוטארקו אליאס קאייס בבחירות של 1924. בתגובה לכך פתח אדולפו דה לה ורטה, שכיהן עד אז כשר האוצר וראה עצמו כמועמד לנשיאות, במרד נגדו במדינות וראקרוס וחליסקו. אוברגון הפיל במהירות את המרד והוציא להורג רבים מבני בריתו הפוליטיים לשעבר. כאשר הסתיימה תקופת ממשלתו, עזב אוברגון את השלטון וחזר לסונורה במעבר סמכויות השלטון הסדיר הראשון מאז דיאס אשר סימל את סיום המהפכה.
בחירות 1928 וההתנקשות
בבחירות שנערכו בסופו של דבר ניצח קאייס. אוברגון חזר לסונורה, אך עדיין הייתה לו השפעה רבה על המהלכים במדינה. ב-1926 תוקנה החוקה, באופן שאפשר לאוברגון להתמודד מחדש על הנשיאות. במאי 1927 הודיע אוברגון על מועמדותו לנשיאות בבחירות 1928, לאחר שהקונגרס הגדיר מחדש את המשמעות של אי בחירה מחדש במובן של קדנציות רצופות. אוברגון התמודד ביחד עם שניים מבני חסותו לשעבר: הגנרל פרנסיסקו סראנו, שטיפל בו כשנפצע בזרועו, והגנרל ארנולפו גומז. אוברגון התמודד לנשיאות כמעט ללא התנגדות וניצח בבחירות עם 1,670,453 קולות. בטרם הושבע לכהונה שנייה בתפקידו נרצח בידי חוסה דה לאון טוראל, קתולי-דתי, שהתנגד ליחסה השלילי של הממשלה לממסד הדתי, שהגיע לכדי התנגשות במלחמת הקריסטרו ב-1927.
ב-17 ביולי 1928 סעד אוברגון עם מקורביו במסעדה במקסיקו סיטי לכבוד ניצחונו. אל אוברגון ופמלייתו ניגש קצין צעיר, חואן אסקאפולריו, ששיעשע את הנשיא הנבחר ולאחר סיום הארוחה הציע לצייר אותו. שלישו של אוברגון הסכים לכך והוא עצמו פנה להתקרב אל חואן כאשר האחרון שלף אקדח וירה חמש יריות לעברו. אוברגון, בהאחזו בשולחן, נפל מטה מכיסאו. מקורביו כמעט וביצעו לינץ בחואן לפני שלקחו אותו לתחנת משטרה שם הודיע כי אין לו כל קשר למפלגה פוליטית כל שהיא וכי פעל על מניע אידאולוגי אישי, טענה שהמשטרה המקסיקנית הטילה בה ספק[2][3].
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- אלווארו אוברגון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ תמיכתו של אוברגון בקאראנסה במקום בוייה (Obregón chooses Carranza instead of Villa), באתר ספריית הקונגרס של ארצות הברית (Library of Congress)
- ^ ההתרגשות במקסיקה, דואר היום, 20 ביולי 1928
- ^ גירסות סותרות על רצח אובריגון, דבר, 20 ביולי 1928
35471805אלווארו אוברגון