המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית
.png) | |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל קיצוני |
|---|---|
| צבעים רשמיים | אדום |
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית (באנגלית: The Communist party of the United States of America, בראשי תיבות: CPUSA) היא מפלגה מרקסיסטית-לניניסטית הפועלת בארצות הברית. המפלגה הוקמה ב-1919 וקיימת עד היום. במשך שנים רבות (1959–2000) כיהן בראשה גאס הול, שאף הוצג על ידה כמועמד לנשיאות ארצות הברית. מאז שנת 2000 מכהן בראשה סם ווב. במשך שנים רבות הייתה ההשתייכות אליה בלתי חוקית או נתונה למעקב הרשויות עקב חשש לחוסר פטריוטיות. למפלגה הייתה השפעה בתחום יחסי העבודה ותנועת השלום.
היסטוריה
1919 - 1923
המפלגה נוסדה ב-2 בספטמבר 1919 בשיקגו על ידי פעילים של המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית שנענו לקריאתו של לנין להקמת מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם שיצטרפו ל"אינטרנציונל השלישי" (הקומינטרן). לפני כן היו קיימים פלגים שונים שנוצרו עקב חילוקי דעות בקרב חברי המפלגה הסוציאליסטית בקשר למידת שיתוף הפעולה עם האינטרנציונל. שני הפלגים התאחדו לבסוף ויצרו בוועידה בשיקגו את המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית .
בראשיתה המפלגה הייתה בלתי חוקית וההשתתפות בה הייתה מחתרתית. ה-FBI עקב אחר פעילות המפלגה ובעיקר אחר כוונה לחולל מהפכה ברוח מהפכת אוקטובר בארצות הברית (כפי שעשתה המפלגה הקומוניסטית שנוסדה בהונגריה, למשל) כמו כן נחשבו הסוציאליסטים הקיצוניים זה מכבר כבלתי פטריוטיים עקב סלידתם מהשתתפות במלחמת העולם הראשונה. בסוף 1919 נערך גל מעצרים של חברי המפלגה במסגרת "הבהלה האדומה" (The Red Scare), תוך אכיפת חוקים מיוחדים שנחקקו כדי לאפשר מעצרים אלה ("החוק נגד ההסתה/המרדה" - Sedition Act of 1918, אשר הגביל את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית).
במהלך השנים 1920–1923 עברה המפלגה לפעילות חוקית של "מפלגת עובדים", תחת הנהגתם של צ'ארלס רותנברג (Charles Ruthenberg) וג'יי לובסטון (Jay Lovestone). המפלגה חוותה כל העת מתחים וחילוקי דעות פנימיים בקשר לשיתוף הפעולה עם הקומינטרן, ולמידת ההשפעה של ברית המועצות על המפלגה האמריקאית.
1923 - 1928
תחת הנהגתו של ג'יי לאבסטון (לאחר מותו של רותנברג ב-1925) פעלה המפלגה לארגון איגודי עובדים בשיתוף פעולה עם מפלגות סוציאליסטיות אחרות, והייתה כוח פעיל בהקמת ה-AFL, "פדרציית העובדים האמריקאית" (American Federation of the Workers).
ב-1928, בוועידה השישית של המפלגה הקומוניסטית, הפך הקומוניזם של המפלגה לרדיקלי יותר עם הכרזת ה"שלב השלישי" של המהפכה, אשר שלל שיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות לבין תנועות שמאלניות בעולם המערבי שהוכרזו כ"פשיסטיות". שיתוף הפעולה עם איגודי העובדים נפסק וכתוצאה מכך ירד כוחה של המפלגה באופן ניכר, כאשר רוב חבריה עזבו אותה. המפלגה הקימה איגודי עובדים מקבילים (Trade Union Unity League), שרק גרמו לשחיקה בכוח העובדים.
1928 - 1935
במהלך השפל הגדול פעלה המפלגה לאיגוד מובטלים והסברה אידאולוגית. המפלגה גם פנתה לאיגוד עובדים אפרו-אמריקאים, וב-1930 ייסדה את הארגון הראשון של עובדים שחורים Brotherhood of African Blood ("אחוות הדם האפריקאי"). המפלגה זכתה להצלחה רבה בגיוס תומכים מקרב אפרו-אמריקאים, שרבים מהם צמחו להיות מנהיגים בולטים בשורותיה.
בתקופה זו המפלגה נשלטה באופן מלא על ידי סוכניו של סטלין. ויליאם פוסטר (William Z. Foster), ראש המפלגה (שבתמיכת ברית המועצות הדיח את ג'יי לאבסטון מתפקיד המזכיר הכללי), התמסר בפעילותו למען המפלגה; עסק בגיוס סוכני ריגול, ופרסם ספר בשם "Toward Soviet America", תוכנית להפיכת ארצות הברית לסובייטית[1].
1935 - 1939
משנת 1933 החל העולם להשתנות במהירות. פרנקלין דלאנו רוזוולט חילץ את ארצות הברית מהמשבר הכלכלי על ידי הנהגת ה"ניו דיל", מדיניות שזכתה לברכתה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. בעקבות כך התנתק ראש המפלגה החדש, ארל ראסל ברודר (Earl Russell Browder), מהדוגמה הסובייטית הקשוחה ושיתף פעולה עם כוחות סוציאליסטים מתונים בקרב איגודי העובדים.
באירופה הרים את ראשו הפשיזם בדמותם של מנהיגים כמוסוליני, פרנקו והיטלר. חברים במפלגה הקומוניסטית התנדבו לשרת במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, חיל המשלוח לסיוע ל"רפובליקאים" במלחמת האזרחים בספרד. חיל המשלוח, שמומן ונתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית, כלל גם חברים לא-קומוניסטים (כמו למשל הסופר ארנסט המינגוויי והוגת הדעות האנרכיסטית אמה גולדמן) ושירתו בו זה לצד זה לוחמים לבנים ושחורים. התמיכה במפלגה עלתה והגיעה לכדי שיא של 75,000 חברים ב-1938[2].
בארצות הברית נוצרה "חזית עממית" אנטי-פשיסטית בה היו שותפים אינטלקטואלים רבים, בהם יהודים רבים ואמנים. הבכיר בהם היה הנרי ואלאס, לימים סגן הנשיא ה־33 של ארצות הברית. פעילות החזית הייתה תהלוכות והפגנות נגד הפשיזם בכלל והנאציזם בפרט. החזית העממית הייתה חלק משיתוף פעולה בינלאומי שנדחף על ידי טרוצקי ולא הייתה חלק מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית. אדרבא, המפלגה תמכה בגלוי ברדיפת הטרוצקיזם ובמשפטי הראווה שליוו את הטיהורים הגדולים. אולם, עבור הקהל הרחב בארצות הברית, שלא היה מצוי בנבכי הפוליטיקה הפנים-מפלגתית נחשבו כל תומכי "החזית" לקומוניסטים.
1939 - 1947
רבים מאוד מחברי המפלגה נטשו אותה עם היוודע דבר חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב באוגוסט 1939 ופריצת מלחמת העולם השנייה מיד לאחר מכן. החברים השמאליים, ורבים מהיהודים הביעו סלידה וזעזוע משיתוף הפעולה בין המפלגה לבין הנאציזם וראו בכך בגידה רעיונית. ראש המפלגה, בראודר, תקף תחילה בחריפות את תוקפנותה של גרמניה בנאום מה-11 בספטמבר 1939, אך קיבל הנחיה ממוסקבה להפסיק את תקיפתו נגד גרמניה הנאצית[3]. המלחמה גרמה לבלבול בשורות המפלגה, מנהיגיה ותומכיה. הם הטיפו באופן מסורתי לשלום, אך אט-אט, עם התרחבות הלחימה, הגיעו למסקנה שיש לתמוך במלחמת-נגד. עד סוף אוקטובר 1939 הביעו ראשי המפלגה תמיכה ברוזוולט, אך אז קיבלו שוב שדרים ממוסקבה שהורו להם לשנות את דרכיהם ובראשית 1940 הוגדר רוזוולט בפרסום של המפלגה "ראש מפלגת המלחמה של הבורגנות". אחד מן הדוברים העיקריים נגד מלחמה היה הזמר פיט סיגר. הוא חזר בו לאחר מכן.
יחד עם ברית המועצות שינתה המפלגה את טעמה לחלוטין ביוני 1941, כאשר גרמניה החלה לתקוף את ברית המועצות במבצע ברברוסה. המפלגה הפכה לקולנית ביותר בתמיכתה בהתערבות אמריקאית ובמלחמתיות תוך איסור על איגודי העובדים לשבות, על מנת לא לפגוע במאמץ המלחמתי והתנגדות לבדלנות.
עם תום המלחמה, לאחר פרק זמן קצרצר של ציפייה להרמוניה בין מזרח למערב, נעה המפלגה, כמו כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם לכיוון רדיקלי ביותר תוך ציון החשש שהמערב תופס בעצם את מקומו של הפשיזם. עם ירידת מסך הברזל מצאה את עצמה המפלגה כבעלת ברית של האויבת המרה ביותר של ארצות הברית.
1947 - 1958
ערך מורחב – מקארתיזם
בשלוש השנים שבין 1947 ל-1950 היה נדמה שהקומוניזם הולך וצובר השפעה והצלחה כלל עולמיים. ב-1948 הפכו פולין, הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה לקומוניסטיות וברית המועצות הטילה מצור על ברלין. שביתות ענק פרצו באפריקה המערבית הצרפתית, בקניה ובדרום אפריקה, בהנהגת איגודי עובדים קומוניסטיים מקומיים. סין נפלה לידי הקומוניסטים ב-1949 ובאותה שנה ביצעה ברית המועצות את הניסוי הגרעיני הראשון שלה וב-1950 פרצה מלחמת קוריאה[4].
על רקע תופעות כלל-עולמיות אלה, ממשלו החדש של הארי טרומן דרש נאמנות על מנת להגן על ארצות הברית מפני הסחף. במסגרת זו מונתה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities), ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כפעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית. הרוח החיה בוועדה היה הסנטור ג'וזף מקארתי. מקרתי אסף שמות של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, בלי אבחנה אם היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית או שהיו חברים ב"חזית העממית" שטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. עצם מימון המפלגה שהגיע ממוסקבה היווה עבירה. הוועדה יצרה "רשימה שחורה" של חשודים, אשר עקב כך לא יכלו לעבוד יותר בתעשיית הסרטים של הוליווד, למשל. בהם צ'ארלי צ'פלין, ברטולט ברכט, פול רובסון, לארי אדלר, ליאונרד ברנשטיין, ארתור מילר, יפ הרבורג, אורסון ולס, מירנה לוי, פיט סיגר ורבים אחרים, שחלקם גלו מארצות הברית לאנגליה ולמדינות אחרות. החיפוש אחר קומוניסטים הפך ל"ציד מכשפות" וקומוניסטים נמצאו גם בצבא ובממשל. חלק מהם נחשד בפירוש בריגול לטובת ברית המועצות. בפרט זעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, מדענים יהודים קומוניסטים שהורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות והוצאו להורג ב-1953.
גם איגודי עובדים הוקיעו מתוכם קומוניסטים ומספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות החמישים לכ-5,000 איש בלבד, כ-1,500 מהם סוכני FBI[5].
1956 - 1989
שתי מכות הונחתו על הנהגת המפלגה הסטליניסטית בשנת 1956. נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), בו הוקיע את סטלין והפלישה הסובייטית להונגריה בנובמבר אותה שנה. המפלגה התדלדלה עד כדי כך שהיומון שהוציאה מאז 1924, ה-Daily Worker ("העובד היומי") נסגר מחוסר מנויים.
רבים ממנהיגי המפלגה הצעירים ותומכיה לשעבר, שהתנערו מברית המועצות ומהקומוניזם הדוגמטי, מצאו עצמם בהנהגת "השמאל החדש" של שנות השישים ובפרט בהנהגת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. בין אישים אלה ניתן למנות את אלן גינסברג ואת מלקולם אקס.
חברי המפלגה התפצלו אידאולוגית בין תמיכה בהמשך קו המוכתב ממוסקבה לבין נהיה אחר מנהיגות קומוניסטית אלטרנטיבית כגון מאו דזה-דונג (מאואיזם), פידל קסטרו והו צ'י מין. המפלגה הייתה תומכת טבעית בתנועת השלום שהתנגדה למלחמת וייטנאם ועקב כך נחשדו אנשיה בחוסר פטריוטיזם. מעקב ה-FBI אחר פעילויות המפלגה היה מתמיד והיא גוועה עד שב-1984, בעת ממשלו האנטי-קומוניסטי החריף של רונלד רייגן, בוטל המבנה הכלל-ארצי שלה. מאז הפסיקה המפלגה להיות פעילה במרוץ למשרות פדרליות, אך המשיכה להריץ מועמדים למשרות מקומיות, בעיקר בתחומי הרווחה, העבודה והחינוך.
שנות ה-90 וה-2000
בשנות התשעים, עקב התפרקות הקומוניזם בברית המועצות הפכה המפלגה למפלגה שבמונחים אירופאים נחשבת לסוציאליסטית, ללא מחויבות למלחמת מעמדות. כך הצליחה לגייס תומכים חדשים מקרב שכבות המצוקה של ארצות הברית בשכונות אפרו-אמריקאיות והיספניות. המפלגה מריצה מועמדים למשרות ברמה המקומית, תחת חסות המפלגה הדמוקרטית ופעילה בעיקר נגד העמדות של המפלגה הרפובליקאית, נגד מלחמת עיראק ובעד יוזמות חברתיות כביטוח בריאות ממלכתי. רשת האינטרנט מאפשרת את הפצת העיתון השבועי של המפלגה, "עולם-העם" (People World) לקהל תומכיה.
ראו גם
- פסק דין ייטס נגד ארצות הברית
- האל שהכזיב - אנתולוגיה של אישים שהיו קומוניסטים ועזבו את המפלגה, בעיקר נוגע לנושא הערך ריצ'רד רייט.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, ברשת החברתית פייסבוק
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, ברשת החברתית אינסטגרם- עולם-העם (People's World)
- המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
המפלגה הקומוניסטית (ארצות הברית), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Ryan, James G. (1997), Earl Browder: The Failure of American Communism., University of Alabama Press, מסת"ב 0-8173-0843-1 עמוד 172
- ^ Soviet and American Communist Parties in Revelations from the Russian Archives, Library of Congress, January 4, 1996. Accessed online 29 August 2006.
- ^ Ryan, James G. (1997), Earl Browder: The Failure of American Communism., University of Alabama Press, מסת"ב 0-8173-0843-1 עמוד 162
- ^ הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו, בבל, תשס"ז-2007 עמוד 572
- ^ Gentry, Kurt, J. Edgar Hoover: The Man and the Secrets. W. W. Norton & Company 1991. P. 442. מסת"ב 0393024040
38251971המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית