אחד במאי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף האחד במאי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אחד במאי
הפגנת אחד במאי בכיכר תחריר שבקהיר
הפגנת אחד במאי בכיכר תחריר שבקהיר
שמות נוספים יום הפועלים
סוג חג אזרחי
חגיגות פועלים
מתקשר עם סוציאליזם
מועד
תאריך 1 במאי
סיסמאות בישראל
לאחד במאי 1949

יחי האחד במאי, יום הסולידריות של מעמד הפועלים!
תחי המלחמה לעצמאות ישראל, למשטר דימוקראטי ולקידמה סוציאלית!
תחי מלחמת הנוער בקולוניות לשחרור ועצמאות!
תחי מלחמת הכוחות הדמוקרטיים והנוער המתקדם בארצות ערב לשלום ועצמאות!
אנו נשבעים, ארצנו לא תשמש בסיס למלחמה בברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית!
נלחם נגד סכנת החדירה של ההשפעה האמריקאית למדינתנו!
תחי ברית המועצות, מבצר השלום, החופש ועצמאות העמים!
יחי הח' סטלין, מנהיג העמים במלחמה לשלום!

סיסמאות ברית הנוער הקומוניסטית הישראלית ל־1 במאי 1949, קול העם, 27 באפריל 1949

יום הפועלים הבין־לאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב־1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. יום זה הוא אחד מסמליו המרכזיים של הסוציאליזם.

מקורו של החג בהפגנות שנערכו בקנדה ובארצות הברית בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל־8 שעות. כיום הוא מצוין ברוב מדינות העולם באופן כלשהו. בעיקר במדינות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ועוד), באמריקה הלטינית (ברזיל, מקסיקו ועוד) ובמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות (הרפובליקה העממית של סין, קובה, ונצואלה, בוליביה ועוד). בישראל איבד החג משנות ה־90 ואילך את מעמדו ומאז הוא מצוין בצמצום יחסי לעבר, אם כי לפי חוק חופשה שנתית הוא בגדר "יום בחירה" במקומות העבודה.[1]

היסטוריה

התאריך

ראשיתו של "אחד במאי" בהפגנה שהתקיימה בעיר טורונטו שבקנדה ב־15 באפריל 1872. את ההפגנה ארגנה פדרציה של איגודי עובדים בטורונטו בדרישה לשחרר ממעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה במטרה להגביל את יום העבודה ל־9 שעות. כיוון שהתאגדות עובדים ושביתות נחשבו אז בלתי חוקיות, הם נעצרו. הפדרציה של איגודי העובדים בטורונטו (Toronto Trades Assembly) ניצלה את האירוע לארגון הפגנה למען זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. ההפגנה נקבעה לחג ההודיה הקנדי (שנחוג אז בתאריך שונה מהמקובל היום בקנדה).

ב־1884, בעקבות המאבק המוצלח בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארצות הברית (Federation of Organized Trades and Labor Unions) את 1 במאי 1886 כמעין אולטימטום בדרישה להגביל את יום העבודה ל־8 שעות. כיוון שדרישת איגודי העובדים האמריקניים לא נענתה עד לתאריך שקבעו, הם פתחו בשביתה כללית. ב־4 במאי 1886, בעיר שיקגו הידרדרו ההפגנות שליוו את השביתה למהומות, שבהן נהרגו פועלים מפגינים ושוטרים. מהומות אלה מכונות "מהומות היימרקט". בעקבות ההפגנות, שהסתיימו במותם של כ־60 מפגינים ו־7 שוטרים, הפכה התנועה הסוציאליסטית את הדגל האדום לסמלה הרשמי, לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך".

תולדות ציון החג

לזכר אירועים אלה קבעה הוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני, שנערכה בפריז ביולי 1889, את אחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 מצוין היום במדינות רבות. בוועידה השנייה של האינטרנציונל, שנערכה בבריסל ב־1891, התקבלה ההחלטה שביום הפועלים יתארגנו הפגנות בעלות אופי כלכלי בלבד, ואף נקבעה השבתת העבודה לאותו היום, בהתאם לתנאים.

ב־1 במאי 1892 ציינו פועלי האימפריה הרוסית היהודים לראשונה את יום הפועלים, בווילנה.

משטרים טוטליטריים בעלי גון סוציאליסטי כלשהו אימצו את אחד במאי כיום חג. המפלגה הנאצית בגרמניה, לאחר עלייתה לשלטון בשנות ה־30 של המאה ה־20, קבעה את היום כחג לאומי שנקרא "יום העבודה", אך אסרה על הפגנות של ארגוני שמאל ביום זה, ופירקה את איגודי העובדים שלא היו קשורים למפלגה הנאצית. גם בברית המועצות, לאחר מהפכת אוקטובר, נקבע אחד במאי כיום חג לאומי, ועד מהרה הוא הפך לחג העיקרי של ברית המועצות ושל המדינות שהיו כפופות לה. בשיאה של ברית המועצות, נהגו לציין את החג במשך יומיים רצופים (1 ו־2 במאי), ולקיים בו תהלוכות ענקיות.

הכנסייה הקתולית ניסתה ב־1955 להעניק לחג גוון נוצרי, וקבעה את 1 במאי כיום חג נוסף לכבוד יוסף, אביו של אותו האיש. החג נקרא "יום יוסף ה"קדוש" הפועל" (על־פי המסורת הנוצרית, יוסף היה נגר).

התמוטטות הסוציאליזם בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה הביאה לביטול החג ברוסיה ובחלק מהמדינות שהיו נתונות להשפעת ברית המועצות.

כיום

במדינות אחדות בעלות עבר קומוניסטי נותר אחד במאי יום חג, אבל הצעדות והטקסים שהיו נהוגים בו בוטלו. בהונגריה, בצ'כיה ובסלובקיה זהו יום שבתון. ברוסיה נקרא החג כיום "יום האביב והעבודה" והוא מצוין כיום בעיקר על ידי נאמני המפלגה הקומוניסטית. בפולין וברומניה בוטלו צעדות אחד במאי שהיו נהוגות בתקופה הקומוניסטית, אולם הוא נותר יום חג.

במדינות המערב זהו יום שבתון ברוב המדינות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, שוודיה ונורווגיה. בפינלנד נחוג ב־1 במאי "ואפו" (Vappu), שהוא חג האביב, העובדים והסטודנטים. ברבות ממדינות המערב, ובהן ישראל, נהוג היה לציין את 1 במאי בצעדות המוניות שארגנו איגודי העובדים והמפלגות הסוציאליסטיות. דווקא בארצות הברית, שממנה מקורו, הוא לא מצוין, ובמקומו נקבע "יום העבודה" ליום שני הראשון בחודש ספטמבר. גם בקנדה, ניו זילנד ובאוסטרליה נקבעו בסופו של דבר מועדים אחרים לציון "יום העבודה". בבריטניה נהוג יום חופשה (Bank Holiday) ביום שני הראשון של חודש מאי, אולם הוא אינו מוגדר באופן רשמי כ"יום העבודה". ברוב מדינות אמריקה הלטינית זהו חג רשמי, לדוגמה בברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, מקסיקו, קולומביה, ונצואלה ובאל סלוודור.

החג בגרסתו הקומוניסטית, מצוין באופן רשמי במדינות כמו הרפובליקה העממית של סין, קובה וקוריאה הצפונית. בסין החג מצוין היום במשך שבוע, והוא החופשה העיקרית בשנה.

בימינו החג ממשיך להיות מצוין על ידי צעדות ועצרות ענק של ארגוני העובדים בסקנדינביה, צרפת, גרמניה, ספרד, איטליה וארצות השפלה. במקביל ארגוני שמאל רדיקליים, ומתנגדי הגלובליזציה, מנצלים את היום לפעולות מחאה חריפות יותר, במיוחד בברלין ובכמה מעריה המרכזיות של גרמניה.

יום הפועלים בישראל

בניין ההסתדרות ברחוב הירקון (הבית האדום) מעוטר בכרזות לרגל אחד במאי, 1926
חגיגות אחד במאי בגבעת חיים מאוחד, בין 1935 ל־1945

ב־1906 צוין היום לראשונה בארץ ישראל. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ציינה הסתדרות העובדים הכללית את יום הפועלים כיום חג כללי בכל שנה. היום צוין בהשבתת מקומות העבודה, כינוסים גדולים ותהלוכה מרכזית. משטרת המנדט אסרה קיום תהלוכות ללא רישיון ופיזרה תהלוכות כאלו במהירות.[2][3] החל משנת 1933 לא יצאו העיתונים באחד במאי[4] עובדים דתיים לא השתתפו ברובם בחגיגות אחד במאי ולא שבתו ביום זה ממלאכה.[5] משמרות של פועלי ההסתדרות נהגו לפקוד מקומות עבודה שלא שבתו ולדרוש את השבתתם, אך הסכם של ההסתדרות עם הפועל המזרחי התיר למקומות עבודה של הפועל המזרחי לעבוד באחד במאי.[6] על אף הדומיננטיות של תנועות השמאל בשנותיה הראשונות של המדינה, אחד במאי מעולם לא נקבע כחג רשמי. עם זאת, 1 במאי היה מקובל כ"יום בחירה" במקומות עבודה רבים, ומשרד החינוך אישר לסגור מוסדות חינוך ביום הזה, אם מנהל המוסד הודיע על כך להורים מראש. בשלושה מחוקי העבודהחוק חופשה שנתית, חוק פיצויי פיטורים וחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) – ניתן לאחד במאי מעמד זהה לזה של חג לעניין רציפות בעבודה. ההסתדרות הכללית נהגה להשבית מקומות עבודה שהיו כפופים לה ב־1 במאי.

בשנת 1956 נוצל אחד במאי לצורך גיוס עובדים ליציאה לביצורים בספר.[7]

עד לתחילת שנות ה־80 היה אחד במאי מעין יום חג רשמי כאשר כל המשק הציבורי וההסתדרותי שבת ואלפים השתתפו באופן מאורגן במצעדי אחד במאי שבראשם עמדה ההסתדרות ואנשי מפלגת העבודה. עד לשנות ה־90 היה אופיו של החג בישראל דומה לאופי של חגים כגון פורים, חנוכה ול"ג בעומר, בהם רוב המשק עובד ולומד כרגיל אך בחברות שהיו שייכות להסתדרות העובדים כמו בנק הפועלים או המשביר לצרכן לא עבדו באותו יום או שעבדו חצי יום.[8] מורים וגננות שהיו חברי הסתדרות המורים היו לוקחים באותו יום חופש, והדבר השפיע בהתאם על מהלך הלימודים במוסדות חינוך שונים.[9] משנות ה־90 ואילך איבד החג בהדרגה את מעמדו בישראל. וכיום הוא מצוין בצמצום יחסי לעבר, אם כי הוא עודנו בגדר "יום בחירה" בחלק ממקומות העבודה.

בשנים שעברו מאז המשיכו גורמים שונים לציין את אחד במאי, כגון: המפלגה הקומוניסטית הישראלית כאשר העצרת המרכזית שלה מתקיימת בנצרת, בשבת שלפני האחד במאי תנועת הנוער העובד והלומד אשר הוסיפה לתהלוכה המסורתית הפנינג שעיקרו עבודה מאורגנת והתאגדות מקצועית. תנועות נוער שונות החלו מדי שנה לערוך ימי עיון.

כיום

מאז שנת 2003, בעקבות המדיניות הכלכלית שהנהיג שר האוצר בנימין נתניהו, התחיל אחד במאי לקבל תשומת לב מחודשת הדומה למגמות כאלו בעולם. התהליך בא כחלק מ"תחייה" יחסית של התארגנויות העובדים בישראל. בשנת 2005 החל ארגון העובדים מען לציין את אחד במאי בתל אביב באירוע שבו השתתפו מספר רב של ארגוני עובדים מקומיים ומהגרי עבודה, עובדי בניין ועובדות חקלאות מהיישובים הערביים. במקביל חודשה בשנת 2008 המסורת של מצעד אחד במאי בתל אביב שבו משתתפים ארגונים חברתיים שונים ותנועות נוער, בהם: ההסתדרות, השומר הצעיר, המחנות העולים, הנוער העובד והלומד, מרצ, נוער מרצ, כוח לעובדים, בינה, מאבק סוציאליסטי, השמאל הלאומי, ובמידה מסוימת גם מפלגת העבודה.

בשנת 2010 קמה "קואליציית האחד במאי" בתל אביב תחת הסיסמה "מתאחדים במאי" בצעדה השתתפו מעל 5,000 אנשים והיא כללה שלוש צעדות שונות שיצאו ממקומות שונים בתל אביב ואשר התאחדו לכדי צעדה גדולה אחת. קואליציות דומות קמו גם בחיפה, ירושלים ובאר שבע. בנוסף התקיימה גם הצעדה המסורתית הגדולה בנצרת ביוזמת חד"ש ומק"י. בקואליציה של האחד במאי היו שותפים כמה עשרות ארגונים, תנועות ומפלגות ביניהם חד"ש, מק"י, מרצ, מפלגת העבודה, כוח לעובדים, בינ"ה, עתידנו, מאבק סוציאליסטי, ארגונים חברתיים ותנועות נוער. בבאר שבע התארגנה תהלוכה בשם "יחד צובעים את באר שבע באדום". במקביל ערך ארגון העובדים "מען" מצעד אחד במאי משל עצמו תחת הסיסמה "פועלים מאורגנים צועדים ברחוב".

יום הפועלים בחיפה

חיפה הייתה אחת הערים שבהן נחגג אחד במאי בתהלוכות רבות משתתפים שנערכו בצירי התנועה המרכזיים של הדר הכרמל. הפעם הראשונה בה מתועדת תהלוכת אחד במאי בחיפה היא שנת 1925. הפועלים היהודים המאורגנים בחיפה שבתו מעבודה, והיו גם פועלים ערבים ששבתו (בעיקר ברכבת המנדטורית). כ־1,000 משתתפים, יהודים וערבים, השתתפו בחגיגות ובתהלוכה. בעצרת שהתקיימה נאמו זלמן שזר (אז נקרא עדיין רובשוב), סלים חסון, ישראל מרום (מרמינסקי) ונציגי הוועד הפועל של ההסתדרות. הנאומים בעברית תורגמו לערבית והנאום בערבית תורגם לעברית.

ב־1984, נחוג אחד במאי בפעם האחרונה בחיפה באופן ממסדי, בהשתתפות קרוב ל־100,000 משתתפים ובנוכחות יצחק רבין, שמעון פרס, הנהגת ההסתדרות והנהגת נעמת.

לקראת אחד במאי 2009 הוקמה בחיפה "קואליציית האחד במאי – חיפה האדומה", בהשתתפות חד"ש, מרצ, מפלגת העבודה, כוח לעובדים, מאבק סוציאליסטי, המכללה החברתית כלכלית וארגונים נוספים, במטרה להחיות את מסורת ההפגנות בחג הפועלים. ואכן, ב־2009 וב־2010 השתתפו מאות מפגינים בצעדות אחד במאי שיצאו משכונת ואדי ניסנאס לשכונת הדר הכרמל.

לרגל אחד במאי יוזמת המכללה החברתית כלכלית בחיפה מדי שנה פסטיבל סרטי פועלים בינלאומי. הפסטיבל מתקיים בשיתוף סינמטק חיפה והפך מאז התחלתו בשנת 2008 למסורת שמאפשרת לחשוף לקהל הישראלי יוצרים חברתיים מהארץ ומהעולם.

החל מ־2015, מאורגנות צעדות לכבוד אחד במאי בחיפה על ידי הארגון האנרכו־קומוניסטי אחדות במושבה הגרמנית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

| תל אביב 1930 | תל אביב 1937 | תל אביב 1947, לוי אשכול בראש הצועדים | ירושלים 1951 (התחלה 4:58) | חיפה 1954 | תל אביב 1952 | נצרת 1958 | חיפה 1958 | תל אביב 1978, על הבמה: יצחק רבין, שמעון פרס, יגאל אלון | תל אביב 1979, נואם: צ'רלי ביטון | ירושלים 2000 | (יומני כרמל, ארכיון שפילברג, ארכיון AP)

  • סרטונים מצעדים והפגנות באחד במאי ברחבי העולם, בארכיון הסרטונים של AP

| AP Archive לונדון 1910 | AP Archive ברמינגהאם 1930 | AP Archive לונדון 1932 | AP Archive פריז 1933 | AP Archive פריז 1934 | AP Archive מוסקבה 1936 | AP Archive מוסקבה 1939 | AP Archive טוקיו 1946 | AP Archive ברלין 1947 | AP Archive רומא וטריאסטה 1948 | AP Archive ברלין 1951 | AP Archive טוקיו 1952 | AP Archive מינכן 1953 | AP Archive לונדון 1953 | AP Archive טוקיו 1954 | AP Archive בלגרד 1954 | AP Archive ניקוסיה 1958 | AP Archive לונדון 1958 | AP Archive רומא 1963 | AP Archive קהיר 1964 | AP Archive זנזיבר 1964 | AP Archive אתונה 1964 | AP Archive סינגפור 1965 | AP Archive סייגון 1966 | AP Archive בייג'ינג 1966 | AP Archive רומא 1968 | AP Archive ניו יורק 1969 | AP Archive דמשק 1969 | AP Archive מנילה 1970 | AP Archive סנטיאגו דה צ'ילה 1971 | AP Archive הוואנה 1971 | AP Archive ולטה 1972 | AP Archive בוקרשט 1973 | AP Archive האנוי 1975 | AP Archive מקסיקו סיטי 1975 | AP Archive איסטנבול 1977 | AP Archive אדיס אבבה 1977 | AP Archive ביירות 1978 | AP Archive אל סלוודור 1980 | AP Archive אוסלו 1981 | AP Archive ורשה 1983 |

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38578335אחד במאי